סנדלי קש בעשב מתוק

*

אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ הָהָר הַקַּר?

סִימָן בָּהּ אַיִן, לֹא לְפַרְסַת הַסּוּס וְלֹא לַעֲגָלָה.

עֲרוּצֶיהָ פְּתַלְתֻּלִּים, חוֹמְקִים בְלֹא עֲקֵבוֹת.

צוּקֵי הָעַד — אֶת פִּסְגָתָם מִי יֵדַע?

בַּמָּקוֹם בּוֹ נוֹטֵף הַטַּל בְּרִבּוֹא הָעֵשֶׂב,

בַּמָּקוֹם בּוֹ הוֹמִים בָּרוּחַ עֲצֵי הָאֹרֶן —

כָּאן אָבַד הַשְּׁבִיל,

וּבָאָה הָעֵת,

שׁוֹאֵל הַגּוּף אֶת צִלּוֹ:

אֵיזוֹ הִיא הַדֶּרֶך הַבַּיְתְָה?

האן שאן, הידוע בכינויו "הר קר"

מאה תשיעית, סין

מילות פתיחה

"ואני חוזרת עתה אל הנצח"

לפני יובל שנים, בספטמבר, מרחק אלפי קילומטרים מביתי, בלא כל הכנה מוקדמת — נקטפה אימא באחת.

פרידה, ואין פרידה.

סוף, שהיה מאז להתחלה, ואין סוף לה.

את חותמה הטביעה בי אימא בדם אהבתה. זכינו לשבע שנים יפות יחד, ועל כך תיוותר בי, כל עוד נשימה באפי, הכרת תודה שאין לה מידה ושיעור. שנים חיפשתי אחריה, מבקשת להכירה מקרוב, לומדת אותה מתוך בדלי הזיכרונות בגופי, מגלי הגעגועים שבאים והולכים חליפות, מן השיטוטים אצל פרחי העונה והחולות שעל קו החוף. פוסעת בשבילים בהם פסעה, כך יכולתי רק לנחש. רוקמת מפיסות קטנות של זיכרון — תמונות אי פה אי שם, מישהי שהכירה וזכרה גם לספר — פיסות שנאספו בי לתמונה של אימא.

למדתי עד כמה יצא לבה אל המילה, אל השירה והזמר, שירי רחל וכוכבים בחוץ. למדתי עד כמה הלכה רוחה אחר יפי הטבע, עונות בחילופיהן, עד כמה ספוגה הייתה גם ביופיה של היצירה האנושית, לב האדם.

מן המעט שהותירה אחריה — יומן אישי או שניים, ספרי שירה, מגדירי צמחים, בעלי כנף ופרפרים — היה גם ספר אחד בלוי משהו, "חכמת זן", סיפורי זן מתורגמים, ובהם משל קטן על מסעו של רועה המחפש האחר שור שאיבד לכאורה. יד המקרה הובילה אותי אל הספר שעה שחיפשתי נושא לעבודת הדוקטורט. שלושה עשורים היה מונח, בלא ידיעתי, על מדף ספרייתי, ממתין להתגלות.

מתנת פרידה מאימא, חכמה מזוקקת מסין הרחוקה, תמצית של סוד החיים.

את מילותיי אלה, הד למסעות של חיפוש ומחקר, אני מבקשת להשיב לאימא. להעניקן לה ממתת רוחי באהבה.

"סיימתי פועלי בעולם הזה, ואני חוזרת עתה אל הנצח.

ביקשתי שתהיה תלמיד טוב ותממש את טבע הבודהא אשר לך.

אתה יודע אם בגיהינום אני, ואם עמך אני ואם לאו.

אם תהיה לאור המכיר שבודהא וחסידו בודהידהרמה משרתיך שלך הם, תוכל

להניח ללימודים ולעמול למען האדם. ארבעים ותשע שנה היה הבודהא מטיף,

ובכל אלה השנים לא מצא צורך לומר מילה אחת.

עליך לדעת מפני מה.

ואם לאו ובכל זאת תבקש לדעת, הימנע ממחשבה שאין לה פרי.

אמך, שלא נולדה, לא מתה

האחד בספטמבר

נזכרתי בדבר

תורת בודהא נתכוונה בעיקרה לפקוח את עיני הזולת.

אם תלוי אתה בדרך כל שהיא בדרכי הוראתה, אינך אלא חרק חסר בינה.

יש שמונים אלף ספר על תורת בודהא,

ואם תקרא את כולם לא תראה את טבעך שלך,

לא תבין אפילו את המכתב הזה.

זו צוואתי ומורשתי".^[1]

מילים שהשאירה אימו של איקיו לבנה, מורה זן גדול לימים, שעה שנסתלקה מן העולם, אף הן מתוך הספר "חכמת זן", שהמתין בסבלנות על המדף.

שלמי תודה

אומרים שדרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד, והמהדרין מוסיפים שאפילו בכך לא תמיד די. ספר, בדומה לילד, זקוק אף הוא ל"כפר" שלם. כמו ילד הוא בא לעולם מאהבה — היריון ארוך, ארוך מאוד לא אחת. כמו ילד, חווה גם הוא קשיי לידה וכאבי גדילה, מבקש לעצמו עיניים טובות, מכילות, מבינות. ולמרות כל אלה, כמו ילד, גם ספר — שלם אך איננו מושלם. וגם אני, כמיטב יכולתי השתדלתי ללמוד ממוריי ומורותיי כולם, יכולה רק לקוות בכל לבי שהרך הנולד, פרי הלימוד הנדיב, אכן ימָצא ראוי. ואם בכל זאת נפלו בספר טעויות, חוסר דיוקים או אי בהירויות, הריהם על אחריותי. באותה נשימה, אני מבקשת להכיר תודה לכל אלה שהיו עבורי "כפר" במסע הזה לקראת לידתו.

תודה גדולה לתלמידיי על "שעות הכרית" הרבות שלנו, על כאבי הברכיים וייסורי הלב, על השיחות, על השתיקות, על המשיכה — פעם ועוד פעם — בכנף הבגד, המשאלה להעמיק, ללמוד ועוד לדעת — את הדרך, את עצמנו, את העולם. תודה למורי ורבי, פרופ' יעקב רז, על שנים ארוכות ויקרות מפז של כנפי רוח — על לימוד מעמיק ומאתגר ברזי הדרך, על הנחיה פורייה, מעטירה ומלאת חכמה, השראה, אהבה ויצירתיות. תודה למורתי, פרופ' גליה פת־שמיר, על שהייתה לצדי גם בפיתולי המסע, על העצה החמה, התומכת, על ההכוונה רחבת הלב ועל החיבוק האכפתי, אפילו מעבר לים. תודה גדולה לאיריס אליה־כהן על הסקרנות לחודו של כל הגה וצליל, על הסבלנות האין־סופית ועל חדוות היצירה והגילוי בעת שמילים רחוקות מסין הקדומה נרקמות בחוט פלאי למסכת שירה מחורזת. תודה חמה לדוד ויז'נסקי, איש סין — מחט ומילה — על שפרש בחכמה נדיבה את סימניות המשל כולן, והן היו למניפה רחבה, עשירה ומלאת יופי; על הלוך וחזור, חזור והלוך של עידון ודיוק בעין חדה ורכה. מעומק הלב תודה מיוחדת לרותי מגידס על הנתינה לאין־קץ, "אות באות" — על אריגה רגישה, נבונה, קשובה ומעודנת, ברית מילה למילתה; על מסע עריכה קרוב ומשמעותי, שעות אין־סוף של יחד והן מלאות חקר, הומור ועיניים טובות, המקפידות לא פחות על הדק שבדק. לתרצה פייטן־סלע, אומנית הקליגרפיה ממחוזות יפן, תודה על הנדיבות של מחול המכחול — על הקליגרפיה האמנותית, עשר הסימניות שצוירו לכבוד ספר זה, בנגיעת דיו, טביעת חן מרגשת הלב. תודה לאילן לוי, המוציא לאור של "פראג", שהמתין בסבלנות שנים ארוכות עד תבשיל לה הקדירה, ובכל אותה העת התעניין, תמך, עודד, ובעיקר האמין, ותודה גם לרומית דורות ברגר על הגרפיקה הקפדנית, המקצועית והמסורה שלא תסולא בפז, ואשר בלעדיה לא היה הספר רואה אור.

לארנון, אישי, אהובי ושותפי למסע, איש הפרות והאדמה, תודה שאין די מילים לתארה, על ביחד מלא חסד, והוא קרוב ויקר לי כל כך. תודה למשפחתנו, לילדינו — אמיר, הגר, אבישג ואחינעם, לנכדינו — נגה, ירדן, כרמי וסוּף, על שאתם לי תלם חיים, "שורש ומקור", בית חם וכפר אוהב לשוב אליו ממסעות הרוח.

מי ייתן ומילות המסע, הד לעקבות השור, יאירו במעט את הלב.

נעמה אושרי

כפר ויתקין

אביב 2023

פתח דבר

המשל "עשר תמונות: רועה ושור" הוא מסכת ציורית שמקורה בתקופת סונג, בסין של המאה השתים־עשרה. את האלגוריה — עשרה איורי קליגרפיה המלווים כל אחד בשיר — כתב וצייר מאסטר הצ'אן גוּאוֹ־אָן, והוסיף עליהם דברי הקדמה ופרשנות גִ'י־יוּאָן, תלמידו. הפואמה הסימבולית הקטנה, ששורשיה בני מאות בשנים, מיטיבה לתאר את שלבי ההתפתחות הרוחנית של המתאמן בדרך הצ'אן, הזן. היא מגוללת את מסעו של רועה היוצא לחפש אחר השור, סמל הטבע המקורי של האדם, שמלכתחילה כלל לא אבד. תחילה יוצא הרועה לחפש אחר השור בהרים. הוא מגלה את עקבותיו, תופס אותו, מאלפו ומוביל אותו בשלווה הביתה. שם הוא שוכח את השור, ולבסוף — גם את עצמו. בתמונה השמינית — בריקות, בהארה — מסתיים הנוסח הדאואיסטי המוקדם של הסיפור. בנוסח הצ'אן, המאוחר יותר, נוספו למשל שתי תמונות, שבהן שב הרועה אל השורש ואל המקור, אל טבע הדברים, ולבסוף גם פונה אל השוק, חיי הסבל והמעשה, על מנת להתרועע שם עם הבריות.

שני הנוסחים, זה הנחתם בריקות המיסטית וזה המסתיים ביציאה אל השוק, מתארים את מסע ההתעוררות של האדם, שלנו. מסע רוחני שראשיתו באי־נחת, בתעתוע ובסבל, וסופו בריקות או חכמה [בנוסח הדאואיסטי] ובחמלה [בתוספת הצ'אן], שבעקבותיה חוזר המתאמן אל העולם המעשי על מנת לפעול בו גם למען ההתעוררות של האחרים.

במשך מאות שנים במזרח, ומאוחר יותר גם במערב, למדו את המשל על גרסאותיו השונות, נוסחים בני ארבע, חמש, שש או שמונה תמונות והנוסח הקאנוני של גואו־אן בן עשר התמונות. כל אותם השנים נקרא המשל באופן דומה — כאלגוריה פואטית המתארת את נתיב האימון המדורג אל ההתעוררות. ספר זה הוא פרי מחקרי האקדמי, "'עשר התמונות של רעִיית הפר' כתיאוריה וכפרקטיקה של אימון הרוח בצ'אן בודהיזם", בהנחייתו של פרופ' יעקב רז, ועניינו הוא לקרוא את המשל באופן נוסף, שאינו סותר את הקריאה המקובלת:

כעשר תמונות המתקיימות בו בזמן. אמנם קריאה זו איננה מוכרת בספרות המחקרית, אך היא נאמנה למסורת הצ'אן המקורית ואף משתמעת ממנה בטבעיות.

הקריאה המחודשת ב"עשר תמונות: רועה ושור" בזיקה לשורשיה הקלאסיים תבחן באיזה אופן משתנים פניו של המשל: מסיפור על אימון הדרך, או סיפור על דרך האימון, לאמצעי האימון של הדרך. לא רק הלכה של מעשה ההליכה, אלא גם מעשה ההתהלכות בה.

***

הצ'אן, זן נוסח סין, לא נסמך על אותיות או מילים, לא נשען על מושגים, לא על הגדרות.

עניין מועט יש לו בהסברים, בפרשנויות, קל וחומר — בהנחיות מורכבות המורות לאדם את הדרך.

מילים הן מכשול העומד בפני מי שמבקש לדעת את עצמו, את העולם.

הנחיות הן מסך ערפל המסתיר את לבו של אדם מפניו.

ואף על פי כן, מצאו מורי הצ'אן את דרכם לומר דבר מה על הדרך.