עדיין פועם

אזהרה: ספר זה מכיל נושאים שעלולים להיות רגישים עבור חלק מהקוראים.
בין דפי הספר, תוכן אפל וקשה העלול לעורר טריגר ואינו מומלץ לקריאה מתחת לגיל 18.

כשקורה מגיעה למסיבת יום ההולדת של אחותה, היא מצפה לכל היותר להנגאובר או למצעד בושה בבוקר המחרת. היא לא מצפה שיגנבו לה את הארנק ושהיא תיתקע בלי אפשרות לחזור הביתה, אלא בעזרתו של דין – האויב המושבע שלה מזה חמש־עשרה שנים.
והיא בהחלט לא מצפה להתעורר כבולה במרתף של פסיכופת.
גם דין נמצא שם – כבול בשלשלאות משלו.

אחרי חמש־עשרה שנים של הקנטות, עלבונות ומתיחות, נראה שהבדיחה האולטימטיבית, היא עליהם. שני האנשים שתמיד חשבו שיהרגו בסוף זה את זה, חייבים עכשיו לעבוד ביחד אם הם רוצים לשרוד, אבל לקורה ולדין אין מושג שלחוטף שלהם יש תוכנית עבורם. תוכנית שתשנה את אופי היחסים ביניהם ותטשטש את הגבולות בין שנאה לאהבה ויותר מכך, תקשור אותם יחד לא רק בשלשלאות.

ביקורות:

“עוצמתי, מחריד, אינטליגנטי, מרהיב וקשה להניח מהידיים – הספר הזה ירדוף אותך, יפתה אותך, ויחבק את נשמתך הרומנטית. איזה אוצר! הטרגדיה, סיפור האהבה וההתפתחות המוקפדת והנוקבת של העלילה ושל הדמויות ישאיר אותך מוצף ומרוצה מאוד. כל הכבוד, ג’ניפר הרטמן. הרומן הזה הוא יצירת אומנות.”  – פאם גודווין, מחברת רבי מכר של הניו־יורק טיימס.

“אני עדיין מתאוששת מהספר הזה. רומנטיקה מרתקת שהקסימה אותי לגמרי. הספר הזה ישאיר אותך מזועזע. הייתי מרותקת לגמרי מההתחלה ועד הסוף. זהו אחד מאותם ספרים שלעולם לא אשכח.”  – מליסה טאו, בלוג תולעת ספרים.

פרק 1
"אתה חסר תקנה."

אני מצמצמת את העיניים אל האיש שנראה לי ראוי לעלבון המועדף עליי.

חסר תקנה. זה ביטוי טוב, לעזאזל.

האיש המדובר הוא דין אשר – הארוס הזבל של אחותי.

דין צוחק, נראה לא מושפע מהעוינות שאני יורה מעיניי כמו חיצים לוהטים. הוא רגיל לזה. "מה לכל הרוחות זה בכלל אומר?"

"וגם טיפש," אני מוסיפה, לוגמת מהקוקטייל המהול שלי ומרימה גבה.

חמש־עשרה שנים. חמש־עשרה שנים ארורות הן פרק הזמן שאני שומעת את ההקנטות, הלעג והיחס הגרוע של דין. הוא ה'ילד הרע' הסטראוטיפי – גס רוח, שרירי, תמיד מסריח מסיגריות ומריח של עור. ונראה טוב, באופן פתטי.

אידיוט.

אחותי, מנדי, נפלה היישר למלכודת שלו. הם היו אהובים מהתיכון. מנדי הייתה התגלמות הפופולריות, בעלת התואר של מלכת הנשף, שיער בלונדיניני ומלתחת מעצבים של אברקרומבי. זה היה הסגנון אז בתיכון.

אני, לעומת זאת, לא הייתי שום דבר מכל זה – תודה לאל. למרות העובדה שאני צעירה ממנדי בעשרה חודשים בלבד, לא יכולנו להיות שונות יותר. היא, אתלטית, תוססת ומטופחת. אני, תולעת ספרים שמעדיפה להזמין תלבושות מקסימות לכלבה שלנו מאשר לעצמי. מנדי מלאת חיים, ואילו אני מלאת קוצים. אני יכולה לדקלם את שייקספיר כל היום, בעוד מנדי אוהבת לצטט כותרות רכילות מהטוויטר.

למרות השוני בינינו, הקשר ביני לבין אחותי התחזק עם השנים, ואני עתידה להיות השושבינה הראשית בחתונה שלה בחודש הבא. הייתי רוצה להגיד שמנדי התבגרה והשתנתה מאז לימודיה בתיכון, אבל, לצערי, דין אשר איכשהו עצר את זה כשהיא הגיעה לגיל שלושים. הוא נדבק למנדי כמו מחלה.

היא פשוט לא יכולה להיפטר ממנו.

אני לא יכולה להיפטר ממנו.

ועכשיו תהיה לי הפריבילגיה המדהימה להיות גיסתו של דין, וזה יקרה בעוד ארבעה שבועות.

להקיא.

"אני די בטוח שזו לא מילה."

אני מסחררת את הקשית המיניאטורית בתוך הכוס שלי ומרימה את העיניים אל הגבר שמביט בי בחיוך הזחוח הקבוע שלו. מבטו קשה כמו פלדה. אני מנענעת את ראשי, מתביישת שבקרוב אהיה קרובת משפחה של הדבר הזה. "אל תגרום לי להראות לך את זה בגוגל, דין. אתה יודע שאני אעשה את זה."

זו מסיבת יום ההולדת השלושים של מנדי. אנחנו בבר 'המשוט השבור' – בר נעים בצפון אילינוי, ממש על האגם. זה מקום שכיף לחגוג בו, למרות החברה המפוקפקת.

דין שותה לגימה מהבירה שלו, עיניו הכחולות החיוורות נוצצות בשובבות, ולא מהסוג המהנה. "תמיד היית חנונית, קוֹרַבֵּל."

"אל תקרא לי ככה."

הוא קורץ אליי ואני יורה בו מבט מצמית. דין הוא האדם היחיד, מלבד ההורים שלי, שקורא לי בשמי המלא – קוֹרַבֵּל. אני שונאת את השם הזה. כולם קוראים לי קורה. דין יודע את זה, כמובן, אבל הוא תמיד שמח לענות אותי.

השיחה המהנה שלנו נקטעת על ידי כלת יום ההולדת, שמביאה את התיאור 'שפוכה' לדרגה חדשה. מנדי כורכת את זרועותיה סביב דין וסביבי ומוחצת את כולנו לחיבוק מביך וחזק.

"אני אוהבת אתכם. אתם החברים הכי טובים שלי. אני מתחתנת עם החבר הכי טוב שלי." היא מקשקשת, לאחר שבשלב זה בלעה לפחות עשרה קוקטיילים של 'סקס על החוף'. היא פונה אליי, הראש שלה נופל על כתפי. "ואת, קורה. את תתחתני עם החבר הכי טוב שלך ממש בקרוב."

אני משחררת את עצמי מהחיבוק. ריח הבושם המוגזם של מנדי ואדי הוויסקי מהפה של דין גורמים לי לרצות להקיא. "אני לעולם לא אתחתן, מנדי. גירושים לא נמצאים ברשימת המשאלות שלי. אולי בגלגול אחר."

אני מתחילה להסתובב, אבל מנדי עוצרת אותי. היא דוחפת את האצבע המטופחת שלה על החזה שלי ואני נרתעת לאחור ומשפשפת את המקום. "נישואים הם מקודשים. דין ואני לעולם לא נתגרש."

ייתכן מאוד. דין נראה כמו הטיפוס שיהיה שמח להישאר נשוי, בעוד הוא נהנה מבחורות מהצד, ומנדי היא בהחלט מהסוג שיעלים עין. "ממש סיפור אגדה. כולי קנאה."

"תוכלו לנסות להסתדר? בבקשה?" מנדי מתחננת ומנופפת בידה באוויר בדרמטיות. יש שמץ של כנות בשכרות שלה.

אני נאנחת, העיניים שלי מתרוצצות לכיוון דין. הוא עדיין מחייך בזחיחות. אני מקישה באצבעותיי בצד הכוס שלי כשאני מעמידה פנים שאני שוקלת את בקשתה של מנדי. "כאילו, הייתי... אולי, אבל... איך אני אמורה להתגבר על תקרית 'העכביש בנעל'? איך מישהו ממשיך אחרי משהו כזה?"

דין צוחק כשהוא מרוקן את הבירה שלו, משועשע מתעלוליו. "זה היה ענק. אני לעולם לא אתנצל על זה."

"את רואה?" אני מניפה את הכוס לעברו ומרימה את הזרת שלי. "הוא לא משתף פעולה. ניסיתי."

מנדי סוטרת לארוס שלה על החזה. "דין, תפסיק להיות חרא לאחותי הקטנה."

"מה? היא יכולה לדאוג לעצמה."

אני מביטה בו, והמבטים שלנו מצטלבים לרגע. טוב, יש בזה משהו. אני מסתלקת משם ובולעת את הטיפות האחרונות של הקוקטייל העלוב שלי בדרך אל הבר. אני מטיחה את הכוס הריקה על הבר, מתיישבת על הכיסא ומביטה אל הברמן. "עוד אחד, בבקשה. שיהיה כפול."

***
הייתי צריכה להסכים לטרמפ הביתה.

השעה קצת אחרי אחת בלילה והצלחתי למצוא את הבחור הכי משעמם בבר ולהיתקע איתו בשיחה. רמת האלכוהול בדמי ירדה, אז עכשיו אני רק עייפה ועצבנית. מרפקיי מונחים על הדלפק וראשי בין ידיי. אני בוהה באידיוט משמאלי, בעודו מקשקש על כך שהוא עורך דין, על המכונית המגניבה שלו, ומשהו בקשר לאודישן לתוכנית ריאליטי. האמת, הוא איבד אותי עוד לפני שאפילו פתח את פיו. הוא מריח כמו קרם הפסיפלורה שלי, וזה מטריד.

אני מזייפת פיהוק גדול. "זה נהדר, סת'. ממש נהדר."

"קוראים לי סם."

"זה מה שאמרתי." אני משחילה את אצבעותיי בתלתלים המוזהבים והארוכים שלי כשאני מרימה את הראש ומחייכת חיוך מאולץ. "בכל מקרה, אני צריכה ללכת. מאוחר."

סת'/סם מקמט את גבתו העבה ושפתיו הדקות משתטחות לקו ישר. "לא כל כך מאוחר. אני אזמין לך עוד משקה אחד."

לא. אני אקיא. אני בהחלט אקיא על הסוודר המגוחך שלו.

"לא, תודה," אני עונה ופוטרת אותו בנפנוף מהיר. "אני הולכת."

"את צריכה טרמפ?"

"לא."

בעצם, אולי. מנדי ודין הסיעו אותי לכאן, ולא יכולתי לסבול נסיעה נוספת עם איש־השטן, אז דחיתי את ההצעה שלהם להחזיר אותי הביתה.

אבל בשביל זה יש אובר.

אני מתרוממת מכיסא הבר, מתנדנדת על העקבים הגבוהים והמטופשים שלי ומרימה את התיק מהדלפק. "להתראות."

סת'/סם רוטן כשאני מעיפה את רצועת התיק שלי על הכתף ויוצאת החוצה. הצלחתי להרוס את התוכניות שלו לערב, ואני ממש בסדר עם זה. לא הייתי מתנגדת ללילה של שטויות, שכרות והחלטות מפוקפקות – אלוהים יודע שלוויברטור שלי נמאס ממני – אבל סת'/ סם איבד את הקסם שלו מהר יותר מששיקגו ברס איבדו את הזריקה האחרונה שלהם בסופרבול השנה - מה שהיה מהר בטירוף.

אולי אני פשוט בררנית מדי.

מנדי אומרת שאני בררנית מדי.

נו, טוב. נראה שהוויברטור שלי תקוע איתי.

הרוח הקרירה תוקפת את הריאות שלי כשאני צועדת לצד הבר, עקבי נעליי נוקשים על המדרכה. אני מושכת את הקרדיגן שלי מעל השמלה הכחולה, מנסה להילחם בקור, ואז מושיטה את ידי אל התיק ומחפשת את הטלפון הנייד שלי. מעולם לא השתמשתי באובר – אולי יהיה פחות מסובך להזמין מונית. האם עדיין קיימות מוניות?

אני ממשיכה לחפש ומוצאת את הטלפון שלי בכיס שבתיק, אבל מקמטת את המצח כשאני קולטת שהתיק שלי הרבה יותר קל מהרגיל. אני מאירה בפנס הטלפון את התיק והבטן שלי מתכווצת מחרדה.

שיט.

הארנק שלי נעלם.

האם הבן זונה בבר לקח את הארנק כי הוא ידע שלא יקבל זיון הלילה?

אני חוזרת בסערה אל הבר, ליבי דוהר מתחת לצלעותיי. כרטיסי האשראי שלי, רישיון הנהיגה שלי, מעל למאה דולר במזומן. תמונות, כרטיסי ביטוח, סיסמאות שלעולם לא אזכור.

לעזאזל.

אני חובטת בידי על כתפו של סת'/ סם כשהחזה שלי עולה ויורד בכבדות. אני אפילו לא מחכה שהוא יסתובב. "גנבת את הארנק שלי?"

הוא מסתובב לאט, ועל פניו מבט של סלידה. "סליחה?"

"הארנק שלי נעלם. אתה האדם היחיד שדיברתי איתו הערב."

סת'/ סם נושף בבוז. "בדיוק. דיברת איתי כל הערב. מתי בדיוק הייתה לי הזדמנות לגנוב את הארנק שלך?" הוא מנענע את ראשו לעברי ומסתובב חזרה, מושיט את ידו אל הבירה שלו. "תנוחי, כלבה."

אני מתעלמת מהעלבון, מוטרדת מדי בדילמה הנוכחית שלי מכדי לסטור לו. יש משהו במה שהוא אומר. ישבתי ממש מולו כל הזמן שהייתי בבר. אומנם, חצי ישנה ומריירת, אבל הייתי רואה אם הוא היה מתעסק עם הארנק שלי. למעשה, הארנק שלי היה מונח על דלפק הבר, קצת מאחורי הכתף הימנית שלי.

זה אומר שמישהו מאחוריי גנב אותו.

שיט, שיט, שיט.

הבר כמעט ריק עכשיו. אני שואלת את הברמן, שרק מושך בכתפיו. אני מתנשפת בתסכול, יוצאת בחזרה החוצה ומכינה את עצמי להתחנן לאנשים שיסיעו אותי מכיוון שאין לי כסף.

אני מתחילה עם מנדי, אבל יודעת גם שהיא משתיקה את הטלפון שלה כשהיא ישנה.

תא קולי.

אני מנסה את החברה הכי טובה שלי - לילי.

שוב - תא קולי.

אין שום סיכוי שאתקשר להורים שלי.

אני עוברת על רשימת אנשי הקשר שלי ומנסה שלושה אנשים נוספים.

תא קולי, תא קולי, תא קולי.

האגודל שלי מרחף מעל לשם אחר, ואני מעקמת את האף ומכווצת את שפתיי מעצם המחשבה. הליכה של שבעה קילומטרים הביתה בנעלי העקב הגבוהות שלי נשמעת לי טוב יותר מאשר נסיעה של עשר דקות עם דין אשר.

הרוח מתגברת והשיער שלי מתנפנף. הקור כמעט חונק אותי. אני לוחצת על שמו וממלמלת קללות אל תוך הלילה. "קורבל?"

אני לא יודעת אם אני מוטרדת או מרגישה הקלה מכך שהוא ענה. "אל תקרא לי ככה."

"למה את מתקשרת אליי שיכורה באמצע הלילה?" הקול של דין צרוד משינה. בטח הערתי אותו.

יופי. יש בזה צד חיובי.

אני עומדת להסביר, אבל הוא קוטע אותי. "תני לי לנחש, שתית יותר מדי ואת מתקשרת להתוודות על אהבתך הנצחית. תמיד ידעתי שאת רוצה אותי."

אני חורקת שיניים וכבר מצטערת על ההחלטה המטורפת. אני שומעת את הגיחוך שלו מכאן. "אתה יודע מה? שכח מזה. אני אלך הביתה ברגל."

אני עומדת לסיים את השיחה, כשדין אומר, "חכי, חכי – את צריכה טרמפ? חשבתי שתקראי לאובר."

"כן, טוב, איזה אידיוט גנב לי את הארנק ועכשיו אין לי כסף, אבל זה לא משנה. אני מעדיפה ללכת." אני ממש רוצה לנתק לו.

"אל תהיי טיפשה. אחותך תהרוג אותי אם אתן לך ללכת הביתה ברגל."

"הרגישות שלך מדהימה אותי."

הוא צוחק. "רגיש וחתיך. אני איום משולש."

"אתה מתכוון לאיום כפול. ציינת רק שני דברים."

"מה?"

אני צובטת את גשר אפי, מתאמצת לגייס שליטה עצמית. אני לוקחת נשימה עמוקה. "לא משנה. תגיע מהר."

אני לוחצת על כפתור 'סיום השיחה' כאילו שזה השעון המעורר שלי ביום ראשון בבוקר. אלה הרגעים שאני מצטערת שאני לא מעשנת. אני מתלבטת אם להיכנס שוב פנימה, אבל אין לי כסף למשקה ואני ממש לא רוצה להיכנס לעוד שיחה מרתקת עם סת'/ סם, אז אני נשענת על קיר הבניין.

חולפות רק כמה דקות עד שאיזה אידיוט ניגש אליי ומבקש אש. אני מציצה לעברו ומתרחקת במהירות. הוא קירח ושמן ומריח כמו גזר מבושל. אני מנסה לא להקיא.

"אני לא מעשנת, מצטערת." אני ממשיכה לשמור על מרחק בינינו, אבל מרגישה שהאיש בוהה בי במבט ערמומי ממרחק של כמה מטרים. איכס.

"תני לי להזמין אותך למשקה, חתלתולה."

אני משלבת את זרועותיי כשאני תופסת אותו בוהה במחשוף שלי. "לא, תודה. אני מחכה להסעה שלי."

"אני יכול לקחת אותך..." הוא מגחך. הרמז בדבריו עבה וממש לא עדין. שוב בא לי להקיא.

"שוב, לא תודה. שיהיה לך לילה טוב."

מעולם לא חשבתי שארצה שדין יגיע לכאן מהר כל כך. אפילו הפרצוף המטומטם שלו נסבל יותר מטד בנדי הרוצח הסדרתי הזה שמתסכל על השמלה שלי בעיני רנטגן.

האיש ממשיך לקשקש וגורם לבטן שלי להתהפך. "את דבר קטן ויפה, את יודעת?"

איכס, איכס ועוד איכס.

האיש מדשדש אל המרחב האישי שלי ולפני שאני מחליטה לחזור לבר, מכונית הקאמרו השחורה של דין נעצרת בחריקת צמיגים. הוא יוצא מהמכונית, זורק את המפתחות שלו באוויר ותופס אותם ביד השנייה. הוא מסתכל עליי, ממתין להשתפכות שלי או משהו כזה.

ממש לא מתרשמת.

ידיי עדיין שלובות בהתגוננות כשהוא מתקרב, ומבטו חולף ביני לבין טד בנדי. שפת הגוף שלי זועקת אני שונאת אותך, אבל העיניים שלי מתחננות שייקח אותי מכאן. "היי," אני ממלמלת במעט רגש.

דין מקמט את המצח אל האיש שלצידי, אז אני מפנה את תשומת ליבי ימינה ורואה שהשרץ עדיין בוהה בציצים שלי וחיוך תאוותני על פניו. עיניו של דין מצטמצמות וחוזרות אליי.

"מוכנה? כי אני עייף נורא, ו – "

"היא הבחורה שלך?"

טד בנדי מתערב ושני הראשים שלנו מזנקים אליו בו זמנית. דין ממהר לענות. מהר מדי. "ממש לא."

אלוהים. כאילו יש לי צרעת או עגבת. אני נועצת בו מבט, נעלבת. "היי, תודה."

"מה?"

"שום דבר. בוא נלך."

אני צועדת לכיוון צד הנוסע, ומרגישה שדין צועד בעקבותיי.

טד בנדי מברך אותנו לשלום בברכה שעושה לי צמרמורת. "תיהנו מהערב שלכם."

אני קופצת למכונית, טורקת את הדלת ונועלת אותה מייד. דין נכנס גם הוא ומסתכל על האיש שמסריח מגזר.

הוא עדיין מביט אליו במבט מצמית ומהורהר. "השרץ הזה נגע בך?"

אני סורקת את פניו של דין ומתרגזת מכמה שהוא מושך. הוא מעביר יד על הלסת שלו, מגרד את הזיפים, ואני קולטת משב ניחוח מושק ממי הקולון שלו. אני נושכת את השפה התחתונה ונשענת לאחור על מושב המכונית. "לא. לא שהיה אכפת לך," אני ממלמלת ופונה להסתכל ישר קדימה.

"אכפת לי, קורבל. את תהיי בחתונה שלנו – אני לא אוכל להרשות שיחתכו אותך לחתיכות קטנות ויסתירו אותן מתחת לרצפה בבית של הבחור הזה לפני היום הגדול."

אני מסובבת את ראשי במהירות לכיוונו ורואה את החיוך השובב על הפנים המטופשות והנאות שלו. "אני שונאת אותך."

"את יודעת שאני רק צוחק איתך," הוא קורץ.

"אני בכל זאת שונאת אותך."

עיניו של דין סורקות אותי, אומדות אותי בדרך כלשהי, כשהוא מסובב את המפתח בחור ההצתה. המנוע מתעורר לחיים. "את יודעת שאת רק פותחת פתח לגברים מפחידים כשאת מתלבשת ככה." הוא אומר כלאחר יד וכף ידו יורדת מההגה כשהוא משלב הילוך לנהיגה.

אני נוחרת מהחוצפה של דבריו. "מאשים את הקורבן," אני מגנה. "אתה ממש מציאה. לאחותי יש מזל רב." אני ממצמצת אליו ומנפנפת בריסים הארוכים שלי בדרמטיות.

"לא לזה התכוונתי," הוא מתנגד. "אני רק אומר שכשאת נראית ככה, בחורים שמים לב."

"כשאני נראית כמו מה? אתה אומר שאני נראית זנותית?"

"אני אומר שאת נראית טוב."

דין זורק את המחמאה המוזרה בנונשלנטיות כזו, שאני כמעט שוכחת ממי היא הגיעה. אני מתעסקת בשולי השמלה שלי ומצליבה את רגליי, לא יודעת איך להגיב, אבל אז אני נזכרת שהוא עדיין מאשים את הקורבן ועדיין חמור. "כן, טוב, אתה נראה כמו... ראש כרוב." מה?

צחוק עשיר מתערבב בשאגת המנוע ואני צונחת לאחור על המושב. "זה הכי טוב שיש לך? האלכוהול בטח השפיע עלייך. התשובות שלך עלובות."

"שתוק."

דין שוב מגרד את הלסת שלו ומציץ לעברי כל כמה שניות. "בבקשה על הטרמפ, אגב, ועל כך שהצלתי את החיים שלך שם."

אני שוב נוחרת בקול. ממתי אני נוחרת? "כל מה שעשית היה לעצור את המכונית המאצ'ואיסטית שלך, להיראות כמו אידיוט ולרמוז שאני דוחה." אני מחייכת אליו במתיקות ומניחה את ידיי על הלב שלי. "גיבור שלי."

הוא מושך באפו. "הבחור הזה היה במרחק של מבט מצועף מלגנוב את התחתונים שלך. בהחלט הצלתי את החיים שלך."

"מצועף?"

דין מושך בכתפיו, מבטו חולף בין הכביש לביני. "כן, אז? למדתי את זה מהמדריך של קורה לוסון. את ממש מילון מהלך."

"לא נתתי לאותו בחור מבט 'מצועף'," אני טוענת ומתעלמת מהעקיצה. "ניסיתי לא להקיא." אני מרימה גבה, מכחכחת בגרוני ומוסיפה, "אתה אמור להכיר היטב את המראה הזה."

הוא מנסה להסתיר את החיוך שלו, אבל אני רואה אותו. "לא פלא שחשבתי שאת רוצה אותי."

אוי, אלוהים.

אני מנענעת את הראש ומחזירה את החיוך המאולץ אל פניי.

דין נע במושבו ומושיט את היד אל הסיגריות. "את יודעת, חשבתי שנוכל לגמור עם המריבה הקטנה הזו בינינו. שביתת נשק או משהו כזה."

"מריבה קטנה? אתה מתכוון לשנאה היוקדת שיש בי אליך בחמש־עשרה השנים האחרונות?"

"כן, זה."

אני בוהה בו המומה. "לא."

"למה לא?" הוא שואל, קולו עמום מבעד לסיגריה שלו כשהוא מצית אותה. היא בוערת באור כתום־ארגמן. הוא מציץ אליי כשאני לא עונה מייד. "למען מנדי. היא רוצה שנהיה חברים."

"אם אתה לא מתכן לבצע השתלת אישיות, אני מבטיחה לך שהגיהינום יקפא לפני שאראה בך חבר," דרמטי, אבל נכון.

"שיט, קורה, אני לא כזה גרוע."

ההצהרה שלו כופה עליי להזדקף במושבי, והצוואר שלי נמתח בזעם. הוא אמיתי עכשיו? אני מתנשפת בכעס. "קראת לי 'קורה הקרה' לאורך כל התיכון, כי אני מעדיפה ללמוד מאשר לחגוג כל הלילה. קבעת לי פגישה עיוורת עם סטיב המסריח וצילמת את התגובה שלי, ואז פרסמת אותה במייספייס. שחזרת את הסרט 'הצלצול' בלילה שבו צפיתי בו בפעם הראשונה והפחדת אותי עד כדי כך שהתעלפתי. מנדי חשבה שמתּי ועברה התקף פאניקה. אני עדיין מסרבת להכניס טלוויזיה לחדר שלי."

"אלה סיפורים מהתיכון. זה היה לפני שנים," מבטל דין מבעד לצחוקו.

"החלפת את צנצנת הסוכר שלי במלח כשבאת לאסוף את מנדי, כך שהיה לי קפה נהדר להתחיל איתו את הבוקר. אתמול."

"טוב..." דין מגרד את שערו החום הפרוע, קצת מתכווץ, קצת משועשע. "ואת תמיד מקפידה להחזיר לי, קורבל."

"אתה קורא לי קורבל. אתה יודע שאני שונאת את זה." אני יכולה להמשיך עוד ועוד. אני מתפתה, אבל זה רק מרתיח אותי יותר ואין לי כוח לריב. "לעולם לא נהיה חברים."

אני מחזירה את המבט קדימה, אבל יכולה לראות מזווית העין את דין מסתכל עליי. אני נשבעת שיש שם שמץ של רכות. דגל קטן ולבן, מתנופף ברוח. "זה השם שלך."

"שמי קורה. קורבל הוא מיאוס שההורים שלי נתנו לי כי הם כבר בחרו בשם היפה והנורמלי לבת האהובה עליהם."

בסדר. אז אני לוקחת את זה למקום אישי מאוד. אני מוכרחה להפסיק.

"תקשיבי..." דין עומד להגיב, אבל אורות מהבהבים מאחורינו מסיחים את דעתנו ומסנוורים אותנו. הוא מאט, ורוגז נראה על פניו כשהוא מביט במראה האחורית.

"לעזאזל, דין, מה עשית? אני רק רוצה להגיע הביתה."

"לא עשיתי שום דבר. נסעתי במהירות המותרת. לוחיות הרישוי שלי בתוקף." הוא מתקרב לצד הדרך ומכה באגרוף על ההגה. "זה בולשיט."

המכונית נעצרת ואני נשענת לאחור על המושב באנחת רוגז. "בטח יש צו מעצר נגדך. אולי הרגת מישהו. אני לא מוכנה שיעצרו אותי על רצח. אני לא השותפה לדבר עבירה שלך."

"את חושבת שאני מסוגל להרוג מישהו?"

טוב, לא. "קרוב לוודאי. אבל אתה טיפש מכדי לעשות את זה כמו שצריך, אז עכשיו נתפסת ויעצרו אותי בגללך. פשוט נהדר."

"אלוהים." דין מניף את הראש קדימה ואחורה, ומשפשף את כפות ידיו על הפנים שלו. "לא פלא שאת עדיין רווקה."

אוף. אני נותנת לעקיצה לשקוע ולחלחל לכל חלל של פגיעות. הוא מכיר את החוליה החלשה ביותר שלי. אני חושבת שהוא מקבל סיפוק מלשחק על חוסר הביטחון שלי. "לך לעזאזל." אין שום הקנטה או התנגחות שובבה – רק איבה.

דין נועץ בי מבט.

אני נועצת בו מבט בחזרה.

ואז, צליל של זכוכית מתנפצת לצד הפנים שלי מצלצל באוזני ואני פולטת צרחה. שתי ידיים בשרניות עוטפות את צווארי מבעד לחלון השבור ואין לי מושג מה לעזאזל קורה, אבל אני ממשיכה לצרוח ודוחפת את הרגל על הדלת כדי למנוע ממנו למשוך אותי מהמכונית. הציפורניים שלי ננעצות בזרועות שלו.

"קורה!"

דין מעליי, חובט באגרופים בבחור ומנסה לשחרר את אחיזתו של המנוול. אני מנסה להגיע אל דין, אוחזת בז'קט שלו, מנסה נואשות שלא לצאת מהמכונית הזו, נאבקת שלא ייקח אותי. אני צועקת מבעד לפחד, נחנקת ומתיזה, "סע!"

דין מנסה עדיין להסיר את הידיים מהצוואר שלי. "הוא מחזיק אותך!"

"פשוט... סע!"

הראייה שלי מיטשטשת כשהאצבעות סביב גרוני מתהדקות חזק יותר. לפתע יד אחת משחררת אותי ונוצר רגע אחד של תקווה – אולי דין פגע בו, אולי הפחיד אותו – אבל היד השנייה חוזרת. היא חוזרת עם חתיכת מתכת מבריקה, ואני חושבת שזה אקדח, אוי אלוהים, אני חושבת שזה אקדח.

עוד צרחות.

שלי, אני בטוחה.

ואז קת האקדח מתנגשת בראשו של דין בחבטה מחליאה.

"לא!" אני צועקת, מתחננת. דין נופל על ברכיי כמו סמרטוט ואני מרגישה שאני מורמת מהמושב ונמשכת דרך החלון כששברי הזכוכית קורעים את שמלתי ואת עורי. "תעזוב אותי!"

כף יד עבה שמריחה כמו בנזין מתהדקת על פניי, משתיקה את קולות הבכי, וכשאני מרימה את עיניי, הן מתרחבות.

זה הוא.

האיש שנראה כמו טד בנדי. זה שהיה מחוץ לבר.

לא.

הבכי העמום שלי גולש מבעד לסדקים שבין אצבעותיו ואני מממשיכה להיאבק כשהוא גורר אותי על פני החצץ. הרגליים שלי בועטות והציפורניים שלי חופרות בזרועותיו הבשרניות עד שהן מדממות.

ואז, אני פותחת את הפה ככל שאני יכולה ונושכת.

חזק.

האיש מיילל מכאב כשדם מחלחל מהפצע באצבע שלו, ואני מנסה לברוח. אני מצליחה להשתחרר לרגע, רק לרגע, לפני שמשהו מכה בחלק האחורי של הראש שלי... והכול מחשיך.