אימפקט

החיים שלי מחולקים לשני חצאים מובהקים.

לפני. אחרי.

אין צורך לדעת יותר מדי על חיי הקודמים. הם לא רלוונטיים לסיפור שלי.

הנזק נעשה. אני רוח רפאים. קליפה של האישה הצעירה מלפני שנאבקת לשרוד אחרי.

אהבה. חיים. חברות. הרחקתי מעליי את כל אלה במטרה לנשום, ולו לעוד יום אחד.

מי אני? אף אחת. וגרוע מכך, שכחתי את הסיבה שבזכותה אני מחזיקה מעמד.

עד שהוא הגיע.

עד שהוא הזכיר לי את מי שהייתי לפני.

היילי ג’נר הוא שם העט שמאחוריו עומדות שתי סופרות. האחת בלונדינית, השנייה ברונטית. זו חובבת תה, והאחרת מכורה לקפה. שתי נשים, שם עט אחד, חברות נפש. זהות לחלוטין ועם זאת שונות לגמרי. הן נהנות לצחוק, אוהבות גיבורי אלפא חזקים ושולטים, ומעל לכול הן יודעות שחברות עזה וחיבור אמיתי הם המפתח לחיים של שפיות והצלחה.

פרק 1

להביס. להיכנע.
קצוות שונים של אותו ספקטרום מדכא. הפכים קוטביים. האחד מסמל עוצמה רבה יותר. כוח. ניצחון. השני הוא המקביל שלו. ויתור. דגל לבן המתנופף חזק כל כך ומסמל באופן מושלם את הכניעות שלך.
זיכרונות בדרך כלל מקוטלגים באמצעות תזכורות, משהו מוכר שנקלט בחושים שלך ומושך את חוויות העבר בחזרה אל קדמת התודעה. לא משנה אם זה מרצון או שלא. ריח, טעם, תחושה של מגע, משהו שאפשר לראות. המוח שלך אוסף עם הזמן מידע שבעזרתו הוא בונה את ניסיון החיים שלך. חיובי או שלילי.
אני משערת שרוב האנשים היו מבחינים בניחוח הארז בחדר הזה. הריח העז שמדגדג בנחיריים שלך, מתמהמה בתוכם בחשיבות ובתקיפות. בעיניי הריח הזה מעורר סלידה. מחניק. ריח שירדוף אותי לשארית ימיי, גדוש בתבוסה שלי, בכישלוני, עד שאני אפילו לא מצליחה לנשום נשימה מלאה.
אני מרגישה שאוזניי חלולות. אפשר להשוות את התחושה לשהייה מתחת למים, כשהקולות מבחוץ אינם אלא הד עמום. חריקת כיסא, כחכוח בגרון... כל הצלילים כמו מגיעים מרחוק, ועם זאת קרובים יותר מכפי שהייתי רוצה.
אני נושמת בכבדות דרך הפה וטועמת את המרירות של כניעתי. ידיי רועדות, ואני מהדקת אותן בחוזקה סביב דפי הנייר העדינים שאני מחזיקה בכפות ידיי הלחות.
אני מיישרת את השורות המקומטות על הפודיום, וממצמצת בעיניי בכוח בניסיון להתמקד בחריטות המבולגנות של העט הכחול לאורך השורות.
ליבי זועק אליי שאפסיק. שאסתלק. שאניח לדברים לקרות מעצמם מבלי להתנגד. אני לא חזקה מספיק, מתעקש ליבי. לא מספיק כדי להמשיך במסלול הזה. אנחנו בסך הכול רוצים לישון, הוא אומר, להזדחל לתוך החמימות של מיטתי ולעולם לא לצאת מתוכה. שם נהיה מוגנים.
מוגנים.
אבל עוד לא מסרתי את שאריות הכוח האחרונות שנותרו במוחי. אני נאחזת בהן כמו בגלגל הצלה, זה מאפשר לי לנשום, גם אם רק לעת עתה. אין לי ספק שבסוף היום הזה גם מהשאריות הללו לא יישאר דבר. מרגע זה ואילך המוח שלי יהיה ריק כמו הגוף שלי, כמו התחושה הקיימת כרגע בליבי.
"לפני שמונה חודשים." אני מרגישה כאילו המילים שלי הן מתכת חשופה על מיתרי קולי, מחוספסות וחסרות תועלת. אני מכחכחת בגרוני, מסרבת להסתכל על משהו פרט למילים שלנגד עיניי. "כל החיים שלי היו לפניי. הייתי צעירה. הייתי מאושרת," אני ממשיכה. "לפני שמונה חודשים, גופי היה שלי. מוחי היה שלי." קולי רועד ממש לפני שהוא נשבר. אני משתתקת וחושקת את שיניי כדי לעצור את הרעד בלסת שלי. אני נוגסת בשפתי, מהסה את היבבה הצורמת הנאבקת להשתחרר. רמזים קלושים ממנה מצליחים לחמוק החוצה, נשמעים בקול חנוק דרך נשימה נרעדת.
"רגעים מאותו לילה עמומים, מעורפלים. אבל ישנם רסיסים, הבזקים, דקות, שנראים ברורים כל כך. הם מרכיבים את הסיוט שאני חיה, ולא משנה כמה אני מתאמצת... אני לא יכולה לברוח."
אני מרימה את מבטי, מחפשת תמיכה מהשופט. הוא גבר לבן בגיל העמידה ששערו לבן כשלג. עורכת הדין שלי הבטיחה לי שמינויו לשופט בתיק שלי הוא לטובתנו. ההיסטוריה שלו, ההיסטוריה הארוכה שלו, מעידה על נטייה מובהקת לזכויות נשים.
הקמטים בפניו אינם מסגירים דבר. הוא פשוט מתבונן באדישות בזמן שאני מדברת, אבל אני מוצאת נחמה באדיבות שבעיניו, המעודדות אותי להמשיך.
"אתה תבעת בעלות על הגוף שלי כשלא הייתה לך כל זכות, אבל אני חושבת שמה שלא הצלחת להבין, או שאולי פשוט לא היה אכפת לך," אני מושכת בכתפיי, והן נותרות מכווצות סמוך לצווארי בהתגוננות, "זה שבהחלטה הזאת אתה גזלת את חופש המחשבה שלי. הפעולות שלך, ההחלטה שלך... הן מנהלות את חיי."
אני משתתקת, זקוקה לרגע כדי לאסוף את עצמי. אני נושמת נשימה עמוקה, מרפה את כתפיי, משחררת אותן מהאחיזה של צווארי.
"עכשיו חיי הם שיר הלל למה שגזלת. קודם זה היה הגוף שלי, הזכות שלי לסרב. אחר כך רצחת את הכבוד שלי. הבנתי את זה לעומק כששכבתי על מיטת בית חולים, רגליי פשוקות לרווחה בזמן שרופאים בודקים וחוקרים את הגוף המחולל שלי."
הבזקי זיכרון מאותו רגע בוחרים להציף את התודעה שלי, ואני משתנקת. מרה מטפסת במעלה גרוני, אבל אני בולעת את החומציות ואת הזיכרונות הצורבים.
"הפשטת מעליי את תחושת הביטחון שלי. אני נתקפת חרדה בקרבת אנשים, אבל אני משותקת כשאני לבדי. אני כבר לא יודעת מה מקומי בעולם הזה. יש לי צלקת על החלק הפנימי של הירך. צלקת שאתה הותרת בגופי. סימן נשיכה כל כך אכזרי, שהוא נשאר חקוק על עורי כמו קעקוע. זאת התזכורת היחידה שלתדהמתי אני אסירת תודה עליה, כי היא הובילה למעצרך. היא מכוערת, וקרוב לוודאי שהיא תישאר כך לעד. וזה די הולם, מפני שכך אני מרגישה כרגע בתור אדם. מכוערת. מצולקת. פגומה."
אני יכולה לחוש בעיניו החורכות חור בצידו האחד של פניי. המבט החלול שמעיר אותי מדי לילה; צועקת, מזיעה ובטוחה שאני עומדת למות.
"בדקתי בגוגל כמה זמן נדרש לעור להתחדש. באינטרנט כתוב עשרים ושבעה ימים. זה לא נשמע הרבה, אבל מבחינתי נדמה שיעבור נצח עד שהעור שבו נגעת ייעלם מהגוף שלי. מה שלא ידעתי זה שהמגע שלך נצרב בנשמה שלי. ככה שגם אילו יכולתי להשיל את עורי כפי שקיוויתי, זה לא היה משנה דבר."
אני מקשיבה בזמן שהקצרנית של בית המשפט מתעדת את ההצהרה שלי, מילה במילה. צלילי ההקשה העדינים של אצבעותיה תוחמים את דבריי.
"אני רואה אותך בכל גבר שאני פוגשת. בדוור. בשוטר שגבה את העדות שלי. באיש הזקן שמטייל עם הכלב שלו מדי בוקר ומדי ערב סמוך לביתי. הם כולם אתה. אני פוחדת ממך. אני פוחדת מהם. אני מרגישה לא מוגנת. אני לא יוצאת מפתח ביתי, אלא אם כן אני חייבת. החיים שלי השתנו באופן בלתי הפיך מהרגע שקיבלת את ההחלטה לחדור לתוך הגוף שלי ללא רשות. אני חיה את חיי לבדי, ואני משערת שכך זה יישאר לנצח. כעת האינטראקציה עם אנשים אחרים קשה מדי עבורי. האם הם יכולים לראות את זה? את הבושה שלי? האם הם יודעים עד כמה אני דוחה? עד כמה אני מלוכלכת?"
דמעה זולגת מהריסים שלי, ואני ממהרת למחות אותה, מוטרדת מכך שהוא יראה אותי בוכה שוב.
"לפני שמונה חודשים כל החיים שלי היו לפניי." אני מכריחה את עצמי להביט בו. די בשבריר השנייה שבו מבטינו נפגשים כדי לפרוץ את הסכר, והדמעות שלי מתחילות את המסע במורד הפנים שלי. "הרחקתי מעליי את כל החברים שאי־פעם היו לי. התפטרתי מהעבודה שלי. סיימתי מערכת יחסים שעד שפגשתי אותך גרמה לי להרגיש האדם המיוחד ביותר בעולם. עכשיו אני מרגישה כמו אפס מאופס. אין לי שום כיוון, כי אני אבודה, ולא משנה לאיזה כיוון אפנה, תמיד אני אתקל בך."
הוא יושב בכיסאו ונועץ בי מבט בפנים חתומות, השלמות בהתגלמותה.
"לפני שמונה חודשים הייתי צעירה. הייתי מאושרת. עכשיו רוב הזמן אני מרגישה שאני מוכנה למות. הערך העצמי שלי כל כך נמוך, שאני חושבת שקרוב לוודאי שבלעדיי העולם יהיה מקום טוב יותר. אושר הוא זיכרון שאני כבר לא יכולה לשחזר. אני לא מצליחה לזכור שום תחושה, פרט לתחושת הריקנות שמכלה אותי כרגע. גזלת את חיי, מילר ג'ייקובס. גזלת את חיי כשחיללת את גופי. ביום מן הימים אתה תשתחרר מבית הכלא ותחיה את החיים שלך. יהיו מכשולים שיעמדו בדרכך, אין לי ספק, אבל אני לנצח אחיה בבית הכלא של התודעה שלי. אני מקללת אותך על כך, על שהפכת אותי גם לקורבן וגם לאסירה."
אני מקפלת את הדף שלי ומחזיקה אותו בידיי הרועדות, מסיטה את מבטי מהאנס שלי ומחזירה אותו אל השופט בידיעה שהרגע מסרתי את שארית הכוחות האחרונה שבה נאחזתי. צדקתי. מקצות אצבעות רגליי ועד לשערות שעל ראשי, אני מרגישה חלולה, ריקה. זואי לינקולן חדלה מלהתקיים. היא כבר איננה בעולם הזה. היא מסרה את הפיסה האחרונה מנשמתה במפגן עוצמה, אבל תוך כדי כך הדבר גזל ממנה את כל מה שנותר לה.

פרק 2

לאחר ארבע שנים

"מרקו," אני מגבירה את קולי חזק מספיק כדי שישמעו אותי מבעד לפטפטת הבלתי פוסקת של בית הקפה. אני מחליקה אמריקנו לעבר הבחור שניגש לדלפק, נמנעת מקשר עין ומסיטה את ידי מהר מספיק כדי שלא ייווצר מגע בינינו. הוא מודה לי, אבל אני מתעלמת ממנו וחוזרת להביט במסך.
ככה אני מעבירה את שארית המשמרת שלי. ככה אני מעבירה כל משמרת, בניסיון להימנע ככל האפשר מאינטראקציה אנושית אמיתית. אנשים שמודעים לעבר שלי עשויים לחשוב שאני מבוהלת, שאני חשה אי־נוחות, שאני פוחדת מאנשים. אני לא ממש מסכימה איתם. ההססנות שלי נובעת מהמאפיין המרגיז של הטבע האנושי שדורש מאנשים להכיר אותך. אנשים הם חטטנים מיסודם. זה לא מוצא חן בעיניי. העבר שלי הוא ענייני האישי. אם אני בוחרת לחלוק איזשהו חלק ממני, אני עושה זאת בתנאים שלי, ובשום אופן לא בתנאים שלהם. לא עוד.
אני מקפלת את הסינר שלי לריבוע מהודק ומחליקה אותו לתוך התיק שלי, אסירת תודה על שמשמרת העינויים שלי, שנמשכה חמש שעות, הגיעה אל קיצה.
"טיילור."
זאת אני. טיילור. ליתר דיוק, ככה אני מזדהה עכשיו. טיילור סמית. מישהי שלא קיימת, או לפחות לא הייתה קיימת עד לפני ארבע שנים.
אני מרימה את מבטי מהתיק שלי ומתבוננת במָיָה בציפייה.
"נכון. את לא ממש מדברת." עיניה מתרחבות בלעג, אבל היא בכל זאת מחייכת ונאנחת בכבדות. "את צריכה לצאת איתי ועם החברים שלי מתישהו. את נראית קצת, לא יודעת, מסוגרת. את צריכה להשתחרר."
היא לא מקפלת את הסינר שלה. היא מגלגלת אותו לכדור וקושרת את הרצועות סביבו לפני שהיא תוחבת אותו לתוך התיק שלה. זה מרגיז אותי. יותר מכפי שזה אמור. נכון, אני יודעת שהיא לוקחת את הסינר הביתה כדי לכבס אותו, ובכל זאת. זה פשוט מדגים את האופן שבו היא חיה את חייה. בכאוטיות, בבהילות. בלי שום גבול, בלי שום מסגרת.
"אנחנו יוצאים הערב ל'קִיבָּר', ברחוב השלושה־עשר," היא מבהירה ללא כל צורך.
"אני מעריכה את ההצעה, מיה, אבל אני לא ממש בקטע של מועדונים."
"לא," היא מעמידה פני המומה, חיוך אמיתי מסתמן על שפתיה.
אני מחזירה לה במחווה דומה.
"בואי, יהיה כיף. זה לא באמת מועדון. זה מקום ממש רגוע."
ראשי מתחיל להסתחרר עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט שלה.
"בבקשה," היא מפצירה בי, ואני חייבת להגיד לזכותה, שהיא בהחלט עקשנית. אין לי שמץ של מושג למה. אנחנו לא חברות. אנחנו לא מפטפטות. למעשה, אני די בטוחה שבשיחה שלנו עכשיו החלפנו את כמות המילים הגדולה ביותר שהחלפנו אי־פעם. "יש לי ידיד שאני בטוחה שיהיה לגמרי בקטע שלך."
"לא מעוניינת," אני משתיקה את דבריה בפתאומיות, והיא מכווצת את הגבות שלה בהפתעה.
"אין צורך להיות גסת רוח. אני בסך הכול אומרת שהוא בחור נחמד –"
"ואני אמרתי לך שאני לא מעוניינת," אני קוטעת את דבריה בחוסר נימוס.
היא מסננת דבר מה בקול חרישי ולוקחת את התיק שלה.
"תראי, מיה," אני מתחילה לומר, ממתינה שהיא תפנה אליי את מבטה. "אני מצטערת. אני פשוט... אני לא מעוניינת להכיר אף אחד."
היא מתבוננת בי לרגע קצר, אהדה מכסה את עיניה כמו מסך שמסתיר מאחוריו רחמים. "פרידה קשה?"
אני רוצה לצחוק. הלוואי שזה היה העניין. "כן," אני משקרת. "משהו כזה."
"אני מבינה," היא מנופפת בידה בביטול. "אולי בפעם אחרת."
היא מסתובבת ומתרחקת לפני שתספוג דחייה נוספת, אני מתנשפת בכבדות ויוצאת בעקבותיה מהמחסן.

"זה לא הרעיון הכי גרוע בעולם, זואי."
אני נועצת את מבטי בהאנה דרך מסך המקינטוש שלי, ההלם דוחף את גבותיי עד קו השיער שלי.
יש כתם על המסך שלי שמטשטש את קו עיניה, ואני רוכנת קדימה כדי לנגב אותו.
"לא המועדון," היא מבהירה, בזמן שהיא משחקת בעט שבידה. "אני אפילו לא רוצה להתחיל למנות את כל הטריגרים שהוא עלול לעורר. צעדים קטנים. אני מתכוונת פשוט ליציאה מהבית."
אני משנה תנוחה על הספה ותוחבת את רגליי תחת ישבני. "אני יוצאת מהבית." הטון המתגונן בקולי לא נעלם מאוזניי.
האנה מחייכת. "זואי, לעבוד שלושה ימים בשבוע בבית קפה במטרה להעמיד פנים שאת מקיימת אינטראקציה אנושית לא נחשב בתור יציאה מהבית. עם כמה לקוחות ממש דיברת היום?"
אני מפנה ממנה את מבטי ומלטפת את הפרווה של פּוֹטֶר. הוא מגרגר בהנאה.
"מה שמוכיח את הנקודה שלי. העבודה הייתה רעיון נפלא, זואי," היא אומרת בטון מרגיע. "היא אפשרה לך להרגיש בנוח כשאת נוסעת בתחבורה הציבורית, ובזמן שאת נמצאת בין אנשים. השלב הבא הוא לתקשר עם אנשים אחרים."
אני מהנהנת. "בחנות שבה אני קונה ספרים יש מודעה על מועדון קריאה... הם נפגשים פעם בחודש, ביום שבת בבוקר."
"אני חושבת שזה רעיון מצוין," היא מעודדת אותי. "אלה שיעורי הבית שלך לחודש הבא. להתחייב להשתתף בפגישה ולעמוד בהבטחה שלך."
"בסדר," אני מסכימה בקלות.
"בסדר?"
אני כובשת את פרץ הצחוק שלי. "אמרתי בסדר."
השעון על המדף שלי מתקתק במקצב אחיד ועקבי, מונה את השניות החרישיות שתלויות בינינו.
"את עדיין חווה סיוטים?"
אני משלבת את זרועותיי על החזה שלי במגננה. נדמה שהתנועה הבלתי רצונית הפכה להרגל בכל פעם שהיא מתחילה לדבר על דפוסי השינה המשובשים שלי.
"לעיתים נדירות," אני מתוודה. "תלוי ביום."
לרגע קצר האנה מהרהרת בדבריי, ואז היא מניחה את העט על שולחנה בקפידה ורוכנת קרוב יותר אל המסך. "העניין עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית הוא שתמיד יהיו טריגרים. הטיפול באמצעות עיבוד קוגניטיבי, שעליו עבדנו בזמן שעדיין גרת פה, עזר לך מאוד להתגבר על התחומים שבהם היית תקועה. האשמה העצמית, למשל. נאבקנו במחשבות ששכנעו אותך שיכולת לפעול אחרת, והתגברנו עליהן."
בחודשים שלאחר התקרית תחושת התיעוב העצמי כילתה אותי מבפנים. האשמתי את עצמי בלב שלם. הייתי מעבירה ימים שלמים במחשבות אובססיביות על כל מה שהייתי יכולה לעשות אחרת. על הקלות שבה הייתי יכולה להימנע ממה שקרה לי. זה היה הדבר הקשה ביותר שאי־פעם נאלצתי להתמודד איתו, אבל בעזרתה של האנה הגעתי להבנה שאני לא אשמה במעשיו של מילר. המעשים שלו היו באחריותו, ובאחריותו בלבד.
אבל למרות ההבנה הזאת, עוד לא הצלחתי להתגבר על הטראומה שקשורה לתקיפה. הרגעים מציפים אותי בלי אזהרה, ואני מרגישה כאילו אני נזרקת בחזרה לאותו לילה, חסרת כל יכולת להילחם בפחדים שמעוררים הזיכרונות שלי.
"עכשיו את מוכנה להתגבר על המחשבות הפולשניות שמשכנעות אותך שזה יקרה שוב, שכל גבר שאיתו את באה במגע מסוגל לעשות את מה שמילר עשה. את מוכנה לחיות שוב, וזה צעד גדול."
"נדמה לי שזה בלתי אפשרי." אני מרגישה כאילו הווידוי שלי יוצא אך בקושי מגרוני המכווץ.
"זה מה שחשבת גם על ההשלמה עם העובדה שהתקיפה לא קרתה באשמתך. בשנים שלאחר מעצרו התקדמת כל כך, לכן ההחמרה בפחד שלך מובנת לגמרי. זה נורמלי, זואי. האדם שתקף אותך חזר לשורות החברה, והאיום שהוא מהווה – בתודעה שלך – הוצת מחדש. השקט שלך יגיע, זה פשוט לוקח זמן. את ממשיכה לתרגל את המיינדפולנס שלך, את המדיטציה שלך?"
"כן," אני מאשרת. "בכל ערב. בכל בוקר."
"יופי," היא משבחת אותי, מרוצה מהמחויבות שלי.
אני מחבבת את האנה בלקהאוס. היא הייתה המטפלת הראשונה שפגשתי לאחר התקרית. נוצר בינינו חיבור. חיבור כל כך טוב, שכאשר השארתי את שרלוטסוויל מאחור, יצרתי איתה קשר לאחר שחוויתי התקפי חרדה בעקבות שחרורו של מילר.
שלוש שנים. זה כל הזמן שהוא ישב בכלא. התנהגות טובה או משהו מגוחך כזה. אם המעשים שלו לא היו שוברים אותי כל כך, זה היה כמעט קומי. אדם תבע לעצמו בעלות על הגוף שלי, הוא חדר לתוכי בכפייה, ואחרי שלוש שנים של התנהגות טובה בסביבה שבה לא הייתה לו ברירה אלא לציית לחוקים, הוא זוכה לקבל את החופש שלו בחזרה. לא משנה שאני עדיין תקועה בבית הכלא של התודעה שלי, עונש שהוא גזר עליי במו ידיו.
האנה בוודאי בתחילת שנות הארבעים לחייה, אני מניחה. שיער בלונדיני מקפץ סביב עורה החיוור. היא חסרת ייחוד כלשהו, בכוונה תחילה, אני משערת. כל דבר בה – החל מקולה ומהמראה החיצוני שלה וכלה בגינונים שלה – עדין להפליא. כמעט מאופק. היא מדברת בקול שקט, מונוטוני, וצליל קולה רך ומרגיע כמו האוקיינוס. שערה תמיד מסודר באותה תסרוקת, פניה נטולות איפור, בגדיה תמיד בגוונים טבעיים של אפור, בז' ולבן. אפילו המחוות שלה אינן הפגנתיות יתר על המידה, ותזוזות ידיה ופניה תמיד מדודות.
האנה בלאקהאוס היא אדם שנוח לבטוח בו. היא לא מאיימת בשום מובן. היא כמו תרופת הרגעה. אדם שאפשר להיפתח בפניו ללא שום מאמץ מודע מצידך. אדם שתרגישי נוח לחשוף בפניו את החלקים האפלים ביותר בנשמתך, כך שאפילו החלק שבה ששואף להתקדמות לעולם לא שופט אותך. היא מקבלת, מאתרת את הקשרים הסבוכים של מי שהינך, ומציבה לעצמה משימה להתיר את החלקים שגורמים לך להיסגר.
"התחלתי לרוץ," אני אומרת. "רק בחדר הכושר. אני לא יכולה להביא את עצמי לרוץ בסנטרל פארק. אבל התחלתי לרוץ כמה פעמים בשבוע. עושה רושם שזה מווסת את רמות הלחץ שלי."
שמץ של גאווה מעקל את שפתיה של האנה בחיוך, וכתפיי מזדקפות. החזה שלי מוצף בתחושת ביטחון שכמותה לא הרגשתי יותר מארבע שנים.
"זואי..." היא אומרת ומשתתקת. "עשית כברת דרך. כיף לראות את זה."
אני מרגישה כמו רמאית. אני רוצה לספר לה שאני עדיין קליפה שבורה של מי שהייתי פעם. שכל המנגנונים האלה שבהם אני משתמשת כדי לשרוד את היום, הם מטופשים, בזויים.
אני לא אמורה לחשוש לשוחח עם אדם אחר מתוך פחד שייתכן שהוא ישאל אותי שאלה אישית.
אני לא אמורה להישען על דופן הדלת ברכבת התחתית בניסיון לוודא שלא ארגיש לכודה בידי אדם אחר, להתנחם בידיעה שפתח ההימלטות שלי נמצא ממש מאחוריי.
אני לא אמורה לסרב ליצור קשר עין עם גבר בגלל הפחד שייתכן שזה יהיה הוא.
אבל זה מה שאני עושה. אני עושה את כל הדברים האלה. אני צולחת כל יום בסבל, ואני שורדת מפני שאני לא מוצאת בעצמי את הכוח לוותר.
"הזמן שלנו עומד להיגמר," היא מעיפה מבט בשעון שלה. "תזכרי לנשום נשימות עמוקות. הדבר המצער בנוגע לטריגרים, זואי, הוא שהם תמיד יהיו שם. את עושה את הצעדים הנכונים כדי לוודא שהם לא ישפיעו עלייך כפי שהם השפיעו עלייך בעבר. אבל ברגעים שהמדיטציה ומיומנויות המיינדפולנס שלך לא עובדות, תנשמי," היא מדגימה שלא לצורך ונושמת נשימה מלאה דרך הנחיריים שלה, כף ידה מתרוממת במעלה גופה כשריאותיה מתמלאות באוויר. היא משחררת את האוויר בכבדות דרך הפה, תוך כדי שכף ידה דוחפת למטה עם התרוקנות ריאותיה.
אני מוצאת את עצמי מתחקה אחר תנועותיה, והגוף שלי נרגע מנשימות עמוקות ומלאות כוונה.
"קחי איתך את הקמע שלך תמיד, ככה שהוא יהיה נגיש לך," היא ממתינה שאהנהן אליה בחיוב.
 
"את זקוקה לקמע."
"קמע?" אני שואלת בהפתעה, תוך כדי שאני מהדקת היטב את המעיל שלי סביב גופי.
האנה משנה את מיקומה על הספה שלה. "זה לא עובד בשביל כולם, אבל זה כמו חפץ מגן."
אני מרימה גבה בתדהמה, והיא פורצת בצחוק. "אני לא טוענת שתוכלי להתגבר על זה באמצעות מאגיה, זואי. אני מדברת על חפץ שיעגן אותך. משהו בעל משמעות עבורך. טבעת, שרשרת, מטבע, כל דבר שיכול להזכיר לך מי את, מי היית לפני שהתקיפה המינית החלה להגדיר אותך."
אני מהרהרת בבקשתה.
"אל תחשבי על זה יותר מדי, פריט פשוט שמזכיר לך את כל הדברים שעדיין יש לך בחיים האלה."
"המלכה היא הכלי הכי חשוב על הלוח, זואי," אני נזכרת בדבריו של אבא שלי. "תזכרי את זה. תמיד. היא מטילה אימה."
"יש לי משהו," אני מכריזה בביטחון.
"מושלם. קחי אותו איתך לכל מקום. תחזיקי אותו בידך בכל פעם שאת נתקפת חרדה. תנשמי, תיזכרי מדוע החפץ הזה חשוב לך."
 
"את מתקדמת יפה, זואי," האנה עוקרת אותי מזיכרונותיי. "את צריכה להיות גאה בעצמך. הכוח שלך טמון ביכולת שלך להתמיד במאבק. הוא נמצא שם, אנחנו פשוט צריכות לטפח אותו כך שהוא שוב יעלה על פני השטח."
"באותה השעה בעוד חודש?"
היא מחייכת. "תזכרי את שיעורי הבית שלך. מועדון הקריאה, תירשמי אליו. נדבר בעוד כמה שבועות. את יודעת שאם את צריכה משהו בין הפגישות, אני פה בשבילך."
אני מנופפת לשלום ורוכנת קדימה כדי לנתק את שיחת הסקייפ. אני סוגרת את המחשב הנייד שלי, והעיניים שלי סורקות את החדר השקט במשך עשר דקות תמימות, המוח שלי לוח חלק. לא נדיר שאני מרגישה ככה אחרי טיפול, תערובת של קהות חושים ושלווה. אני לא יכולה לומר אם הרוגע שלי נובע מהתחושה של קהות החושים, שהרגשות שלי כבים עד כדי כך שאני מרגישה שלווה, או שאולי ההפך הגמור, אני רגועה עד שסופת הרגשות נכנעת. כך או כך, אני אוהבת את זה.
זה לא אומר שאין טיפולים שבהם האנה דוחקת אותי עד לנקודה שבה אני מרגישה חשופה, רגישה ופגיעה כפי שהרגשתי באותו לילה ובשמונת החודשים המייסרים שהגיעו בעקבותיו. הם בהחלט מגיעים לעיתים תכופות יותר מכפי שהייתי רוצה, ואני לא מחבבת אותם יותר מדי באותו רגע למרות ההרגשה הטובה שאני מרגישה בימים שבעקבותיהם.
הטלפון שלי מצלצל בתזמון מושלם, ואני מגלגלת את עיניי לעבר פוטר, שלא מבחין בכך מפני שהוא מלקק את כף רגלו, הוא עסוק מכדי להציע לי את התמיכה הנפשית שלשמה קניתי אותו. חתולים מזורגגים.
"היי, אימא," אני עונה לטלפון וקמה ממקומי כדי לנוע ברחבי הדירה.
צעדים. אומרים שצריך לפסוע עשרת אלפים צעדים ביממה. יש לכם מושג כמה זה קשה? זה בסדר כשאני עובדת בבית הקפה, אני כל הזמן בתנועה. אבל במסגרת העבודה האמיתית שלי אני יושבת על התחת במשך שעות ארוכות.
אני מאיירת ספרי ילדים. אני יושבת במשך שעות ארוכות ומאיירת, מצלילה וצובעת. כפות ידיי כואבות, ואחרי כשעה אני מאבדת תחושה בישבן. כשאני יוצאת להפסקה, אני עושה סיבובים על גבי סיבובים ברחבי הדירה שלי, כמו מטופלת פסיכיאטרית שמדברת עם הקירות. וזה עוד משהו שאני לא מתביישת להודות שאני עושה. יש לי מעט חברים, והקירות שלי לא שופטים אותי. הם אוהבים את הנוכחות שלי פה. בעודי מסתתרת מהעולם האכזר.
"זואי, מתוקה, גם אבא פה."
"היי, אבא."
פוטר מזדקף לשמע קולי ומתבונן באדישות כשאני פוסעת הלוך ושוב ברחבי הדירה. הוא נעלב מתנועתי הבלתי פוסקת במרחב, משנה תנוחה ומפנה אליי את גבו לפני שהוא חוזר לישון.
"אני לא רואה אותה," אבא ממלמל.
"זאת לא שיחת וידיאו, ריצ'רד," אימא נובחת על אבא, ואני מניחה להם להתווכח במשך דקה נוספת, לפני שקולו של אבא נשמע שוב מעברו השני של הקו.
"זואי, אנחנו לא שומעים אותך. את שם?"
"כן, חבר'ה," אני נאנחת, "אני פה."
"מה שלומך, מתוקה?"
"אני בסדר, אבא," אני אומרת בקול חרישי בניסיון לשכך את חוסר המנוחה בקולו.
"את בטוחה? את מאוד רחוקה. אני דואג. מנהטן כל כך עמוסה..."
אנחנו מנהלים את אותה השיחה בדיוק על בסיס שבועי מאז שעזבתי את הבית, לפני שלוש שנים. אני לא מתמטיקאית, אבל אני מניחה שאבא שלי ואני קיימנו את השיחה הזאת לפחות מאה וחמישים פעמים.
"אבא," אני קוטעת אותו, "אני מבטיחה. הולך לי ממש טוב. למעשה, אפילו האנה ציינה את ההתקדמות שלי בפגישה שלנו שהסתיימה ממש עכשיו."
"באמת?" אימא שואלת בהפתעה.
"תודה על האמון, אימא."
היא מהמהמת. "לא התכוונתי לזה ככה. נדיר שאת מדברת על הפגישות שלך עם האנה. אני שמחה שאת מקפידה להמשיך בטיפול."
אני בולעת רוק ומושכת בכתפיי באי־נוחות. "הפסקתי את הטיפול למשך תקופה מסוימת," אני מתוודה, "אבל הרגשתי תקועה. לא התקדמתי. אז התקשרתי אליה."
"היית מוכנה," אבא משבח אותי.
"כן," אני מסכימה. "כנראה."
"איך בבית הקפה?"
בעודי סבה על עקביי וממשיכה לנוע ברחבי הדירה, אני מעבירה את השיחה למצב רמקול ומחזיקה את הטלפון לצד גופי. "הוא עדיין עומד במקומו."
"מה שלום החברים שלך?"
כפות רגליי עוצרות מלכת. בו במקום. כאילו תנועות גופי יפגמו בשקר שבניתי בקשר למעגל החברתי שלי.
"שלומם טוב," אני משקרת. "למעשה, אולי הערב אצא לבלות עם מיה מהעבודה."
אני יכולה לשמוע את חיוכה של אימי ממרחק שש מאות וחמישים קילומטרים. "אוי, מתוקה. זה נפלא. אנחנו נשמח לפגוש אותה בביקור הבא שלנו."
"הממ... כן. אולי נוכל לארגן את זה," אני מתכווצת. "מתי תקפצו לביקור?"
"אה, בינתיים אין לנו תוכניות," אבי משיב. "אולי בחג המולד."
אני משחררת אנחת רווחה. לא שאינני מתגעגעת להורים שלי, הם אנשים נפלאים. הם פשוט כל כך... שתלטנים. הם רוצים לעזור, אבל... למרות כל הכוונות הטובות שלהם, הם הופכים את הכול לגרוע יותר. בחברתם אני מרגישה לחוצה יותר מתמיד.
"על מה את עובדת כרגע?"
אני אסירת תודה על התפנית בשיחה, ובמשך ארבעים וחמש הדקות הבאות אני מעדכנת אותם בלוח הזמנים שלי בעבודה. אימא שלי, שתהיה בריאה, מעמידה פנים שזה מעניין אותה, אבל היא מעולם לא הצליחה להבין את העובדה שאני מקבלת כסף בשביל 'לצבוע בין הקווים'.
אנחנו מסיימים את השיחה בהחלפת הצהרות אהבה ומבטיחים לדבר 'באותו הזמן בשבוע הבא'.
אני משליכה את הטלפון שלי על הספה, מעיפה מבט במד הצעדים שלי וטופחת לעצמי על השכם על שהגעתי לאלפיים וחמש מאות צעדים בספירה שלי.
נותרו רק עוד שבעת אלפים וחמש מאות.