שנה אחרונה

“העינוי שלך הסתיים להיום, נתראה מחר באותו מקום ובאותה השעה.”

“התבלבלת בתפקידים. אני המורה וזו את שבעונש, לא אני.”

“יש לי הרגשה שזה עונש עבורך, לא עבורי.”

 

מנואל דיאז

ביום שבו הנער ההוא לחץ על ההדק עולמי התרסק לרסיסים. מאדם חדור אידיאלים ולהט לשנות את העולם הפכתי למריר, עצבני ומרוחק.

עד שהיא נכנסה אל חיי.

החיוך שלה, הגישה שלה לחיים, ההשפעה שלה על קאי… קנדל מחלחלת לתוכי, לא מאפשרת לי להישאר אדיש.

אבל אני המורה והיא התלמידה שלי.

חייה רק התחילו בעוד אני מרגיש שחיי הגיעו אל סיומם.

 

קנדל פיורי

החיים שלי הידרדרו באופן משמעותי מאז חזרתי לבית ספרי הישן, עד שפגשתי אותו. נראה שאכפת לו ממני, הוא היחיד שמנסה להביא לשינוי, אבל למה הוא מנסה לעזור לי אם הוא לא מפסיק לבקש שאשמור ממנו מרחק? זו משימה קשה לביצוע, בייחוד מפני שהמורה דיאז הוא אחד הגברים המסקרנים והמתוסבכים ביותר שהכרתי בחיי.

 

שנה אחרונה מאת סופרת רבי המכר, ליליאן סלמה נחום, הוא רומן העוסק באהבה אסורה הצומחת במקום ובזמן שהכי לא מצפים לה.

פרולוג

מנואל

"זו רק אני או שאתה זז בהילוך איטי הבוקר?" מליסה מסננת. אם יש דבר שאשתי שונאת יותר מהגשם זה לאחר לעבודה. בית הספר ממוקם במרחק עשר דקות הליכה מביתנו ואין באמת סיכוי שנאחר, אבל מבחינתה אם לא הקדמנו, איחרנו.

"את היסטרית לחינם. אלך לבדוק מה קורה עם קאי, תסיימי להתארגן ונצא," אני עונה בחיוך וממהר לברוח ממנה. קאי ממתין בסלון, צופה בסרטים מצוירים.

"סיימת את הדגנים, גבר?" אני שואל.

"סיימתי. אתה יכול לקשור לי את השרוכים?"

אני מתיישב לצידו, מניח את הצלוחית הריקה על שולחן הקפה ומרים את רגליו על ברכיי. "הגיע הזמן שתלמד לקשור את השרוכים לבד, אלוף."

"אני יודע לקשור, אבל לא חזק כמוך."

"אתם מוכנים?" מל שואלת כשהיא יוצאת מחדר השינה, עונדת עגילים תוך כדי הליכה לכיוון הדלת.

"מוכנים. רוצה קפה לדרך?"

"אין זמן, אשתה בבית הספר, קדימה." היא מושיטה את כף ידה לקאי והוא אוחז בה בהתלהבות, כמו בכל בוקר.

"אל תשכח את השיחה שניהלנו אתמול בלילה," מל מבקשת ומגבירה את קצב הליכתה, "אני חייבת את עזרתך, קשה לי לחדור לראש של הילד הזה, להבין אותו."

מצבו של אייזק משפיע עליה. בתחילת הדרך הערצתי את האכפתיות שלה והיום אני מבין שהעבודה שואבת ממנה את כל האנרגיות, אבל היא לא מוכנה לשמוע על כך ורואה בתפקיד שליחות חשובה. מאז הייתה ילדה חלמה להיות מורה ולעזור לילדי המהגרים הלטינים להשתלב בחברה האמריקאית. שנינו יודעים עד כמה קשה ומסובך זה יכול להיות. האמריקאים רואים בנו מטרד וקשיי השפה, העוני והמחסור במקומות עבודה מחמירים את המצב.

"אל תדאגי, אדבר איתו, אבל אני רוצה שתשמרי מרחק," אני מזהיר.

"מנואל, אתה שופט את אייזק בדיוק כמו החברה האמריקאית. אתה רואה בו עבריין במקום ילד בסיכון, ילד שרע לו."

"הילדים האלה חשובים לי, אבל אני יודע לזהות סכנה. אייזק הוא ילד אלים. הוא מתעלל בילדים האחרים ואני לא יכול להעלים עין. אדבר איתו, אבל אני לא רוצה שתמשיכי ללחוץ עליו, ברור?"

"ברור," היא עונה בחוסר שביעות רצון. אנחנו צועדים לכיוון בית הספר. "ואם נבקש מלשכת הרווחה לשלוח נציגה לביתו?"

"זה לא התפקיד שלנו. דברי עם היועצת ואם היא תרגיש צורך, היא תיידע את מחלקת הרווחה."

"ממתי אתה נצמד כל־כך להגדרות התפקיד?" היא שואלת בתסכול, "תיזכר למה בחרנו להיות מורים."

"בחרנו להיות מורים כדי לתת לילדים את הכלים מתאימים שיעזרו להם להשתלב בחברה האמריקאית, לא כדי לסכן את חיינו," אני עונה בספרדית.

"אתה שוכח פרט חשוב, הילדים האלה עברו הרבה. תיזכר בילדות שהייתה לנו ובכל מה שעברנו כדי להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים היום."

"אני זוכר, תאמיני לי שאני זוכר, אבל אני מעדיף להילחם על אלו שרוצים להשתפר ולהשתלב ולא על אלה שמעוניינים למרוד ולהרוס את כל מה שבנינו לאורך השנים."

"בעצם אתה אומר שאנחנו צריכים להתייאש מאייזק כי הוא מגיע ממשפחה הרוסה?"

"את מאמינה לסיפור הזה, מל? אחרי כל מה שעברנו איתו, את מאמינה לשטות הזאת? אימא שלו אוהבת אותו ומעניקה לו את מה שהיא יכולה, אבל שום דבר לא מספיק לו."

"אני לא מתכוונת להמשיך בשיחה הזאת," היא עונה כאשר אנחנו מגיעים אל שער בית הספר ורוכנת אל קאי. "קטן שלי, תהנה בלימודים ותתנהג יפה ובכבוד למורים ולחברים."

"יום טוב, אימא." הוא מחבק אותה חזק והיא נושקת ללחיו.

"תכניס אותו לכיתה, אני חייבת לרוץ."

"יום טוב," אני אומר, תופס בכף ידה, מושך אותה אליי ונושק לשפתיה. "תפסיקי לדאוג, הכול יהיה בסדר."

"אני מקווה, נתראה בהפסקה."

"תשמרי על עצמך."

היא נושקת לקאי פעם נוספת ופונה לכיוון המבנה של בית הספר התיכון.

"אימא אוהבת את התלמידים שלה," קאי אומר, מרגיש צורך לתרץ את התנהגותה.

"לא רבנו, רק התווכחנו," אני מבהיר ומחבק אותו.

"תבוא לראות אותי משחק היום?"

"אי פעם הפסדתי משחק?" אני שואל בחיוך.

"אתה האבא הכי טוב בעולם." הוא מחבק אותי ורץ לכיוונם של חבריו לכיתה. אני מסתכל עליו ומחייך לעצמי. הילד הזה נעשה דומה יותר ויותר לאימא שלו ולא רק במראה החיצוני.

"בוקר טוב, המורה," אומרת ז'יסלה בטון זנותי. מיום ליום ההתנהגות שלה מתדרדרת ואם היא תמשיך עם הרמיזות המיניות ועם הפלרטטנות איאלץ להעמיד אותה במקום.

"בוקר טוב, בנות," אני פונה אליה ואל חברותיה.

"המורה, בדיוק אמרתי לבנות שלדעתי אשתך זכתה," היא ממשיכה באותו טון ואני מתחיל לאבד את הסבלנות.

"באמת? ולמה זה?" אני שואל ומייד מתחרט על כך.

"כי היא נשואה לך. זו בטח חוויה להתעורר לצד גבר יפה כל־כך מדי בוקר."

הבנות האחרות מצחקקות והיא מלקקת את הסוכרייה על מקל שלה במה שהיא חושבת שאפרש כחושניות, אבל בעיניי נראה פתטי.

"להזכירך, אני המורה שלך ואם את מעוניינת להמשיך ללמוד כאן כדאי שתכבדי אותי. לא היית רוצה שיזלזלו בך רק בגלל המראה החיצוני שלך. ואתן לך עצה, אל תגישי את עצמך בצורה זולה כל־כך, גברים עלולים לפרש זאת לא נכון ולנצל אותך. לכו לכיתה, כבר מאוחר."

"המורה, בוא מהר!" צועק אחד התלמידים. אני מסתובב, רואה אותו רץ לעבר כיתות הלימוד וממהר בעקבותיו. זה לא נדיר שפורצת קטטה בבית הספר. למעשה, זה קורה על בסיס יומי.

"הזמנו משטרה!" אחת המורות קוראת אל המנהל ואני נעצר, מסתכל על ההתקהלות הגדולה ליד כיתות התיכון.

"מה קורה כאן?" אני שואל את המורה לאנגלית, סילביה. היא נראית חיוורת, על סף עלפון.

"אלוהים, מנואל," היא מתנשפת בכבדות, בקושי מצליחה לדבר, "אני... מליסה..."

ליבי מתחיל לפעום מהר כשהיא מזכירה את מליסה.

"קרה משהו למל? איפה היא?"

"בכיתה עם אחד התלמידים שלה והוא מכוון אליה אקדח," תלמידה אחרת מתערבת בשיחה ומספרת לי בבהלה. אני רץ לכיוון הכיתה, מפלס בכוח את דרכי, מתעלם מקריאות המורים והמנהל המנסים לעצור בעדי, פותח את דלת הכיתה ונותר קפוא במקום כשאני רואה את מל עומדת בגבה אליי ואת אייזק המכוון אליה אקדח.

"תראי מי הגיע, בעלך המזדיין," הוא אומר בלעג. היא מסתובבת לעברי, עיניה הכחולות דומעות. "גם הוא חלק מהתוכניות המזדיינות? גם הוא רוצה לקרוא למחלקת הרווחה כדי שיוציאו אותי מהבית? גם הוא רוצה להרוס לי את החיים?"

"זה לא מה שאמרתי, אייזק. אתה מפרש את כל השיחה בצורה לא נכונה. אני רוצה לעזור לך, להבין מה גורם לך להתפרץ, לא להוציא אותך מביתך או להרוס לך את החיים." היא מזייפת טון רגוע, מסתירה את סערת הרגשות, מנסה לחדור לליבו.

"אייזק, תוריד את האקדח ונדבר על הנושא," אני מבקש, "אף אחד לא יקרא לרווחה או למשטרה, אף אחד לא יוציא אותך מהבית."

"איך אתה מרגיש כשאתה רואה אותי מכוון אקדח לראש של אשתך, הא? עדיין יש לך חשק להתנשא עליי, בן־זונה?"

"על מה אתה מדבר? אם יש לך בעיה איתי אז תכוון אליי את האקדח, לא אל מליסה. היא היחידה שניסתה לעזור לך מאז הגעת לבית הספר, אל תאיים על היחידה שדואגת לך."

"דואגת לי בתחת שלי! אף אחד לא דואג לי, לאף אחד במקום המזדיין הזה לא אכפת ממני!" הוא צועק, נראה בשיאו של התקף פסיכוטי. ידעתי שהילד הזה מסוכן וביקשתי ממנה לשמור ממנו מרחק, אבל היא הייתה חייבת לפנות אליו ולדבר על מחלקת הרווחה. עם ילדים כאלו לא מדברים על מחלקת הרווחה! מה עבר לה בראש?

"אתם רוצים להחזיר אותי למקסיקו, זו התוכנית שלכם, אתם רוצים להיפטר ממני."

"זה לא נכון, אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אני רוצה לעזור לך!" מל מרימה את קולה. "אתה חייב להקשיב לי, אני יכולה לעזור לך, יש לי את הכלים כדי לעשות זאת, אבל אתה חייב לאפשר לי."

"תיכף יגיעו לכאן שוטרים והמצב יהיה גרוע יותר, תוריד את האקדח," אני נובח עליו. אם הוא ילחץ בטעות על ההדק הוא יפגע במל ואני לא יכול לתת לזה לקרות, אבל אין לי מושג מה לעשות ואיך להגיע אליו.

"מאיפה השגת את האקדח? אתה לא כזה, אייזק, אתה ילד טוב."

"את לא יודעת כלום עליי! זה האקדח שלי ואני יודע להשתמש בו. את בטח לא מאמינה לי כי את חושבת שאני לא טוב בכלום, את חושבת שאני דפוק." שוב הוא מרים את קולו ומנופף מולה באקדח. איפה המשטרה, לעזאזל? כמה זמן לוקח לה להגיע לכאן?

"אני לא חושבת כך, ההיפך הוא הנכון. לא הייתי מנסה לעזור לך אם הייתי חושבת כך. בבקשה, תוריד את האקדח ונדבר. אוכיח לך שאני רוצה לעזור לך."

"אני לא רוצה את העזרה המזדיינת שלך! אני לא רוצה כלום ממך! אני רוצה שתמותי ושתעזבי אותי בשקט, זה מה שאני רוצה!" הוא צורח עליה.

"אתה לא רוצה שהיא תמות. אתה מנסה למשוך תשומת לב והדבר היחיד שתשיג הוא שתפגע בעצמך. מה אתה חושב שיקרה כשהשוטרים יגיעו? הם ירו בך כי אתה אוחז באקדח. תחשוב בהיגיון ותוריד את הנשק. אנחנו נבקש מהשוטרים ללכת ונשכח ממה שקרה כאן."

"אני רק מחפש תשומת לב? זה מה שאתה חושב? תראה את זה!"

לפני שאני מספיק לעכל את דבריו קול ירייה מפלח את האוויר ומל נהדפת לאחור ונופלת לרצפה. נשימתי נעתקת, אני מתקשה לזוז או להגיב. שלולית דם נאגרת סביב ראשה והיא לא זזה. אני רוצה לרוץ אליה אבל גופי לא מתפקד. מה קרה כאן? הוא ירה בה? הוא הרג אותה? אני מתקשה להתעשת, שומע צעקות, רואה אנשים, אבל לא מצליח להגיב. ברכיי קורסות ואני נופל לרצפה.

 

 

 

פרק 1

קנדל

"בוקר טוב, אהובה שלי," אימא קוראת. אני נכנסת אל המטבח ומחבקת אותה, מתיישבת על הכיסא הגבוה, לוקחת פרוסת לחם ומורחת עליה ריבה.

"איפה אבא?"

היא מגישה לי את ארוחת הבוקר האהובה עליי – ביצה מקושקשת ובייקון, ומתיישבת לצידי.

"בעבודה, הוא יצא מוקדם בבוקר. להכין לך קפה?"

"מתחשק לך?"

"לא, אבל אכין לך."

אימא ניגשת אל מכונת הקפה, מכינה עבורי כוס קפה ומפנקת אותי בהרבה קצף. היא מניחה את הספל מולי. "מתרגשת לקראת היום הראשון?"

"הייתי מתרגשת יותר אם היית מסכימה שאמשיך ללמוד מהבית."

"יום אחד תודי לי על כך."

אני מניחה לנושא ולוגמת מהקפה, יודעת שזה ויכוח מיותר. אימא לא מוכנה להתפשר בעניין ומעוניינת שאסיים את הלימודים במסגרת בית הספר.

"מה התוכניות שלך להיום?" אני שואלת את אימא.

"אין לי תוכניות מיוחדות. אפגש עם חברות ואתעדכן בענייני עבודה. אני מתכננת לעשות כמה שינויים בבית, לא משהו דרסטי, תיקונים קטנים."

"אני חושבת שאנחנו צריכים למכור את הבית ולעבור לגור בניו יורק. זו הייתה השנה הטובה בחיי, אני עדיין לא מאמינה שהחלטתם לחזור ללוס אנג'לס."

"אחיך והעבודה שלנו נמצאים כאן, לא היו לנו הרבה ברירות. היה כיף, נכון?"

"מאוד. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. בילינו שם שנה שלמה ובכל זאת יש עוד הרבה לראות."

"גם אני מרגישה אותו הדבר," אימא עונה ולוגמת מהקפה. "מה התוכניות שלך להיום?"

"דיברתי עם לוגן וסיפרתי לה שחזרנו. בטח אפגש איתה בימים הקרובים."

"אני שמחה לשמוע. את מתכוונת לדבר עם סימונה?"

"כמובן, אני כבר לא יכולה לחכות לרגע שבו אראה את הילדים הקטנים והיפים שלי."

"לא הייתי רוצה שתעזבי את הפרויקט הזה, הוא מבורך וכולנו צריכים לתמוך בו. הילדים זקוקים לתמיכה שלנו ואם יש משהו שאני יכולה לעזור בו, תעדכנו אותי."

"תודה, אימא. היום אדבר עם סימונה ואם נצטרך משהו, אודיע לך. הילדים זקוקים בעיקר לחום ולאהבה, הלוואי שהיה להם יותר מזה. צפית בחדשות? ראית את האלימות בגבול? אני לא מסוגלת לצפות בתמונות המזעזעות. יורים במהגרים כאילו היו בעלי חיים, זה נוראי," אני אומרת בזעזוע, מנסה למחוק את התמונות הקשות מראשי. "אני כל הזמן מדמיינת את אבא כשהיה ילד קטן. תחשבי, הם מגיעים לכאן כדי לזכות בעתיד טוב יותר עבור המשפחות שלהם ובתמורה יורים בהם. כמה אכזרים אפשר להיות?"

"אני לא מסוגלת לראות את התמונות. לעולם לא אבין את השנאה ואת האכזריות של הממשל. אנחנו צריכות לעשות משהו, אולי נארגן הפגנה?"

"אני מסכימה איתך. אדבר עם סימונה, אולי יהיה לה רעיון. הגיע הזמן לעשות משהו, אי אפשר לשתוק ולהסתכל מהצד. הגיע הזמן שהממשל יבין שגם המקסיקנים בני אדם, הם זקוקים לעבודה ולעתיד טוב יותר."

"אני גאה בך כל־כך, ילדה שלי," אימא אומרת בגאווה ומחבקת אותי. "ועכשיו, סיימי לאכול ותרחצי את הכלים, תורך."

היא נושקת לי פעם נוספת ופונה לכיוון היציאה מהמטבח.

"את יודעת, זה לא הוגן לנהל תורנות שטיפת כלים כשאני הבת היחידה בבית."

"וזה לא הוגן לעשות תורנות בישול כשאני האימא היחידה בבית."

"אמרת נכון, את האימא, זה התפקיד שלך."

"וזה התפקיד שלך לרחוץ כלים."

"אימא, אנחנו עשירים, את יכולה לשלם למישהי שתעשה את זה במקומי," אני מתחנפת.

"יפתי, תגידי תודה על כך שאנחנו עשירים, קניתי לך מדיח. קדימה, את תאחרי ללימודים."

אני נאנחת בתסכול וקמה ממקומי, מכניסה את הכלים המלוכלכים למדיח, רוחצת את הידיים ויוצאת מהבית. הגיע הזמן להתמודד עם חבורת הכלבות. אין לי ספק שהן יהפכו את השנה האחרונה לבלתי נסבלת בעליל, הן לא יפספסו את ההזדמנות.

•  

עד השנה השנייה בחטיבת הביניים אהבתי את בית הספר. היו לי חברים, אהבתי לבלות, ללמוד ולקחת חלק בכל הפעילויות. יולי ואני היינו החברות הכי טובות, בלתי נפרדות, לפחות מבחינתי. הכול השתנה כאשר הילד שהיא אהבה רצה אותי ומאז היא נעשתה האויבת המושבעת שלי. היא חשפה את הסודות שלי בפני כולם, המציאה עלילות שווא, השפילה אותי בכל הזדמנות והפכה את בית הספר למקום השנוא עליי. אני לא יודעת איך השנה הזאת תיראה כי בשנה שעברה לא למדתי בבית הספר, התגוררתי בניו יורק עם המשפחה. אני מקווה שבשנה החולפת יולי מצאה לעצמה אויבת חדשה כי אני לא מתכוונת לבזבז את השנה במריבות מיותרות. זו השנה האחרונה ואני מתכוונת להפיק ממנה את המרב, לשמור על ממוצע ציונים גבוה וליהנות עם האנשים שאני אוהבת ושלצערי, לא לומדים איתי באותו בית הספר.

המוזיקה ברכב מפסיקה כשהטלפון הנייד מצלצל. אני מסתכלת על הצג ומחייכת כשאני רואה את שמה של סימונה על הצג.

"בוקר טוב, הקדמת אותי, התכוונתי להתקשר אלייך במהלך היום."

"תיארתי לעצמי ולכן הקדמתי אותך. אני מכינה את השיבוצים, לשבץ גם אותך?"

"בוודאי. היה מושלם בניו יורק, אבל התגעגעתי כל־כך לעבודה עם הילדים. הייתי רוצה להתחיל כבר היום."

"ידעתי שזו תהיה התשובה שלך, אשלח לך את הפרטים במהלך היום. התלמיד שאצמיד אלייך הוא די בעייתי. הוא גר עם סבתא שלו וקיבל הזדמנות אחרונה, אם לא יתנהג כראוי, יסולק."

"אל תדאגי, אני מבטיחה לך שהוא יסיים את השנה בהצלחה," אני עונה בביטחון מלא. לא אתן לאף חניך שלי ליפול. אני חונה בחניית בית הספר ומסיימת את השיחה, חושבת על המפגש הצפוי עם החניך החדש ומתמלאת באדרנלין.

לוגן הייתה זו שחשפה אותי לעמותה התומכת בילדי השכונות הלטיניות. לפני כן לא הכרתי את סיפורי המהגרים ואת הקשיים שאיתם הם מתמודדים, ומאז הצטרפתי לצוות התקרבתי אפילו יותר לאבא שלי ולמשפחה שלו, למדתי להבין לעומק את הסיפור שלו ואת השורשים שלו. סבתא לימדה אותי ספרדית ובזכותה אני יכולה לעזור להרבה משפחות. הילדים הם הסובלים העיקריים, מפני שהם מתקשים להשתלב בחברה האמריקאית וזקוקים להכוונה ולכלים כדי לא להיזרק מהמסגרות הלימודיות שבהן הם נמצאים.

אני יוצאת מהרכב ומסתכלת על בית הספר, מחבקת אליי את התיק ומתפללת חרישית שהיום הזה לא יהפוך לסיוט. אני נכנסת ופונה לכיוון המזכירות, אוספת את מערכת השעות ואת המפתח ללוקר וממשיכה לכיוון מבנה התיכון, מחפשת את הלוקר שלי ומשתדלת לא ליצור קשר עין עם אף אחד, להיות שקופה עבור כולם.

"תראו מי חזרה אלינו," קולה של יולי נשמע. אני מסדרת את הספרים ומסרבת להסתובב ולפגוש אותה פנים אל פנים. לא אריב איתה מול כולם.

"איך היה בניו יורק? ספרי לנו חוויות," היא מבקשת, רעל נוטף מקולה. אני סוגרת את דלת הלוקר וממשיכה בדרכי לכיתת האנגלית, מתעלמת ממנה ומחברותיה.

"אני תוהה לעצמי," יולי ממשיכה, עוקבת אחריי בלוויית חברותיה. "למה אימא שלך לא רשמה אותך לבית הספר של המהגרים המסריחים? בסופו של דבר, היא התחתנה עם אחד, לא אמורה להיות לה בעיה איתם."

הבנות צוחקות ואני נושכת את שפתיי, מכריחה את עצמי לסתום את הפה. לא אתן לה את העונג.

"בלעת את הלשון במהלך הזמן שלך בניו יורק?" היא לא מרפה.

אני נכנסת לכיתה, מניחה את הספרים על השולחן ומתיישבת על הכיסא. למזלי, אנחנו לא לומדות יחד בשיעור הזה, אבל בטח אפגוש אותה בשיעורי כתיבה ומתמטיקה.

•  

השעות חולפות די מהר ואף אחד לא מדבר איתי או מנסה להתקרב אליי. בהפסקה אני מתיישבת בחוץ, אוכלת את התפוח שהבאתי מהבית ונמנעת מביקור בחדר האוכל, שם יהיה ליולי הכי קל לפגוע בי והמורים המשגיחים לא יעשו דבר בעניין.

"הלו?" אני עונה לשיחה מאימא. היא בטח מודאגת מהחזרה שלי ללימודים.

"היי, איך מתקדם היום שלך?"

"הבוקר התחיל קצת לא נעים, אבל התעלמתי מהכלבה ולא אפשרתי לה לפגוע בי."

"אני שמחה לשמוע. תשנני את הדברים שאת בעצמך אומרת לילדי השכונה: אף אחד לא יכול לפגוע בך, אלא אם את מאפשרת לו."

"תודה, אימא. הייתי זקוקה לתזכורת. איך היום שלך מתקדם?"

"החלטתי להחליף את הרהיטים בחדר המגורים. הבית משעמם אותי, אנחנו צריכים קצת צבע."

אני מצחקקת לעצמי. "את צריכה לחזור לעבוד, משעמם לך."

"מסכימה איתך. נתראה בבית?"

"אגיע מאוחר, אל תדאגי לי."

"אם תהיה בעיה תתקשרי אליי. אוהבת אותך."

"גם אני אותך."

אני מנתקת את השיחה ותוחבת את הטלפון הנייד לתיק, נוגסת מהתפוח ומסתכלת סביבי. הלוואי שהיו יכולים להשקיע ולהפוך את בתי הספר הציבוריים ליפים כמו בית הספר הזה. לילדים הייתה יותר מוטיבציה ללמוד ולהשקיע אם רק היו מראים להם קצת יופי.

הצלצול מצלצל ואני ממהרת לכיתת המתמטיקה, מתיישבת ליד השולחן הראשון כדי להיות רחוקה עד כמה שאפשר מיולי ומחברותיה.

"בוגר מאוד," אני אומרת כאשר היא פוגעת בראשי בכדור נייר.

"רציתי לוודא שלא איבדת את יכולת הדיבור בשנה האחרונה."

אני נאנחת ונשענת קדימה, מקווה שהיום הזה יסתיים כבר. דלת הכיתה נפתחת ואני מרימה את ראשי, נותרת בפה פעור כאשר אני רואה את המורה צועד פנימה. הוא המורה שלנו למתמטיקה? זו בטח מתיחה.

"בוקר טוב, אני רואה שיש לנו תלמידה חדשה בכיתה," הוא אומר ועיניו הירוקות פוגשות את עיניי לשבריר שנייה, מספיק זמן כדי לגרום לליבי להחסיר פעימה.

"קני לא חדשה, היא ישנה מאוד," יולי עונה בלעג. כולם צוחקים.

"לא הבנתי את הבדיחה," הוא קוטע אותה ואני משפילה את ראשי. "לא אקבל זלזול או חוסר כבוד בכיתה שלי. הכללים ברורים מאוד. אף אחד לא מורשה לדבר או להעיר הערות מלבדי."

הקשיחות שבקולו מרטיטה כל חלק בגופי. עיניו משדרות קרירות ונראה שהוא היה מעדיף להיות בכל מקום אחר מלבד בכיתה הזאת.

"איך קוראים לך?" הוא שואל אותי.

"קנדל פיורי." אני בקושי מזהה את קולי, מתקשה לבלוע.

"ברוכה הבאה. אם תצטרכי עזרה בחומר תעדכני אותי ואצמיד לך את אחד התלמידים."

ממש. האחרונים שהייתי פונה אליהם לעזרה הם תלמידי הכיתה הזאת. אני מהנהנת בתגובה והוא מתחיל בשיעור. אני מוציאה את מערכת השעות מהתיק ומסתכלת על שם המורה. זה המורה דיאז. הוא לטיני, זיהיתי זאת על אף שאין לו כמעט מבטא. זו הייתה טעות לשבת קרוב כל־כך לשולחנו, בעיקר לאור העובדה שאת רוב השיעור הוא מהעביר מהרווח הצר המפריד בין השולחנות שלנו. אני בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש פעם אחר פעם ומתקשה להסתיר זאת. המורה גבוה מאוד, בערך מטר ותשעים, שערו חום זהוב, עיניו ירוקות־כהות ושפתיו עבות, עבות מדי. על אף שהוא יפה בצורה מטורפת הוא גם גברי מאוד. הזיפים ומבטו הקר מעניקים לו חספוס, מבהירים שהוא הרבה יותר מפרצוף וגוף יפה.

"קנדל." קולו הקר מבהיל אותי. אני מרימה את עיניי משפתיו אל עיניו, זעם נשקף מהן.

"כן?" אני מכחכחת בגרוני, לחיי מאדימות. הוא תפס אותי על חם.

"תפתרי את התרגיל," הוא מבקש. אני מסתכלת על הלוח, אבל לא מופיע עליו שום תרגיל. על מה הוא מדבר? לעזאזל, לא הקשבתי למילה.

"תרגיל?" אני שואלת במבוכה.

"התרגיל בספר שלא פתחת," הוא עונה ומפנה לי את גבו, פונה ללוח. פאק, הוא בטח חושב שאני סתומה. אני מעיפה מבט אל השולחן הסמוך אליי ומסתכלת על מספר העמוד, ממהרת לפתוח את הספר ולעבור על התרגילים, למזלי, זה חומר שאני בקיאה בו.

"אני יכולה לפתור את התרגיל, המורה," אני אומרת. הוא מסתובב אליי, מושיט לי את הטוש. אני קמה ממקומי ופונה אל הלוח, שאליו הוא העתיק את המשוואה. אני עומדת בגבי לכיתה ושומעת התלחשויות אך לא נותנת להן להוציא אותי מריכוז.

"שבי במקום," הוא פוקד כשאני מסיימת ומושיטה לו את הטוש. "תתרכזי בשיעור ולא בשטויות."

אני מתיישבת במקומי. יהיה קשה לשרוד את שיעורי המתמטיקה עם מורה כזה, אבל אסור לי להרוס את ממוצע הציונים שלי.

לאחר שהצלצול נשמע אני מתחילה לארוז את הספרים שלי. יולי מתייצבת מאחוריי ולוחשת, "קשה להתרכז, הא?"

"מה את רוצה?" אני שואלת בלי להעיף מבט לעברה.

"המורה קובני, כמו אבא שלך. מבוגר ממך באלפי שנים, כמו שאבא שלך מבוגר מאימא שלך, עכשיו רק חסר שתלכי על כל הקופה כמו אימא שלך שהסכימה להיות הזונה הקטנה של המהגר הזקן."

בלי לחשוב פעמיים אני מסתובבת לעברה וסוטרת לה בחוזקה. יולי נופלת על הרצפה מההדף ומההפתעה.

"את יכולה לומר מה שמתחשק לך עליי, אבל לא על ההורים שלי, ברור?"

"קנדל!" אני שומעת את קולו הזועם של המורה דיאז ונאנחת בתסכול. "כולם החוצה," הוא פוקד. התלמידים מתחילים לפנות את הכיתה. אני פונה לצאת. "מלבדך," הוא מבהיר.

אני נותרת לעמוד במקומי, חוששת להסתכל עליו. המורה ממתין עד שהכיתה מתרוקנת והדלת נסגרת.

"תסתכלי עליי," הוא דורש. אני מסתובבת לעברו, משפילה את ראשי. "מה קרה כאן?"

"נסחפתי, המורה."

"לא אסכים לאלימות בכיתה שלי."

"מובן."

"זו השנה הראשונה שלך בבית הספר?"

"לא. בשנה שעברה גרתי בניו יורק והשתתפתי בתוכנית שבה לומדים מהבית." אני מעזה ומישירה אליו מבט, מבחינה בגוונים צהובים בעיניו הירוקות. אלוהים, אם אמשיך לבחון אותו כמו חולת מין הוא יעיף אותי מהכיתה. "אני מצטערת על מה שקרה כאן ואבין אם תחליט להעניש אותי."

"מה גרם לך להשתמש באלימות פיזית?" קולו מתרכך מעט.

"היריבות ביני לבין יולי היא סיפור מתמשך ולמען האמת, היא היחידה שיודעת איך לפרוט על מיתרי העצבים שלי. אין לי בעיה עם הדברים שהיא אומרת עליי, אבל לא אסכים שהיא תדבר על ההורים שלי או תשתמש בעובדה שאבא שלי מהגר לטיני כדי לנסות לפגוע בי," אני נסחפת בכעס.

"הפעם אסתפק באזהרה. לא תהיה פעם נוספת, ברור?"

אני מהנהנת בתגובה ומתחמקת ממבטו הקשוח. "אני יכולה ללכת?"

"משוחררת."

אני ממהרת לברוח משם, שונאת את עצמי על כך שאפשרתי לדבריה של הטיפשה הזאת לחדור לתוכי. למה אני מייחסת לה חשיבות? מה אכפת לי מה היא אומרת ועל מי? הרי כל העולם מכיר את סיפור אהבתם של הוריי, כולם מאוהבים באבא שלי, אז למה אני תמיד נופלת במלכודת שהיא טומנת לי?

אני נכנסת לכיתה שבה יתקיים שיעור הכתיבה ולא מופתעת לראות את יולי. היא נראית זועמת אך אני לא מתייחסת אליה ותופסת את מקומי בקדמת הכיתה. כדאי לה ללמוד לא להתעסק איתי, אחרת השנה הזאת תהיה סיוט לא רק עבורי.

המורה נכנסת לכיתה ומייד מפילה עלינו את משימת הכתיבה הראשונה.

"פרויקט הכתיבה הגדול השנה יהיה כתיבת נובלה בהיקף של עד חמישים אלף מילים. במהלך השנה תקבלו את הכלים שיעזרו לכם לכתוב באופן טוב יותר, אבל כדאי שכבר עכשיו תתחילו לחשוב על רעיון ותבנו אותו. בסוף השנה, נבחר את הסיפור הטוב ביותר ובית הספר יפיק ממנו ספר דיגיטלי שיוצע למכירה. ההכנסות ייתרמו לטובת הפעילות במעבדות המחקר של בית הספר."

אני מסתכלת על המורה והדבר היחיד שעליו אני מצליחה לחשוב הוא המורה דיאז. מה אם אכתוב סיפור אהבה בין מורה לתלמידה? אני כותבת את שמו במחברת פעם אחר פעם ותוהה לעצמי אם הסיפור שאנחנו אמורים לכתוב יוכל להכיל סצנות ארוטיות, אבל מתביישת לשאול בקול.

 

•  

אני נוקשת על הדלת וממתינה עד שהיא נפתחת. אישה מבוגרת עומדת בכניסה, בוחנת אותי בסקרנות.

"כן, איך אפשר לעזור לך?" היא שואלת בספרדית.

"נעים מאוד," אני עונה בספרדית קלוקלת. "קוראים לי קנדל פיורי ואני החונכת החדשה של קאי. הוא נמצא?"

"משחק בחדרו. היכנסי בבקשה, תרגישי בבית." אני מזהה חביבות בקולה. אני נכנסת ומסתכלת סביבי בחיוך. הבית מעוצב בסגנון קובני טיפוסי, פשוט אך צבעוני.

"את רוצה לשתות?"

"לא, תודה. איך קוראים לך?"

"ברברה. נעים מאוד להכיר אותך. אני חייבת להזהיר אותך, קאי שלי לא טוב ביצירת קשרים עם אנשים חדשים, הוא עלול להיות קצת אלים וחוצפן, אבל יש לו לב טוב."

"יש ילדים שצריכים שיילחמו עליהם ואני מתכוונת להילחם עליו."

היא בוחנת את פניי וחיוך גדול מאיר את עיניה. "את יפה מאוד ויש לך עיניים טובות. יש לי הרגשה שתצליחי לחדור אליו."

"אני מקווה מאוד," אני עונה בשמחה ומתיישבת על הספה, ממתינה בזמן שהיא הולכת לקרוא לו. כעבור רגע קאי יוצא מהחדר מלווה בסבתא שלו. הוא נראה זועף, אבל יפה בצורה לא רגילה. שערו בהיר ועיניו ירוקות, מזכירות לי את עיניו של המורה דיאז. אלוהים, אצטרך למצוא דרך להפסיק לחשוב עליו, זה כבר נעשה פתטי.

"היי קאי, קוראים לי קנדל ואני החונכת החדשה שלך."

"מה קרה לישנה? היא ברחה?" הוא שואל בלעג.

"בכל שנה משבצים חונכת חדשה, אלא אם כן החונכת ממש רוצה להמשיך בתפקיד. עשית לה דברים מרושעים?"

"בגדול התעלמתי ממנה, בדיוק כמו שאני מתכוון להתעלם ממך. יום טוב," הוא מסתובב אל חדרו וטורק את הדלת. אני מרימה גבות ולא מצליחה לעצור את הצחוק. "הילד הזה כובש."

"הייתי אומרת שהוא חצוף. אני לא יודעת מאיפה הוא למד להתנהג ככה. בטח מהטלוויזיה, הוא כל היום צופה בטלוויזיה."

"אני יכולה ללכת לחדרו?"

"תרגישי בבית. אסיים להכין את ארוחת הערב."

אני קמה מהספה והולכת אל חדרו, נוקשת על הדלת ופותחת לפני שהוא מספיק לענות. חדרו צבוע בצבע כחול, המיטה שלו רחבה יחסית למיטת יחיד ועל הקירות תלויים פוסטרים של שחקני בייסבול מפורסמים. קאי יושב על כיסא גלגלים ומשחק בסוני, מתעלם ממני כמו שהבטיח שיעשה. אני ניגשת אל המדף ועוברת על המדליות ועל הגביעים שלו.

"משחק בייסבול?"

הוא לא עונה. אני ממשיכה לחטט, שמה לב שהוא בוחן אותי בחצי עין, מעמיד פנים שלא אכפת לו.

"מה זה?" אני שואלת ומרימה ציור, בוחנת אותו. נראה שהוא צייר ילד מבוהל היושב על רצפה.

"אל תחטטי לי בדברים," הוא רוטן, "את לא צריכה להיכנס לחדר שלי."

"אני לא כמו כל החונכות, אני מאלה שאוהבות להתערב בחיים. רוצה להכין שיעורי בית?"

"הכנתי לבד, אני לא צריך אותך בשביל זה, אני לא צריך אותך בשביל כלום."

"למה? אני טיפוס נחמד ויכול להיות לנו כיף יחד."

"את חושבת שתוכלי לתקן אותי ואת טועה."

"לתקן אותך? אתה מקולקל?" אני קוטעת את דבריו. הוא מפנה אליי את ראשו. "רוצה ללכת לאכול גלידה או משהו? בכל מקרה אנחנו אמורים לשרוף יחד שעה וחצי. אפשר ליהנות במקום לשבת כאן ולזעוף."

"אני לא אוהב גלידה." הוא מחזיר את מבטו אל המסך.

"שקרן. כולם אוהבים גלידה. אבל אם אתה מעדיף לשבת כאן אז לפחות נשחק יחד. אני לא מתכוונת להשתעמם."

"את יודעת לשחק?"

"ברור, לא נפלתי מכוכב אחר." אני מתיישבת לידו, לוקחת את השלט הנוסף והוא מחבר אותי למשחק. אני מסתכלת על המסך ובמשך שעה וחצי אנחנו לא מחליפים מילה, רק משחקים. העובדה שהוא אפשר לי לשחק איתו ולא סירב כאשר ביקשתי היא סימן טוב עבורי.

"שוב ניצחתי אותך," אני מניחה את השלט.

"לא ניצחת אותי, נתתי לך לנצח."

"עם כל הכבוד, לא נראה לי שאתה כזה אדיב." אני מרימה את התיק שלי. "תוכל להתאמן עד מחר. אולי, אם יהיה לך מספיק מזל, תצליח לנצח אותי."

"תהיי בטוחה בזה," הוא עונה. אני מחייכת, יוצאת מהחדר והולכת אל הדלת, רואה את סבתא שלו מחייכת מהספה. אני שולחת לה נשיקה באוויר ויוצאת. יש לי הרגשה שקאי ואני נסתדר לא רע בכלל.