חליפה

הבייבי שלי קונה חליפה לחתונה עכשיו.

ההורים שלו נסעו איתו, נרגשים ומאושרים. התינוק שלהם מתחתן, סוף סוף. הגיע הזמן, באמת, אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד.

״תשלח לי תמונה מהחנות,״ אמרתי לו.

הוא הסתכל עליי במבט חצי משועשע. ״אין סיכוי.״

״נוווווווו נודניק!״

״טוב, נראה,״ הוא צחק.

כל דבר אצלו זה טקס, בעיקר בדברים האלה. שום דבר לא נעשה פשוט, כלאחר יד.

אני הכי הפוכה, הכל אצלי ספונטני, אגבי, זרוק, ואני מתה על הקטע הזה אצלו.

בכל דבר הוא משקיע מקסימום מחשבה, תכנון, כאילו שלושה שופטים עומדים ומדרגים את הביצועים שלו.

גם איתי, אין מעשה אהבה שהוא לא אמנות, ואחר כך הוא רוצה לדעת – עשיתי לך טוב?

***

הבייבי שלי קונה חליפה לחתונה עכשיו.

אתמול, אחרי שהתעלסנו, הוא אמר לי פתאום: ״שתדעי שאני הורס בחליפה.״

״אתה הורס בכל מצב,״ צחקתי ונשכתי לו את הפופיק, "תלך ככה.״

״די, סתומה!" הוא גירש אותי משם ומשך אותי למעלה כך שהראש שלי נח בשקע הכתף שלו.

זה המקום שהראש שלי שייך אליו. ככה זה היה מהפעם הראשונה.

״אני רציני. ממש יפה לי.״

התרוממתי והסתכלתי לו בעיניים וחייכתי: ״אני בטוחה שכל מי שתהיה בחתונה תתבאס שלא איתה אתה מתחתן,״ ונישקתי אותו.

״את יודעת כמה אני אוהב אותך?״ הוא אמר לתוך הנשיקה.

***

הבייבי שלי קונה חליפה לחתונה עכשיו.

כן, בזמן שאני כותבת את המילים האלו הוא מודד חולצות, מכנסיים וג'קטים, ותוהה אם להוסיף עניבה או להשאיר כפתור פתוח.

אמא שלו בטח אומרת עם עניבה. הוא יודע שלדעתי עדיף בלי.

״אתה לא לובש חולצה לבנה, נכון?״ וידאתי איתו אתמול. ״אתה לא חתן הבר מצווה ולא עורך דין בעליון. תהיה מגניב! תהיה אתה.״

״אני לא יודע...״ הוא היה מהורהר, ״מה את אומרת? איזה צבע ללבוש?״

אמרתי לו שהוא צריך ללבוש חולצה תכולה, שתבליט את העיניים המהממות שלו, אבל לכו תדעו, אמא שלו עוד יכולה לשכנע אותו ללבוש לבן.

אחרי הכל, אין לי שום מילה פה.

אני אפילו לא הכלה.

האהבה שלא היתה צריכה להיות

האהבה שלא היתה צריכה להיות נולדה יום אחד במפתיע בין שניהם.

אף אחד מהם לא חשב על זה בכלל, הוא בגילו והיא בגילה... הוא עם הרקע שלו, והיא עם שלה... והוא כבר הבטיח למישהי אחרת בכלל, והיא כבר קיימה...

אבל האהבה שלא היתה צריכה להיות פשוט היתה שם, יום אחד, והיא עמדה ביניהם, בכלל לא מבויישת, וניפחה את החזה שלה בגאווה.

"לכי מפה!" הם אמרו לה, "אנחנו לא צריכים שום דבר. אנחנו רק מסתכלים!"

האהבה שלא היתה צריכה להיות הגישה להם בצחוק את החשבון, ושאלה אם הם רוצים קינוח על חשבון הבית.

"לא!" הם צעקו ביחד, אבל האהבה שלא היתה צריכה להיות כבר הדליקה את הזיקוק על העוגה...

והעולם עלה בלהבות.

פריימרק

פריימרק, פריימרק, פריימרק, פריימרק...

ככה סיגי היתה טוחנת לי בראש, כמו איזה זבוב טורדני.

שלא תבינו לא נכון, אהבתי אותה.

מהרגע הראשון שנפגשנו בפאב ההוא בדרום תל אביב, והייתי שיכור מת, אהבתי אותה.

אהבתי אותה כשהתעוררתי למחרת בבוקר אצלה, ולא ידעתי עליה שום דבר חוץ מזה שקוראים לה סיגי, ושהיא כל הזמן מחייכת. אהבתי אותה שלושה חודשים אחר כך, כשעברנו לגור ביחד, והחברים שלי הרימו גבה. אז כבר ידעתי שהיא עובדת בזארה, ושהשאיפות שלה בחיים היו להיות מנהלת משמרת, ולמצוא בעל.

לא היה אכפת לי.

הייתי אז בשנה חמישית ללימודי הרפואה. לא ראיתי הרבה בית, או סיגי, אבל כשראיתי בית, הוא תמיד הריח מאוכל טרי, וסיגי תמיד הריחה נקי וטוב, והיא כל הזמן חייכה.

כשבנות אחרות חפרו לחברים שלי למה הם לא יוצאים יותר, ולמה הם לא נוסעים איתן לצימרים ולחו"ל, ולמה ולמה... סיגי רק חיבקה אותי ואמרה שטוב לה ככה.

אפילו כשהייתי פעם במאה שנה מצליח לראות משחק כדורגל עם החברים שלי, סיגי היתה מביאה לנו פיצוחים ובירות ויושבת איתנו. היא לא אהבה כדורגל, אבל לפחות היא לא שאלה שאלות טפשיות.

אני חושב שהחברים שלי קינאו בי קצת ברגעים האלה. טל, שלא היתה לו חברה, היה מקניט אותם על התירוצים שהם היו צריכים להמציא בשביל לבוא לראות אצלי כדורגל, וסיגי היתה צוחקת, עד שמישהו היה אומר לו: "פרקש, תסתום!" והיינו מפנים את מלוא תשומת הלב שלנו לבאיירן מינכן, האלילה שלנו.

היה רק העניין הקטן הזה עם הקניות. זה לא שסיגי היתה בזבזנית כפייתית או משהו. היא היתה קונה בסכומים קטנים נורא, המון פריטים זולים וחסרי כל ערך. פעם בשבוע בערך היה מגיע שליח מאליאקספרס עם חבילות, וסיגי היתה פותחת אותן כמו ילדה קטנה במסיבת יום הולדת, ומוציאה עוד תיק או כיסוי לטלפון שהתפרקו אחרי שבועיים.

"תקני בזול, תשלמי ביוקר," ככה הייתי אומר לה. אבל סיגי רק היתה מושכת בכתף או מוציאה לי לשון, ומזמינה עוד תיק שיחזיק שבוע.

ואז הגיע השבוע הזה שפתחו בארץ פופ אפ של פריימרק. פעם המשפט הזה היה נשמע לי כמו סינית מדוברת, אבל סיגי חפרה לי על זה כל כך הרבה שהבנתי היטב במה מדובר.

"אני מצטער שאני לא יכול ללכת איתך," אמרתי לה. "בחינות סמסטר וזה..."

"אין בעיה," היא אמרה מיד. "טל ילך איתי. הוא צריך לקנות מתנה לאחותו."

"אה, יופי!" אמרתי לה, מרחם עליו קצת בלב. אין דבר כיפי יותר מלראות עדר בחורות מצווחות מתנפלות על ערימת סמרטוטים כאילו מצאו זהב. אני ציני, כן?

סיגי חזרה מהפופ אפ עם שקיות מלאות בגדים וצמיד מוזהב על היד. יפה דווקא. היא הראתה לי כל מה שקנתה. "יופי, יופי..." מלמלתי וחזרתי לקבור את עצמי בספר אנטומיה שסירב להסתיים.

"נו, מצאתם מתנה?" שאלתי את פרקש כשדיברנו בטלפון.

"מה?" הוא לא הבין לרגע.

"לאחותך."

"אה, בטח. קנינו לה ג'קט."

"תקנה בזול, תשלם ביוקר!"

"חחח לא נורא. העיקר שהיא שמחה, לא?"

"מי?"

"אחותי."

"אה, בטח."

חודשיים אחר כך סיגי התיישבה לידי איזה ערב, ואמרה לי: "תקשיב, אתה הרי לעולם לא תיקח אותי לפריימרק."

"למה את אומרת?" המהמתי בפה מלא שניצל. "בעוד חצי שנה או שנה כבר בטוח אוכל לנסוע לאיזה סופשבוע."

אנשים רוצים לנסוע לאירופה לראות את הלובר, את מגדל פיזה, אפילו לראות איזו הופעה טובה. סיגי רצתה פריימרק.

"עוד חצי שנה זה עוד חצי שנה," היא אמרה, לא מתרשמת. "חברות שלי ואני מצאנו כרטיסים זולים לברלין משהו פחד, אז אנחנו טסות בסוף השבוע הזה. זה לא שאני אהיה חסרה לך או מה."

"נכון, נכון, את צודקת. אני קבור פה. יאללה, תסעי ותהני." נישקתי אותה, והיא חייכה.

ביום שישי התקשרתי לפרקש לראות אם הוא רוצה לבוא אליי לראות סרט.

"אתה דפוק?" הוא אמר. "אתה לא זוכר שאמרתי לך שאני נוסע לראות את באיירן משחקת?"

לא זכרתי, אבל זה היה הגיוני לגמרי. מכולנו, הוא היה הכי שרוף. "יאאא, איזה כיף לך! איך אני מקנא! יאללה, תצעק גם בשבילי."

בשבת בבוקר הגיעה תמונה מסיגי, של חלון הראווה של פריימרק, וסמיילי מחייך. חייכתי גם, ואז נדמה היה לי שקלטתי בהשתקפות של חלון הראווה צבעים מוכרים. פתחתי את התמונה על המחשב והגדלתי למקסימום.

כן, שם היא היתה, סיגי שלי, מחזיקה את הטלפון ומצלמת את החנות, ומחבק אותה מאחורה היה טל, על צווארו כרוך צעיף אדום-לבן-כחול, צבעי באיירן.

תקנה בזול, תשלם ביוקר, אמרתי לעצמי, כשמחקתי את שניהם מהחיים שלי.