גבר גבר

ז’אנר: רומן רומנטי
עמודים: 308

יסמין היא לוחמת מכורח המציאות.
היא סועדת את אביה, מתמודדת לבדה עם האבל והאובדן על מות אמה, מסתירה מחבריה את שמחכה לה בבית ומנסה בין כל אלה לשקם ולבנות לעצמה חיים שיהיו ראויים לה.

עילאי הוא לוחם בעל כורחו.
הוא מנהל את חייו כאילו היו שדה קרב מתמשך, נמנע מלנהל קשרי חברות עמוקים, מקיף עצמו רק בלוחמים שלא יעזו להפר פקודות וכל זה בתקווה שלא יאלץ להתמודד עם המציאות ולבנות לעצמו חיים מלאי תוכן ומשמעות.

כשיסמין ניצבת מול עילאי, כל התיאוריות שלמדה במהלך שירותה הצבאי מוכיחות עצמן כלא יעילות, ולהפתעתו הרבה של עילאי, כל הכללים והחוקים על פיהם התנהל לפתע לא חלים עליו, כשיסמין מסרבת להירתע ממנו.

מפגש אגבי ביניהם, מציב אותם מול כל מה שנמנעו ממנו בחיי היום-יום והם עושים את הדבר היחיד אותו הם יודעים לעשות. הם נלחמים זה בזה בניסיון להוכיח מי מהם ראוי לתואר ‘גבר גבר’, אך בדרך, ממוטטים את חומות ההגנה שהציבו סביב עצמם ובלעדיהן, הם נותרים חשופים לפגיעה.

‘גבר גבר’ הוא רומן פעולה ארוטי שישאיר אתכם ערים עד השעות הקטנות של הלילה.
זהו ספרה תשעה עשר של אלונה ירדן.

קדמו לו סדרת “לומד לאהוב”, “זכר אלפא”, “עונג שבת”, “הקלות שבתלונה”, “נכתב בכוכבים”, “סדרת הרווקה”, “שבויה באהבה”, “קתרינה”, “שתיקה מסוכנת”, “אהבה גדולה”, “תיק רודמן” ו”המדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר”, שכיכבו כולם ברשימות רבי המכר.

יסמין

יצאתי מתא השירותים של הפאב, השענתי את כתפי על פינת המסדרון, זה שהוביל אותי לתוכו רק דקות ספורות קודם לכן ונעצרתי.
כנראה שהייתי זקוקה לכמה רגעים כדי להבין מה הייתה התחושה המוזרה שמילאה אותי. כך בדיוק דמיינתי אותו, את גבר חלומותיי. כך חלמתי שיראה הבחור המדהים שלמדתי להכיר לעומק בתקופה האחרונה ורציתי להשקיף עליו עוד רגע אחד בנינוחות, לפני שאשוב לנסות ולהקסים אותו בשנינותי.

קשה לי לומר למה, אבל משהו בי אמר שהוא יהיה הגבר של חיי. כל חיי בזתי למשפט "כשזה זה, תדעי" כיוון שהוא כל כך לא מוגדר וניתן להכלה. הרי כל זוגיות מרגישה כאילו היא האחת, אחרת למה להתחיל אותה בכלל, או במקרה שלי, שום זוגיות לא מרגישה כאילו היא הדבר האמיתי, לכן התרגשתי במיוחד כשהתחושה המוזרה הזאת תקפה אותי עוד לפני שפגשתי אותו במציאות.

הוא אחז בידו שתי כוסות משקה מלאות, כנראה שהזמין עבורי עוד אחת, ונע באי נוחות על כיסאו. כנראה חשב שאשוב. הבחור הזה. הגבר לו חיכיתי כל השנים.

בחור משכיל, מבוסס, מצחיק, רגיש, אחד שלא מתרגש מהשטויות שלי, גבר שאני יכולה להרגיש אישה לצידו ואין ספק שהעובדה שהוא חתיך הורס לא הזיקה בכלל!

"קבלי, אחותי. זה יהיה בעלי לעתיד" שלחתי תמונה מטושטשת שלו אל שרי, חברתי הטובה, שהשביעה אותי לשלוח לה התפתחויות מהמפגש הראשון שלי עם עמנואל.

בחודשים האחרונים היא נעלמה לי קצת וההתכתבות הווירטואלית הזאת בינינו, קצרה ככל שהייתה, הייתה כמו קצה חוט שהותירה לי ואני משכתי בו בכל הזדמנות שניתנה לי.

"לא רואים כלום, יסמין. אני לא מצליחה לראות אם אני מכירה אותו או לא. צלמי מקרוב יותר" היא ענתה בהודעה.
"מה זה משנה אם את מכירה אותו?"
"שתינו יודעות מה אני עושה עם הגברים שאני מכירה ואם אני כן? אם אני מכירה אותו? את עומדת להתחתן עם מישהו ששכב איתי?"
"לא שכבת איתו".
"אבל מה אם כן? אני לא באה לחתונה שלכם!"
"לא שכבת איתו".
"יש רק דרך אחת לגלות..." היא צירפה סמיילי קורץ.
"לא שכבת איתו. אין מצב. לא יכול להיות שמצאתי את גבר חלומותיי, רק כדי לגלות שמצאת אותו לפניי".
"תמונה טובה יותר, יסמין!"
"אני לא יכולה להיכנס לו לפרצוף עם המצלמה, אבל תסמכי עליי, הוא הורסססססס".
"יש הורס ויש בעלך לעתיד, אחות".
"לא, זהו. זה סגור. את האישיות שלו הכרתי בהתכתבויות הארוכות שלנו ואת החיצוניות שלו אני ממש אוהבת, אז זה סגור, שרי. זה יהיה בעלי לעתיד!"
"סחטיין עליו. אם את אומרת שהוא עבר את הסלקציה המוקפדת שלך, אני מאושרת".
"מה זה עבר? עבר בהצלחה יתרה!"
"קולולולולו" היא צירפה כמה אימוג'י של מסיבה "אז יהיה לכם דייט שני או שאתם עוברים ישר לחופה?"
"אני אעדכן אותך מאוחר יותר בעניין הזה, אבל ליתר ביטחון, תפני לך את חודש יוני, בסדר?" שלחתי וקיבלתי כתגובה ממנה כמה פרצופונים מתגלגלים מצחוק וגם אימוג'י של טבעת, אחת כזאת שמעולם לא חשבתי שארצה לענוד על אצבעי.

התגעגעתי למשמע קולה, אבל כבר חודשים שהיא לא עצמה ואני מסתפקת בהודעות טקסט שהיא מותירה לי. יש רגעים בודדים בהם היא מזכירה לי את האנרגיות שהיו בה פעם וזה היה אחד מהם.

נשמתי עמוק, שחררתי את האוויר שהיה עצור בריאותיי באיטיות והחזרתי את מבטי אל עבר עמנואל.

נזכרתי בתגובתי כשקראתי את שמו לראשונה בחלון ההתכתבות שלנו. תהיתי אם אני אוהבת או לא סובלת את העובדה ששמו קצת מוזר או זקן, אבל בעיקר תהיתי האם זה יהיה מספיק כדי לשלול את התאמתו אליי.

שרי צדקה.
תהליך הסינון שלי לגברים לא עושה הנחות לאף אחד ואולי הוא הסיבה שהייתי לבד זמן רב כל כך. אם כי נדמה לי שזה דווקא השילוב של התהליך המוקפד של הסינון שפיתחתי עם התירוץ העלוב לגברים שפגשתי עד אותו יום.

שוב שקעתי במחשבות. עמנואל ראה אותי, היטה את ראשו אל הצד וקרץ לי בשובבות. חייכתי אליו וכל כך שמחתי שהעזתי להמשיך ולפתח את השיחה איתו. הוא לא הראשון שפנה אליי בהודעות פרטיות, אבל הוא היה הראשון שהצליח לגרום לי להמשיך ולהתכתב איתו ובשבועות האחרונים, על אף שהדבר נעשה דרך מסך ומקלדת או בשיחות טלפון אל תוך הלילה, זכיתי להכיר אדם עמוק, רגיש וחכם.
הספק לא מבוטל עבור היכרות עיוורת, להוציא כמה תמונות בודדות ששלחנו זה לזה.

"או, את בסדר! השבח לאל!" הוא עשה כאילו מוחה את זיעת הדאגה המזויפת ממצחו "כבר שקלתי לשלוח אלייך חוליית חיפוש" חיוכו האיר את כל הפאב כשהתיישבתי לצידו על כיסא הבר.
"אתה מתייחס להתעכבות שלי בשירותים? זה טריק ישן שלמדתי מאמא שלי. היא אמרה לי שאם אני מעוניינת למשוך את תשומת לבו של מישהו, אני צריכה לתת לו לחכות לי" עפעפתי לעברו באופן פתייני.
"את לא צריכה להתאמץ כדי למשוך את תשומת הלב שלי ואם כבר מדברים על אמהות, אמא שלי אמרה לי שאסור להתאמץ בשירותים. זה עושה טחורים".
"אמא שלך נשמעת אישה חכמה" התגלגלתי מצחוק.
"ואמא שלך נשמעת מדהימה. חבל שלא הספקתי להכיר אותה" הוא זכה בעוד כמה נקודות 

זכות על כך שזכר כי אמי נפטרה.
"מצד אחד, זה באמת חבל, אבל מהצד השני, היא לא הייתה אוהבת אותך גם ככה, אז מה זה משנה?"
"למה שהיא לא תאהב אותי?"
"היא הייתה אישה קפדנית. היא לא הייתה סלחנית כמו הבת שלה והיא הייתה אומרת שהשם שלך נשמע כמו של איש זקן ושאני צריכה מישהו צעיר ברוחו לצידי" קרצתי ופעימות לבי האיצו, כשנשאתי תפילה בלבי שיגיב בצורה הנכונה למבחן שהעמדתי בפניו.
"אוי, את נדירה" הוא עבר אותו בציון הגבוה ביותר "אני מטורף על הכנות שלך".
"ואני נהנית מהפתיחות שלך. עוד לא יצא לי לשבת בדייט ראשון עם גבר שמביע בקול רם את הרגשות שלו".
"קודם כל, קשה לי להגדיר את הדייט הזה ראשון, כי אנחנו כבר מכירים היטב" שמחתי כל כך לשמוע שהרגיש בדיוק כמוני בנוגע לקשר בינינו "וחוץ מזה, על איזה רגשות את מדברת? מה כבר אמרתי?"
"אמרת, אמרת" נופפתי לעברו בכף ידי "שכחת שאני אישה? אני לא צריכה שתבטא את המילים המדויקות. אני שומעת את מה שאתה אומר בין המילים".
"באמת? כמו מה? אני אומר לך משפט ואת תגידי לי מה שמעת בין המילים שלי".
"קדימה" שילבתי זרועותיי וחייכתי אליו.
"היה לי ממש כיף איתך הערב".
"אוקיי... בוא נראה אם שמעתי נכון. אמרת שהיה לך ממש כיף איתי הערב".
"כן, אבל..."
"ושאתה זוכר שסיפרתי לך שאני צריכה לקום מחר מוקדם בבוקר".
"אה, זה..."
"וגם הוספת שתשמח להיפגש איתי שוב" חייכתי כשלא ניסה שוב להתפרץ לדבריי, כאילו הרגיש שלא סיימתי "וביקשת שאם אפשר, נתאם פגישה נוספת עוד השבוע".
"תאמיני לי, יסמין, יש לך כישרון טבעי לעניין הזה!" הוא מחא כפיים בדרמטיות, כאילו חילק פרס בטקס מפואר "זה בדיוק מה שרציתי לומר, רק תיקון אחד..."
"אין שום תיקונים!" קטעתי אותו "אני מדויקת. תאמין לי. זה מה שהתכוונת לומר".
"אז לא תיקון" הוא צחקק "תוספת. זה בסדר?"
"תלוי. מה התוספת שאמרת ולא שמעתי?"
"התכוונתי גם לבקש שתכבדי אותי ושתסיימי את המשקה שלך לפני שאת מרשה לי ללוות אותך לרכבך" עמנואל הניף את כוסו באוויר והזמין אותי להשיק איתו כוסית לחיים.

שמחתי לשמוע שהסכים איתי וחשב שהדייט המושלם שלנו הגיע אל סופו. אם היה מציע שנמשיך אותו בביתו או בביתי הייתי כל כך מתאכזבת. כבר יצאתי עם בחורים שהיו כל כך בטוחים בעצמם עד שסקס בסוף הדייט הראשון היה פשוט מובן מאליו עבורם, כשבפועל, מצאו עצמם נחסמים מהטלפון שלי, אבל לא הוא. לא עמנואל.

"יסמין היפה, אני רוצה להתחיל בזה שאבקש להודות לך על מפגש מדהים" הוא אמר כשהזכוכיות נקשו זו בזו "ואמשיך בכך שזכיתי ל..."
"קומי" כף יד עצומה נחתה על כתפי וקול בס גברי שלח צמרמורת שכבר הספקתי לשכוח בכל שריר מגופי.
"סליחה?" הפניתי אל עבר הקול העמוק את מבטי ותהיתי אם נכון יהיה להיעמד על רגליי ולהילחם בו.

הוא היה גדול. לא, לא. הוא היה עצום. ענק. אדיר.
חישבתי את גובהו ומכך שקללתי את עוצמת המכות שיכלו לנטרל אותו ושקללתי בתוך אלה את מיקומן היעיל ביותר בגופו של האדוניס שעמד מולי, אך נראה היה שעמנואל בחר להמשיך ולהראות לי עד כמה הוא היה הבחירה הנכונה עבורי.

"יש איזו בעיה, חבר?" הוא החווה בידו אל עבר כתפי, שעוד נחה תחת משקל כף ידו של הבחור.
"אין שום בעיה" הוא לא הביט בעמנואל "אמרתי לך לקום, אז קומי ולכי הביתה" עיניו של הגבר העצום שעמד מאחוריי הצטמצמו לעברי.

לא האמנתי כמה מהר האינסטינקטים שהוטבעו בי חזרו אליי. נעמדתי לפניו, גוננתי בגופי על עמנואל, שעוד לא שמע על יכולותיי במצבים כאלה וחישבתי את המרחק בינינו. ביטלתי חלק מהמכות שיכולתי להנחית עליו מפאת הפרשי הגובה העצומים בינינו, לקחתי בחשבון את תגובתם של הסובבים אותי, את אפשרויות המילוט, ונשמתי עמוק לפני שיהיה מאוחר מדי.

"תקשיב..." ניסיתי להוריד את ידו ממני, ללא הצלחה ופישקתי את רגליי, מוכנה לשלוח לעברו את החבטה הראשונה. הראשונה מזה שנים. אם לומר את האמת, במבט לאחור, כנראה שקצת קיוויתי שהמצב יגיע לכך.

"יסמין, זה בסדר" עמנואל קטע אותי והשתחל לעמידה בין שנינו, אך כף ידו השנייה של הבחור הזועם הושיבה אותו בחזרה בכיסאו בקלות שהייתה קצת מביכה.
"אוקיי, רגע אחד. בואו נירגע..." חשבתי שאולי הייתה בין השניים היכרות מוקדמת עליה לא ידעתי ותהיתי אם נכון יהיה שאברר על מה ולמה עתיד להתפתח ביניהם ריב.

היה לי ברור שיכולתי לעמוד איתנה מולו, אבל חששתי לשלומו של עמנואל. על אף שהיה בחור נאה, הוא לא הגיע למחצית מגודלו של הר האדם שעמד מולו והמשיך להצמיד אותו אל כיסאו.

"נו, קדימה" הוא קפץ את אגרופו סביב בד חולצתי וניער אותי בגסות מוגזמת "אמרתי לך ללכת הביתה, אז לכי".
"ולמה נראה לך ש..." נמשכתי מעלה, מחלקו העליון של שרוול חולצתי והועפתי אל מאחורי גבו, כאילו הייתי פיסת נייר ולא יותר.
"לכי הביתה" הוא מלמל וחזר לנעוץ את עיניו בעמנואל, שעכשיו כבר נראה מפוחד.
"אני לא מבינה מה הבעיה שלך, ואני בכלל לא אחת שמחפשת צרות" שיקרתי "אבל אם אתה רוצה שאלך, אני אלך".
"מצוין. לילה טוב" הוא טעה לא להסב את מבטו לכיווני.
"בוא" הושטתי את ידי אל עמנואל "נלך לשבת במקום אחר".
"לא" קשה לומר שהופתעתי מכך שהגבר העצום סירב לקבל את הצעתי "הוא נשאר פה ואת" הוא הסתובב ושוב נעץ בי את מבטו המצמית "את הולכת הביתה עכשיו".
"מי אתה ומה אתה רוצה? אנחנו מכירים מאיפשהו?" עמנואל מלמל בבלבול.

לרגע לא עלתה בדעתי האפשרות להשאיר אותו לבד עם הגבר הזה. מצב שבו אניח למישהו לפגוע בבעלי לעתיד אפילו לא נלקח בחשבון מבחינתי. לא כשידעתי בוודאות שיכולתי לעשות משהו כדי לעזור לו.

"אני מכיר אותך, עמנואל" הוא ביטא את שמו בבדיחות "יותר נכון לומר שאני מכיר אנשים כמוך".
"מכיר אנשים כמוני? מה זה אנשים כמוני? מי אתה?" עמנואל ניסה שוב לקום, רק כדי למצוא את גבו מוצמד באגרסיביות אל הבר מאחוריו, ואז חזר לישיבה כנועה על כיסאו.

אמרתי לעצמי שאני יודעת מה אני צריכה לעשות, רק שעברו שנים מאז עשיתי זאת וכבר לא ידעתי אם נכון יהיה להשתמש בכל מה שידעתי.

מאז השתחררתי משירותי הצבאי, חיכיתי בקוצר רוח להזדמנויות שיאפשרו לי להשתמש בכלים שלמדתי. מתחתי גבולות בוויכוחים, התערבתי בריבים שלא שלי, אך בכל מקום נתפסתי כבחורה קטנה ועדינה ונאלצתי להסתפק בכך שהוגדרתי "חסרת פחד" ולחזור הביתה ללא הפורקן שחיפשתי. התאכזבתי מכך שהזדמנות כזאת הציגה עצמה בפניי דווקא עם גבר גדול ממדים כמו זה. הייתי מעדיפה לפרק לגורמים ראשוניים מישהו בסדר גודל אנושי יותר, אבל... זה מה שהגורל הציב בפניי, לכן צעדתי לאחור, לקחתי תנופה וביצעתי את הצעד הראשון בתוכנית התקיפה שלי.

"לכי כבר הביתה, מטומטמת!" הגבר הגדול ספג את הבעיטה שהנחתתי בגבו כמעט כאילו ציפה לה בשעמום, הסתובב לעברי והדף את כתפי בעוצמה.

שוב מצאתי עצמי על הרצפה תחתיו, רק שהפעם, ספגתי חבטה נוראית וזעמי איים להוציא אותי מדעתי.

"יסמין, צאי" עמנואל ניסה להתערב "אני אסיים לשוחח פה עם הבחור הזה ואפגוש אותך בחוץ בעוד כמה רגעים".
"אתה לא תפגוש אף אחת, בשום מקום, לעולם, אפס" הבחור שלף מכיסו את מכשיר הטלפון שלו, לחץ על כמה כפתורים ואז חפן בכוח את שיערותיו של עמנואל, כך שמבטו יתמקד אך ורק בצג המכשיר.

ניצלתי את ההפוגה בשיחה המתוחה ומיהרתי לזנק שוב על רגליי ולחזור לעמדת הגנה. הממדים העצומים שלו והאדישות שהפגין לבעיטה שהייתה אמורה לכל הפחות להכאיב לו, ביטלו כמעט כל תוכנית שהייתה לי ואם הייתי צריכה לייעץ לעצמי מה היה הצעד הנכון עבורי לעשות, הוא היה להסתובב וללכת הביתה, אבל משהו במבטו של עמנואל השתנה וקיבע את רגליי במקומן.

"אני... אני..."
"כן, כן. אני שמעתי עליך 'עמנואל'. שמעתי עליך ועל אנשים כמוך. עכשיו שתה!" הבחור הגדול הצביע על כוס המשקה של עמנואל, שהייתה כמעט ריקה.
"בסדר, בסדר" הוא מיהר ולגם אותה עד תומה.
"אחי" הבחור הקיש באצבעותיו אל עבר הברמן "אפשר בבקשה וויסקי כפול נקי?"
"כן, בטח" הוא לא התעכב ומיד מזג לו כוס מלאה.
"שתה" הוא הגיש גם את הכוס הזאת לעמנואל.

"אממ... בסדר" הוא בקושי בלע את המשקה החריף.
"ילד טוב" הוא ליטף את אחורי ראשו "ועכשיו שתה גם את זה, חמוד. קדימה. תאכל את הדייסה שבישלת" הוא הצביע על כוס המשקה שלי, שהייתה מלאה לחלוטין.
"אני לא... אני... אממ..."
"שתה!" הוא נבח עליו ועמנואל עשה בדיוק כפי שביקש.

תהיתי אם המחווה המוזרה הזאת הביעה רגיעה כלשהי של הרוחות, ומכיוון שגם ככה לא הצלחתי לנתק את עצמי מהמצב וללכת משם, החלטתי שזה היה הרגע הנכון להתערב שוב.

"יופי, עכשיו, אחרי שהרמנו כוסית, אנחנו יכולים..."
"תלכי – כבר – הביתה!" הוא ביטא כל מילה ומילה בנפרד, כאילו מאס בצורך להתמודד איתי, הניח את ידו העצומה שוב על כתפי וגרר אותי חסרת יכולת תגובה אל מחוץ לפאב.
"בן זונה, תעזוב אותי!" נמלאתי עצבים מכך שבכל זאת, על אף כל התורה שלמדתי בלחימה, ממדיו העצומים הותירו אותי חסרת אונים "אמרתי לך לעזוב אותי, י'חתיכת..."
"בשמחה" הוא חייך כשזרק אותי על המדרכה, כאילו הייתי איזו חתיכת מסטיק שנדבקה לרגלו ולא אישה חזקה ועוצמתית שהייתה אמורה להיות מסוגלת להגן על עצמה.
"תגיד לי, מה יש לך?" בשניות חזרתי לעמידה והחלטתי להשתמש בנשק היחיד שהיה ברשותי ומעולם לא אכזב, לשוני המשוננת "אמא שלך לא חיבקה אותך? חסרה לך אהבה בחיים אז החלטת להפריע לכל שאר האנשים בעולם למצוא אותה?"
"עוד אישה מטומטמת. מה את לא מבינה?" נראה היה שהצלחתי להרגיז אותו "אמרתי לך ללכת הביתה ואם את ממש רוצה עצה טובה ממני, אז אל תיצרי קשר שוב עם הבחור המגעיל הזה בחיים שלך".
"כן? עוד משהו?"
"כן. הייתי מציע שבכלל תחשבי שנית לפני שאת מכירה גברים באינטרנט. רק חארות תמצאי שם".
"לא, כי אתה ממש גבר על רמה" המשכתי לנסות ולהוציא אותו משלוותו "אתה חרא כמו כולם".
"אני לא חרא כמו כולם, אני קצת יותר" חיוכו הבהיר לי שלא הייתי בכיוון הנכון והחלטתי לחזור ולציין באוזניו משהו מרושע על אמו, אבל המשך דבריו שינה באחת את כל תוכניותיי "אני ללא ספק חרא, אבל לפחות אני לא שמתי לך כדור במשקה בזמן שהלכת לשירותים. עכשיו הבנת שכדאי לך ללכת הביתה? מטומטמת".
"אתה לא מה? אתה רוצה לומר לי שעמנואל... זה מה שהראית לו בטלפון? בגלל זה אמרת לו לשתות את ה..." בכלל לא שמתי לב שכף ידי הונחה בתדהמה על פי וכיסתה את הבעת ההלם שגרם לי.
"כן, כן... רק שעמנואל הוא לא עמנואל".
"אז מי הוא?"
"זה לא חשוב. כל מה שחשוב זה שעכשיו, מטומטמת, עשי מה שאמרתי. לכי הביתה וחשבי היטב לאן את לוקחת את החיים שלך" דלת הפאב נסגרה מאחורי גבו העצום, והותירה אותי עומדת המומה על המדרכה ותוהה מה היה עליי לעשות ואם באמת טעה כשקרא לי פעם אחר פעם מטומטמת.