פקחתי את עיניי בבוקר שלאחר מסיבת הקוקטיילים וראשי הלם בעוצמה.
ניסיתי לחזור ולשקוע שוב אל השינה, אך המחשבות על הפרידה מאלעד לא הניחו לי.
המשכתי לשכב עוד רגעים ארוכים בין השמיכות, מנסה להיזכר בהם, בפניהם, בעיניהם, במבטם, במילים של כל אחד ואחד מהגברים שנותרו לצידי בדרך להיות האחד שלי.
חשבתי על נמרוד ועל השיחה האמיתית שחלקנו במרפסת, כשניסיתי, לשווא, לדלות ממנו מידע על שאירע בינו ובין אמיליו. חשבתי גם על האדון פוארטה, שהצליח להשכיח ממני את אותה מריבה בקיר הטיפוס בכך שהניף אותי בזרועותיו השריריות והניח לי ללכת לאיבוד בתוכן, כששכב מעליי ואני תחתיו על הספה.
ניסיתי להבין אם בכך, עזר לי להתמקד בעיקר ולהניח לתפל או שדווקא הריב בינו ובין נמרוד הוא העיקר ועיניו הירוקות של אמיליו, הן הדרך שלו להעלים את התפל ממני.
חשבתי גם על נתן, מיכאל, עומר, ליאור, רועי ואוהד. כן, גם על אוהד חשבתי. השפעת כמות האלכוהול שצרכתי עוד לא פגה והוויכוח אם להזמין את הגברים שלי לשבוע נוסף על ידי ורדים או כוסיות אלכוהול נראה היה באותו בוקר רלוונטי מתמיד.
המשקאות האלכוהוליים שחלקתי עם הגברים, ואלו שחלקתי עם אמי ואוהד לאחר שכולם עזבו את דירתי, גרמו לדפיקות חזקות מאוד ברקותיי בבוקר המחרת. חששתי ששרירי גופי כלל לא יוכלו לתמוך בי בשארית היום.
לקחתי את מכשיר הטלפון הסלולרי ומיהרתי לפתוח את קבוצת הוואטסאפ של הפרויקט.
ידעתי שיחכו לי שם כמה הודעות, עליהן אוהד אסר עליי להגיב.
כאילו שיכולתי למצוא את המילים לכתוב משהו במצב בו הייתי...
"אלעד עזב/ה את הקבוצה" קראתי את ההודעה הראשונה שלא נקראה מחלון ההתכתבות ונעצבתי.
הייתי בטוחה שהפרידה ממנו תותיר אותי מלאת תהיות או לפחות עצובה, אך היא לא העלתה בי דבר.
חשבתי שיציאתו של אלעד מהפרויקט תעלה בי תחושות מעורבות, אך בפועל, נותרתי אדישה לכך לחלוטין.
נעצבתי בשמו מכך שלא נעצבתי מעזיבתו.
לא היה לי הסבר מדוע הגיע לאלעד להיות זה שבחרתי להיפרד ממנו במסיבת הקוקטיילים, אבל גם לא מצאתי בנבכי לבי הסבר למה הוא זה שצריך היה להישאר.
פתאום הרגשתי קרובה יותר אל ג'ניפר, הרווקה מהתוכנית שהייתי מכורה אליה. נזכרתי איך הייתה מסבירה את עצמה לגברים שבורי הלב שהותירה בדרך, באופן שעד היום נשמע לי כקר וחסר רגישות.
כנראה שהאימרה 'דברים שרואים מכאן, לא רואים משם', נכונה.
עצמתי שוב את עיניי וניסיתי לגולל בראשי את הקשר שיצרתי עם אלעד, בתקווה לעורר בי רגש כלשהו בנוגע לפרידה ממנו. מהר משחשבתי, התשובה הוצגה בפניי בבהירות שלא משתמעת לשתי פנים.
קשה היה להתעלם מכך שהקשר שלי עם הגברים האחרים, היה עמוק ומפותח יותר מזה שנוצר בין אלעד וביני ולא הייתה סיבה שארגיש רע בנוגע להחלטתי לגביו.
במערכת היחסים הקצרה שיצרנו, לא הספקתי להתווכח איתו או להתמוגג ממשפט מיוחד שאמר לי. לא הספקתי לראות איך הוא מגיב לסיפורי הילדות שלי או להתאכזב ממנו, לא הספקתי להתרגש ממנו וגם לא להיפגע ממנו... פשוט
לא הספקתי להכיר אותו. על אף שלא היה לרשותנו זמן רב לעשות את כל זה, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאלה דברים שדווקא הספקתי לחוות עם הגברים האחרים, חרף פרק הזמן הקצר שהיה לרשותנו.
נשפתי בכבדות.
תחושת חוסר האונים שעטפה אותי הובילה להבנה שלא נותר לי דבר לעשות, מלבד לקוות שלא פספסתי גבר מדהים מפאת חוסר זמן והפורמט של הפרויקט.
צג הטלפון הבהב וצליל הודעת טקסט שנכנסה אל קבוצת הוואטסאפ המשותפת של הפרויקט קטע את מחשבותיי על אלעד.
"רבותיי, נעמה, בוקר טוב וברוכים הבאים לשבוע השני של הפרויקט שלנו.
היום, נעמה תזמין את ליאור ואמיליו לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהתמודד עם כמה פחדים ואתגרים.
אני מבטיח שאם תרשו לעצמכם, תגלו אחד בשני צדדים מפתיעים ועולמות נפלאים.
ניפגש היום בשעה שתיים בצהריים, נא להשאיר את העכבות בבית ולהגיע עם ראש פתוח ורוח הרפתקנות.
אוהד"
אוויר. מאז שפקחתי את עיניי הרגשתי שחסר לי אוויר.
גם כשמילאתי את ריאותיי ונשפתי את תכולתן החוצה ממני באיטיות, עדיין לא הרגשתי שאני נושמת לרווחה.
קראתי את הודעתו של אוהד שוב וצחקתי לעצמי בקול.
הלוואי וזה היה כל כך פשוט להשאיר את העכבות בבית.
אם רק הייתי יודעת בוודאות שיש בי את היכולת ליהנות מליאור במידה שווה כמו מאמיליו, אולי לא הייתי חוששת להגיע לדייט שאירגן עבורי אוהד.
כל כך קיוויתי להתרגש לקראת המפגש איתם במידה שווה, אך מצפוני נקף כשלא הצלחתי לעשות זאת.
ידעתי שמגיעה לליאור הזדמנות הוגנת לכבוש את לבי וכאב לי שלא האמנתי שכל עוד אמיליו לצידו, לא אוכל לתת לו הזדמנות שכזאת.
נדרש ממני כוח רב מדי כדי לצאת מהמיטה אבל ידעתי שאין לי מנוס מכך. בצעדים מהוססים נכנסתי אל חדר המקלחת בתקווה להתחיל את היום הזה או אולי להתקרב יותר אל סיומו.
"מה את מסתכלת עליי?" שאלתי בארסיות את החצופה שהשתקפה מולי במראה, מלאת שיפוטיות.
"כן, את! את חושבת שאת יותר טובה ממני? את חושבת שהיית מסוגלת להתמודד עם הדברים בצורה מוצלחת יותר?"
ניתקתי ממנה את מבטי והתזתי מים קרים על פניי.
"את לא צריכה לרחם עליי, אבל גם לא לקנא בי" המשכתי להטיח בה את האמת "אני בטוחה שאת חושבת שאני בת מזל, שהיית מתה להיות במצב שלי ושאני חצופה על כך שקשה לי עם חבורת הגברים ההורסים שמחכים להזדמנות להתחרות זה בזה כדי לזכות בתשומת לבי, אבל... את טועה" חתמתי את הדיון הוורבלי בנקודה הזאת, אך לצערי, הוא המשיך להכביד עליי ולהדהד גם בתוך ראשי.
לא עשיתי לעצמי שום הנחות והמשכתי להעלות עוד ועוד שאלות מטרידות ביניהן תהיתי מה אם יותר מאחד מהם יצליח לגרום לי להתאהב בו? מה יקרה אם יותר מגבר אחד יצליח לחדור ללבי? מה אעשה אז?
התזתי קצת מזרם המים על המראה כדי שהטיפות יטשטשו את עיניה של האליטיסטית חסרת הרגישות שהביטה בי ויאפשרו לי לחזור תשושה ורצוצה אל מיטתי.
"אני חוזרת לישון. הראש שלי מתפוצץ!" כתבתי לאוהד בהודעת טקסט.
"אפשר כבר לומר 'אמרתי לך'?" הודעה כתובה ממנו הגיעה כמעט מיד כתגובה.
"אפשר, אבל רק אם ממש דחוף לך לציין שטעיתי".
"בוקר כמו זה שאת חווה עכשיו הוא מה שהיה בראשי כשניסיתי לשכנע אותך לחלק לגברים ורדים ולא להשיק איתם כוסיות טקילה".
"יופי, אוהד. אמרת שאתה צודק. אתה תמיד צודק".
"תמשיכי, תמשיכי".
"אין כמוך. אתה חכם ורואה דברים שאני לא חושבת עליהם".
"כן, כן, כן! סוף סוף יש לי ממך תיעוד על זה בכתב".
"אתה נדלק מזה, הא? ממש סוטה קטן".
"נדלק לחלוטין. תשלחי לי תמונה של מה שאת לובשת ותכתבי לי שוב שאני צודק. תמשיכי, אני קרוב לשיאי!"
אבל לא המשכתי על אף בקשתו. כל שנייה שחלפה מאז פקחתי את עיניי רק הזכירה לי ששעות ספורות נותרו לי לפני שאמצא עצמי בין ליאור, שיש לי איתו הרבה על מה לדבר לבין אמיליו, שחשוב היה לי למצוא על מה לדבר איתו.
ידעתי שגופי, שעדיין היה רווי אלכוהול, עלול לשטות בי ולהותיר אותי רדומה שעות רבות, לכן שלחתי לאוהד הודעה וביקשתי שיתקשר כדי לוודא שאני ערה בשעה סבירה, שתאפשר לי להתארגן לקראת הדייט. נשכבתי על צידי ועפעפיי נסגרו מעצמם.
כל כך קיוויתי להיבלע שוב אל תוך שינה עמוקה ולהתעורר בעוד כמה שעות כשהשפעת האלכוהול תהיה מאחוריי, אך אותן מחשבות מעיקות על המשך הדרך לא הניחו לי.
בילדותי, כאשר הייתי מתקשה להירדם, אבי היה אומר לי למנות כבשים ומדי פעם הייתי מתארת באוזניו את הכבשים שחלפו בראשי. אחת בצבע כזה ואחרת בצבע אחר, תיארתי כבשה שחלפה בראשי בצעדי ריקוד ואחרת ששלחה לעברי פרצוף מצחיק.
באותו בוקר שבת, שכבתי במיטתי ולא מניתי כבשים.
רציתי מאוד לעשות זאת, אך בלית ברירה, מצאתי עצמי מונה את הגברים שנותרו בדרכי עד למציאת האחד.
הראשון שספרתי היה נתן אמיתי, שטופס הגשת המועמדות שלו היה גם הראשון שאישרתי במסיבת הניפוי והסינון של המתמודדים. מניתי את המאפיינים שרציתי להעניק לו לפני שיחלוף מהר מדי בראשי והמועמד הבא אחריו יציג עצמו. נתן, חוקר פרטי ודוגמן, שיכול היה להיות בן שיח מעולה אילולא עיניו היו גורמות לי פעם אחר פעם להצמיד את שפתיי לשלו ולשכוח מאמות המידה שפעם התגאיתי בהן.
נתן היה ללא ספק עמוק בהרבה ממה שאפשרתי לו להראות לי, במיוחד בחדר מספר שתיים, כשעיניו כבו בזמן שדיבר על אמו ואילו אני התעלמתי מכך בחוסר רגישות. לא היה לי ספק שבאותו רגע, יותר רציתי להחליק את אצבעותיי על הקימורים שיצרו שרירי גופו מאשר לשמוע על מקור העצב שנשקף בעיניו ולצערי, זאת הייתה התנהגות שרק נוספה והעיקה על מחשבותיי במקום להקל עליהן.
שמחתי שנקיפות המצפון נחלשו כשאמיליו פוארטה הופיע בראשי כמועמד השני שהציג עצמו.
מיהרתי למנות את מאפייניו ולא מצאתי תכונת אופי אחת שתוכל לתאר אותו עד כדי כך שאזכור אותה היטב.
ציינתי בראשי שהיה במאי סרטים, חתיך לא נורמלי ובעל מבטא לטיני ממכר. נזכרתי שהטופס שלו היה השני שאישרתי במסיבת הניפוי והסינון וכמו עכשיו, גם אז הוא עזר לי להסתיר את עיניו הכחולות של נתן ושימח אותי כאשר הופיע בחיי.
גם הכוסית הראשונה אותה השקתי במסיבות הקוקטיילים ובפרויקט שלי בכלל הייתה עם אמיליו.
בקיר הטיפוס הוא ניצל את הכימיה שנוצרה בינינו כדי להתחמק משאלות בנוגע לריב שהיה בינו ובין נמרוד ויתכן שצריך היה להימנות עם אותם גברים מהם אני צריכה להיזהר או לפחות לשלוט בעצמי בסביבתם.
העלאת כל פרט ופרט מאמיליו פוארטה בראשי גרמה לחולשה בברכיי על אף העובדה ששכבתי במיטתי, לכן מיהרתי ועברתי למנות את הגבר הבא.
שלישי, אחרי האדון הלטיני הלוהט, עלה בראשי ליאור ששון, שהיה גם זה שהשיק איתי את הכוסית השנייה בפרויקט.
בתחילת אותה מסיבת קוקטיילים, בה גיליתי את ליאור לראשונה, החלטתי שאבלה זמן בנפרד עם מי שאינני בטוחה לגביו וליאור לא נכלל באותה רשימה. למרות זאת, שמחתי שלא ויתר על הזדמנות לבלות איתי זמן איכות במרפסת וכנראה שבכך גרם לבני שגב לפרוש מהפרויקט עוד לפני שהתחיל.
ליאור טרח לא פעם לשתף אותי בחששותיו. הוא התעקש שאינו חולק את סגנון המראה הרווח בין שאר הגברים ואף העיד על עצמו שאינו נופל תחת ההגדרה של 'גבר גבר', למרות שלשמחתי, זו גם לא הייתה ההגדרה שחיפשתי.
דווקא דרך ההתמודדות שלו עם התגובה המוגזמת שלי, כשגיליתי שלא היה זה שהגיש את מועמדותו לפרויקט, הבהירה לי שהוא יותר 'גבר' מכל האחרים שמגדירים עצמם כך.
עצמתי את עיניי בחוזקה וניסיתי לסלוח לעצמי על תגובה שכנראה הייתה קיצונית מדי. באותו בוקר שבת, לא היה ברור מה כל כך הרגיז אותי בהודאתו של ליאור על כך שאחותו מילאה את טופס הגשת המועמדות ולא הוא. אחרי הכל, לא ממש הייתה לו הזדמנות לספר לי על הפרט הזה ו... זה לא שהוא שיקר לי על זה.
כן, יכול להיות שהגבתי בצורה מוגזמת ואם כך הוא מגיב להגזמות שכאלה, יתכן שהוא בדיוק מה שחסר לי בחיים.
הגבר הרביעי שמניתי בניסיון ההירדמות הכושל שלי היה נמרוד פרנק, שהספיק לנזוף בי במסיבת הקוקטיילים אמש ושרד לספר על זה, משהו שאחרים וטובים ממנו לא הצליחו לעשות.
גם נמרוד לא נמנה בין השרירנים שבחבורה, אך במקרה שלו, לא הרגשתי שזה משהו שיושב על כתפיו ומכביד עליו בהתנהלותו מולי או מול האחרים.
הוא לא חשש לטפס ולהביא לי את המטפחת בקיר הטיפוס, הוא לא חשש להיות זה שמזמין אותי לשיחה בבר האינטימי כשכל האחרים חיכו שאני אהיה זאת שתחליט מתי נכון יהיה לצאת, הוא עמד זקוף מול מבטו הנוקב של אמיליו ולא חשש לרגע להתמודד מולו גם כשאני כבר הגעתי לסביבתם ואמש... אמש, מבחינתי, הקשר שלנו עלה מדרגה מאוד משמעותית.
הערב החל בכך שהוא קרא לי 'מלכתי', שם תואר שמאוד מצא חן בעיניי וקיוויתי שידבוק. בלבלתי את העובדה שהוא לא עושה סיפור גדול מכל דבר עם יכולתו להיפגע וטעיתי.
גיליתי שהוא חזק עוד יותר, אינו מפחד להתעמת ולרגע לא חשש לדרוש ממני שיוויון בין הכנות שאני דורשת ממנו ובין זאת שאני דורשת מהאחרים.
נמרוד היה היחיד מכל הגברים איתו לא חלקתי קרבה פיזית כלשהי, אבל אמש הכל השתנה. במסיבת הקוקטיילים הראשונה לא יצאנו למרפסת כיוון שברור היה לי שהוא מישהו שארצה להכיר טוב יותר. המפגש בקיר הטיפוס לקה בחוסר מתח מיני והשתדלתי לא לשפוט את הקשר שלנו על פיו, אבל אתמול בערב, כשנזף בי ללא בושה, כשהעמיד אותי בפני הצורה בה התנהלתי וגרם לי להודות בטעותי מולו, כשעיניו בערו מזעם וכעס, רכנתי לעברו ולשמחתי גיליתי שלא חסרה לי תשוקה בקשר איתו.
גילוי שהחזיר אותו למקום די מרכזי במירוץ אל לבי.
השינה עדיין לא נראתה קרובה ושלוות הנפש נראתה אפילו רחוקה עוד יותר, בזמן שהגבר החמישי מיהר למצוא את מקומו בראשי. היה זה מיכאל ובלוריתו הבהירה שמשכה את תשומת לבי בכל פעם שהבטתי בה.
המילים היפות איתן מיכאל התנסח מולי הן כנראה האתגר הגדול ביותר מולו ניצבתי בחיי. אם יום אחד אצליח להביא את עצמי למצב בו אני לא מפקפקת באמינות דבריו או בכוונות שלו, יתכן שאהיה האישה המאושרת בעולם.
מהשיחה הראשונה שחלקנו, כשהתיישבנו על אותו ספסל בחוף הים, לא הפסקתי להשתומם מבחירת המילים שלו. פעם אחר פעם הוא הצליח להפתיע אותי עם משפט שכאילו נלקח מסרט דיסני כזה או אחר. על אף שהדמיון בינו לבין הנסיך המקסים מהאגדות הוא כמעט מדויק, הדמיון ביני לבין הנסיכות שנופלות מרגליהן ונשבות בקסמיו של הנסיך הוא מקרי בהחלט.
לצערי, החיים הבהירו לי שאין גבר מושלם והמחשבה שמיכאל מציג עצמו ככזה, די הפחידה אותי.
הסתובבתי על גבי והנחתי את זרועי הכפופה על מצחי, מסתירה את עיניי מקרני השמש שהעזו לחדור אל חדרי כשדפיקות עוצמתיות שוב הכאיבו בראשי. המשכתי להתעלם מהכאב וניסיתי להבין אם אכן מיכאל מציג עצמו ככזה או שרק אני בוחרת לראותו כך.
זה לא שהייתה לי אפשרות להביט בו בשלילה, על פניו נראה היה שהבחור מושלם ו... אף אחד לא מושלם! ידעתי שלא אוכל להירגע במפגשים מולו עד שלא אגלה את השריטה שלו והייתי בטוחה שהיא מתחבאת אי שם בתוכו.
נזכרתי שמיכאל חלק איתי את הסיבה שבגללה הוא רווק ודמעה זלגה מזווית עיניי כשנקיפות המצפון הכאיבו יותר מתופעות הלוואי של האלכוהול.
אז, בחוף הים, הוא התחנן שלא אהיה כמו אותן נשים. הוא ביקש בצורה חשופה וגלויה שלא אחשוד בו על לא עוול בכפו ושאתן לעצמי ליהנות ממנו ואיתו.
מבלי לחשוב פעמיים, הבטחתי שלא אפקפק במניעיו אם לא יתן לי סיבה לעשות זאת, אך נראה שזאת הייתה הבטחה פזיזה מדי, אותה לא אוכל לקיים.
לרגע נדמה היה לי שאני במצב של נמנום, או לפחות מצויה בקושי אדיר להישאר ערה.
יותר נכון יהיה לומר שהרגשתי קושי עצום להישאר ערה. ראשי הסתחרר, נשימותיי הפכו קצובות ומהירות ויכולתי להישבע שיש לי לחץ לא הגיוני בחזה.
מיהרתי ומניתי את הגבר השישי שצץ ועלה בזיכרוני לפני שארדם, רועי הורוביץ.
מוזר היה לי שהוא לא הופיע בין הגברים הראשונים שעלו בראשי. אולי הדחקתי אותו? אולי פשוט ניסיתי לשכוח את הדרך בה נהגתי במפגש האחרון שלנו? ברור היה לי שצריך שניים לטנגו ולא היה לי ספק שגם אני חטאתי מולו, אך שלא כמו נתן, רועי לא ניסה ליזום שיחה, לא ניסה להכיר אותי וגם לא ניסה להכיר לי אותו.
הוא ידע על איזה כפתורים הוא צריך ללחוץ כדי להפשיט אותי מכל המגננות ולכן נמנה עם הגברים מהם התרחקתי כמו מאש כל חיי.
קצב דפיקות לבי שוב האיץ ותהיתי אם הבעיה היא רועי וגברים שכמותו, או שמא זו אני והדרך בה אני מאפשרת להם לשלוט בי. לא ידעתי אם העובדה שהוא מערער את ביטחוני העצמי צריכה להיות סיבה מוצדקת לפרידה ממנו או אולי זו דווקא הזדמנות להתעקש וללמוד להתמודד איתו ועם גברים כמוהו.
בסיום אותה התפרצות יצרים בחדר מספר אחד, במקלט, נזפתי בו ובנתן על כך ששמו דגש גדול מדי על המשיכה המינית בינינו ולא על ההיכרות ופיתוח הקשר האישי, אבל כנראה שדבריי לא היו מכוונים אליהם. כנראה שלא בהם הרגשתי צורך לנזוף.
הנחתי את כף ידי על מפתח לבי, הרגשתי את דפיקותיו המואצות ויכולתי להישבע שאיבדתי פעימה או שתיים כשההבנה שאותו כעס שהפניתי לעברם, היה בעצם מופנה אל עצמי, התבהרה.
היה לי רע. לא רציתי להמשיך בכלום.
לא ביום הזה, לא בשבוע הזה ולא באלו שיבואו אחריו. התהפכתי במיטתי והתפללתי להיעלם שוב לתוך שינה עמוקה שסירבה להגיע.
שקט.
תחושת שלווה מילאה אותי פתאום ואיתה מילאתי את ריאותיי באוויר. נשמתי עמוק ונשפתי באיטיות ושוב, נשמתי עמוק ושחררתי את האוויר הכלוא דרך פתח צר בין שפתותיי בקצב אחיד ואיטי.
שקט. כל הקולות והצלצולים ששמעתי נעלמו.
מאז התעוררתי לא נהניתי משקט כזה. חייכתי לעצמי כשהבנתי שהיה זה השקט שליווה את מניית הגבר האחרון בפרויקט שלי, עומר ברזילאי.
הייתי אומרת שהוא נותר תעלומה בעיניי, אך כנראה שזה עוד אחד ממנגנוני ההגנה שלי כיוון שלא הייתה שאלה ששלחתי לעברו שלא קיבלתי עליה מענה מספק לכל הדעות.
עומר היה בין הגברים שמצאו חן בעיניי עוד לפני שהכרנו. עוד כשהיה שם על טופס הגשת מועמדות, הוא מילא את ראשי תהיות ומחשבות.
במסיבת הקוקטיילים הראשונה, כשהפך להיות בשר ודם ועמד מולי, הוא הבהיר לי בצורה קצת ישירה וכואבת שגם אני רק בשר ודם שניצבת מולו.
חלק מהגברים נראו חסרי ביטחון ומיד עוררו אצלי את הצורך להגן ולעטוף אותם בחום ואהבה תוך הבנת המצב בו הם נמצאים. חלק אחר מהגברים הפגינו ביטחון עצמי מופרז ושלווה, שעוררו אצלי את הדחף לערער אותם או להגן על עצמי מפניהם.
עומר, לעומתם, הפגין מולי חולשה ועוצמה כאחד וכשהתכונות האלו נשקפו לעברי מעיניו, הופתעתי לגלות שזה לא עושה דבר מלבד להשרות בי את אותן תחושות.
כשאוהד קיים את השאלון המיותר, בו דרש לדעת מי מהגברים היה חושש להתחיל איתי אילו היה פוגש בי בחיי היום-יום, עומר מיהר להרים את ידו, אך כשנשאל, רגע לאחר מכן, אם גם לאחר שהכרנו, הוא עדיין חושב שאין לו סיכוי איתי, הוא כבר לא נופף אותה כמו חלק מהאחרים. הוא רק חייך אליי.
אולי הסיבה שאני רואה בו תעלומה היא העובדה שהוא לא מרבה במילים, אך המילים שנאמרו מצידו היו ישירות ומדויקות ולא הותירו אחריהן שום סימני שאלה.
כך היה גם כשהבהיר לי שגם אני עומדת למבחן מבחינתו. הוא אמר, בצורה מתומצתת, שגם הוא מחכה להזדמנויות ולמפגשים כדי לראות אם הנעמה שהוא יכיר תהיה הנעמה איתה ירצה לחיות את חייו ולא רק שלא פגע ברגשותיי, הוא גרם לי להרגיש אמיתית ומציאותית בכל התהליך המשוגע הזה. הוא אולי הבחור הכי אמיתי שיצא לי להכיר מימי.
דמיינתי את מבטו השליו של עומר ננעץ בי ועיניי לא העזו להיפקח שוב.
מניית הגברים לא הרגיעה אותי כלל וכלל ובמקום למלא אותי באנרגיה והתרגשות, למעשה הותירה אותי מותשת לקראת תחילתו של השבוע השני.
בסיום מסיבת הקוקטיילים, הנפתי את ידי באוויר וביקשתי מהגברים להצטרף אליי בברכת 'אין חרטות', אך ככל שרשימת המילים שהוחלפו בינינו בליווי המעשים עליהם אני מתחרטת הלכה ותפחה בראשי, הרגשתי מזויפת.
בנשימה אחת עמוקה, הצלחתי לערפל את המציאות עם החלומות ולשקוע שוב, מותשת, אל תוך שינה.
