אהבה קצרה

חוג הסילון

אף פעם לא היה להילי כסף. אביה הכרטיסן ואמה הקלדנית במשרה חלקית לא יכלו להרשות לעצמם מעולם מותרות. כשחלק מבני גילה נסעו לחופשות סקי, נסעה הילי עם הוריה ואחיה לכינרת וישנה באוהל, והיתה מאושרת. היתה להילי משפחה עשירה באמריקה, כמו לכל ישראלי שני, אבל חוץ מהביקור השנתי שלהם בארץ הקודש, שבו נאלצו ההורים של הילי להיגרר איתם בכל רחבי הארץ ולהסביר להם פנים, הילי לא שמעה מהם שום דבר.

לכן, כשבת הדודה הילארי שלחה לה הזמנה לחתונה שלה, וצירפה גם כרטיס טיסה ובקשה שתהיה אחת השושבינות, הילי הופתעה. בהתחלה היא היססה, אבל רוני עודד אותה לנסוע. "מה כבר יכול להיות?" הוא אמר לה. "תריחי קצת חו"ל ותחזרי."

"איך תסתדר שבוע בלעדיי?" סנטה בו הילי, "אפילו מכונת כביסה אתה לא יודע להפעיל."

"יאללה, זאתי," צחק רוני, "עוד לא התחתנו והיא כבר מתנהגת כמו אשתי. יאללה, תיסעי כבר."

הילי חייכה לעצמה כשהגישה את כרטיס הטיסה לדיילת בדלפק. רוני היה הכי מותק. אחד ששווה להתחתן איתו. היא לא התכוונה לחכות עוד הרבה עם העניין הזה. היא רצתה בית וילדים, ורוני היה בדיוק זה. הם צחקו המון ביחד, אפילו במיטה. הילי חשבה שזה טוב למערכת היחסים.

"... אז תהיי מוכנה, אולי, להחליף?" הילי קלטה את סוף המשפט של הדיילת.

"מה? סליחה, לא הקשבתי. את יכולה לחזור על זה?"

"כן, בוודאי." חייכה אליה הדיילת. "יש לנו אובר בוקינג על הטיסה הזאת. אם תהיי מוכנה לחכות לטיסה הבאה בעוד שלוש שעות, אנחנו נשדרג לך את הכרטיס לביזנס. מה את אומרת?"

עוד שלוש שעות בשדה התעופה... מבאס. מצד שני, לא היה לה שום סיכוי בעתיד הנראה לעין לטוס במחלקת עסקים, וזאת היתה חוויה אחרת לגמרי, כך הבינה מאנשים שטסו. ובכן, היא לא ממש מיהרה...

שלוש שעות אחר כך, עייפה ומריחה ממגוון בשמים שניסתה על עצמה בדיוטי פרי, התקבלה הילי בכבוד על ידי צוות מחלקת העסקים. הצצה מהירה לצד השני של המטוס הבהירה לה שזה אכן עולם אחר. הכסאות היו ענקיים, מרווחים. לכל אחד היה שולחן מתקפל ומסך משלו. על השולחן חיכה כבר תפריט ארוחת הערב, למרות שהשעה היתה אחרי חצות. לפני ההמראה עברה דיילת חביבה עם מגבות חמות ולחות, והילי נשענה אחורה בכיסא, הניחה את המגבת החמה על פניה, ובירכה את מזלה הטוב.

נהמת המנוע העירה אותה מהתנומה הקלה שנפלה עליה. המגבת היתה קרה כבר, והיא הסירה אותה, הידקה את החגורה והביטה סביבה. היה ברור שרוב הנוסעים היו אנשי ונשות עסקים. כולם היו לבושים בחליפות מהודרות, והילי הרגישה קצת לא בנוח בג'ינס הקצרים שלה. הדיילת מזגה לה כוס יין אדום, ובעת שחמימות היין התפשטה בה סקרה הילי את הנוסעים האחרים. במיוחד תפס את עינה הנוסע שישב בצד השני של המעבר. הוא לבש חליפת שלושה חלקים שנראתה יקרה מאד, והדגישה את כתפיו הרחבות ורגליו הארוכות. את ידו עיטר שעון כחול, וטבעת זהב לבן גדולה הבליטה את האורך של אצבעותיו. הג'קט שלו היה מקופל לידו, ועל השולחן השתקשקו קוביות קרח בכוס וויסקי ליד הלפטופ החדיש שלו. הוא נראה כבן ארבעים וחמש. שיערו הכהה היה משוך לאחור ובצדדים אפשר היה לראות כבר שיערות אפורות, שאיכשהו רק הוסיפו למראה הכללי של אצילות. מעל שפתיים מפוסלות שלט אף רומאי, וכשהרגיש שמישהו מביט בו והפנה את מבטו, ראתה הילי שתי עיניים כחולות כקרח. הילי השפילה את מבטה מיד, אבל הספיקה לראות קצה של חיוך שעיקל את שפתיו.

"מה את עושה??" נזפה הילי בעצמה בשקט. "בסוף יעיפו אותך מפה. מה זה גן חיות, שאת נועצת ככה מבטים באנשים?" אבל לאחר מספר דקות לא הצליחה להתאפק וליכסנה לעברו שוב מבט. הפעם הוא ראה אותה מיד, והניד בראשו לעברה. אודם הציף את פניה והיא הנידה בחזרה ונשבעה לא להסיר את עיניה מהמסך מעכשיו ועד תום הטיסה.

ארוחת הערב הגיעה, והילי שתתה עוד כוס יין. היא שמעה, יותר מאשר ראתה, את הדיילת ניגשת אל הנוסע ומסבירה לו משהו במשך מספר דקות, ואז חוזרת לעמדתה.

הילי המשיכה לצפות בסרט, שלא היה מעניין במיוחד, אבל הוא מנע ממבטה לשוטט במקומות אסורים, אבל אז עלתה הודעת טקסט על המסך: "איך קוראים לך?"

הילי הביטה שמאלה וראתה את הזר מביט בה. הוא הרים גבה ורמז לה להסתכל על המסך. שוב הציף סומק את פניה, אך גם משהו התעורר בשיפולי בטנה. היא הבינה שיש במטוס מערכת תקשורת פנימית, והזר מצפה שתענה לו. היא הפכה את השלט, שבצידו השני היתה מקלדת קטנה, והקלידה את שמה, ואז הוסיפה: "ולך?"

"זה לא חשוב." הוא ענה לה. "בעוד עשר דקות תראי אותי הולך אל עמדת הדיילות. חכי שתי דקות והצטרפי אליי שם. אם לא תבואי, נשכח שהשיחה הזו התקיימה אי פעם."

הילי ההמומה הסתכלה אליו, אבל הוא נראה היה כשקוע במוסף הכלכלי. מה הוא רוצה? למה הוא התכוון? האם יכול להיות...? היא לא תדע לעולם אם לא תלך, אבל אם תלך, מה זה אומר עליה? אלו היו המחשבות שהתרוצצו בה כשהדיילות אספו את כלי ארוחת הערב, וכולם קיפלו את השולחנות, פתחו את הכיסאות הרחבים למיטות, והתכוננו לשנת הלילה.

היא ראתה את הזר קם מכסאו וניגש לדיילות. הוא דיבר איתן בשקט מספר דקות. בהתחלה הן נראו כעוסות, אבל נדמה היה להילי שהיא ראתה כסף מחליף ידיים, והדיילות עברו לשבת בסוף המחלקה. הזר נכנס אל עמדת הדיילות, שם היו כסאותיהן והמטבחון הקטן, וסגר אחריו את הוילון.

הילי קפאה במקומה. היא לא ידעה מה לעשות, אבל הסקרנות הכריעה אותה, ולתדהמתה היא קמה, ניגשה בזריזות אל הוילון ועברה לצידו השני. בכל המחלקה שררה כבר אפלה נעימה, וגם כאן רק האור הקטן במטבח האיר את הזר, שישב בכיסא הדיילת. הוא רמז לה בידו לגשת אליו, וכשהתקרבה אסף אותה אליו בלי מילה ונישק אותה. הילי מעולם לא חשבה על עצמה בתור בחורה קלה, ובטח לא אחת שבוגדת, אבל כל הטיסה הזאת נראתה לה כל כך רחוקה מהעולם שלה, כל כך לא שייכת, שהכל היה בה אפשרי. שפתיו של הזר היו קשות ורכות בעת ובעונה אחת, והוא הריח מאפטר שייב יוקרתי. הילי נסחפה בנשיקה ושילבה את אצבעותיה בשיערו, שהיה רך וחלק. ידיו של הזר חדרו אל מתחת לחולצתה ובתנועה מיומנת אחת של אצבעותיו הארוכות הוא פתח את תפס החזיה ושיחרר את שדיה. הילי חשבה לעצמה שהיא צריכה לעצור את זה, לצאת משם, אבל המחשבה טבעה בנשיקה שלו, והיא רק נאנחה.

כשהזר עצר לרגע כדי לפתוח את כפתורי הג'ינס שלה ולמשוך אותם מטה, הילי הצליחה לומר: "הדיילות...", אבל הוא השתיק אותה ואמר: "הן לא ייכנסו לכאן. אל תדאגי. אף אחד לא יבוא." הוא הביט בה לרגע, אותו החיוך הקטן מעקל את שפתיו, והילי חשבה שמה שהוא רואה מוצא חן בעיניו, ושוב הציף אותה סומק. היא ניסתה למשוך את החולצה למטה בחזרה, אבל היא היתה מסובכת בחזיה, ומכנסיה, שהיו כרוכים סביב קרסוליה, הכשילו אותה, והיא נפלה על ברכיה. הזר צחק בשקט, והילי הבינה שמה שהיא רואה מול עיניה הוא זקפה ענקית. היא שלחה יד מהססת לגעת, אבל הזר הקדים אותה, פתח את הרוכסן ושיחרר את אברו הזקור. הילי כבר לא חשבה על שום דבר. היא חשה שהיא בתוך סיפור של מישהי אחרת. היא העבירה יד על האבר התפוח, אבל הזר אחז בכתפה וכופף אותה כך שפניה היו מעליו. היא הבינה מה הוא רצה, ולא היה אכפת לה. היא לקחה אותו בפיה, והיתה מרוצה כששמעה את הזר נאנח ברכות. היא המשיכה למצוץ אותו, מכניסה אותו יותר ויותר עמוק ומשלימה את התנועה בעזרת ידה על האבר הרטוב. לא היה אכפת לה אפילו שידו של הזר לחצה על ראשה. הוא שלט בה, והיא נענתה. יותר מהר, יותר עמוק, והאבר כאילו גדל עוד יותר בפיה. הילי לא ידעה שהם יכולים להגיע לגדלים כאלה. היא תהתה לרגע אם הוא עומד לגמור לה בפה. היא רצתה שיגמור לה בפה, אבל היא רצתה גם להרגיש אותו בתוכה. הוא הפסיק אותה, קם מהכיסא וסובב אותה כך שעמדה על ברכיה על הכיסא בגבה אליו. הוא הוריד במשיכה את החוטיני שלה וסטר קלות על ישבנה. הילי נשכה את שפתיה. עוד רגע היא היתה מתחננת שיזיין אותה, אבל הוא הרטיב שתי אצבעות וככה, מאחורה, התחיל לחכך את שפתי הפות שלה. אצבעותיו הארוכות חדרו אליה ויצאו רטובות ממיציה שלה, ואז עברו בין השפתיים ומצאו את הדגדגן שלה, והוא החל לשפשף אותו במהירות, מכניס מדי פעם אצבע לתוכה כדי להרטיב אותה שוב. הילי כמעט צרחה, אבל הוא חסם את פיה בידו השניה ובתנועה חלקה אחת חדר אליה מאחור. הילי נשכה את אצבעותיו באקסטזה, בעוד הוא ננעץ לתוכה שוב ושוב, כשאצבעותיו ממשיכות לעסות את הדגדגן שלה. הילי יכלה להרגיש את האורגזמה מגיעה, והיא לא היתה בטוחה שתצליח לשלוט בגופה. היא נאחזה במשענת הכיסא המרופד בשתי ידיה כשהשיא הלך ונבנה בתוכה. דמעות זלגו מעיניה מהמאמץ שלא לצרוח ופרקי אצבעותיה הלבינו. היא זרקה את ראשה אחורה וייללה בשקט לתוך אצבעותיו על פיה. כשהזר הבין שהגל הראשון חלף, הוא הסיר את ידו, והילי התנשמה בכבדות. עכשיו הוא החזיק אותה צמוד אליו ביד אחת, וידו השניה שיחקה בפטמה שלה, בעוד הוא ממשיך לנוע פנימה והחוצה, עכשיו במהירות גוברת והולכת. חזהו המוצק היה צמוד אל גבה, והיא יכלה להרגיש את נשימותיו על אוזנה, והזין שלו נגע בכל הנקודות האפשריות בבת אחת, בזמן שאצבעותיו ניגנו מנגינה אחרת לגמרי על הפטמה שלה. רגליה של הילי רעדו ונשימתה הפכה לאנחות שקטות, והזר האיץ עוד יותר את תנועותיו וחדר אליה עוד יותר עמוק, והילי חשבה שהיא עלולה להתפוצץ ולמות, אבל במקום זה שטף אותה עוד גל של אורגזמה, והזר, שחש את התכווצות הנרתיק שלה, שיחרר גם הוא את השליטה וגמר איתה, גונח באוזנה, והילי הרגישה כאילו זכתה באיזה מרוץ וקיבלה מדליה.

הזר סובב אותה אליו, נשק לה על שפתיה והגיש לה מגבת חמה ולחה, ואז הוא סידר את בגדיו ועמד לצאת. "חכה רגע." הילי קראה אליו בשקט. "אני לא יודעת עוד איך קוראים לך."

הוא הסתובב וחייך אליה. "זה לא חשוב. כל זה לא היה בכלל." ואז הוא יצא וסגר את הוילון אחריו.

הילי הזדרזה להתנגב ולהתלבש, מסוחררת ומבולבלת. היא יצאה וחזרה למושבה, וראתה את הדיילות חוזרות למקומן, לא לפני ששלחו אליה מבט מחייך, והיא לא היתה בטוחה אם החיוך הזה היה הערכה או בוז, או קצת משניהם. כשישבה במקומה ניסתה לצוד את מבטו של הזר, אבל הוא כבר היה מכוסה בשמיכה וישן, והילי החליטה שאולי כדאי שגם היא תישן קצת. מחשבות על הזר עוד התערבלו בה – המגע שלו, הריח, הדרך שבה נישק אותה – אבל לבסוף היא נרדמה.

כשהדיילת העירה אותה, שש שעות אחר כך, היא קמה וניגשה לשירותים לצחצח שיניים ולהתרענן. כשחזרה, גם הזר היה כבר ער, נראה רענן, נקי ומוכן ליום החדש. היא תפסה את מבטו וחייכה אליו, והוא חייך בחזרה. "בוקר טוב." היא סימנה לו בשפתיה, והוא ענה: "בוקר אור."

ארוחת הבוקר הוגשה, ואז הגיע זמן הנחיתה. הזר לא החליף איתה מילה נוספת, והיא הבינה שכך זה יישאר. באולם מקבלי הפנים חיכתה לה כבר הילארי, ומתוך החיבוק שלה היא ראתה את הזר מחבק אישה יפה ומניף בזרועותיו ילד קטן. היא לא ידעה למה, אבל דמעות הציפו את עיניה. הילארי עקבה אחר מבטה, ואז חייכה. "אה, הצטרפת לחוג הסילון, אני רואה." היא אמרה.

"מה?" שאלה הילי המבולבלת.

"את לא הראשונה, ולא האחרונה, אל תדאגי. הוא טס הרבה מאד, לוקח מה שמוצא חן בעיניו, והוא לעולם לא יחליף איתך מילה שוב, גם אם תיפגשו. סודך שמור איתי, אם גם את תשמרי על סודי." אמרה הילארי וקרצה לה.

"את? הוא?" הצליחה הילי למלמל.

מבט חולמני מילא את עיניה של הילארי. "אין דברים כאלה, לא ככה?"