בשיטת החתול

שנת הוצאה: 2010 מס’ עמודים: 339 ז'אנר: ספרי בריאות ותזונה בריאות / סרטן בשלהי אוקטובר שנת 2001, סמוך ליום הולדתו החמישים, המחבר אושפז בבית-חולים בנהרייה כשהוא מאובחן כחולה בסרטן הערמונית במצב מתקדם. מערכת הרפואה הגדירה את מחלתו חשוכת מרפא וסופנית וקצבה את ימיו לתקופה שבין תשעה חודשים לשנתיים. מסך שחור ירד מול פניו והסתיר את אופק שארית חייו. "בשיטת החתול" מביא את סיפורו של המחבר, יצחק (איצי) באר, סיפור של מאבק הרואי במחלת הסרטן. כנגד כל הסיכויים ובניגוד לדעת מומחי הרפואה הממסדית הוא נחלץ באופן מופלא מהצרה הנוראה שאליה נקלע. הספר מציג את האסטרטגיה שהמחבר נקט במהלך מאבקו המוצלח במחלה וכן הסברים ותובנות רפואיות יוצאות דופן שרכש בשנות מחלתו. המחבר מאיר נקודות תורפה של מערכת הבריאות, אשר לעיתים אינה מסוגלת להעמיד את הטיפולים המתאימים לחולה, לעיתים אלה אינם נעשים בזמן ולעיתים השיקולים הכספיים הם שמכריעים. הכותב אינו רופא והספר אינו ספר הדרכה ואין בו תפריטים המלמדים איך להתגבר בהצלחה על מחלות כאלו או אחרות, אך בו בזמן הוא מציג גישות מעניינות הקשורות לניהול המאבק במחלת הסרטן בכלל ולסרטן הערמונית בפרט ומשלבן עם סיפורים אישיים מחיי המשפחה ומהווי בתי-החולים. על אף הנושא "הרציני" משולבים בספר קטעים שיש בהם משום דוק של הומור. הוא נקרא בנשימה עצורה ומומלץ הן כספר קריאה מרתק לקהל הרחב והן כמסמך שיש לו השלכות מעניינות הנוגעות לחולים, לרופאים ולאחרים שעיסוקם קשור במערכת הבריאות. המחבר אימץ את "שיטת החתול" כאסטרטגיה במלחמה הפרטית שלו בסרטן, לאמור להכות אותו במכות רבות ומהירות, כשם שהחתול מכה עם כפו על ראשו של נחש מאיים עד להכנעתו. מכאן נגזר שמו של הספר "בשיטת החתול".

פרק 1 משדות שרונה למחלבת "טבע עֵז" ינואר 2002 בקיץ של שנת 1995 נסענו רבקה - האישה שאיתי, הוריה - שאול וגאולה - ואני לארה"ב. באותה תקופה עוד עבדתי כמהנדס ברפא"ל. זו הייתה מעין מחווה שלנו להוריה של רבקה, שלא יצאו לפני כן מגבולות הארץ. למען הדיוק ההיסטורי, שאול נולד בפולין ועבר את מלחמת העולם השנייה כילד. משפחתו כולה הושמדה בשואה, והוא ניצל ועלה ארצה לאחר המלחמה, אך מאז כאמור לא יצא ממנה. במהלך הטיול שאול שם לב שאני משתין בתדירות גבוהה ביחס לאחרים. הוא הפנה את תשומת ליבי לכך ואף יעץ לי להיבדק אצל רופא. כשחזרנו לארץ, בזוכרי את עצתו של שאול, החלטתי ללכת להיבדק אצל רופא המשפחה, ד"ר סולן בקופ"ח מכבי בנהרייה. ד"ר סולן הוא איש בשנות השישים לחייו, המשמש זה שנים כרופא המשפחה שלי. יש לו מבטא הונגרי כבד המסגיר את מוצאו. גופו בנוי לתפארת כגוף של אתלט, וארשת פניו, השזופה תמיד, רצינית וסמכותית. כשאני נכנס לחדרו, בגלל בעיה או שאלה כלשהי, יש לי תחושה חזקה שאפשר לסמוך עליו. הוא זריז מאוד בקבלת החלטות רפואיות, ולפציינט שכמוני, שעד אז לא הִרבה לפגוש רופאים, זו הייתה בהחלט נקודה לזכותו. הרופא שמע את תלונתי ומייד, ללא שום בירור נוסף, שלח אותי לעשות בדיקת סוכרת אצל האחות. אז זה נראה לי כסימן נוסף למיומנותו הרבה של האיש. האחות לקחה דגימת דם וביצעה את הבדיקה במקום. התוצאה הייתה שלילית. היא דיווחה לרופא על התוצאה, והוא אמר לי משהו כמו: "אין לך מה לדאוג, לך הביתה, הכול בסדר". הלכתי לדרכי מתוך תחושת הקלה, שחידדה את התחושה המקננת בי לאורך כל חיי - שהבריאות אצלי בסדר, הרי אני לא מגזים ולא מתפרע באופן שעלול לגרום לי איזו בעיה בריאותית. גם במשפחה אצלנו אין בעיות בריאות מיוחדות. נכון, אימא נפטרה מסרטן קטלני לפני כשנתיים, אבל זה נתפש בעיניי כתאונה ולא כמשהו שעלול להיות תורשתי. גם אבא חלה בסרטן בערמונית לפני שנים, והחלים. באותו הזמן, כאמור, כל העניינים הללו נראו לי לא שייכים. בדיעבד אני יודע שסרטן הערמונית מתפשט בגוף החולה, בשלבים הראשונים של המחלה, לאט. ייתכן שפרק הזמן, מרגע שנוצרים התאים הממאירים הראשונים ועד הרגע שבו מתפרצות התופעות הגופניות, אורך אפילו שנים. האם כבר אז נזרעו בי הזרעים הראשונים של סרטן הערמונית? קשה לדעת. האם בדיקה מעמיקה הייתה מגלה כבר אז את המחלה? ייתכן, אך גם את זה כמובן אין לדעת. * באותה תקופה התגבשה אצלי ההחלטה לעזוב את הקן החמים שנקרא רפא"ל, בו עבדתי זה כ-18 שנה. הגעתי למצב של רוויה ממעשיי שם. באותה תקופה עשינו הרבה מאמצים לשווק את המערכות שפיתחנו אל מעבר לים. כתבנו הצעות טכניות רבות ובמסגרת פעילות השיווק אף נסעתי כמה פעמים לחו"ל. עם זאת לא חשתי את אותה תחושת סיפוק וחדוות היצירה שליוותה אותי שנים קודם בעבודתי שם. הייתי אז באמצע שנות הארבעים לחיי והיה בי רצון ברור לעשות שינוי בחיי המקצועיים. רציתי לעזוב את החממה הנקראת רפא"ל ולפנות לדרך עצמאית, בה אהיה אדון לגורלי, לטוב ולרע. ייתכן שאלו היו סימניו של משבר גיל הארבעים, שהופיע אצלי באיחור של כמה שנים. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה עבורי. הרי עוד כמה שנים אהיה בן חמישים, ובגיל חמישים פלוס לא מתחילים קריירה חדשה שדורשת משאבי גוף ונפש. חשבתי לעצמי: עכשיו או לעולם לא, כמאמר שירו האלמותי של אלוויס "It’s now or never". לא רציתי להגיע למצב שבו תוך כמה שנים אהיה מיותר במערכת, כפי שקרה לאחדים מעמיתיי לעבודה, שהיו בשנות החמישים לחייהם. במקביל, קיבלתי הצעה להיכנס כשותף במחלבה המייצרת גבינות עיזים, מחלבת "טבע עז" שבמושב בן עמי. נולדתי וגדלתי במושב שרונה שבגליל התחתון למשפחה של מגדלי כבשים. אני האמצעי בין שלושה אחים. בילדותי ובנעוריי היווה הטיפול בעדר הכבשים המשפחתי חלק נכבד מתבנית חיינו. אחיי ואני היינו עוזרים לאבי לא מעט בעבודת גידול הכבשים וחליבת העדר. בשנות ילדותי הראשונות הייתה עבודת החליבה נעשית בידיים. הכבשים המיועדות לחליבה הוכנסו ל"מחלוב", בו היינו מפזרים קודם לכן את תערובת המזון כדי לפתות אותן להיכנס. לאחר שרוב הכבשים הכניסו את ראשיהן למחלוב, היינו מושכים את הסרבניות שביניהן, דוחפים את ראשיהן פנימה וממהרים לנעול את המנגנון המכני, המונע מהן להוציא את הראש ולהפריע בעבודת החליבה. כשהכבשים היו במקומן, היינו מתיישבים על שרפרפי עץ נמוכים עם דלי עשוי פח, וחולבים לתוכו באופן ידני כבשה אחר כבשה. כשהדלי היה מתמלא, היינו שופכים את החלב מבעד למסננת בד לתוך כד בנפח של 30 ליטר. אריה, אחי הבכור, ממשיך בקו המשפחתי ועוסק בגידול צאן גם היום. למותר לציין שכיום העבודה נעשית בשיטות מודרניות ומתועשות, אך פעולת החליבה עדיין מחייבת עבודה פרטנית מול כל כבשה וכבשה. לעיתים היה אחד מאיתנו מוביל את העדר לשדות המרעה. המושב שרונה שוכן מעל בקעת יבנאל ומרבית שדות המרעה משתפלים במורדות הבקעה. כך מצאתי את עצמי בילדותי, מספר ימים לא מועט, רועה את עדר הכבשים של המשפחה. בקיץ הייתי יוצא איתן בבוקר השכם, לפני חום היום, וחוזר בסביבות השעה עשר הביתה להפסקת הרעייה בשעות הצהריים. הכבשים היו ממהרות לדיר לשתות ולהרוות את צימאונן. בחורף הייתה שעת היציאה מאוחרת יותר והחזרה מאוחרת גם היא. שני אתגרים עיקריים היו בעבודת הרעייה: הראשון היה לגרום לכבשים לאכול די צורכן בזמן המרעה. לשם כך היינו צריכים להוליך אותן לשטח המרעה ושם לגרום להן להאט את הליכתן, כדי שיתרכזו בלחיכת העשב. השני היה הצורך להשיב את העדר הביתה בשלמותו. כמה פעמים נפרדה קבוצת כבשים קטנה מהעדר ופנתה לשדה מוריק יותר. אז הייתי רץ לקבוצה הסוררת ומחזירה לעדר. האפשרות שנקרתה בדרכי להפוך ליצרן גבינות צאן, הסעירה אותי באופן מסוים. חשתי שיש בכך משום חזרה למחוזות ילדותי. נפשי משכה אותי חזרה לשורשיי. בנוסף לתחושת הריגוש שליוותה אותי, ידעתי כי ההיכרות שלי עם נושא החלב תעניק לי יתרון יחסי בעיסוק חדש ישן זה. בימים שנחה עליה הרוח, נהגה אימא לקחת חלב טרי מהדיר ולייצר ממנו בבית כיכר גבינה צפתית טרייה. עשרות שנים עברו מאז, אך טעמה של הגבינה הטעימה ההיא עדיין עומד בפי. ייצור גבינות העיזים נחשב רומנטי באיזה שהוא אופן. חלב העיזים דומה בהרכבו לחלב אם, ומיוחסות לו סגולות העולות על אלה של חלב הבקר. יש המייחסים לו יכולות ריפוי מסוימות, כמו למשל ריפוי פצעים בפיהם של תינוקות. מולקולות השומן שבו קטנות יותר מאלו של חלב בקר, ולכן הוא נוטה להישאר פחות בגוף ולהיפלט ממנו בדרך שהגוף פולט את ההפרשות. לכן הוא נחשב קל יותר לעיכול. כל זה התקשר לרצון שלי לעשות שינוי בחיי, לעזוב את רפא"ל ולעסוק במשהו מתוחכם פחות, בסיסי יותר, קרוב יותר לאדמה, אך אולי מתאים יותר לאופיי. מצד שני, כמובן, היו כמה סיבות נגד המהלך הזה. הסיבה הראשונה הייתה האלמנט של ההימור הכלכלי - החשש שמא אכשל. הסיבה השנייה הייתה רצוננו, ובמיוחד רצונה של רבקה, לצאת לשנת שבתון. במסגרת עבודתי ברפא"ל הייתי זכאי מדי כמה שנים לשנת שבתון. במסגרת שנה זו נהגו העובדים הזכאים לכך להשתלב במערכת אקדמית או בעבודה במפעל טכנולוגי בעלי זיקה כלשהי לעיסוקם הנוכחי. בדרך כלל התבצעה פעילות העובד בשנת השבתון בארץ אחרת, וכך, אחת לתקופה, העתיקה את עצמה כל משפחתו בעקבותיו. את שנת השבתון הראשונה שלנו בילינו בעיר היפהפייה קורווליס שבמדינת אורגון בארה"ב בשנים 1987 ו-1988. זו הייתה חוויה משפחתית מרעננת ושוברת שגרה, גם אם לא חפה מקשיים. כעת הייתי זכאי לשנת שבתון נוספת. הסיבה השלישית הייתה החשש מפני כניסה לשותפות. לא ממש הכרתי את שותפי בפוטנציה, ואף שקיבלתי עליו חוות דעת חיובית, היה לי ברור שאת האמת אגלה רק לאחר הכניסה לשותפות. כמה שנים לאחר מכן התברר לי, באופן אירוני, כי גם דרור, שותפי המיועד, חלה בסרטן בשנות העשרים שלו. הוא עבר טיפולים כימותראפיים קשים, אך זה כעשרים שנה הוא בריא. כשהמידע הזה הגיע אליי, בזמן שכבר הייתי שותפו, אמרתי לעצמי שאילו ידעתי על כך מראש, ייתכן שלא הייתי נכנס איתו לשותפות. התייעצתי גם עם חברים וקרובים. שאול, חותני, שידע לתמצת את הדברים במשפט אחד, יעץ לי לדאוג באופן מיוחד למעמד שלי כשותף בנחלה של דרור במושב. אילנה, שכנתנו וחברתנו הקרובה, הזהירה מפני המעמד של בעל חברה, שנראה זוהר משהו, אך בחיים האמיתיים עתיר קשיים. "חבל על הבריאות שלך", כך אמרה. אחת מידידותיי, כלכלנית ברפא"ל, יעצה לי בנושאים כלכליים. בנוסף, שכרתי יועץ במסגרת מט"י. מט"י הינה מערכת טיפוח יזמויות, שתומכת ביזמים ובמיזמים בתחילת דרכם. היועץ עזר לי להבין את משמעותם של הנתונים השונים. על סמך נתונים אלה בנינו תוכנית עסקית שהראתה מהו פרק הזמן, בהנחות בסיסיות מסוימות, הנדרש כדי להביא את החברה לרווחיות. התקשיתי להגיע להחלטה האם להיכנס לשותפות או לא וימים רבים התלבטתי בה. הבנתי שלא מדובר בפתרון משוואה מתמטית עם תוצאה חד-משמעית ושיש מידה לא קטנה של הימור במהלך. הרי מדובר על שינוי דרמטי של כל הקריירה המקצועית שלי, שבוודאי גם ישליך על מרקם החיים של כל משפחתי. רבקה, בדרכה הליברלית משהו, לא התנגדה למהלך, למרות שהביעה את העדפתה הברורה שאשאר ברפא"ל, עם כל הביטחון הכלכלי הכרוך בכך ועם שנת השבתון העומדת לרשותי, אשר ככל הנראה, תחמוק מידינו אם אעזוב. רבקה בדרך כלל יודעת להביע את עמדתה בדרך המיוחדת לה, עם זאת מקודש אצלה הכלל "חיֵה ותן לחיות". היא לעולם לא תחסום מישהו קרוב מלעשות את מה שהוא רוצה, גם אם זה כרוך בוויתורים אישיים מצידה. החלטתי לקפוץ למים הקרים ולצאת לדרך. הערבים אומרים על כך, "פִיל בּארכּה בֶּל חראקֶה", שפירושו: "יש ברכה בתנועה". הגיע הזמן להתחיל לנוע. וכך, בשעה טובה, בשלהי שנת 1995 הפכתי עצמאי ובעל עסק, שותף במחלבת "טבע עז", יצרן גבינות עיזים במושב בן עמי, ליד נהרייה. התחלתי ללמוד את הנושאים השונים הקשורים בייצור הגבינות ואת תהליכי השיווק והמכירה. הרקע החקלאי שלי אכן תרם במשהו להבנת נושא אספקת החלב למחלבה, אך נושאי הייצור, המכירה והשיווק השונים היו חדשים לי לחלוטין. הנושאים שהבנתי ראשונים היו הקשיים, ואלה היו רבים. שוק הגבינות בארץ ובעולם המערבי הינו "שוק רווי". יש מספיק גבינות על המדפים, והאתגר של כל יצרן הוא למכור את תוצרתו, למרות שהמדפים עמוסים בתוצרת של המתחרים. ליצרן הקטן האתגר הזה גדול במיוחד. הוא חייב להתמודד על ליבו וכיסו של הלקוח, מול היצרנים הגדולים, במגרש של הגדולים. במהלך השותפות בינינו החלטנו, דרור ואני, כמה החלטות אשר עזרו לנו בהתמודדות העסקית בהמשך. ההחלטה הראשונה הייתה להרחיב את המחלבה ולשפר את יכולת הייצור שלנו. שטח הייצור במחלבה היה קטן מאוד ולא אִפשר את הגדלת נפח הייצור כפי שרצינו. לא יכולנו להכניס טכנולוגיות ייצור מתקדמות יותר, אשר נדרשו על מנת לעמוד בתחרות הקשה. החלטנו להרחיב את המבנה הקיים ולהפוך אותו למבנה חדש וגדול. הבנייה נמשכה כחצי שנה והסתיימה בתחילת חורף 2001. המבנה נראה יפה ומרשים, אך במהלך הבנייה צברנו די הרבה התחייבויות כספיות. באותו הזמן התחלתי להרגיש לא טוב. סבלתי מכאבים באגן הירכיים, והתקשיתי בהליכה. ניצה, אשתו של דרור שותפי, פיזיותרפיסטית במקצועה, המליצה לי על כמה תרגילי פיזיותרפיה. פעלתי לפי הוראותיה, אבל זה לא עזר. במקביל הסתבר לנו שלא נוכל להמשיך ולקיים את מערך השיווק העצמאי שלנו במתכונתו הקיימת, מאחר שרשתות השיווק הגדולות אינן מעוניינות עוד לעבוד עם ספקים קטנים. היה עלינו למצוא דרכים אחרות לשיווק התוצרת. הבנו שעלינו להתחבר עם גורם אסטרטגי חזק, הפעיל בתחום. אחרי בדיקת האפשרויות השונות התחברנו עם "מחלבות גד" לצורך השיווק וההפצה והתנתקנו ממערך ההפצה העצמי שהיה לנו. הבעלים של מחלבות גד היטה כתף לעזור לנו בשעה שהיינו על פרשת דרכים, והעמיד לרשותנו את מערכת השיווק וההפצה של המחלבה. שיתוף הפעולה בינינו עומד בעינו עד היום ואף מתחזק במשך השנים.