ריטה וסוזי

ריטה וסוזי הוא רומן היסטורי שתחילתו בגרמניה בימי רדיפות הנאצים את היהודים. משפחתן של ריטה בת השמונה ואחותה סוזי בת הארבע בורחת לבלגיה. כשהגרמנים כובשים את בלגיה הילדות נשלחות למנזר כדי להגן על חייהן, ושוהות בו במשך תשע שנים ללא כל ידיעה על גורל הוריהן. בצאתן מהמנזר כשריטה בת שמונה־עשרה וסוזי בת ארבע־עשרה הן נוצריות מאמינות ומתקשות לקבל את העובדה שנולדו יהודיות.

ריטה וסוזי הוא סיפור אנושי, המציג בצד אירועי השואה את חיבוטי הנפש של גיבורות הלכודות בין אמונתן הנוצרית ויהדותן שלא מרצונן, ומעורר שאלות קשות שעולות בעקבות ההתרחשויות של תקופה אפלה בהיסטוריה של ימינו.

הספר ריטה וסוזי נכתב במהלך העשור התשיעי לחייה של ד"ר תקוה רגר, במסגרת סדנת כתיבה מקומית, וכתיבתו הסתיימה כאשר חגגה 90 . זו הייתה מתנת יום הולדת נפלאה ומפתיעה גם עבורה, לאחר שהספרים היחידים שכתבה עד כה היו ספרי לימוד בכימיה, במהלך עבודתה כמורה לכימיה במשך 33 שנים. בעבר אף יסדה רגר את עמותת גרנית שיזמה וקידמה את חוק חלוקת הפנסיה בין בני זוג. הספר ריטה וסוזי נכתב בהשראת חברתה הטובה ריטה, שהלכה לעולמה כשהיא משאירה בידיה סיפור חיים מטלטל.

1

הרכבת מתחילה לנוע בחריקת גלגלים צורמת. חבוקות זו בזרועות זו אנו רואות מבעד לשמשת החלון את אבא מתרחק בהליכה לאחור, כשפניו אלינו. ביד אחת הוא מחזיק מטרייה פתוחה, נוטפת מים, ובידו השנייה מנופף לשלום ושולח נשיקות באוויר. סוזי, אחותי בת הארבע, פורצת בבכי, ואני ריטה, בת השמונה, מנסה לנחם אותה ומסתירה את דמעותיי.

"אבא הבטיח שהוא יחכה לנו כשנגיע לבלגיה, את זוכרת?" אני אומרת לה. "הוא הסביר שיגיע לפנינו כי הוא וחבריו נוסעים במכונית שתשיג את הרכבת. ייתכן שאפילו אימא תבוא עימו אם הרופא ירשה לה".

יום לפני נסיעתנו שאלתי את אבא, "למה אימא נסעה כבר ולא באה איתנו?"

לפני שהשיב הביט בי ממושכות בעיניו האפורות־כחולות שלאחרונה הקיפו אותן עיגולים שחורים. "את יודעת שאימא לא כל כך בריאה והיא נבהלה מאוד כשהבעל של חברתה הטובה נעצר והחברה נחקרה במשטרה. הצעתי לה להקדים לנסוע לבת־דודתה בבלגיה עד שאסיים לארגן את ענייני הכספים".

אני נזכרת בעיניה האדומות מבכי של אימא לפני שעזבה אותנו לבלגיה. אני מתגעגעת אליה ומצפה לפגוש אותה כשנגיע לאנטוורפן, שם תמתין לנו על הרציף יחד עם אבא.

"ולמה אתה לא נוסע איתנו?"

"בזמנים כאלה לא רצוי שהשכנים יחשבו שאנחנו עוזבים. מבחינתם אתן רק נוסעות לבקר את אימא. ובכלל לא טוב שכולם יהיו ביחד".

רציתי להמשיך ולשאול "למה" אבל משהו מנע זאת ממני, כאילו בתוך תוכי חשתי שיש משום סכנה בנסיעה של כולנו יחד. אבא הציע שאם סוזי תשאל למה הוא בא בנפרד, אגיד לה שהוא צריך לעזור לחברים שלו להעביר את המכונית שלהם לבלגיה כי הוא מכיר את הדרך. הרגשתי שאני הבת הבוגרת והאחראית.

"סוזי דומה יותר לאימא", הוסיף אבא. "היא רגישה ואולי מוטב שלא תדע שלאמיתו של דבר אנו נאלצים לעזוב את גרמניה. לגביה, אנו בסך הכול נוסעים לבקר את אימא".

אנו לבושות במדי בית ספר ושערנו קלוע בצמות עם סרטים צבעוניים. אנו נושאות עימנו ילקוט עם כמה כריכים שאבא הכין ערב לפני כן וספר קריאה. אם סוזי תבקש אוכל להקריא לה בשקט.

בליל אמש, כשסוזי כבר ישנה, אבא נתן לי הוראות כיצד להתנהג ברכבת: "השתדלי לא להסב אליכן תשומת לב. אם יהיו אנשים בקרון רצוי שלא תנהלי איתם שיחה, אבל תעני בנימוס אם יפנו אלייך. אני אעלה אתכן לרכבת ולקרון שלכן ואכיר לכן את האחראי ברכבת שיבוא מדי פעם לבדוק מה שלומכן. אני מקווה שהוא יעמוד בהסכם".

לקרון נכנסות שתי נשים מבוגרות שתוך כדי שיחה ביניהן שולחות אלינו מפעם לפעם מבטים בוחנים ונדמה לי שהן אומרות בשקט, "Das sind jüdische Mädchen".י[1]

אני נזכרת מתי הרגשתי בפעם הראשונה שבאים ימים רעים. זה קרה כשבנות כיתתי, ובהן גם חברתי הטובה, התרחקו ממני, וברחוב ירק לעברי אחד מפרחחי הרחוב הידועים.

"אנחנו לא רצויים כאן", ענה לי אבי כשספרתי לו על היריקה.

תנודות הרכבת הדוהרת והנוף המישורי החוזר על עצמו משרים עלי תנומה קלה ותמונות של הימים האחרונים מציפות אותי. איך בשובי מבית הספר ראיתי קבוצת נערים במדים חומים מכים יהודי בעל זקן ופאות שהוכרח לכרוע ברך לפניהם ולשיר בעודם מתגלגלים מצחוק. כמה פחדתי ללכת לבית הספר וחששתי לאבא שמא לא אמצא אותו בשובי הביתה. קולות שברי הזכוכית של חלונות הראווה המנופצים בחנויות היהודים עדיין מהדהדים באוזניי. מיום ליום החיים נעשו מפחידים יותר. כל יום מוטלות עלינו היהודים גזרות חדשות. כעסתי שנפל בגורלי להיות יהודייה.

אבא מקיים את הבטחתו ומחכה לנו על הרציף באנטוורפן, אך אימא לא באה איתו. אחותי ואני קופצות עליו בשמחה ושלושתנו רוקדים על הרציף. עיני אבא דומעות. העוברים ושבים מסתכלים עלינו בתמיהה עד שאחד מהם ניגש לאבא ולוחש באוזנו כמה מילים, שנשמעות לי כמו יידיש שסבא וסבתא היו מדברים ביניהם כשלא רצו שנבין. אבא מרצין וחדל מהפגנת השמחה.

"למה אימא לא באה?" אני שואלת אותו.

"אימא חולה בדלקת ריאות. היא חלתה בזמן הנסיעה, שהייתה קשה ונמשכה זמן רב משתוכנן. היא לא יכלה להישאר אצל בת־דודתה והועברה למקום אחר". יותר מכך הוא לא מפרט. "כמה אני שמח שהגעתן בשלום. אימא תצטרף אלינו כשתבריא".

אבא ממהר לעצור מונית למלון שבו נגור בימים הקרובים. בימים הראשונים הוא משאיר אותנו לבד במשך כמה שעות ויוצא לחפש דירה. עד מהרה הוא מוצא דירה בת חדר וחצי על גג בניין עם שוער באזור יפה מאוד. בדירה יש מיטה זוגית, שולחן מתנדנד וכמה ארגזים שחלקם ישמשו לאחסון והשאר לישיבה. מוזר לי שהבית נמצא במקום יפה ועם זאת החדר לא מרוהט, אבל אני מרגישה שמוטב לא לשאול יותר מדי שאלות. אני אלמד בבית הספר היהודי "יסוד התורה", שקרוב לדירה ומנוהל על ידי בן־דוד של אבא, יהודי דתי מאוד. סוזי תהיה במעון יום. אבא מתבקש לשמור מצוות ואני יודעת שבבית שלנו בגרמניה הוא לא שמר מצוות ואימא הייתה מכריחה אותי ללכת איתו בחגים לבית הכנסת וחוקרת אותי אם באמת היינו שם. כאן בבית הספר באנטוורפן אני עושה מה שהמורים הדתיים מלמדים אותי.

לאבא יש באנטוורפן גם בת־דודה עם בעל עשיר שעוסק ביהלומים ואף הוא איש דתי מאוד ושומר מצוות.

"הם שומרים על כל המצוות חוץ מהמצווה לעזור לקרובי משפחה, פליטים חסרי אזרחות כמונו. אנחנו גיבנת עבורם", אומר אבא במרירות ומוסיף, "אנחנו גיבנת בלי זקן ופאות".

את ארוחת הצוהריים אני אוכלת בבית תמחוי של הסוכנות היהודית ואם אני מאחרת אני נשארת רעבה. סוזי אוכלת במעון. בשובנו מהלימודים מטפל בנו זוג שכנים בלגים ללא ילדים עד שאבא חוזר. אבא מתקשה למצוא עבודה כי הוא פליט חסר נתינות ומסכים לכל עבודה שלא תהיה. בערבים הוא מאוד עייף ועצוב ומשבח אותי שאני לומדת במהירות את השפה הפלמית.

אחרי השבוע הראשון של סוזי במעון, במקום לדבר כרגיל היא צועקת.

"אבא, אולי יש לה דלקת אוזניים והיא לא שומעת טוב?" אני תוהה.

"היא לא מתלוננת על כאבים, אז זה לא דלקת אוזניים".

"סוזי, למה את צועקת כל כך?" אני שואלת אותה.

"זה גן של ילדים שלא שומעים טוב. כשאני מדברת אליהם הם לא עונים לי ורק כשאני צועקת הם מסתכלים עלי", עונה סוזי.

אחרי כמה שניות של הפתעה מדבריה אבא מתחיל לצחוק ללא הפסקה ואני אחריו. אחרי כשבועיים הצעקות מפסיקות וסוזי כבר מפטפטת בפלמית. זה היה הערב היחיד מאז שהגענו לאנטוורפן ששמעתי את אבא צוחק.

ביום תשעה באב, כשאבא חוזר בערב וצונח בעייפות על המיטה, אני אומרת לו: "אבא, היום תשעה באב. צריך לשבת על הרצפה כמוני".

אבא מסמיק מכעס ואני נבהלת.

"מחר אני מעביר אותך מבית הספר היהודי לבית ספר ממשלתי גם אם הוא בתשלום. במקום לדאוג כמו שצריך לפליטים היהודים כיום הם בוכים על מה שקרה לפני אלפיים שנה".

אני מאוד אוהבת את בית הספר החדש שלי אפילו שהוא קצת רחוק מהבית שלנו, אבל אני לא אוהבת להיות אחרי הלימודים אצל השכנים שלנו. אני מספרת לאבא שהאיש מושיב אותי על הברכיים שלו ונוגע בכל מיני מקומות בגוף שלי ויש לו נשיקות מגעילות עם הרבה רוק. אבא קופץ ממקומו ורץ לדירת השכנים ואני שומעת מריבה גדולה וצעקות של אבא ושל השכן. אני מציצה מהדלת ורואה את כל השכנים מתאספים מסביב ומקשיבים לדברי המריבה.

"זקן חולה שכמוך!" צועק אבא כשכולו אדום מזעם, "זה מה שאתה עושה לילדות קטנות? איך אתה לא מתבייש?"

אחד השכנים אומר שאבא צריך ללכת להתלונן עליו במשטרה.

הזקן צוחק לאבא בפנים. "אתה תלך למשטרה?" הוא אומר. "לא כדאי לך. אני אספר שאתה פליט יהודי ללא תעודות שגנב את הגבול".

אבא לוקח את סוזי ואותי ובכל זאת הולך ברוב אומץ למשטרה הבלגית להתלונן. הזקן מוזמן לחקירה. המשטרה נותנת לאבא תקופה של כמה חודשים כדי לסדר ניירות שיאפשרו לנו להישאר בבלגיה. אני לא שואלת מה עשו לשכן.

אבא מוצא משפחה אחרת שנהיה אצלה עד שיחזור בערב מהעבודה.

בשבועות הבאים אבא עוקב בדאגה אחרי החדשות. באחד הימים הוא חוזר הביתה נרעש. "הגרמנים הארורים כבשו זה עתה חלקים מבלגיה", הוא אומר לנו. "בקרוב יגיעו לכאן". אבא מחפש אפשרות לברוח לספרד או לאנגליה אבל ללא הצלחה. אין לו את הכסף הדרוש לכך. הוא מנסה לשלוח אותי ואת סוזי לפלשתינה דרך הסוכנות היהודית אבל זה לא אפשרי בגלל גילנו הצעיר. אנו נשארים בבלגיה הכבושה כולה, בחדר וחצי שבעליית הגג. בצאתי ובשובי אני רצה במדרגות מפחד לפגוש את הזקן המגעיל.

[1] גרמנית: אלה ילדות יהודיות.