אילי והדרקון האכזר

זֶה הָיָה הַדְּרָקוֹן הָאַכְזָר, שֶׁעָלָיו סִפְּרוּ סִפּוּרִים נוֹרָאִיִּים בְּכָל הָעוֹלָם. זֶה הַדְּרָקוֹן שֶׁשּׂוֹרֵף וּבוֹלֵעַ הַכֹּל, וְיוֹתֵר מִכֹּל, הוּא אוֹהֵב יְלָדִים קְטַנִּים, כְּמוֹ חֲטִיפִים לֶאֱכֹל.

הוּא הָיָה שָׁחֹר כְּפֶחָם, כְּנָפָיו הָיוּ אֲדֻמּוֹת כְּמוֹ אֵשׁ, עֵינָיו הַכְּתֻמּוֹת זָהֲרוּ, זְנָבוֹ הָאָרֹךְ הָיָה מָלֵא חִדּוּדִים, פִּיו הָעֲנָק הָיָה מְעֻטָּר שִׁנַּיִם חַדּוֹת מַפְחִידוֹת נוֹרָא וּלְשׁוֹנוֹ כְּשׁוֹט הִצְלִיפָה. הוּא פָּתַח אֶת פִּיו וְשִׁחְרֵר לֶהָבָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה לַשָּׁמַיִם, עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נֶעֶלְמָה מֵאֲחוֹרֵי עָנָן.

“אֲנִי רָעֵב!” הוּא שָׁאַג, “אֲנִי רוֹצֶה לֶאֱכֹל הַכֹּל!!!”

על הספר:

זהו ספר ילדים הכתוב כאגדה ממש כמו פעם. גיבורת הספר, ילדה בשם אילי, שלא מסכימה להשלים עם רוע הגזרה וקוראת תיגר על חולשת המבוגרים אל מול הדרקון הנורא. אילי מלמדת אותנו שיעור חשוב על ההבדל בין קורבן למנהיג, על ניהול הפחד, שחשוב להכניס הכל לפרופורציות ושחוכמה וקור רוח יכולים לנצח אפילו דרקון אכזר.

יניב שמעציון, אב לאילי ונועם, עוד כשהיו תינוקות היה מקריא להם בכל ערב סיפור. לעיתים המציא סיפורים, לפעמים הם היו מצחיקים ולפעמים מפחידים. מילים הן סוג של קסם, כשמחברים אותן נכון אפשר ליצור עולמות חדשים, תובנות וריגושים.

הקסם כבר התחיל כשקראתם את התקציר.

בִּכְפָר קָטָן, יֵשׁ אוֹמְרִים הַרְחֵק מִכָּאן, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, אוּלַי מֵאוֹת, הִתְרַחֵשׁ סִפּוּר מֻפְלָא עַל יַלְדָּה וּדְרָקוֹן אַכְזָר.

הַכְּפָר שָׁכַן בְּעֵמֶק יָרֹק, בֵּין הָרִים גְּבוֹהִים רְצוּפִים בִּיעָרוֹת קְסוּמִים, לְאָרְכּוֹ שֶׁל נַחַל גָּדוֹל שֶׁזָּרַם לַאֲגַם כָּחֹל וְעָמֹק.

אֶת הַכְּפָר מִלְּאוּ בְּקָתוֹת־בְּקָתוֹת שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת מְאֻשָּׁרוֹת. לְכָל מִשְׁפָּחָה הָיְתָה חֶלְקַת אֲדָמָה, וּבָהּ גִּדְּלוּ יְרָקוֹת, פֵּרוֹת, חִטָּה וְעוֹד.

הָיוּ מִשְׁפָּחוֹת שֶׁגִּדְּלוּ עֶדְרֵי כְּבָשִׂים וְהָיוּ כָּאֵלֶּה שֶׁטִּפְּחוּ פָּרוֹת וְסוּסִים, וְכֻלָּם, כֻּלָּם, הָיוּ מְרֻצִּים.

רַק מִשְׁפָּחָה אַחַת שֶׁלֹּא הָיוּ לָהּ אֲדָמוֹת, גַּם לֹא כְּבָשִׂים אוֹ שְׁאַר בְּהֵמוֹת, חַיָּה בִּצְרִיף רָעוּעַ לְיַד הַנָּהָר.

מְסַפְּרִים שֶׁתָּמִיד כְּשֶׁהָיוּ עוֹבְרִים לְיַד הַצְּרִיף, אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ קוֹל צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל שֶׁל יַלְדָּה, צְחוֹק מֵהַלֵּב, צְחוֹק מֵהַנְּשָׁמָה.

אִילִי הוּא שְׁמָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה. אִילִי תִּהְיֶה עוֹד מְעַט בַּת חָמֵשׁ. שְׂעָרָהּ בְּצֶבַע דְּבַשׁ, כְּמוֹ בַּכַּוָּרוֹת הַפְּזוּרוֹת בַּיַּעַר, עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת כְּמוֹ הָאֲגַם שֶׁלְּיַד הַכְּפָר וְכֻלָּהּ אֵשׁ, זְרִיזוּת וְחָכְמָה, אָכֵן יַלְדָּה מֻפְלָאָה.

אִילִי אָהֲבָה לְשַׂחֵק בַּיַּעַר, לְיַד הַנָּהָר. כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר הָיוּ חֲבֵרוֹת שֶׁלָּהּ, הִיא הִכִּירָה אֶת כָּל הַצְּמָחִים וְהָעֵצִים, אֶת כָּל הַדְּבוֹרִים וְהַחֲרָקִים. הִיא אָהֲבָה אֶת כֻּלָּם וְכֻלָּם אָהֲבוּ אוֹתָהּ.