שבויה באהבה

אלונה ירדן – שבויה באהבה

עמודים במודפס: 302 עמודים.

ז’אנר: רומן, רומן מתח.

הוצאה לאור: הוצאה עצמית.

שבויה באהבה:

רגש האהבה גורם לאנשים לכתוב שירים, לחצות יבשות ואף להכריז על מלחמות.

רבות נאמר על רגש זה, אך דבר אחד ברור ומוסכם על פי כל, האהבה הייתה ונשארה תופעה בלתי מוסברת.
עוד לא קם המדען שהתיימר לפענח מה באמת גורם לבני האדם לנהוג כפי שהם נוהגים תחת השפעת האהבה ולא פעם התהומות אליהן היא מובילה מעיבים על הפסגות שניתן לכבוש באמצעותה.

לעיתים החיים מורכבים יותר ממה שניתן להכיל וכך גם סיפורה של יעלי. זהו סיפור על זוגיות מכילה ומרגשת שסחפה אותה ללא כל הכנה מוקדמת. סיפור על מחשבות, פרידות, בגידות, פגיעות ואהבה שמבלי משים לב, שינתה את אופייה.

זהו ספרה הארבעה עשר של אלונה ירדן.
קדמו לו ספריה סדרת ‘לומד לאהוב’, זכר אלפא, עונג שבת, הקלות שבתלונה, נכתב בכוכבים, סדרת ‘הרווקה‘ והמדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר שרבים מהם כיכבו ברשימות רבי המכר.

להמשך קריאה על הסופרת אלונה ירדן

פרולוג

העוברים והשבים ברחוב נועצים בנו מבטם.
חלקם ממלמלים כמה מילים בשקט, אחרים מצחקקים, אך הם לא מפריעים לי. הם מעולם לא הפריעו לי.

אצבעותיי שלובות באלו של בן זוגי, בטני נמתחת ותופחת מיום ליום ופרי אהבתנו גדל בתוכה.
אני אוהבת את חיי לצידו. אני אוהבת את מי שאני לצידו.

אינני זקוקה לאישורם של הוריי, חבריי או של הסובבים אותי כדי לדעת שעשיתי את הבחירה הנכונה, כיוון שאינני מודדת את נכונותה על פי אמות המידה שלהם.

אני כבר לא נותנת לאחרים להכתיב את דרכי וכבר לא שבויה באהבה או חוששת שדבר ממעשיי יגרום לו, לאהוב לבי, להיפגע מספיק כדי להכתיב את צעדיי.

כולם יודעים שעשיתי בחירות מוטעות בחיי. לא כל אותם אנשים שהסכימו להיחשב חלק ממעגל חבריי מאמינים לי, אבל לא אחזור עליהן שוב לעולם.

על אף שהחיבור בינינו לא נראה טבעי, על אף שהוא מעולם לא היה הטעם שלי בגברים, על אף שבעיני חברותיי הוא לעולם לא יהיה 'גבר', אני יודעת שהפעם, אני לא טועה.
הפעם בחרתי נכון והוא בחירתי.

יחד, הבטנו למלאך המוות בעיניים ושרדנו כדי לספר על זה, מחינו זה לזו את הדמעות, ריפאנו זה את פצעיו של זו והתחברנו בצורה שאחרים פשוט לא מסוגלים להבין.

שום דבר לא הכין אותו או אותי למה שהחיים בישלו עבורנו ובכל זאת, אנחנו כאן וזה מה שחשוב.

אני לוקחת את צעדיי אל תוך אותו בית קפה בהיסוס. זאת הפעם הראשונה בה אני מעזה לחזור ולשבת כאן. לוח השנה טוען שארבע שנים חלפו מאז אותו יום גורלי, אך הצלקות שנותרו עמוק בלבי מעידות כי היו אלה חיים שלמים.

לבי מאיץ פעימותיו כשהוא מושך לכבודי את הכיסא ואני מביטה בו בעיניים מאוהבות ומתמלאת רוגע.

על אף הכל, אנחנו יחד, אנחנו חופשיים וטוב לנו.
טוב לי.
טוב לי איתו.

הוא רואה אותי. הוא תמיד ראה אותי.
גם כשנעלמתי לעצמי, הוא ידע לזהות את הלך רוחי.
כך עשה אז, כך הוא עושה כיום.

"את בסדר?" הוא שואל, מושיט לי מפית כדי שאספוג את הדמעות החלוצות שהחלו זולגות על פניי.
"כן. אני בסדר".
"את צריכה משהו ממני?"
"רק שקט. אני רק צריכה קצת שקט" נשמתי עמוק ואיפשרתי לעצמי להישלח לזיכרון היום בו איבוד רגעי של שיווי משקל גופי שלח אותי אל תהומות מהן כמעט ולא יצאתי.

פרק 1

"בחייך יעלי, את לא יכולה להיות כזאת בררנית" אודליה, החברה הכי טובה שלי, הרגישה שהיא פשוט חייבת להציל אותי מהבדידות אליה נקלעתי בשבוע וחצי האחרונים.
"זה לא נובע מבררנות, מה את רוצה ממני?"
"אה, לא? להיפרד מבחור בגלל שהוא שעיר זאת לא בררנות?"
"תאמיני לי שהייתי סולחת לו, אם היה נופל תחת ההגדרה של 'שעיר', אבל מדובר בקוף אדם, אודליה" הצחקתי אותה ואת נילי, שישבה לצידה, על אף שלא דיברתי ישירות אליה "אני מסבירה לך שהוא הוריד חולצה ולמרות שההיגיון אמר שהוא נותר חשוף, עמדתי מולו וחיכיתי שיוריד גם את הסוודר".
"יו, את הורגת אותי" נילי, הנספחת שאודליה תמיד הזמינה למפגשים שלנו, נחרה קלות מצחוק "ומה עשית? כאילו... אני מבינה שכבר הייתם במצב אינטימי, אם הוא העז להוריד חולצה".
"מה זאת אומרת 'מצב אינטימי'?" החלטתי להקשות עליה.
"את יודעת... הייתם... נו..." נהניתי לראות אותה מגמגמת "אם הוא הוריד חולצה, זה אומר שהייתם באמצע של משהו, לא?"
"לא. היינו בהתחלה של משהו" חייכתי אליה באופן הכי מכיל שיכולתי, בהתחשב בעובדה שנכנסה אל חיי בעל כורחי וסירבה לצאת מהם "אמרתי לו שאני צריכה לשירותים ולא חזרתי".
"קמת והלכת?" אודליה שאלה.
"יותר נכון לומר שנסתי על נפשי מפני קוף האדם" חייכתי אליה "ותודה על השידוך המוצלח, אם שכחתי לומר בתחילת הארוחה" שוב גרמתי לשלושתנו לפרוץ בצחוק על חשבונו של הדייט המאכזב שלי מליל אמש. 

את אודליה הכרתי כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטה. כנראה ששתינו זיהינו את עמית, החתיך היחיד שישב באולם ההרצאות, כיוון שאני התיישבתי מצידו האחד והיא מצידו האחר. כל השיעור ניסינו למשוך את תשומת לבו.
פעם אני שאלתי לשמו, פעם היא ביקשה לברר אם הייתה לו חברה, עד שלבסוף, הוא קם בהפגנתיות, נשף לעברנו בזלזול ועבר לשבת במקום שקט יותר.

אודליה מיהרה לצמצם את המקום שהותיר בינינו עמית וכך מצאנו עצמנו יושבות יחד, מצחקקות על רמת הפתטיות שהפגנו מולו ולימים היא הפכה לחברתי הטובה ביותר.

הייתי רוצה לומר שמאז אותו יום לא נפתח בינינו שוב פער, אבל זה לא יהיה נכון. הדרך הפתלתלה בה חיי התנהלו כללה גם תקופה ארוכה וחשוכה אחריה לא הייתי בטוחה אם אי פעם אצליח להחזיר אותה אל חיי ועל אף שלבסוף הקשר בינינו חודש, הוא לעולם כבר לא ישוב להיות מה שהיה פעם.

אודליה נישאה לעמית וילדה את ילדיו.
אפשר לומר שבמלחמה על תשומת לבו של החתיך הזה היא ניצחה, למרות שאם תשאלו אותי, התחרות הייתה צמודה מאוד. למעשה, הסיבה היחידה שפרשתי מההתמודדות על לבו של עמית הייתה סטודנט אחר שהצטרף לספסל הלימודים וגרם לי לאבד בו עניין, אך הקשר איתו לא נמשך זמן רב. רק מספיק כדי לגרום לי לאבד את אמות המידה שלי ולעשות איתו דברים שאני מעדיפה לא להיזכר בהם לפני שהתעשתי ונפרדתי ממנו.

אותו פרק זמן שביליתי בחזקתו של אסף, היה פרק הזמן שאודליה נזקקה לו כדי לנעול את העסקה עם עמית. עסקה ששניהם עומדים מאחוריה בכבוד גם לאחר שנים של נישואים ושני ילדים קטנים.

"אז מה? שוב את לבד?" היא שאלה והטתה את ראשה לימין.
"כן. עד הפעם הבאה".
"את רוצה שנמשיך להכיר לך גברים?" נילי הצטרפה.
"את כבר לא מורשית להציע לי שידוך" הסבתי מבטי מפינה אחת לאחרת של בית הקפה בו ישבנו "איבדתי את האמון שנתתי בך עם נקודת החן הענקית שהייתה מחוברת לבחור הראשון שהכרת לי ועכשיו, אחרי קובי הקופיף השעיר, נראה לי שהגיע הזמן שאדאג קצת לעצמי".
"אני מצטערת" היא שוב כמעט נחנקה מצחוק "זה לא היה בכוונה. אם רק היית נשארת לשוחח איתו היית מבינה שהוא בחור מקסים".
"תסתכלי עליי, נילי" נעמדתי, מלאת ביטחון והחוויתי בידי אל עבר גופי המוקפד "אני נראית לך כמו מישהי שמחפשת בחור 'מקסים'?"
"לא" היא גלגלה עיניה לעברי "את צריכה מישהו שיוריד אותך בחזרה אל הקרקע עם איזו סטירה מצלצלת כיוון שאת עפה על עצמך".
"עכשיו את מדברת!" הסכמתי שבחורים רומנטיקנים לא מתאימים לצרכים שלי "בנות, אני מבינה שהרצון שלכן חיובי, אבל מה זה משנה אם התוצאה של המעשים שלכן מותירה אותי מצולקת רגשית?"
"אז מה תעשי? תישארי לבד?" אודליה הניחה את כף ידה על זרועי לאחר שחזרתי לשבת מולה.
"לא. מעכשיו אני מתחילה עם הגברים שמוצאים חן בעיניי ולא מחכה שהם יתחילו איתי".
"או, עכשיו את מדברת" אודליה חיקתה את המינוח שבחרתי קודם להשתמש בו והטיחה אגרופיה בשולחן "השאלה היא אם את רק מדברת או שבאמת תעשי את זה?" היא הנמיכה את סנטרה תוך שהיא נועצת בי מבט מאשים ומצמרר.
"יש רק דרך אחת לגלות, לא?" ניתקתי ממנה את קשר העין והפניתי אותו אל הברמן החמוד שעמד מאחורי הדלפק.
"זה?!" נילי שאלה בפליאה.
"את מבינה למה את לא מסוגלת לשדך לי אף אחד? כי הטעם שלנו בגברים שונה".
"שלא תביני לא נכון, יעל, הוא... הוא בסדר. כאילו... הוא פשוט נראה כאילו אתמול סיים את הבגרויות שלו, לא?"
"ומה רע אם כן?" שוב נעצתי בו מבט וצמרמורת של התרגשות חלפה בגופי כשהוא קלט והחזיר לי חיוך שובבי.
"אין בזה שום דבר רע" אודליה הניחה את ידה על זרועה של נילי כדי לסמן לה שתשתוק, פעולה שחזרה על עצמה פעמים רבות בשיחות עומק  שהיו לנו "אם את רוצה אותו, קומי וקחי".
"אני אעשה את זה" איתגרתי את עצמי.
"בואי ונראה אותך" היא נשענה לאחור ושילבה זרועותיה.

כמה קל להן, לשתי הבנות האלה, לשבת בשילוב זרועות ולצפות ממני לקום ולעשות מעשה. היא הרי צודקת, נילי.
אין וכבר לא יהיה לי שום מכנה משותף עם בחור צעיר כמו זה. לא מזמן, חגגתי את יום הולדתי העשרים ושש, אבל כיוון שנראה היה שבבחורים בגילי לא הצלחתי למצוא עניין, לא ראיתי כל בעיה לנסות את מזלי מול עיניו הצעירות והממזריות של אותו ברמן נאה.

הדברים היו קלים יותר אילו אני הייתי הבעיה שעומדת במרכזה של מציאת הזוגיות ולא אפשרויות הגברים שהיו לרשותי.
אם אני הייתי זאת שלא מוצאת חן בעיניהם, אולי יכולתי לעשות עבודה על עצמי, להשתנות, להתעדן, להתחספס, אבל אני לא הייתי הבעיה. הבעיה הייתה הם. הגברים הדחויים, הפצועים והדפוקים שנותרו רווקים בגילי, כיוון שאת כל ה'טובים', שטרם הבינו איזה מצרך מבוקש הם, תפסו בחורות אחרות כמו אודליה.

"בנות, איתמר רוצה לשלוח לכן את זה על חשבון הבית" אחת המלצריות החוותה בידה אל עבר הברמן החמוד שעכשיו קיבל את השם 'איתמר' והחלה לפרוק על שולחננו כוסיות עם משקאות צבעוניים מהמגש בו אחזה.
"קוקטיילים על הבוקר?" נילי זקפה לעברה גבה.
"מה פתאום" היא צחקה קלות "זה שייק פירות. שתדעו לכן שזה בכלל לא בתפריט. הוא מכין את זה רק לנו, לצוות, אז כנראה שאחת מכן ממש מצאה חן בעיניו" היא השלימה והתרחקה מאיתנו בצחקוקים ילדותיים.
"אוווו יעלי, אני חושבת שאת מאיימת על מקומה של הילדה הזאת בלבו של איתמר" אודליה חיקתה את הצחקוקים איתם התרחקה המלצרית מאיתנו.
"די, נו. זה לא יפה" השתדלתי לא להתפקע מצחוק "גם אנחנו היינו פעם בגיל הזה".
"פעם" נילי נשפה בתסכול.
"ממש מזמן" אודליה הצטרפה אליה.
"אוי, סתמו" השתקתי אותן וחייכתי אל איתמר.
"נו, אז מה את אומרת, יעל?" נילי מעולם לא הגיעה למעמד בו היא מורשית לקרוא לי 'יעלי' או שאולי מעולם לא נתתי לה את ההרגשה שזה יהיה מקובל בעיניי שתעשה זאת "מי מבינינו היא זאת שגרמה לאיתמר לשלוח לנו שייקים פירות שבכלל לא נמצאים בתפריט? את חושבת שזאת את?"
"לא, את" גלגלתי עיניי לעברה בבוז.
"למה שזאת לא תהיה אני?"
"חלילה, נילי. למה את מתגוננת, אמרתי שכנראה זאת את".
"לא, לא" קול גברי שנשמע קרוב מאוד אלינו הפתיע אותי והספקתי לראות רק את גבו של איתמר, כשחלף על פנינו והמשיך לכיוון המטבח תוך שהוא ממשיך בדבריו "זאת ללא ספק את".

הופתעתי שהחזרה למנהגי החיזורים של גיל העשרה הייתה נחמדה בעיניי ולא מעיקה כפי שזכרתי מחוויות אותו גיל.
דווקא אז, בגיל בו הכל היה אפשרי ותעוזה לא נראתה נואשת, מצאתי עצמי ביישנית וממתינה לבנים שיעשו את הצעד הראשון והיום, כשאני בוגרת ובטוחה בעצמי, אני נאלצת לצאת בהחלטה שאני אהיה היוזמת מעכשיו ואילך.

יצאתי כבר עם בחורים צעירים ומהר מאוד איבדתי בהם עניין ויצאתי גם עם בחורים בני גילי, אך גם בהם משהו לא משך אותי. בזמן האחרון, הסכמתי להיפגש רק עם גברים מעל גיל שלושים, אך לצערי, נותרתי רווקה ועם תובנות נחרצות גם בעניינם. לדעתי איפשהו אחרי גיל שלושים, משהו משתנה אצל הגברים, לפחות אצל אלה שאני פגשתי. אינני יודעת אם פירשתי נכון את השינוי שחל בהם, אבל חשבתי שהשמירה על האגו הפכה להיות כל כך חשובה עד שהיא מחקה כל אפשרות לרומנטיקה או להפגנת רצון וכמיהה לקשר שהיו חשובים לי מאוד.

"אלוהים שישמור אותי, מה זה הקול הנמוך הזה?" אודליה לחשה מיד כשאיתמר נעלם אל תוך המטבח.
"נכון?! חשבתי שזאת רק אני" נילי הוסיפה.
"לא, לא" אמרתי בקול רם לשתיהן "מסתבר שזאת אני".
"אני שמח שהבנת את זה" שוב הוא הגיח מאחוריי והמשיך אל מאחורי הדלפק ולעמדתו, לא לפני שהסתובב לעברנו וירה עוד משפט מלוקק בחיוך "זאת ללא ספק את".

אותם צחקוקים ילדותיים שנשמעו מהמלצרית, תקפו גם את השולחן שלנו. ככל הנראה הייתה זאת תגובה שלא קשורה בגיל המצחקקות אלא תגובת לוואי למשמע קולו של איתמר.
"הוא חייב להפסיק לעשות את זה" הרגשתי איך אני מסמיקה.
"או שתעמדי בהבטחה שלך ופשוט..."
"עצרי" קטעתי את אודליה מלהמשיך את דבריה כשהנפתי מול שפתיה את כף ידי "אני הולכת על זה. אני הולכת עליו".
"את אומרת את זה כבר כמה דקות, אבל התחת היפה שלך עוד דבוק לכיסא הזה" היא קרצה אליי במבט מלא אהבה.
"הנה אני קמה" הכרזתי.
"אני אאמין לזה כשאראה את זה" נילי צחקקה.
"בחיי שאני מנסה לקום, אבל הרגליים שלי לא זזות".
"במחשבה שנייה, אולי עדיף שתישארי יציבה ובודדה על הכיסא הזה, יעלי" אודליה ידעה בדיוק איך לגרום לי לקום על רגליי "אחרי הכל, כולנו יודעות שאת מועדת לנפילות".

לא יכולתי לסרב לאתגר שהציבה לפניי. מעולם לא העזתי לאפשר לאחרים לטעון שאני פחדנית או להודות בטעות שלא האמנתי שעשיתי ולא התכוונתי להתחיל לעשות זאת באותו יום.

הנחתי את כפות ידיי על השולחן ותמכתי בעצמי לעמידה.
זה לא שהתנהלות מול המין השני הייתה זרה לי. היה לי ניסיון רב בהתמודדות עם גברים, בסירוב לחיזורם ובקבלה של הצעות למפגשים או קשר, אבל מאז ביזיתי את עצמי מול עמית, בעלה של אודליה, נמנעתי מליזום ולחזר אחר מישהו. במקום זה, פיתחתי דרכים בטוחות שהסבו לי את היכולת למשוך את תשומת לבו של כל מי שהצליח להאיץ את פעימות לבי וכך, הותרתי את האפשרות לקיום קשר בינינו לשיקול דעתי הבלעדית, אבל הבנות הציבו בפניי אתגר להתחיל עם איתמר והייתי חייבת לעמוד בו.

ידעתי באיזה אופן לצעוד לעברו, ידעתי בדיוק מה לומר לו כשאגיע, ידעתי איך לפנות ואיך לחייך אליו, ידעתי הכל. היעדר ידע לא הייתה הבעיה שבגללה כפות רגליי לא נעו זו לפני האחרת אלא הפחד הוא זה ששיתק אותי.
איתמר, שהיה עסוק בסידור כוסות נקיות על המדפים שמאחוריו, סיים והסתובב לעברי. עיניו הצעירות והתמימות מצאו את שלי וחיוך גדול ומרוצה נסוך על פניו.
"מה את עומדת שם המומה? את באה?" הוא קרא בקול ובכלל לא עניין אותי אם מבטי הסובבים ננעצו בי כתגובה.

נשמתי לרווחה והזמנתו הייתה כאבן שנגולה מעל לבי הנאבק. הוא קרא לי, זה לא שאני מגיעה ללא כל הזמנה או בקשה.

אני זוכרת איך התרכזתי בכל צעד וצעד שלקחתי לעברו. אני זוכרת איך נאבקתי בסחרחורת שתקפה אותי ואני זוכרת איך עיניו נותרו נעוצות בשלי ולא זזו לרגע, מלוות את המסע המייגע אל הדלפק שמאחוריו הוא עמד.

"אל תקבלי 'לא' כתשובה, יעל" קריאת עידוד מטופשת של נילי גרמה לי להסיט אליה את מבטי, רגעים ספורים לפני שהגעתי אל יעדי.
"אולי תסתמי כבר?" ביצעתי סיבוב מפותל עם גופי בתקווה שעיניו של איתמר עוד נעוצות בי, החזרתי את מבטי לעברו רגע לפני שאיבדתי את שיווי המשקל.

למרות שאני מתאמצת לחטט עמוק יותר בנבכי החוויות שנחרטו בי מאותו בוקר, אני לא מצליחה להעלות בראשי עוד פרטים משמעותיים ממנו.

כל שנותר בי הוא זיכרון שמתנגן כמו סרט אימה פעם אחר פעם בראשי בימים כמו היום. ימים בהם אני תוהה איך חיי הגיעו לאן שהגיעו.

באותו סרט אכזר, אני רואה איך הספקתי לנעוץ את עיניי באלה של איתמר, לזהות את הדאגה לשלומי שנשקפה מהן ולצנוח בעוצמה אל רצפת בית הקפה תוך שפניי נחבטות על הדלפק לפני שאני מאבדת את הכרתי.

זהו. זה כל מה שאני זוכרת מהחיים שלפני הנפילה.
מאז הכל השתנה.

בתחילה נדמה היה שלטובה, אבל אז הכל התדרדר, ולאחר מכן... קשה לי להגדיר מה קרה אחר כך.  

אני יכולה רק להביט באותו בית קפה מבעד לזגוגיות מטושטשות של עיניי הדומעות, לשלב אצבעותיי באלה של אהובי שמלווה אותי, להיזכר בארבעת השנים שחלפו ולהודות על כך שזכיתי לחזור לשם כשאהבה אמיתית לצידי וכשפרייה גדל בבטני.