עוד זוג עובר ברחוב בהליכה איטית, בוחן במבטו את בתי הקפה לאורכו של הרחוב, מתלבט באיזה בית קפה לבחור, ואני מפסיקה לרגע את מחשבותיי ומתרכזת בלחייך אליהם, מרחיקה את התפריטים שאוחזת בזרועי, שלא יסתירו את המחשוף. אבל הם לא נעצרים, וממשיכים באותה הליכה איטית, מחזיקים ידיים ומחייכים זה אל זה, מתעלמים משפתיי האדומות.
אולי אספר להם על נעלי העקב שלי? אני חושבת באירוניה, תוך שאני עוקבת אחריהם במבט של קנאה, רוצה להתחלף איתם, רק לכמה דקות. אני בהחלט יכולה לספר להם על נעלי העקב השחורות שלי, אותן נעלי עקב גבוהות שאני עומדת עליהן כבר מתחילת הערב. אז, מול המראה, בבית, הן הרגישו לי נהדרות, אבל עכשיו אני מרגישה בהן את הכאב בקצות אצבעותיי, מאותת לי שכבר מאוחר, ושהגזמתי להערב. אני יכולה גם לספר להם על השמלה, על כמה שהיא צמודה מדי, ועל כמה שאני שונאת את כל אותם המבטים אל המחשוף שלי, כל אלה שמתאמצים לראות עוד פיסה משדיי הלבנים, אשר מציצים מבעד לבד השחור. במיוחד אני שונאת את המבט שנותן בי המלצר החתיך הזה, את איך שהוא מביט בי בכל פעם שהוא מתקרב אליי, שואל אותי שאלות ומדבר איתי במין חיוך כזה, של מישהו שיודע שהוא חתיך, ומתנהג כאילו הוא חתיך, ושאם הוא רק ירצה הוא יצליח להכניס אותי למיטה שלו. יש לי עוד הרבה מה לספר לזוג שמתרחק עכשיו במורד הרחוב, הרחק ממני, אני חושבת בעייפות, כמו למשל שאני כבר חצי שעה צריכה פיפי, ושכבר נמאס לי לחייך לכולם, ושאני צריכה ללכת לשירותים לתקן את הליפסטיק, שיהיה מושלם. אני צריכה עוד כוס קפה, וגם לשבת לכמה דקות, וגם חיבוק.
מתוך "עומדת כבר שעות", מאת זיו עמית.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
