שכחה גורלית

"אני הוזה, אמרתי לעצמי ברגע הראשון, בהשפעת השמש הרותחת. מצמצתי בחוזקה וניערתי ראשי מצד אל צד כמה פעמים, אך המראה שלו מולי לא התפוגג. הוא עדיין עמד שם, מוחשי, ברור. לא יכול להיות שזה רותם, הוא נעלם ואף הוכרז נעדר לפני חמש שנים!"

שירי נתקלת במפתיע בלב המדבר בגבר שנראה זהה לאהבת חייה, רותם, שנעלם בנסיבות מסתוריות ואף הוכרז נעדר. מה רבה הפתעתה כשמתברר שזהותו שונה לחלוטין ושכנראה אינו מכיר אותה כלל. היכולים להיות שני גברים כה דומים, ממש כמו תאומים זהים? יכול להיות שאין זה אהובה מן העבר?

שירי אינה יכולה להמשיך בשגרת חייה מבלי לוודא באופן יסודי את זהותו של האיש מן המדבר. איך רגשותיה האובססיביים ישפיעו על יחסיה עם בן זוגה הנוכחי? וכיצד תשפיע אהובתו היפיפייה של הגבר המסתורי על מהלך העניינים?

שכחה גורלית מאת הסופרת דנה בר־אור הוא רומן עכשווי שסוחף את הקורא למסע מותח ומטלטל ברכבת הרים של אהבה אובססיבית ומאבקים עזים בין המוח והלב. בסגנונה הייחודי מציגה בר­־אור דמויות מורכבות, על כלל חולשותיהן ופגמיהן, וחודרת לנבכי מחשבותיהן הכמוסות.

1
שירי
הרגשתי שנשימתי נעתקת. קפאתי לרגעים ארוכים, נטועה באמצע התור לרכיבה על גמלים, לא מסוגלת להניע איבר. ריח צואת החיות השנוא עליי כמו התנדף, קולות ההמולה התעממו והפכו לרעשי רקע רחוקים. העולם עמד מלכת. בעצם לא רק עמד, חדל להתקיים לחלוטין, חוץ מהחיזיון שלנגד עיניי, אך מטרים ספורים ממני. אני הוזה, אמרתי לעצמי ברגע הראשון. זו השפעת השמש הרותחת. מצמצתי בחוזקה וניערתי ראשי מצד אל צד כמה פעמים, אך המראה שלו מולי לא התפוגג. הוא עדיין עמד שם, מוחשי, ברור, אוחז ברתמה של הגמל הראשון בשורת הגמלים הקשורים ראש לאחוריים. בידו השנייה ליטף את צווארו של הגמל, שליקט באדישות שיירי עשב יבש מהאדמה. לא יכול להיות שזה רותם, הרי הוא נעלם בפתאומיות לפני חמש שנים! הוכרז כנעדר. בעוד חודש ושלושה ימים יהיה זה יום השנה החמישי להיעלמו, למרות ניסיונותיי לא הצלחתי שלא למנות כל יום שעבר. לא ייתכן! אבל הוא דומה לו כל כך.

עיניי, האיבר היחיד בגופי שתפקד באותו רגע, סרקו אותו חזור וסרוק, מכף רגל עד ראש. אותו גובה, אותו מבנה גוף, אולי שרירי יותר. חולצת הטריקו האדומה חסרת השרוולים שלבש חשפה את שרירי כתפיו וזרועותיו, שהשתרגו עם כל תנועה שביצע. מכנסי החָקי שהגיעו עד ברכיו חשפו אותן שוקיים ופלומות שיער בהירות שידיי החליקו עליהן פעמים כה רבות. גם אי אפשר היה לטעות בשיער השטֵני־אדמדם, שבצבץ משולי כובע המצחייה הלבן שחבש, בעצמות הלחיים הגבוהות ובסנטר המחודד, שגומה חיננית ניקבה את מרכזו וריככה במעט את הבעתו המחוספסת. אומנם זקן קצר עיטר כעת את פניו, ארוך רק מעט מזיפים, ובכל זאת, אותן פנים. והחשוב ביותר, אימצתי את מבטי, בדיוק אותן עיניים ואותם ריסים בהירים וארוכים. נראה שצצו קמטים אחדים בזוויותיהן, אך לא הייתי בטוחה מהמרחק שבו ניצבתי.

לרגע ארוך הצטלבו מבטינו, ונדמה היה לי שזיק של עניין ניצת בעיניו, כמו ניסה לסקור אותי בעצמו, אבל מהר מאוד המשיך בהתעסקותו עם הגמל. ואולי הייתה זאת רק שנייה קצרה? אבד לי לחלוטין ממד הזמן.

"אימא, למה את לא מתקדמת?" העיר אותי תומר הקטן מקיפאוני ומשך את ידי קדימה אחריו.

התעשתי במקצת, סדק צר נפער בהכרתי והתיר לקולות העולם החיצון להסתנן פנימה. הנתק בין מוחי לרגליי התאחה באופן רופף ואִפשר לי להשתרך אחר תומר במעלה התור. שני מקומות הפרידו עתה בינינו ובין הגמלים, ביני ובין רותם. עיניי נותרו נעוצות בו, קרובות יותר, לא מחמיצות שום תזוזה. אותו ניגוד מסקרן של תנועות נונשלנטיות מצד אחד, ומלאות סמכות מצד שני.

אני לא מאמינה! לא יכול להיות שזה הוא! חזר ושינן צד אחד במוחי, ומייד השיב לו הצד השני, אבל גם לא יכול להיות מישהו דומה לו כל כך. ממש תאום זהה.

התור התקדם, היה זה תורם של האבא והילדה שלפנינו לגשת. 'רותם' הניף בקלות את הילדה על גבו של הגמל הראשון והסביר לה כיצד לאחוז ברצועה. אימצתי את אוזניי, אך בשל המולת הממתינים לצידי לא עלה בידי לשמוע בבירור את קולו. חשבתי שהנה, עוד רגע קל אעמוד לצידו ואדע בוודאות, עוד שניות אחדות יכול להיות שאמצא את רותם האבוד שלי.

חשתי את הדופק שלי מאיץ ואת החזה עולה ויורד כמעט באותו הקצב. אבל כשהגיע הרגע לצעוד לכיוונו הסתחרר הכול בתוכי. תחושות סותרות החלו להשתולל כשובלי אש של כוכב שביט שיצא משליטה, חורכות שתי וערב את איברי גופי ויורות לתוך ליבי ניצוצות של תקווה מחד ואודים של כאב מנגד. כמיהה דמונית שמאיימת להתפרץ כהר געש מתעורר, אל מול זיכרון שמוחץ את הלב באצבעות פלדה. לרגע זקפתי קומתי והתכוונתי לעוט לעברו, אך מייד שיתקה אותי האימה וכמעט קרסתי ארצה בפיק ברכיים. אני לא מוכנה לפגישה עימו, לפחות לא כרגע.

"בוא, תומר, אנחנו עוברים לסוסים," אמרתי בהחלטיות וגררתי אותו על אף מחאותיו הרמות לתור מרוחק יותר.

"אבל למה, אימא? תראי, יש שם תור ארוך."

"ככה. עדיף קודם סוסים ורק אחר כך גמלים!"

"אבל עשיתי כבר פעם מזמן סוסים," התחנן על סף בכי.

"לא נורא, חמוד, תעשה עוד פעם אחת ואני מבטיחה שמחר תרכב על הגמל," אמרתי בקול רך ומפייס יותר.

לא הצטרפתי לתומר לסיבוב על הסוס כפי שעשו ההורים האחרים. חזרתי לאזור הגמלים, הסתתרתי מאחורי אחד מעמודי העץ העבים שתמכו במבואה של האוהל הקרוב למכלאה וצפיתי במדריך הגמלים מרחוק, ממרחק בטוח. כל הליכותיו ותנועותיו זעקו רותם, אף כי נראה נינוח ושלֵו יותר והתנהל בנחת, בניגוד לרותם הנמרץ שלי. לפתע צץ במוחי רעיון פשוט. איך לא חשבתי על זה קודם? מייד עם סיום הסיבוב על הסוס לקחתי את תומר בחזרה לאוהל שלנו והשארתי אותו עם דורון, שנח בשלווה את מנוחת הצהריים שלו.

"אני כבר חוזרת," הפטרתי בחופזה ומיהרתי למשרד האורחן, אם כך אפשר לכנות את האוהל הצנוע שניצב בכניסה למאהל.

"תגידי, איך קוראים לבחור שמדריך על הגמלים?" שאלתי את הבחורה שישבה משועממת מאחורי שולחן מאולתר.

"למי את מתכוונת, לבחור הבהיר?" ענתה לי בעברית טובה, במבטא שהסגיר אך בקושי שהיא בדואית.

"כן," השבתי בהיסוס, תוהה אם קיים מדריך בהיר אחד בלבד.

"אה, זה מוֹש."

"מוֹש? את בטוחה?" שאלתי בספקנות.

"מה זאת אומרת? ברור שאני בטוחה! אני עובדת פה, לא?"

"ויש רק מדריך בהיר אחד?"

"כן," ענתה בחיוך, "ויש רק מוש אחד!"

לא הבנתי מה כוונתה.

"והוא גם המנהל של המאהל."

"מנהל?" שאלתי בפליאה.

"כן, הוא עושה הכול. מדריך גמלים, סוסים, טרקטורונים. וגם האחראי."

"רגע, הוא בעל המקום?"

"לא," חייכה שוב, "בעל המקום הוא אבא שלי, מוש הוא זה שמנהל את העסק."

שתקתי לרגע, מנסה לעכל את הדברים. לא קוראים לו רותם, הוא מנהל אורחן בדואי בדרום הארץ. האם אני בכל זאת טועה? או שמא החום המדברי הבלתי נסבל אכן המס לי את המוח?

"הוא עובד כאן הרבה זמן?"

"כן. מיום שהקמנו את האורחן, לפני ארבע שנים בערך. בחודש שעבר חגגנו שנה רביעית ועשינו מבצע של עשרים אחוז הנחה. כל שנה אנחנו עושים מבצע כזה, כדאי לך לברר בפעם הבאה שתבואי."

זאת אומרת שהמאהל קם כשנה לאחר שנעלם, חישבתי. מה זה אומר? בעצם כלום. הוא יכול היה לבלות שנה בכל מקום ורק אחר כך להגיע לכאן.

"את מכירה אותו מלפני כן?"

"תגידי, מה זה כל השאלות האלה?" שאלה בחשדנות. "את מכירה את מוש מאיזשהו מקום?"

"לא, לא," מיהרתי להכחיש במבוכה ופניתי לצאת מהאוהל במהירות. "תודה לך. להתראות."

לאחר ארוחת הערב עשירת הבשרים ערכנו דורון, תומר ואני סיור קצר ברחבי האורחן החשוך, שהיה גדול מששיערתי. נוסף על מכלאות הסוסים והגמלים הוא כלל כבשים, עיזים, תרנגולים ופינת חי ובה ארנבונים או שפנים, אף פעם לא ידעתי להבדיל, וכל מיני מכרסמים אחרים. הייתה שם אפילו בריכה קטנה ובתוכה דגים וברווזים. בלב המדבר! המכלאות היו סגורות בשעה זו, אך תומר נהנה גם כך לצפות בבעלי החיים ולהטיל לעברם זרדים קטנים. למענו סבלתי בשקט את ריח החיות ולא דחקתי בו ובדורון למהר. דורון, בן זוגי בשנתיים האחרונות, הסביר לתומר על בעלי החיים השונים וענה על שאלותיו האין־סופיות בסבלנות אין קץ. התפעלתי מחוכמתו ומרמת הידע שלו. הוא פשוט ידע הכול. הסבריו לתומר היו כשל דוקטור לזואולוגיה ולא כשל מהנדס תעשייה וניהול.

בכל פעם שעצרנו ליד אחת המכלאות כרך דורון את ידו סביבי והצמיד אותי חזק אל גופו בזמן שהשיב לשאלותיו של תומר, וחזר לאחוז בידי כשהמשכנו בסיורנו.

איזה מזל שיש לי אותו.

דורון העניק לי יציבות וביטחון שלא היו קודם בחיי וידעתי שאני יכולה לסמוך עליו בלב שקט. בניגוד לחיים עם רותם, עם דורון לעולם לא יהיו לי הפתעות או טלטלות למיניהן.

ההליכה הנינוחה היטיבה עימי ועמעמה את הרגשת הבחילה שהייתה לי בשל כמות בשר הכבש שאכלתי. כרכתי את זרועי סביב מותניו של דורון והשענתי את ראשי על כתפו תוך כדי הליכה. קומתו, הנמוכה משל רותם, וגופו המלא יותר, הזכירו לי כמה שונים הם במראה. האחד ג'ינג'י, השני שחור־שיער, שזוף מול לבן, לאחד עיניים ירוקות, מבט צורב, לשני כחולות, שקטות ונבונות. אתלטיות של נמר לעומת מגושמות של פיל, פראיות כנגד נינוחות. ממש הפכים. מה זה אומר עליי? תהיתי.

עם סיום הסיור שמנו פעמינו לרחבה המרכזית שבמרכז המאהל והתיישבנו על אחת הספות הישנות, אך נוחות. הייתה זו רחבה גדולה, מסביבה אוהלי המגורים ומבנה השירותים ובמרכזה מדורה. מסביב למדורה, במרחק בטוח, היו פזורים ספסלים, ספות וכורסאות, רובם כבר מאוישים בבאי האורחן, שהמשיכו לזלוג לרחבה. לא רחוק מהמדורה דלקה אש קטנה ששימשה ככירה, כלואה בין אבנים שצידן הפנימי שחור מפיח. האבנים תמכו ברשת גריל שעליה שני קומקומים ענקיים, האחד לתה והשני לקפה. לצד הכירה המאולתרת כרע איש מבוגר בגלבייה ובכפייה ומזג במיומנות מדהימה מהקומקומים לתוך כוסות זכוכית קטנות. במרחק מה מהכירה ניצב מנגל גדול שעליו צלו שיפודי מרשמלו. כמה הורים וילדים התגודדו מולו. לפתע נדרכתי כולי וגופי הזדקף באחת על הספה. דורון שאל מייד בדאגה, "מה קרה, שירי?"

"שום דבר," הרשיתי לעצמי לשקר, "רק חשבתי שמשהו דוקר אותי."

בין ראשי המתגודדים מול דוכן המרשמלו, מעברו השני של המנגל, זיהיתי אותו. הוא עמד שם עם בחור שחום, שניהם צולים ומגישים לאורחים את השיפודים המתוקים. הייתי חייבת להתקרב. גם כדי לבחון אותו שוב, מקרוב, אך בעיקר כדי לשמוע את קולו. הקול יהיה הוכחה חותכת עבורי. התאמצתי להיזכר בסימן נוסף כלשהו שיחרוץ חד־משמעית את זהותו, כתם לידה או קעקוע כלשהו, ונזכרתי בצלקת בצידה הימני של בטנו התחתונה. הצלקת נותרה מניתוח להוצאת כדור רובה שפגע בו במהלך מבצע לתפיסת מבוקשים בגדה, בעת שירותו הסדיר.

אין סיכוי שאוכל לראות אותה, חשבתי באכזבה. אפשר היה להבחין בה רק כשלבש תחתונים או בגד ים, מכנסיים הסתירו אותה. מראה גופו העירום בדמיוני הצית בי תשוקה חזקה ומוכרת. נגד רצוני הרגשתי כיצד גופי מתחיל להתמסר לתחושה, אבל רק לרגע קל. אבחת כאב עזה כמו הגיחה מן העבר והכתה בפתאומיות בליבי, ולא התירה להרגשה הממכרת להשתלט עליי.

מה קורה לי? לא השכלתי להבין, הרי התגברתי עליו מזמן!

"בואו ניגש להביא תה ומרשמלו," התרוממתי ממושבי.

דורון הצטרף לתור שמול עמדת התה, תומר ואני המתנו בתור למרשמלו. התקדמנו. התקרבנו. ליבי הלם בחוזקה, מאיים לבקע את בית החזה. שובלי האש הדו־קוטביים שבו להשתולל בקרבי ולסגור על ליבי במעגלים הולכים ומצטמצמים. משכתי אליי את ידו של תומר וכמעט נסתי שוב על נפשי, אבל הפעם הצלחתי להתעשת. כוח ההיגיון גבר וכפה עליי להמשיך. לוודא סופית.

סוף סוף הצלחתי לשמוע את קולו. אבל היה זה מוזר. כשדיבר אל אורחים בעברית או באנגלית היה זה קולו המוכר של רותם, אולי צרוד יותר, או מבוגר יותר? לעומת זאת, כשפנה לבחור הכהה שלצידו היה זה בערבית, במבטא מושלם, וקולו נשמע שונה לחלוטין. ואיך בכלל הוא יודע ערבית? רותם, האשכנזי הבהיר, לא רק שלא דיבר ערבית אלא ממש סלד ממנה. מבולבלת מאוד, החלטתי לברר זאת עד הסוף. התקרבנו. ידעתי שאני נועצת בו עיניים, אך לא יכולתי להסירן. בלעתי כל תנועה שלו, כל זיע. כל כולו זעק לי 'רותם'. הוא הבחין במבטיי הסוקרים כשהגיע תורנו וחייך חיוך 'רותמי' שרגיל למבטי נשים, אבל לא הסגיר שום רמז שהוא מכיר אותי. וכשפנה לתומר ושאל אותו כמה שיפודים הוא רוצה, לגמרי בקולו של רותם, לא יכולתי להתאפק, אזרתי עוז ובלב רוטט שאלתי, "תגיד, קוראים לך במקרה רותם?" ומייד חשבתי איזו שאלה מטופשת זו, הרי הוא לא היה קורא לעצמו מוש ללא סיבה.

"לא, אני מוש," השיב בחיוך מנומס ללא שום סימן שהשם רותם מוכר לו.

"למה, אני מזכיר לך מישהו?"

אם הוא מזכיר לי מישהו? הוא זועק לי מישהו! הוא מנקב אותי כמו מישהו!

לשונות האש קמו מחדש לתחייה.

לרגע ארוך לא הצלחתי להוציא מילה. מבטו התלוי בי בשאלה החל לאבד סבלנות. אספתי בקושי את עצמי והשבתי בקול שלא הסגיר את הסערה המתחוללת בתוכי.

"כן, אתה דומה מאוד לחבר טוב שהיה לי לפני הרבה שנים. לא גרת בהרצליה בעבר?"

הוא השתהה מעט, כמנסה להיזכר.

"לא שזכור לי. אני מהאזור," השיב והושיט לתומר בחיוך רחב שני שיפודי מרשמלו. "תחזיק מפה, חמוד, אחד לך ואחד לאימא, בסדר?" קולו היה עדין ורך, נימה שאף פעם לא שמעתי אצל רותם.

תומר הנהן נמרצות.

"טוב, תודה על המרשמלו. להתראות," גמגמתי במבוכה. לא ידעתי מה לחשוב, הוא צריך להיות כיום כבן שלושים וחמש, מבוגר ממני בשלוש שנים, אך עדיין נראה בדיוק כמו לפני חמש שנים. קשה היה לי להאמין שזה לא הוא.

חזרנו למושבנו. בזמן שלגמנו מהתה הטעים, כמו שרק תה בדואי יכול להיות, התחילה להתנגן מוזיקה נעימה במקצב ערבי. הפניתי את ראשי הצידה וראיתי שני נגנים, האחד מתופף על דרבוקה והשני פורט בכלי מיתר שלא ידעתי לזהותו בבירור, משהו דמוי מנדולינה או עוּד. האווירה הייתה נעימה, התחלתי ליהנות ולדחוק הצידה את המחשבות על רותם, או בעצם מוש. חיבקתי את דורון והשענתי את ראשי על כתפו. דורון כרך סביבי את זרועו, שילב ידו האחרת בכף ידי וליטף אותה באגודלו. בידי הפנויה ליטפתי את ראשו של תומר ששכב על הספה, ראשו מוטל על ירכיי. על אף הרגשת הרוגע והחום שמילאה אותי, לא נשמט מעיניי שמוש וחברו הבדואי סיימו את חלוקת המרשמלו והתרווחו על ספה בקרבת המנגל. אלא שאז הגיעה הבלונדינית החתיכה, שאותה זכרתי כמדריכת הרכיבה על סוסים, חצתה בריצה חיננית את הרחבה והתיישבה על הספה בצמוד למוש.

לכאורה לא היה זה חריג, הם עובדים יחד ואין סיבה שלא ישבו בצוותא, אולם עד מהרה היא השעינה את ראשה על חזהו וכרכה זרועותיה סביב מותניו. הוא עטף את כתפיה וליטף בעדינות את זרועה החשופה. היה ברור שקרבתם היא יותר מזו של עמיתים לעבודה, לא רק בשל המגע. היה זה החיוך שבו קידם את פניה, החיוך שהיה שמור בזמנו רק עבורי, שנתן לי להרגיש מיוחדת. האחת והיחידה. ואף על פי שכבר התחלתי להאמין שהגבר המשובט הזה אינו רותם, ואף על פי שחלפו חמש שנים מאז נעלם ומאז המעשה האכזרי שלו, ואף על פי שאני ביחסים רציניים עם דורון, למרות כל זאת, לא יכולתי שלא לחוש צביטת קנאה חזקה עד כאב במעמקי בטני. ושובלי האש...

"בואו נלך לישון, אני עייפה," הכרזתי בפתאומיות, ושלושתנו התרוממנו ופנינו לכיוון האוהל שלנו.

תשושים מהיום המתיש פרשנו לישון מוקדם מהרגיל. לאחר שתומר נרדם, אסף אותי דורון אל בין זרועותיו, הצמיד את אגני חזק לשלו ושאל בדאגה קלה, "מה קרה לך היום, אהובה?"

השבתי לו חיבוק והתרפקתי עליו.

"לא קרה כלום, מאמי, למה אתה שואל?"

"נראית קצת מרוחקת היום ולפעמים גם לחוצה."

"הכול בסדר, אל תדאג. יש לי קצת לחץ בעבודה בזמן האחרון, אבל זה לא מפריע לי ליהנות. כיף לי להיות איתך ועם תומר."

"בטוחה?"

"כן."

הוא הידק את אחיזתו סביבי ונשק ארוכות לשפתיי. נישקתי אותו חזרה.

"תבטיחי לי שתגידי אם משהו מעיק עלייך, טוב?" אמר לאחר ששפתותינו התנתקו.

"ברור!" השבתי מייד.

נכנסנו למיטה, דורון נרדם כהרף עין. חשתי רגועה יותר, אך בכל זאת לא הצלחתי להירדם, ולא בשל מיטת העץ המאולתרת או המזרן הדק. דמותו של רותם שעלתה מן האוב חוללה בי סערת רגשות עזה. למה אחרי כל מה שעברתי והזמן שחלף אני עדיין מתייחסת אליו כ"רותם שלי"? ואולי הוא בכלל לא רותם? הרי לא ניצת בעיניו שום ניצוץ של היכרות כשראה אותי. כמה שהתאמצתי, לא הצלחתי לסלק את דמותו מראשי. ואף אם לא היה זה באמת הוא, הזיכרון עשה את שלו. מחשבותיי הפליגו לתקופה שלנו יחד, והזיכרונות הציפו את מוחי בהבזקים לא סדורים. ההיכרות שלנו בזמן הלימודים, התשוקה הסוערת שחשתי כלפיו, האהבה היפה שהתפתחה בינינו, הטעות הגורלית שלי, והסיום הנורא, האכזרי.

* * *
למדנו יחד לקראת תואר בחשבונאות באוניברסיטת בן־גוריון. בשנה הראשונה לא דיברנו אף פעם זה עם זה. עם זאת, קשה היה להתעלם מנוכחותו. הוא היה שונה לחלוטין מסטודנט טיפוסי לחשבונאות. זרוק, שיער ארוך, זיפים בהירים מכסים באופן קבוע את פניו, לבושו מרושל, חולצות טריקו ששרווליהן נגזרו ביד לא מיומנת, מכנסיים קצרים שהגיעו עד הברכיים, כפכפי אצבע תמידיים, גם בימים קרים. הוא בטוח קיבוצניק, חשבתי, ובדיעבד התברר שצדקתי.

למרות הופעתו המרושלת אי אפשר היה לא להבחין כמה מרשים ומושך הוא. גבוה, לא יתר על המידה, מוצק ושרירי. הוי, הזרועות האלה! צבע שערו שיווה לו מראה ג'ינג'י אף על פי שלא היה מנומש, והדבר הבולט בפניו, עיניו. עיניים שקועות, יוקדות בירוק עז כשל חיה משחרת לטרף, ניגוד מובהק למה ששידרה הופעתו. ותמיד היה שזוף, אפילו בחורף, שיזוף שהבליט את פלומות השיער הבהיר שכיסו את גפיו.

אף שלא הייתי אדישה לנוכחותו, לרגע לא חשבתי או רציתי שיתפתח בינינו משהו. לא רק מפני שלא היה לי שום סיכוי איתו, חתיך עד כאב ומוקף בקביעות בעדת בנות מצחקקות ומגלגלות עיניים, שהריחוק ששידר וחיוכו המלגלג רק משכו אותן יותר אליו. בעיקר כי לא אהבתי גברים מסוגו. ההופעה המרושלת, היחס המזלזל לנשים. הכול אצלו עִצבן אותי, אפילו השם שלו. רותם. איזה מין שם זה לבן? לחברתי הטובה ביסודי קראו רותם ולא הכרתי עד אז שום גבר בשם זה.

הוא היה ההפך הגמור מאיתן, בן זוגי באותה עת, שלמד במקביל אליי מדעי המחשב והיה טיפוס הגבר שבו חפצתי תמיד. מסודר, חולצה בתוך המכנסיים, מיושב בדעתו, אפשר לסמוך עליו. אין ספק שנחיה יחד בנוחות לאחר שנתחתן. כן, חשבתי עליו במונחים של בעל, אף שלא שוחחנו על כך מעולם.

הייתי בטוחה שרותם לא ישרוד בלימודים יותר מהשנה הראשונה, השנה שבה נושר אחוז נכבד מהסטודנטים. עד מהרה התבדיתי. המראה שלו הטעה אותי. לא רק שרד, אלא סיים בעשירון העליון של אותה שנה, קבוצה שאליה אני עצמי לא הצלחתי להתברג, אם כי הייתי קרובה. נזכרתי כמה זה הכעיס אותי, בלי לדעת מדוע. אולי כי לא נראה לי הוגן שמישהו שמזלזל בכול, לא מגיע לחלק גדול מהשיעורים ולא כותב כלום באחרים, יוציא ציונים כאלה. או שמא כי חרה לי שלא מספיק שהוא כה חתיך, הוא צריך להיות גם כזה חכם?

הפעם הראשונה שהזדמן לי לדבר איתו הייתה לאחר יותר משנה, קצת לפני תום הסמסטר הראשון של שנה ב'. לא הייתי מוכנה לכך. הוא ניגש אליי באחת ההפסקות, כשעמדתי בגפי ליד החלון במסדרון וצפיתי בקנאה בסטודנטים המתחרדנים על הדשא מתחתיי. בטוח שהם ממדעי הרוח, חשבתי.

לא הבחנתי שהתקרב עד ששמעתי את קול הבס המוכר שלו ממש מאחוריי.

"הֵי."

פניתי לעברו בהפתעה ורציתי להשיב בטבעיות 'הַי', אך לא הצלחתי להוציא הגה. הייתה זאת הפעם הראשונה שניצבתי כה קרובה אליו. ריח גברי עז מעורב בריח משכר של בושם עדין מילא את אפי ושיתק אותי. פי נפער בלי לומר מילה.

"שירי, נכון?" שאל בחיוך.

חיוכו לא היה לעגני כהרגלו. שיניו צחורות, ישרות ומסודרות להפליא. אך מה שהטריד אותי יותר מכול, הצמית אותי למקומי והסב לי אי־נוחות רבה, היה מבטו. עיניו קדחו בי לעומקים שלא הכרתי, כמו חושפות עליי הכול. אפילו 'כן' פשוט לא הצלחתי לפלוט. בלית ברירה רק הנהנתי.

"אני מפריע לך?"

נדתי בראשי לשלילה.

"את גם מדברת?"

שמתי לב שנימת הזלזול הרגילה שבה לקולו. זה הכעיס אותי ולרווחתי התעשתּי והצלחתי להוציא לבסוף משפט מפי.

"איך אתה יודע איך קוראים לי?"

"אנחנו לומדים יחד יותר משנה, לא? למה, את לא יודעת איך קוראים לי?"

לא רציתי להודות שאני יודעת כבר מיום הלימודים הראשון.

"ברור שאני יודעת, אנחנו לומדים יחד יותר משנה, לא?"

הוא חייך חיוך לא־חושף־שיניים וניגש ישירות לעניין.

"רציתי לשאול אם את יכולה לתת לי לצלם את המחברות שלך לקראת המבחנים בסוף הסמסטר."

מה!? תמהתי, למה הוא צריך את המחברות שלי? הרי יש לו ציונים גבוהים משלי.

למען האמת, היה לי קשה להודות שהתאכזבתי שזאת הסיבה בשלה פנה אליי. בתוכי פנימה קיוויתי שהסיבות הן אחרות. כבשתי את אכזבתי ושאלתי, "למה אתה צריך לצלם דווקא ממני? מה עשית עד עכשיו?"

הוא זע בחוסר נוחות במקומו והשיב בקול שקט, להפתעתי במבוכה מסוימת.

"תראי," היסס מעט, "פשוט יש לי בעיות למידה. קשב וריכוז. אני לא מצליח לכתוב במהלך השיעורים. אם אני כותב אני לא יכול להקשיב. עד עכשיו צילמתי ממישהי שלצערי לא עברה את שנה א', וחשבתי שלך לא יהיה אכפת."

הכנות שהודה בלקויות הלמידה שלו מצאה אותי לא מוכנה. ההתנגדות הנסתרת בתוכי הפכה מייד לאמפתיה. בכל זאת לא הצלחתי לכבוש את סקרנותי.

"אבל למה דווקא ממני?"

נראה שסבלנותו קצה, הוא פנה ללכת ללא אומר. מיהרתי להוסיף, "לא שיש לי בעיה לתת לך, ההפך, אעשה את זה בשמחה."

הוא עצר, ולשמחתי סב חזרה לעברי.

"תודה. פשוט נראה לי שאת מסודרת מאוד וכותבת הכול." תהיתי אם זו מחמאה מבחינתו. "וגם נראה לי שאת טובה בלימודים ומבינה טוב את החומר. הסיכומים שלך בטוח איכותיים."

הרגשתי מוחמאת, עד כדי סומק בלחיים. לשמוע דבר כזה ממנו?

במשך כשנה חילופי הדברים היחידים בינינו היו כשביקש ממני להביא לו ליום המחרת מחברת בקורס מסוים או כשהייתי אני ניגשת אליו, מפלסת דרכי בסבך להקת המעודדות, ומוסרת לו את המחברת המבוקשת. זה התרחש בערך כך:

"הֵי, שירי," בחיוך חם ולא לעגני, אבל עיניים קודחות ומפרקות לגורמים.

"הַי!" מאיר עיניים ומלא התרגשות, מעודד מהחיוך הלא רגיל שלו, שנדמה, כך רציתי להאמין, מיועד רק לי.

"תוכלי להביא לי בבקשה למחר את מחברת –" ירידה חדה במפלס ההתרגשות שלי.

"ברור! אין בעיה בכלל." ניסיון הרואי להסתיר את האכזבה ולהישמע הכי נונשלנטית שאפשר.

עם הזמן הרגשתי שעל כורחי אני הולכת ונופלת ברשתו ומייחלת שיתרחש בינינו משהו. שיגלה בי עניין שאינו רק אספקה של מחברות לצילום. נמשכתי אליו כפי שלא נמשכתי לאף גבר בחיי, בעוצמה שלא האמנתי בקיומה. ניסיתי להילחם בכל כוחי ברגשות אלה, להתכחש להם, לקבור אותם עמוק ממי תהום. אני עם איתן, חזרתי ואמרתי לעצמי, איתן הוא העתיד שלי. לא רציתי לרצות ברותם. גם כי חשבתי שאיתן מתאים לי יותר וגם כי ידעתי שעם רותם אין לזה שום סיכוי וחששתי להפוך לעוד אחת מעדת המעריצות שלו.

ובכל זאת, נגד רצוני, התרחקתי אט אט מאיתן וחדלתי לראות בו בעלי לעתיד. ניסיתי. ניסיתי להמשיך לרצות בו. מניתי שוב ושוב את מעלותיו והזכרתי לעצמי שהוא הבעל שתמיד ייחלתי לו. אבל איך אוכל להתחתן איתו כשגופי, כל כולי, זועק לאחר, נמס לנוכח מבט אחר? אף על פי כן נשארנו יחד. חיבבתי אותו מאוד, היה לי נוח במחיצתו, וגם מכוח ההרגל, אם כי הסקס הפך מהנה פחות ופחות ונדיר יותר ויותר. נוסף על כך, ברור היה לי שסיכויי עם רותם אפסיים, הייתי ספקית המחברות שלו ותו לא. לא הייתה לו שום סיבה להתייחס אליי אחרת, הייתי רחוקה שנות אור ממעגל הסובבים אותו, בעיקר הסובבות, אאוטסיידרית מוחלטת. ידעתי שאני מטרה ללעג ולקלס מצידם. שהם חושבים שאני טיפוס מתוח, מתנשא, ללא חוש הומור, ושהם מלגלגים על צורת לבושי, על דרך הילוכי, על כל דבר בי. זה קומם אותי. הייתי כל כך לא כזאת, הם לא הכירו אותי כלל. נכון שאני לא מהמתחבבים ממבט ראשון, אבל לרוב היחס אליי משתנה לאחר שמכירים אותי. החבורה של איתן היא דוגמה טובה לכך. צחקתי איתם, הצחקתי אותם והייתי שם מהמובילות מבחינה חברתית. אז למה זה לא היה כך בכיתה שלי?

השיא, או בעצם השפל, ביחס השלילי אליי בא לכדי ביטוי במקרה ההוא. לא אשכח אותו לעולם. ישבתי כהרגלי לבד בשורת הכיסאות הראשונה, דקות אחדות לפני תחילת השיעור, בזמן שרוב הסטודנטים התגודדו וצחקו בירכתי הכיתה. לפתע נפרדו מחבורת הסטודנטים ופסעו לעברי במהירות הילה, ממנהיגות החבורה, ובעקבותיה מאיה, חברתה הטובה.

"היית חייבת לעשות את זה? יה'סוציומטית אחת!" תקפה אותי הילה ללא שום הכנה.

כל המבטים הופנו לעברנו.

"מה?" שאלתי בחשש. מה כבר עשיתי?

היא לא הרפתה. "למה היית חייבת להגיש את התרגיל במימון? הרי החלטנו כולנו לא להגיש אותו כי לא נתנו לנו מספיק זמן. קלקלת לנו הכול!"

אחדים מהסטודנטים, בראשם רותם, התקרבו אלינו. התרוממתי והתייצבתי מול הילה, רכונה קדימה כמו אלי קרב. אני לא אתן לכלבה המתנשאת הזאת לצעוק עליי.

"על מה את מדברת? אני לא מודעת לשום החלטה כזאת," השבתי בכוונה בקול שקט, אך נחוש. "ואם אכן החלטתם ככה, אז ברור שלא טרחתם לשתף אותי."

"באמת?" שאלה בזלזול. "תפסיקי לשקר, הרי כתבנו את זה בקבוצה."

"איזו קבוצה? אני לא מכירה שום קבוצה ששתינו חברות בה. וגם אין מצב שתהיה כזאת בעתיד," הוספתי בארסיות לפני שהספיקה להגיב.

"הקבוצה של הכיתה, יה –"

"הילה, די!" קטע אותה קולו של רותם, שלהפתעתי הרבה עמד כבר לצידי. לא יכולתי להישאר אדישה לנוכחותו.

הילה השתתקה, אולם התעשתה במהירות ופנתה אליו בטון מתנצל. "אבל הסוציו –"

"אמרתי די!" קולו הרועם כיווץ אותה במקומה.

"את בטוחה שהכנסת אותה לקבוצה?" שאל לאחר רגע בטון רגוע יותר.

"בטח, אני עצמי הכנסתי את כולם."

"אני לא נמצאת בשום קבוצה של הכיתה," התערבתי.

"תבדקי!" ציווה עליה רותם.

"היא באמת לא בקבוצה," אישרה מאיה שהסתתרה כל העת מאחורי גבה של הילה.

רותם נתן בהילה מבט שיכול היה לבקע את גרעין האטום. היא התכווצה לכדי גרגר חול ומלמלה חלושות, "בסדר, אני אכניס אותה."

"עכשיו!"

שקט מתוח השתרר בזמן שהילה צירפה אותי בחוסר חשק לקבוצה.

"בסדר, היא בפנים," הכריזה בתסכול וחזרה שפופה לירכתי הכיתה. כולם התרחקו בעקבותיה, חוץ מרותם.

"זה בסדר, זו לא אשמתך. לא יכולת לדעת," פנה אליי בקול רך. אילו יכולתי, הייתי מאמצת אותו חזק לליבי ומרעיפה עליו אלף נשיקות.

"תודה לך," פלטתי חלושות ויצאתי בחופזה מהכיתה, משתדלת לזקוף את הגב ככל יכולתי.

רק לאחר שהגעתי לשירותים והסתגרתי בתא הצר, נסמכת על הדלת הנעולה, התרתי לעצמי להרפות את הגוף ולתת דרור לדמעות שחנקו אותי. לא הבנתי למה.

למה הם שונאים אותי ככה? מה עשיתי להם?

דבר טוב אחד צמח בכל זאת מהאירוע הזה, נראה שיחסו של רותם אליי התחמם מעט. מאז הוא ניגש לשאול לשלומי לא רק כשהעברנו מחברות זה לזה, אלא גם כשמי מאיתנו נכנס לכיתה. לפעמים אף החלפנו כמה משפטים שאינם קשורים לחומר הלימוד של המחברת המועברת. יחסו שינה גם את יחסם של שאר תלמידי החוג אליי, מקצתם אף זיכו אותי בחיוך או בברכת שלום כשהיינו נתקלים זה בזה. מובן שהתפתחות זו רק העצימה את רגשותיי אליו ואת תסכולי מתחושותיי הבלתי מסופקות. לא די שהשפעתו עליי חזקה יותר מכוח המשיכה של כדור הארץ, הוא צריך להיות גם המגן־מושיע שלי?

החלטתי לבסוף ליזום בעצמי את הצעד הראשון עם רותם. בתחילת השנה השלישית הבחנתי שבן זוגו ללימודים נשר אף הוא. לאחר לבטים והיסוסים רבים אזרתי אומץ, ובאחת הפעמים שניגש אליי כדי לשאול מחברת שאלתי בהיסוס רב, "רותם," הייתה זאת הפעם הראשונה שהגיתי את שמו בקול והרגשתי מוזר. נגד רצוני, גם נרגשת. "חשבתי שאולי, אולי תרצה שנעשה את הפרויקט בתכנות יחד? צריך להגיש אותו בזוגות וחשבתי שאם אין לך עדיין שותף –"

לא הצלחתי לסיים, המילים נתקעו לי בגרון. בלב הולם המתנתי לתשובתו. חששתי שעיניו יצליחו לחשוף את כוונותיי והשפלתי את עיניי.

הוא שתק. נשאתי מבטי חזרה אליו, מבטו הפך סקרני־בוחן לכמה שניות, ולבסוף השיב, "זה נשמע לי רעיון טוב, שירי. זה יכול להצליח."

תהיתי מה יכול להצליח. האם התכוון כפשוטו, לעבודת ההגשה, או אולי, כך קיוויתי, למשהו אחר? בסופו של דבר החלטתי שאין זה משנה, העיקר שהצלחתי בצעד הראשון, קטן ככל שיהיה.

שמחה אדירה הציפה אותי.

עד סוף אותה שנת לימודים כבר למדנו יחד קבוע, הן לשם הגשת העבודות והתרגילים והן לבחינות סוף השנה. התברר שאנחנו צוות מצוין, באותה רמה פחות או יותר, ודי משלימים זה את זה. הוא היה טוב ממני רק במקצת. מדי פעם הברקתי אני ופתרתי בעיה שנתקענו עליה. אהבתי כל כך את המבט שהיה נותן בי, משתאה, מלא הערכה ומלוּוה לרוב בקריאה, "יפה, שירי!" חשתי סיפוק עילאי, בעיקר מההצלחה לגרום לו להתפעל ממני. עזרתי לו מאוד במטלות הסיזיפיות, חיפוש חומרים באינטרנט או סיכום מאמרים, מטלות שהיו מייגעות עבורו בשל בעיית הקשב והריכוז שלו.

אף שהרגשתי בתקופה זו כנישאת על כנפי רוח, היו רגעים לא קלים עבורי. הקרבה אליו, הישיבה הכה סמוכה, הריח הגברי המשכר, החיוך הבלעדי עבורי, הטריפו אותי. לפעמים, כשזרועותינו התחככו במקרה זו בזו, או כשחשתי לשבריר שנייה את שערות רגליו נוגעות־לא־נוגעות בשוקיי החשופות, הרגשתי כיצד עורי הופך חידודין חידודין ואיך כל תא מתאי גופי מפנה בתחינה את פתחו כלפיו, מנסה לספוג בשקיקה את מגעו. נאלצתי לגייס את כל כוח הרצון החזק שלי כדי לכפות על עצמי להתעשת ולהתרכז בחומר הלימוד.

עם הזמן למדתי עליו פרטים רבים, לאו דווקא מפיו. לעיתים תכופות, כשהגעתי לדירתו כהרגלי בדיוק בזמן שקבענו, והוא כהרגלו איחר לשוב ממקום כלשהו, ניצלתי את הזמן כדי לדובב את שותפו לדירה. ובכל פעם גיליתי פרט חדש עליו, שסתר לחלוטין את תדמית ה'סטלן' הלעגני והלא אכפתי שעיצבתי לו בהתחלה. הוא היה לוחם בסיירת צנחנים והשתחרר לאחר שנת קבע כסמ"פ בדרגת סרן. הקיבוץ, שאותו עזב בטריקת דלת, "שאב" את משכורת הקבע שלו במלואה, והוא נאלץ לעבוד כדי לכלכל את עצמו בתקופת הלימודים. וזה לא היה הכול. הוא גם חנך בהתנדבות נער משכונת מצוקה בעיר. איך הוא מספיק לעשות את כל זה ועוד מוציא ציונים כאלה?

אני עצמי לא עשיתי כלום חוץ מללמוד, ההורים מימנו עבורי הכול, ולמרות זאת הרגשתי שאין לי זמן מספיק להשקיע בלימודים. מיותר לציין שכל קמצוץ של כעס שהיה בי על שאיחר, או על שאינו מגיע לשיעורים ומצלם מחברות של אחרים, נמוג כלא היה.

כדי למנוע מפגשים מקריים בינו ובין איתן וידאתי שלימודינו המשותפים יהיו בדירתו ולא בדירה המשותפת של איתן ושלי. וכששותפו לא נכח בדירה, הידיעה שאנו לבד העבירה אותי על דעתי. היה לי ברור שרמז קטן ממנו ואני נמסה כהרף עין. ניסיתי להיאבק בזה, חזרתי ואמרתי לעצמי שהוא לא בשבילי, לא מתאים לי, שלבטח אפגע, שאין לו חוש הומור ושכמעט אף פעם לא הצחיק אותי. איתן מתאים לי יותר. הוא מצחיק אותי עד שאני מתגלגלת מצחוק, בעיקר בתחילת היחסים בינינו. זה לא עזר. ההפך. רגשותיי לרותם הלכו והתעצמו ככל שתדמיתו הקודמת התפוגגה. את מקומה תפסה, נוסף על המשיכה הבלתי ניתנת לשליטה, הערכה ואפילו הערצה לערכיות ולאיכותיות שבו.

כמה שרושם חיצוני עשוי לתעתע!

מערכת היחסים שלי עם איתן המשיכה לדעוך. לא רק שחדלתי לחשוב עליו כבעלי לעתיד אלא אף ייחלתי לסיום שנת הלימודים, שנת לימודיו האחרונה, שלאחריה הוא עתיד לעבור לתל אביב. כמה מוזר שאך שנה קודם עוד חששתי מהעזיבה שלו, מלהיות בלעדיו בשנת הלימודים האחרונה שלי ומהסיכוי שהמרחק יעיב על הקשר בינינו.

כשהכרתי לבסוף בכך שאני רוצה ברותם יותר מאשר באיתן, התקשיתי להמשיך לשכב עם איתן. דחיתי אותו בתירוצים מתירוצים שונים, אולם עם הזמן, דווקא כשתשוקתי לרותם גברה והפכה לעינוי מתמשך, השתנה המצב. זה החל ביום ראשון אחד, לאחר ערב נוסף של למידה עם רותם, ערב שבו היו יותר התחככויות מקריות של בשר חשוף. חזרתי הביתה מלאת תשוקה. לרווחתי איתן לא שב עדיין מבילוי עם חבריו ללימודים, ולראשונה בחיי התקלחתי, בצרחות רמות, במים קרים, בכוונה. בעוד אני מתכוננת לשינה ומורחת את עצמי בקרם לילה הופיע איתן בפתח חדר השינה. לא שמעתי אותו נכנס הביתה. ישבתי על קצה המיטה, רק תחתונים לגופי, ידי באמצע מריחת הקרם על החזה. הוא נעץ מבט עז בשדיי החשופים. פטמותיי היו זקורות, עדיין בהשפעת המים הקפואים. שלחתי אינסטינקטיבית את ידי לאסוף את גופיית הפיג'מה הדקה שהייתה מונחת לצידי.

"חכי!" ציווה בקול רם.

עצרתי. הוא המתין מעט לפני שהמשיך. נותרתי קפואה באותה תנוחה.

"את מתביישת ממני?"

"לא, איתן, מה פתאום."

"אז למה את ממהרת להסתיר את עצמך ממני?"

"אני לא מסתירה. בדיוק התכוונתי להתלבש."

"שירי," הוא נאנח, "למה את קרירה אליי בזמן האחרון? קרה משהו? אני מרגיש שאת מתייחסת אליי כמו אל זר, שותף לדירה ולא יותר."

לא ידעתי מה לענות. הוא צדק. ברור היה שאהבתי אליו דעכה. תשוקתי חלפה מזמן ואני איתו רק כי בכל מקרה הוא עומד לעזוב. לבסוף הפטרתי, "מה פתאום, איתן! אתה יודע שאתה אף פעם לא תהיה זר בשבילי."

ושתקתי, ממשיכה לשבת באותה תנוחה, לא מעיזה לפגוש בעיניו, שדיי עדיין גלויים, לא היה לי נעים להסתירם. שמחתי שפטמותיי התרככו במקצת. הוא קרב לאיטו והתיישב לצידי. שתקנו. לאחר היסוס הוא הניח ידו על כתפי והחל לרפרף בקצות אצבעותיו, לאט ובעדינות, על גבי. לא זזתי. אצבעותיו גיששו מטה עד קו התחתונים. ידעתי שבמהרה הוא יעבור לחזי החשוף. שקלתי לעצור אותו, אולם לא היה לי תירוץ. אך שבוע קודם אמרתי לו שאני במחזור ואתמול פטרתי אותו בתירוץ שאני עייפה־הרוגה מהשבוע העמוס. ועתה, רק לפני עשר, מוקדם מכדי להצהיר שאני נרדמת בישיבה. החלטתי לוותר ולאפשר לזה לקרות. עצמתי את עיניי. בסך הכול ליטוף אצבעותיו היה נעים. כמה הייתי רוצה שיהיו אלה אצבעותיו של רותם! התחלתי לדמיין שרותם הוא שמלטף אותי. פנטזתי את אמות ידיו השזופות, את אצבעות הפסנתרן המעוטרות בציצית שיער בלונדינית דלילה. זכרתי אותן היטב מצביעות על שורה מסוימת או על נוסחה בספר הלימוד. ייחלתי לחוש אותן על שדיי, על פטמותיי ובמקומות נוספים. זה לא איחר לבוא. הוא עבר ללטף בעדינות את בטני בידו האחת, ובו בזמן האחרת משכה והצמידה אותי לצידו. התמסרתי ברצון לחיבוקו ותליתי את זרועי עליו. שפתיו רפרפו על צווארי, היטיתי ראשי לאחור והפקרתי אותו למגען. ידו זחלה מעלה לכיוון החזה שלי, הוא לפת תחילה את השד המרוחק ממנו, ערסל וסחט אותו בעדינות במלוא כף ידו, ליטף־ריחף בתנועות מעגליות סביבו והתכנס בחוסר סבלנות לכיוון הפטמה. סוף כל סוף חשתי את אצבעותיו של רותם על פטמתי, ודרגת העונג שלי זינקה. לא יכולתי להתאפק עוד, רציתי את כל כולו. הצמדתי אותו לגופי בפתאומיות ושלחתי את ידי מטה למפשעתו, מופתעת להיווכח שמכנסיו כבר מופשלים ולא מבינה כיצד עשה זאת בלי שארגיש. חשתי בזקפתו הקשה כאבן, וזה היה עבורי האות. לאחר עוד נגיעה קצרצרה באברו ובאשכיו, שסחטה ממנו המהום הנאה ממושך, הפשלתי בזריזות את תחתוניי, השלכתי אותם הרחק על הרצפה ונשכבתי על גבי, מושכת אותו קצרת רוח אליי. כל אותה עת נותרו עיניי עצומות. לא רציתי להרוס את החלום. תוך שניות רותם היה בתוכי. בלעתי ברעב את מראה גופו הרזה והחסון נע מעלה מטה מעליי, את בטנו השרירית בעלת פלומת השיער הבהירה. דמיינתי את עצמי מביטה מטה ורואה את אברו נכנס לתוכי ויוצא, חודר ונסוג. לרגע חשתי נבוכה כשנוכחתי שאיני יודעת לדמיין אותו, אך לא הנחתי לפרט הפעוט להפריע לי וציירתי אותו לעצמי דומה לזה של איתן, רק לבן יותר ומעוטר בשיער בלונדיני־ג'ינג'י. השתדלתי להתמקד בנקודת החיבור שלו לגופי, בתחתית הבטן. רמת הגירוי שלי המשיכה לטפס, אגני עלה וירד באקסטזה. לפתע הפך אותי מוחי לצופה מהצד, והבטתי בעצמי שוכבת מתחתיו, עיניי עצומות ופניי מעוותות בהנאה עילאית, גופי הקטן והשברירי עולה לקראתו בעוצמה פראית, מנסה לבלוע כל חלק ממנו פנימה. והוא מעליי, יפה כל כך! עיניו פקוחות משום מה ויורות ברקים ירוקים לתוככי נפשי. הישבן הלבן שלו שרירי ובוהק, נע בעוצמה לנגד עיניי, מגלה מכסה לסירוגין עוד טפח מאברו הזקור שנשלף וננעץ כיתד בקרבי. והגבעה הלבנה שלי, מעוטרת בשיער שחור מסולסל, מסופר ומסודר בקפידה, בולעת אותו במלואו בשקיקה. המראה היה רב־עוצמה ושלהב אותי לרמות שאליהן לא הגעתי בעבר עם איתן. שמעתי את גניחותיי הקולניות ותהיתי איך לא הבחנתי בהן עד כה. ואז זה הגיע, בזעקה רמה, כמותה לא פלטתי מעולם. משהו בתוכי התפוצץ שם למטה, התעוותי כמטורפת ונעצתי את ציפורניי בישבניו, מצמידה אותו חזק לגבעה שלי, מנסה לשאוב אותו עמוק ככל האפשר. הוא צעק אף הוא, ובאיזו פינה נידחת בהכרתי תהיתי אם בשל אורגזמה רבת עוצמה או רק כאב של ציפורניים ארוכות ננעצות בבשר רך. או אולי שילוב של שניהם? התשובה ניתנה די מהר כשהוא חדל מתנועותיו וצנח עליי מרוקן לחלוטין. קול צעקתו החזיר אותי למציאות. לא היה זה קולו של רותם. הפנטזיה נגוזה באחת. מיהרתי להדוף אותו מעליי והוא התגלגל על גבו לצידי.

"וואו, שירי, זה היה מדהים!" פלט לאחר רגע קט. "נכון, מותק?"

"כן," שמחתי שאיני משקרת. היה זה אדיר באמת, אחת האורגזמות הטובות שהיו לי, אם לא הטובה שבהן.

מזל שהוא לא יכול לדעת מה הסיבה לכך.

"נראה שזה היה חסר לך, נכון, מותק?" שאל מרוצה.

"כנראה," קיוויתי שלא ימשיך בתוואי שיחה זה.

"אז למה לא רצית לשכב איתי תקופה כזאת ארוכה?"

"עזוב, איתן, לא צריך לחפור בזה יותר מדי," השבתי וקמתי בחופזה להתקלח, הפעם במים חמים. לא רציתי שנוזליו יישארו בתוכי. בעבר לא היה לי אכפת.

באופן תמוה, בחודשיים שנותרו עד לעזיבתו של איתן קיימנו יחסים בתדירות שכמוה לא קיימנו אף לא בשיא הקשר בינינו. בלתי אפשרי היה עבורי לעבור ערב לימודים מענה עם רותם מבלי לסיים אותו בסקס עם איתן. תוך כדי הלימוד המשותף עם רותם נדדו לפרקים מחשבותיי למעשים שאבצע איתו באותו ערב, ובחנתי לעומק את אצבעותיו שאדמיין נוגעות בי או את הזרועות השריריות שאלטף כשאבצע את המעשה עם איתן. חשתי נקיפות מצפון שאני משתמשת באיתן כאובייקט, במקום ויברטור או אוננות. השקטתי את מצפוני בתירוץ שגם הוא נהנה, אפילו מאוד, אז אין זה נורא עד כדי כך. win-win, הלא כן?

אף שייחלתי לעזיבתו של איתן, הפרידה ממנו לא הייתה קלה. היינו יחד מתחילת הלימודים שלנו באוניברסיטה, כמעט שלוש שנים, השנתיים האחרונות באותה דירה, ואהבתי אותו רוב הזמן הזה באמת ובתמים. אי אפשר לבטל זאת כלאחר יד. ובכלל, סיום יחסים עם בני זוג תמיד היה אירוע עצוב עבורי, גם אם אני יזמתי את הפרידה. הוא ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו, לפחות לתקופת הקיץ, הן בכל חופשה הייתי חוזרת לבית הוריי ברמת השרון והיינו מבלים יחד. אבל הייתי נחושה להישאר בבאר שבע, כביכול כי נרשמתי לקורס קיץ בתכנות, בשפת ג'אווה, כשבעצם עשיתי זאת רק כי רותם נרשם לקורס. ניסיתי לשכנע אותו שעדיף ללמוד שפת תכנות אחרת, קלה יותר מג'אווה, אולם היו לו סיבות הגיוניות, ולי לא היה אכפת במיוחד. גם אם היה בוחר בשפת תכנות סינית הייתי נרשמת בעקבותיו. אפילו שידעתי. ידעתי שהקרב על אהבתו אבוד. שאין לי סיכוי. והיו לי מאה ואחת סיבות הגיוניות למה אסור לי להתאהב בו, למה אני צריכה לתפוס מרחק ממנו, אך ההיגיון כבר לא שיחק תפקיד בקרב הזה.