מסיבת קוקטיילים אחת נותרה לפניי בפרויקט.
מסיבה אחת הייתה שצפויה לצמצם את רשימת הגברים שלי משלושה לשניים. אחריה, כבר לא אצטרך לבחור ממי להיפרד, אלא עם מי להתחתן.
רק שלושה מפגשים היו צפויים לי, עם אמי והגברים. חייכתי כשהבנתי כי התרגשתי לקראת שבוע משעמם.
אחרי הכל, מה כבר יכול היה לקרות במפגשים הללו?
במקרה הכי גרוע, אחד או כל אחד מהגברים שלי לא יסתדרו איתה ובמקרה הכי טוב, כל הגברים ימצאו חן בעיניה.
כלל לא ניסיתי לדמיין מה אעשה בכל אחד מהמצבים שציינתי בראשי. התעוררתי בבוקר יום שבת מוכנה לכל מקרה קיצוני, מוכנה לשאת את כל תוצאותיו האפשריות ותחושת שלווה וביטחון עטפה אותי.
קמתי ממיטתי ולא הפעלתי שום מכשיר שיבריח את הדממה ששררה בדירתי. הערכתי אף יותר את רגעי השקט האלה בידיעה שאמי תהיה מאוד נוכחת בהם במהלך השבוע הקרוב.
ברור היה לי שלא אסע אל צפון הארץ שלוש פעמים רצופות במהלך השבוע. העייפות שתצטבר בי תפריע להתנהלותי במשרד או שתשלח אותי שוב אל בית החולים.
במהלך השבוע הקודם, לקחתי לעצמי שני ימי מחלה שאיפשרו לי להתמודד רגשית עם ארבעה מפגשים חברתיים וזה כשהדברים התנהלו באזור המרכז. זכרתי שבקרוב אקח חופשה ארוכה עקב קמפיין גדול להלבשה תחתונה שקיבלתי על עצמי וברור היה לי שהשבוע לא אוכל להפסיד ימי עבודה ויהי מה.
מצד שני, ידעתי שאם עבורי המאמץ מרגיש כל כך גדול, כנראה שלא אוכל לדרוש גם מאמי לעשות אותו.
"בוקר טוב, נעמונת, מה שלומך?" אוהד נשמע מחויך במיוחד כשענה לשיחת הטלפון שלי וניכר היה שמצב רוחו מרומם.
"שלומי נהדר, אבל נראה לי שהשאלה הנכונה להישאל בשיחה שלנו היא מה שלומך?"
"שלומי טוב, אפילו טוב מאוד".
"אם כך, אנחש שאיתי שם. תמסור לו בוקר טוב ממני".
"אעשה זאת בשמחה, נעמה. מיד כשיצא מהמקלחת אעדכן אותו שניסית בעקיפין להבין אם הוא כאן".
"אם כבר מדברים על ניסיונות להבין דברים" התעלמתי מדבריו וחייכתי כשהמשכתי "איך חשבת לארגן את פעילויות השבוע מבחינה... מבחינה גיאוגרפית?"
"מה זאת אומרת?" הוא היתמם.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת".
"כן, זה נכון" הוא גיחך קלות "אבל חשוב לי לשמוע איך תבחרי לנסח את תהייתך ה... גיאוגרפית".
"נו, נודניק. אני צריכה הכנה מראש אם אמא שלי עומדת לישון אצלי במשך שלושה ימים רצופים" החרדה לבטח נשמעה בקולי.
"מה תהיה עמדתך בעניין אם כן?"
"אני מבינה את הצורך, אבל..."
"אבל תעדיפי לעבור לגור בבית מלון במקום?"
"כן" צחקנו במשך כמה רגעים.
"את רואה, למרות הכל, את מאוד דומה לאמך" הוא טען וגרם לי לזנוח מיד את הנימה המבודחת.
מילה לא יצאה מפי וחיכיתי שיסביר את תשובתו.
רציתי לדעת אם הוא מדבר מתוך ידע או שקפץ למסקנות. למה הוא התכוון? האם עליי להיעלב או להיבהל?
"נעמה? את על הקו?" הוא הגיב לשתיקתי.
"כן, כן. אני מנסה להבין מהם קווי הדמיון שגרמו לך לומר זאת דווקא עכשיו".
"אני מכיר אותך היטב, נעמה".
"אם כך אתה טוען, אני בספק רב אם זה נכון" שוב דבריי גרמו לו להתגלגל בצחוק מזלזל "אני לא דומה לה בכלל. אנחנו לא אותו אדם" נזכרתי בשיחה מאירת העיניים שחלקנו כשישבתי איתה בשבוע שעבר.
"אז מה עושים מבחינה... גיאוגרפית?" הוא החזיר את הכדור למגרש שלי.
"עזוב, אוהד, אין ברירה. אני מבינה שהיא חייבת להישאר לישון אצלי כיוון שהאפשרות האחרת בה אני אסע לצפון וחזרה שלוש פעמים השבוע תשאיר אותי מותשת".
"זה נכון. גם אמך אמרה שכדאי לקיים את הפגישות במרכז וציינה שלא תוכל לעמוד בנסיעות המרובות".
"אז בגלל זה אמרת שאנחנו חושבות אותו הדבר?"
"כן, נעמונת" רווח לי "וגם בגלל שבדיוק כפי שטענת קודם, גם אמך אמרה שהיא מעדיפה לגור בבית מלון מאשר להתארח בדירתך שלושה ימים".
אוהד התגלגל מצחוק ולא ידעתי אם שמחתי או התעצבתי לשמוע את התכנית שעשה עם אמי.
מצד אחד, באמת לא יכולתי לדמיין איך אעבור את השבוע הקרוב כשאמי נושפת בכל רגע בעורפי, אבל מהצד השני, קשה היה לי לשמוע שגם היא חשה כך.
הסתובבתי מפינה אחת של דירתי לאחרת ולא הצלחתי להתעלם מהעובדה שאפילו אמי חרדה מהרעיון של מגורים משותפים איתי. אם היא, האישה שאמורה לאהוב ולקבל אותי בכל מצב, לא מסוגלת לשאת שלושה ימים רצופים בחברתי, מה זה אומר עליי?
"אלוהים אדירים, אפילו אמא שלי חושבת שאני בלתי נסבלת" נימה כנועה שלא אהבתי לשמוע נפלטה ממני.
"אולי תפסיקי? לא סיכמנו שאת מפסיקה לקפוץ למסקנות?"
"איזה קפיצה, אוהד? איפה אתה רואה קפיצה? זה ברור כשמש".
"את מניחה שאת יודעת מה מניע אותה להחליט כך".
"אני!" הרמתי את קולי "זאת אני שמניעה אותה לברוח לבית מלון. איזו מן אמא היא? זה מה שהיא מעדיפה לעשות במקום לבלות עם הבת שלה?"
"את צבועה, את יודעת?"
"אתה לא הראשון שטוען כך" נזכרתי איך נתן האשים אותי בצביעות, אמש, במסיבת הקוקטיילים, כאשר טען שאני חוטאת באותו האשם שהטחתי בו ומשנה עצמי בהתאם למי שעומד מולי.
"רק לפני רגע טענת שאת מעדיפה לעשות זאת בעצמך ואם נקפוץ למסקנות, זה אומר שאמרת כך בגלל שהיא בלתי נסבלת?"
"לא. זה בגלל שאני צריכה את הפרטיות שלי ובגלל שאני צריכה להתמודד עם השבוע הזה בדרך שלי".
"והיא כל כך דורסנית? היא תפריע לך לעשות זאת?"
"לא היא תהיה הבעיה" פתאום הבנתי את האשמתו של נתן כלפיי "אם תהיה פה, ארגיש צורך להעמיד פנים שאני בסדר או לא בסדר, בהתאם למה שאחשוב שהיא תעדיף שאהיה".
"נכון מאוד" הוא חיזק אותי על מסקנה נכונה אליה הגעתי "אם כך, למה שתחשבי אחרת לגבי המניעים שלה? למה שלא תביני שגם היא חושקת בפרטיות ושגם היא אינה מעוניינת להיות מושפעת ממצבי הרוח או מהלבטים שלך? כל כך קשה להניח שגם לה יהיה מאתגר להכיר את מיכאל, רועי ונתן?"
הוא צדק. מאז ומתמיד קפצתי למסקנות לגבי המניעים של מי שעמד מולי, אך מהתהליך שהספקתי לעבור עם הגברים שלי, למדתי שאני לא מסוגלת לעשות זאת.
בעוד שברור לי מנין נובעים המניעים שלי, אני לא יכולה לדעת בביטחון מה מניע כל אחד ואחד מהאחרים בדיוק כפי שלא הצלחתי להבין מה הניע את עומר לעצור את טקס השקת הכוסיות ולפרוש מהפרויקט.
טעיתי לחשוב שחשש כי לא יהיה זה שיבחר, לכן מיהרתי להגיב ולציין בפני כולם שזאת לא הייתה כוונתי. אמרתי בקול שנתן היה זה שממנו רציתי להיפרד, אך רצונו לצאת מחיי לא השתנה גם לאחר שהסרתי מעליו את החשש.
טעיתי להסיק שהבטחה להמשך הדרך היא מה שהיה חסר לו, כיוון שהשלכתי על שיקוליו את הדברים שהיו עוזרים לי להתמודד עם המצב, כאשר בעצם, הסיטואציה עצמה היא זו שגרמה לו לצאת מהפרויקט שלי בטרם עת.
לא אני, לא הגברים האחרים, לא המתח או העצבים אלא הסיטואציה עצמה הייתה זו שעומר נפרד ממנה.
הוא נאלץ להעמיד פנים שהוא מישהו אחר וכנראה שלא אהב את הגרסה הזו של עצמו. הגרסה שאני או הפרויקט שלי דרשו ממנו.
"תגיד, אוהד, מה גרם לך להכניס את רועי לפרויקט?"
"אינטואיציה נשית" הוא הקל עליי כשהסכים להעביר נושא במהירות.
"אבל איך ידעת שהוא יכול להתאים לי כל כך?"
"לא ידעתי, נעמונת, קיוויתי".
"למה?"
"קיוויתי שמה שאת מחפשת, היה בעצם מתחת לאף שלך כל הזמן. קיוויתי שהוא יתגלה כאהבה הגדולה שלך, כדי שאוכל להיות רגוע ושליו בידיעה שמה שחיפשתי גם אני, יתכן והיה שם תמיד".
"תשאלי אותו אם בדיעבד זה מה שהוא גילה" שמעתי את איתי צועק במרחק מה מצידו השני של הקו.
"אז בעצם דרך הפרויקט שלי, גילית גם את ה'רועי' שלך, הא?" חייכתי "הכנסת אותו כדי לראות אם זה יכול לעבוד?"
"אני ואת, נעמה, אנחנו לא אנשים פשוטים לחיות איתם".
"אנחנו גם לא כל כך נוראים, אוהד".
"לא. אנחנו לא נוראים, אבל התחלות חדשות לאנשים חשדניים שכמונו יכולות להיות מאוד מאתגרות. תראי כמה את נלחמת נגד מיכאל ומתעקשת להבין אם הוא באמת מי שהוא מציג עצמו".
"טוב, זאת לא חוכמה. הוא יחיד ומיוחד".
"או שהוא מעמיד פנים שהוא כזה, נכון?" הטחת האמת בפניי גרמה לשנינו לשתוק מעט.
מערכת היחסים שלי עם מיכאל החלה כמשיכה מינית אדירה שהתבססה על מראהו יוצא הדופן ומהר מאוד הפכה למלחמה שלי כנגד הצורך להתגונן מפניו.
הוא, מצידו, לא עשה דבר שהעיד כי הוא לא חשוף ואמיתי מולי, ואני לעומתו, עשיתי רבות כדי להעיד שלא יכולתי להכיל את השלמות שלו ומפגש אחר מפגש, נותרתי תוהה אם אי פעם אצליח למצוא עניין באדם שאין בו דופי.
אשקר אם לא אודה שהתביישתי לקרוא בשמו.
בכל אחת ממסיבות הקוקטיילים שעברנו, לא העזתי לנקוב בשמו ולשלוח אותו הביתה. לא ידעתי אם אוכל ללוות אותו אל מחוץ לדירתי ולומר לו שהפרתי את הבטחתי אליו ושטענתו הראשונה, זאת שהתרעמתי מולה, נכונה. רציתי להיות זאת שתשנה אצלו את התפיסה שכל הנשים מטומטמות. רציתי להיות זאת שידעה אחרת, שידעה להעריך את המלאך מיכאל וברור היה לי שאם אפרד ממנו, אצטרך לשלב את זרועי בשלו ולמצוא את המילים איתן ארגיש שלמה ואשר יסבירו מדוע אינני מעוניינת להתחתן עם בחור רגיש, יפה וחכם כמוהו, כשבעצם, לא הייתי בטוחה שזה נכון.
"הייתי צריכה להיפרד גם מנתן אתמול".
"הוא עדיין בדרך שלך, אז כנראה שזה לא מה שהיית צריכה לעשות".
"זה מה שתכננתי לעשות" חידדתי את כוונתי.
"ושוב קיבלת הבהרה שלא את הכל אפשר לתכנן עד הפרטים הקטנים".
"אבל..." ניסיתי להבין אם תכננתי להיפרד מנתן או שרציתי לעשות זאת "אני תוהה אם נצליח להתגבר על הרגע המביך ההוא".
"למה החלטת להשאיר אותו בפרויקט?"
"הערכתי מאוד את הדרך שבה איפשר לי לסיים את הערב. נדהמתי לראות איך יכול היה לקבל את העובדה שהתנהגותי לא הייתה קשורה אליו ושגם אם לא הייתי שלמה איתה, הייתי שלמה איתו, לצידו".
"אז למה החלטת להשאיר אותו בפרויקט?"
"כי אני רוצה לוודא שמה שיש בינינו מספיק לי, כיוון שההתנהגות שלו מול אביו היא הדבר היחיד שמעיב על מערכת היחסים שלנו. אם לא הייתי עדה לזה, הייתי מציעה לו בעצמי נישואים".
לא ברור היה לי למה זמזום האינטרקום, שקטע את שיחתי עם אוהד היה נשמע מוכר. גם לא ברור היה לי מדוע אמרתי לו שאיציק, הסוכן שלי, עומד בדלת במקום לעדכן אותו שפניו היפות של דניאל, האקס המיתולוגי והאוסטרלי שלי, חייכו אליי ממצלמת האבטחה.
בכלל לא היה ברור לי מה גרם לי ללחוץ על הכפתור שיכניס אותו אל הבניין ובחזרה אל חיי.
לא היה לי ברור, מה לעזאזל אני עושה?
