פעם בחיים / זיו סנעטי מרקובצקי
שעת בוהריים לוהטת, החום מורגש במוטות המתכת של המיטה, אלה שידיי אוחזות בהם בחוזקה. אני מטפטפת הנאה חמה לתוך הסדינים ומתענגת על גוף חסון שסוגר עליי. שנים שנאתי שסגרו עליי, ועכשיו, עכשיו שיישאר. אני לא מצליחה להחליט מה מרגיש לי טוב יותר, כשהוא נלחץ בכוח כנגדי שם למטה, או כשהוא מתענג בנימוס גס על תנוך אזני. לבסוף אני מחליטה שלא להחליט ונאנחת מהנאה בשני המקרים. הלוואי שהרגע הזה יימשך לנצח. הלוואי והוא לא יישבע ממני לעולם ויחליט להיכנס כל כך עמוק לתוכי, עד שיתמקם בתוך הרחם שלי, וכך אוכל להתרגש מכל תזוזה שלו בי במשך שארית חיי, גם אם היום הזה הוא מה שנשאר מהם.
אני מנסה להישאר רגועה ולא לחשוב מה עוד הוא עלול לעולל לי, הרי המחשבות הללו הן בדיוק אלו שהביאו אותי עד הלום, והלומה אכן נותרתי. אני שוכבת כאן ומתענגת מדבר אסור, כי לא שמרתי על הידיים בכיסים. הסקרנות, חברים, עוד לא הרגה את החתולה, היא רק גרמה לה לגרגר בלי סוף. זה מה שהוא גורם לי; הוא גורם לי לגרגר, לגנוח, לאבד נשימה ובכלל לא לשלוט במה שיוצא מגרוני, או נכנס אליו. כל השרשראות, הצעיפים ושאר התכריכים למיניהם מתגמדים אל מול שיניו, שמעטרות עכשיו את צווארי. "בלי סימנים, בלי סימנים," אני שומעת את עצמי מנסה לומר, ואותו מנסה לשמוע. הוא מרכך את נשיכותיו מתוך הבנה שאסור לו להכתים את החליפה הלבנה היומיומית שלי, ואני בתגובה מושכת אותו בכוח בחזרה אליי. החתולה שולפת ציפורניים ונועצת אותן בבשרו. אני שתי דמויות בגוף אחד, רצון מול יכולת, הרגע הזה מול הזמן שמעבר לו.
לפתע אני מרגישה שהפכתי לחיה, קטנה ופצועה אך נלחמת, נלחמת בו, נלחמת בי, נלחמת בכל השדים ומזמנת אותם באותה נשימה. הוא מביט לתוך עיניי, ותוך כדי שהוא מצמיד אגן לאגן, הוא שואל ברצינות מגרה וגמורה: "מה דעתך שהיום תגמרי לבד? לגמרי בעצמך?" הוא מבחין במבט מלא האכזבה שצץ על פניי ומחייך. "את רואה את הכיסא הזה שם?" הוא מצביע לקצה השני של החדר. אכן יש שם כיסא, ולפתע אני מבחינה בכך שכלל לא שמתי לב למה יש או אין בחדר, חוץ מטל הזיעה של שנינו. אני סוקרת בזהירות את המסביב, מנסה להבין מה עומד מאחורי ההצעה שלו. "עיניים אליי!" הוא מורה. "אז מה...? תיקחי איתי סיכון?" אני מהנהנת בעדינות ומהססת. הוא נצמד אליי שוב ולוחש: "לא הבנתי, זה כן או לא?" אני מנסה לענות אך מתקשה להשלים מילה בת שתי אותיות. "כן," אני פולטת, "כן".
הוא מתרומם מעל גופי בעדינות הראויה לאמיצה כמוני, ובעוד הוא הולך לאחור אל הכיסא הוא מקפיד שלא להסתובב עם הגב אליי, ולא להסיר ממני את המבט לרגע. הוא יודע שאם הוא ירפה מקשר העין הזה ולו למאית השנייה זה אבוד, אני אבודה. אני ממשיכה לשכב שם ולבהות בו, מנסה להבין מה עובר בראשו, מה עובר בראשי. הוא מתיישב על הכיסא, אשר ממוקם בדיוק מולי. אני לא רואה אותו בבירור כי הוא מוקף בחשיכה, כמו כיסה את עיניי מפניו. רק אני ומה שהוא השאיר ממני נמצאים כרגע בחדר. אני נשכבת בחזרה לאחור. פתאום אני שמה לב שהחזייה הדוקה לגופי, וזה נעים לי, ואז, כמו בסקס שנולד מטירוף רגעי, כזה שלא מספיקים להתפשט בו עד הסוף, כך גם אני מתחילה לגעת בעצמי, בלי מרווח נשימה שיאפשר לי להתפשט עד הסוף. אני מופתעת מעצמי שאיני מסוגלת לשלוט בידיים שלי. החדר האטום והלח גרם לי לאבד את הדעת, והעולם שבחוץ כבר לא בשבילי. היד שלי גולשת במורד הבטן לתוך התחתונים הלבנים שלי, והתחרה שבשוליהם כמו אוחזת בידי שלא תלך, שלא אתחרט ואבהל. התחרה הזו בוודאי סרה גם היא למרותו של האיש שבכיסא. אני מתחילה לגעת בעצמי, בהתחלה בעדינות ובחשש. זו אינה מבוכה, אלא חשש ממה שיחשוב עליי ועל הביצוע שלי. הוא רוצה שאהנה, אשתחרר, אעז, אזעק, ובנוסף לכל אלה הוא כנראה גם מצפה שאגמור. איך אגמור בפניו אם אפילו בפניי אני פוחדת לגמור? תמיד בשקט ובסתר שלא ישמעו, שלא יתפסו אותי במערומיי על חם. אבל הגאון שלי, הגאון שלי שיודע להריח אותי, מיד מבין שמעט סיוע לא יזיק. הוא נע באי נוחות בכיסא, זז בגסות כדי לצוד את מבוכתי ולגרום לי להבחין בו. "מה את עושה לי? למה את משגעת אותי ככה?" המשפט עטוף בקול הנמוך שלו, המילים חודרות לי מתחת לעור ומגרדות עד זוב דם. דמיינו לכם נערה ביישנית ומבוהלת שחוטפת סטירת לחי מצלצלת, ובין רגע הופכת לנחש ארסי שמשתולל. זהו, הקול שלו הדהד לתוכי ובאותה הדרך שהצית בי בערה כך גם בידי. אני מתחילה לגעת בעצמי בכוח, כמו אונסת את עצמי במו ידיי, במו ידי. גבי נפרד מהמיטה, מתקמר כמו גשר המנעולים באיטליה, כולי מנעולים מנעולים, והמפתח לכולם בידיו. היכן ידיו באמת, אני תוהה, היכן הוא מחזיק אותן כשהן לא עליי או בתוכי?
אני מרימה את ראשי המעוטר בשערי הסתור ומביטה לעברו. אני לא רואה את פניו, אך מתאמצת לדמיין אותם, תוך שידו נעה מטה ומעלה על איבר מינו. כמו מתוך עלטה מוחלטת הוא שולף זוג עיניים מוארות, ואני משתקפת מתוכן בבירור רב. אני המראה שלו, והוא שלי. פניי מוארים, בניגוד לשלו, אך שנינו רואים את תנועת הידיים החזקה והמגרה, כל אחד והאזור האסור מותר שלו. אני שומעת אותו נאנק, המאסטר שלי נאנק רק מלראות אותי עושה מה שאני עושה גם בדלתיים סגורות ולא מרגשת אף אחד. אני מגבירה את הקצב, וגם הוא. איני רואה זאת, אך אני מרגישה זאת, ברקיעות שברצפה, בקצב הנשימה שלו שהתערבב עם שלי והפך את החדר הקטן הזה למסלול ריצת מרתון שכאילו מתחרים בו המונים, אך רק אנחנו שנינו פה, מתנשפים ומתנשמים כמו קבוצת אנשים.
אני מרגישה שאני קרובה, ואלוהים יודע איך אני מרגישה שגם הוא קרוב, הוא לא סתם קרוב, הוא מזנק מהכיסא לעברי, נעמד על ברכיו בין רגליי הפשוקות וקורע מעליי את התחתונים. הוא יכול היה לתלוש חתיכה מעורי ולא הייתי מבחינה בהבדל, שתי חיות נלחמות אחת למען השנייה, אחת על השנייה. היד שלי נותרת עירומה, חוסר אונים מהדהד בי ואני מוצאת את עצמי נאחזת בסדין כמו מחפשת חוף מבטחים. הכל קורה כל כך מהר, ובעודי שורטת באצבעותיי כל זכר לרגע הזה, הוא חודר לתוכי בפעם האחרונה בהחלט בחוזקה וזורק את ראשו לאחור בשאגה שנבלעת באורגזמה שמתפזרת על קירותיו של החדר הארור הזה.
ציפורניי מרפות אט אט את האחיזה בסדין,
הפנים שלו בדיוק במקום הנכון – מולי,
הוא רוכן ולשונו מלקקת את שפתיי,
"את הדבר הכי מגרה שטעמתי, ואת שלי".
חיוך קטנטן ונשיכת שפה עדינה,
הסקרנות אכן הרגה את החתולה, הרגה אותה והולידה נמרה.
