ריקוד הלב

"לא הייתי מסוגלת לזוז ולהתיק ממנו את מבטי. האופן שבו הוא רקד, זרם בחלל החדר ושינה את מיקומו לפניי פשוט הפנט אותי. השרירים שלו התמלאו ונעו תחת העור המבריק. נאלצתי לבלוע את הרוק בחוזקה. הרצון לגעת בו היה כה עז שהייתי צריכה לעצור בכוח את ידיי שלא יישלחו לעברו."

ליזה אברינה, רקדנית צעירה ומוכשרת, מגיעה אל עיר הבירה הגדולה כדי להתמודד על מקום בתוכנית הריאליטי "רוקדים בלי חשבון".

היא משתוקקת להצליח בתחום הריקוד וללמוד מהמנטורים הטובים ביותר ובמיוחד מוויל יאר, מנטור ותיק ומוערך אותו ליזה מעריצה.

עם השלבים המתקדמים בתוכנית, ליזה תלמד ש"לא כל הנוצץ זהב" ושמלבד המאמץ הפיזי והמנטלי האדיר, עליה להתמודד עם משיכה מטורפת כלפי המנטור שלה, וויל. הם מתפתים לנגוס מהפרי האסור ונסחפים למערבולת של תשוקה. לאט־לאט נחשפים בפניה צדדים אפלים ומסוכנים בעולם ריאליטי הריקודים והיא מגלה שגם וויל אינו מי שהיא חשבה.

האם נחישותה של ליזה להגשים את חלומה תעמוד למבחן לצד רגשותיה ההולכים ומעמיקים אל וויל יאר? ומה מחיר התהילה שיהיה עליה לשלם?

'ריקוד הלב' הוא רומן רומנטי עכשווי ולוהט החושף את הצד המלוכלך של תוכניות הריאליטי, אך לצד זאת מראה לנו שצריך לחלום ולהאמין ביכולות שלנו להגיע לפסגת שאיפותינו. אסיה נברליצ'קה כתבה מעל עשרים ספרים שכבשו את ליבם של הקוראים. זהו ספרה הראשון שמתורגם לעברית.

פרק 1

"ליזה אברינה, את הבאה בתור!"

קפצתי במקומי. העברתי שוב את ידיי, שתוך שנייה הפכו מיוזעות, על המספר שהיה דבוק לירכי. נשמתי עמוקות ונשפתי, פעם אחר פעם, אך זה לא עזר – ליבי השתולל בחזי.

ביצעתי את המתיחות ותרגלתי פעם נוספת את סדרת האלמנטים המורכבת, וחזרתי בראשי על המילים שעליהן התכוננתי מראש. לעזאזל, לא נראה לי שאהיה מסוגלת להרכיב משפט ברור או בכלל לפתוח את הפה, אבל הדבר הכי חשוב הוא שלא אפשל בביצוע.

"מספר אלפיים שש מאות ושלוש – לבמה!"

מתחתי את שפתיי לחיוך ענק מאוזן לאוזן ועליתי בריצה לבמה, כאילו שכל הגשרים בערו מאחוריי והתרסקו לתוך תהום חסרת תחתית.

"ש־שלום."

מה יש לי, לכל הרוחות?! אני נשמעת כמו כבשה. הזרקורים מסנוורים אותי ואני לא רואה את השופטים ואת פני המנטורים, והרי חשוב כל כך שאזכה בתמיכה שלהם, גם אם יעניקו לי אותה ללא מילים מפורשות.

"שלום. אז איך קוראים לך?"

זיהיתי את קולו של טקטוניק. הוא המנטור האהוב ביותר וכמעט כולם רוצים להתקבל לקבוצה שלו. זה די ברור – לא משנה מה יהיה בגמר של תוכנית הבידור "רוקדים בלי חשבון", טקטוניק תמיד בחר ברקדנים שהיו מבטיחים בעיניו ושילב אותם בלהקה שלו, וזו מקפצה גדולה להשגת כל מה שחשוב – כסף, תהילה ומוניטין.

"ליזה. אני מגיעה אליכם מיֶקָטֵרִינְבּוּרְג."

"אז מה הכנת בשבילנו, ליזה?"

הפעם, היה זה הוא ששאל – המנטור שלמענו הסכמתי לתסבוכת הזאת של הרשמה לאודישנים של "רוקדים בלי חשבון". לא הייתי מסוגלת לענות מרוב הלחץ בגרוני. הנהנתי ודחפתי קלות את המיקרופון, מסמנת שיזיזו אותו.

"ליזה פשוט תראה לנו את מה שהיא הכינה," גיחכה לעברו המנטורית השלישית, אגטה לטיסובה המדהימה.

חייכתי שוב חיוך רחב ושלחתי מבט "נועז" לעבר המקום ששיערתי שבו הוא ישב: וויל יאר. הזרקורים הארורים האלה! אני נמצאת במרחק מטרים ספורים ממנו, אבל אפילו לא יכולה להביט בעיניו! כמה מתסכל.

האקורדים הראשונים של המוזיקה נשמעו ותפסתי את עמדת הפתיחה. התחלתי לרקוד תוך כדי ספירה בליבי. קל לי יותר לספור את התיבות ולבצע את האלמנטים לפי הספירה הפנימית שלי ולא לפי המוזיקה.

באלמנט המורכב הרגשתי את קהל הצופים משתנק בתדהמה ומוחא כפיים. לא רע. קיוויתי שהשופטים ירשמו את הרגע הזה לפניהם. ביצעתי סדרת תנועות נוספת של כמה אלמנטים מורכבים שבחרתי במיוחד כדי למצוא חן בעיני אגטה, ושוב זכיתי באהדת הקהל. קיוויתי שקולות התדהמה ומחיאות הכפיים לא תוזמנו על־ידי מפיקי התוכנית באמצעות הרמת שלטים או משהו כזה.

ועכשיו, הנפות הרגליים שהוצאתי לפועל בלהיטות מוגברת – בשביל טקטוניק. נברתי בכל האתרים הסיניים והקוריאניים בחיפוש אחר התנועות האלה. כל מה ש"שלנו" כבר שיעמם אותו נורא. כנראה שמאמציי לא היו לשווא, טקטוניק פלט צעקה ושמעתי צליל של הטחת יד בשולחן.

מעולה. עכשיו רק נותר לי להרשים את וויל עד מעמקי ליבו. אם יש לו לב. אני עוקבת אחריו באדיקות ובלהיטות בעשר השנים האחרונות וזו ההזדמנות שלי להשאיר רושם עמוק עליו.

הובלתי את הריקוד המודרני לעבר הסיום הדרמטי. ניסיתי לסיים באופן תיאטרלי כדי שיזכרו אותי, אך לא הייתה שום תגובה מצד השופטים. דממה.

השתופפתי על הבמה באקורדים האחרונים של מוזיקת הליווי בתנועות חדות ויחידות – אחת, שתיים. דימיתי את הפעימות האחרונות של הלב הגוסס. התכווצתי וקפאתי. מַתִּי על הבמה, עבורם.

עובדי הטלוויזיה ידעו את העבודה שלהם, הם תפסו את הרגע המתאים כדי לעמעם את הזרקורים ואפלולית הציפה אותי. ואז ראיתי שהוא עומד!

וויל עמד ומחא כפיים באיטיות.

"ובכן, ליז־זזה," וויל המשיך לעמוד ולבהות בי כשירכו שעונה על קצה השולחן. "באמת הראית לנו את כל מה שאת מסוגלת לעשות?"

רגע, הייתה לי תשובה מוכנה לשאלה הזו. כשתרגלתי אותה מול המראה במעונות לא איבדתי שליטה בגלל קולו העמוק. לא יכולתי לתאר לעצמי שהאופן שבו הוא ימשוך ויטעים את שמי יגרום לרגליי כמעט לקרוס תחתיי ולראשי לאבד כל יכולת תפקוד.

"זה... הכול. להיום." הצלחתי להגיד בקול חנוק לתוך המיקרופון.

"אז את בעצם בטוחה, ברוב יהירותך, שאת תמשיכי בתוכנית?" טקטוניק גיחך ו־וויל קטע את קשר העין איתי, התיישב ושרבט משהו על הדף שמולו.

"כן, בוודאי. אני רוצה להתקדם לשלב הבא."

"ליזה, יש לנו אלפי רקדנים שרוצים להמשיך," אגטה הניפה את ידיה באיטיות חושנית. "אך מספר המקומות מוגבל."

"בקבוצה של מי היית רוצה להמשיך?" הוסיף מייד טקטוניק.

הנה, זה הרגע שלי. אבל איזה רגע? בקושי שנייה, שבמהלכה הייתי מוכרחה להתקדם במהירות ולהגיע אליו.

"זו שאלה פרובוקטיבית," חייכתי בחוצפה והעברתי את מבטי על פני המנטורים.

"יכול להיות שהעתיד שלך בתוכנית תלוי בתשובה שלך." לפי נימת קולה של אגטה הבנתי שהם בכל מקרה מוכנים לתת לי להמשיך, אך ברגע זה מתחרים ביניהם ובודקים למי יש אגו גדול יותר, בעודם מחלקים ביניהם את החומר האנושי הטוב. במקרה זה לא הייתה לי בעיה להיות "חומר טוב". אגטה, למשל, עשתה מופעים מדהימים באירופה. הלהקה שלה הייתה מיועדת מראש לייצוא לחו"ל. לעורר את עניינה של אגטה זה כמו לכבוש את הר האוורסט. נוסף על כך, היא לא סבלה תחרות נשית ורוב בני חסותה היו בחורים חמודים, בעוד שגורלן של הבנות בלהקות שלה נותר לא ברור – על כך הצהובונים לא דיווחו. בטיזרים של ההופעות נראתה תמיד רק אגטה עצמה מוקפת בבחוריה הרוקדים. שליטתי העצמית שבה אליי ברגע המתאים והטקסט ששיננתי פעמים רבות זרם מפי, בתוספת מחוות הידיים שהתאמתי לכל משפט.

"טקטוניק, אני מעריצה גדולה של העבודה שלך, ומודה באשמה – אני גונבת המון מהסרטונים שלך ביוטיוב."

הקשתי בקצב על החזה שלי ויריתי את התנועה הידועה של טקטוניק לעברו. הוא גיחך בתשובה.

"אגטה, את מודל לחיקוי, מלכת הריקוד. אם יש לי עתיד כלשהו במקצוע, אני שואפת להתקרב לשלמות שלך."

נעמדתי בפוינט ושקעתי בקידה קלאסית. היא אוהבת את הריקוד הקלאסי ומלגלגת על כל מי שעושה שגיאות בעמדות ובתנועות הבסיסיות ביותר. צליל הנקישה של ציפורניה המעוצבות על פני השולחן נשמע בתגובה ל"פה" הקלאסי שלי. המיקרופונים של המנטורים קלטו כל רחש, וטוב שכך, זה רמז לי משהו לגבי תגובתם.

"עם זאת, הלב שלי גוסס מרוב רצון," עשיתי הפסקה מתוכננת מראש וחזרתי על התנועות האחרונות מהריקוד של ההתכווצויות הבלתי רצוניות, לכאורה, "להיות בקבוצה של וויל יאר. לנצח איתו, ובשבילו!"

צחוקו הרועם הטביע את קול צחקוקה של אגטה ואת הצליל המתכתי של העט שנפל מידו של טקטוניק.

"את בטוחה? יאר יסלק אותך עוד במיונים!"

טקטוניק לא נכנע לעולם. חייכתי בבלבול כשהבחנתי פתאום בוויל שניתר בקלילות מעבר לשולחן וקפץ על הבמה בלי לתת את הדעת למדרגות.

"אם הבחורה בוערת מרוב תשוקה, אני מוכן ללוות אותה בעצמי אל מאחורי הקלעים," הכריז וויל בשמחה לאחר שעטף את מותניי בידיו החמות והתכופף לעבר המיקרופון.

"היא גוססת, יאר, גוססת, לא בוערת!" טקטוניק לא היה מוכן להיכנע.

"ופשוט ככה, וויל פשוט ייקח לעצמו את כל הרקדניות החמודות," מלמלה אגטה וקשקשה בעצבנות על הדף שלה.

יאר סובב אותי בגבי לקהל ודחף בידו, שירדה קצת מתחת למותניי. כמעט קרסתי במקום מהתחושה של כף ידו על גופי.

"אז לא התקבלתי לתוכנית?" יאר קלט את הבלבול שלי, וחזר בשני צעדים מהירים לעבר המיקרופון שעל הבמה.

"שכחנו פרט שולי קטן..."

"קונדום?" טקטוניק גיחך.

"זה לא פרט שולי... ליזה, התקבלת!"

יש, יש!

רציתי לחבק אותו ולהיתלות על צווארו, אבל יש גבול, זה הרי וויל יאר, אז עצרתי את עצמי. במקום זאת פשוט צווחתי וקפצתי במקום, הוא התקרב אליי כשעל פניו חיוך רחב.

"תעשי את מה שרצית, ליזזזזה."

לעזאזל, בגלל ה"ליזזזזה" הזה שלו אעשה אפילו יותר. קפצתי עליו וכרכתי את רגליי סביב מותניו. ידיו של וויל ננעלו מייד מתחת לישבני, חיבקתי את צווארו ונצמדתי לכתפו. רק חסר לי לפרוץ בבכי עכשיו.

אחרי מספר צעדים שלו שהביאו אותנו אל מאחורי הקלעים הוא עזב אותי ואני גלשתי לאורך גופו, ידיו עצרו את נפילתי. אחרי שווידא שאני עומדת יציב, יאר הביט סביבו והושיט לי מלבן קרטון קטן.

"תתקשרי אליי בערב, ושלא תעזי להיעלם לי, ליזה." הוא שוב משך כמו נצח את שמי, ואז חזר בנחישות לבמה. שמעתי במעומעם את הצחוק בקהל, את העקיצות של שאר המנטורים ואת ההתנצלות של יאר.

לא אכפת לי מה הם יגידו, העיקר שהתקבלתי לתוכנית! ויש לי את המספר האישי של יאר. אלוהים! הצלחתי! הצלחתי לעשות את כל מה שרציתי. הכול.

עכשיו רק הייתי צריכה לא לאבד שליטה ולתכנן את צעדיי הבאים. הוא אמר לי "שלא תעזי להיעלם לי", אך אני לא עליתי לבמה רק כדי להסתתר אחר כך. ממש לא. רציתי את יאר בתור המנטור שלי והשותף שלי לריקוד. הוא עושה הרמות מושלמות כל כך! מזל שלבשתי טייץ, אחרת הוא היה מרגיש כמה העור שלי בוער מהקרבה שלו אליי.

הכנסתי את כרטיס הביקור של יאר לתוך חזיית הספורט שלי, רצתי לחדר שבו שהו שאר המשתתפים וצווחתי בלי לרסן את התלהבותי.

"עברתי! עברתי! התקבלתי לתוכנית!"

בחור אחד תפס אותי וסובב אותי, אך זה לא היה מסחרר כמו עם וויל. אחרים הושיטו לעברי את הידיים, בירכו אותי וטפחו על כתפי. חייכתי ועניתי על כל מיני שאלות, ובדקתי מדי פעם שלא הפלתי במקרה את כרטיס הביקור מרוב דיבוריי הנרגשים.

חברת ההפקה הגישה לי מעטפה ובה לוח הזמנים של שלבי המיונים הבאים ואיחלה לי בהצלחה. כך מתחילים חיי החדשים. הלוואי שהייתי יכולה להנציח את הרגע הזה.