תגידי שאני האחד
תני לי לאהוב אותך
1 - מהסופרת רבת המכר של היו־אס־איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל מגיע רומן מבוגרים צעירים מרגש וסוחף, שיקרע לכם את הלב לפני שיאחה אותו שוב.
אני מאוהבת עד מעל הראש בחבר הכי טוב שלי. למרות שאני לא יכולה להצביע בדיוק על הנקודה שבה ריב לנקסטר הפך להיות כל עולמי.
האם זה קרה כשהיינו ילדים קטנים, כשגדלנו יחד אחרי שאימו של ריב מתה במהלך לידתו ואבא שלו ממש התפרק לאחר מכן? או אולי כששרבטתי את שמו ביומן בית הספר שלי כשהייתי בת עשר? אולי זה קרה כשהפכנו לחבר וחברה בגיל ארבע־עשרה, או כשנפטרנו מהבתולין שלנו בגיל שש־עשרה, נשבעים להיות יחד לנצח?
אני הייתי שם כשכוכבו החל לזרוח – כמו שתמיד ידעתי שיקרה – ולא היה אדם גאה יותר ממני בכל העולם כולו. כילדה יחידה של זוג הזהב של הוליווד, חייתי את חיי תחת אור הזרקורים מספיק זמן כדי לדעת שזה לא מה שאני רוצה בעתיד שלי, אבל הקרבתי את הרצונות של עצמי, משום שהאושר של ריב היה הכול בשבילי.
עד שהוא ריסק את ליבי לחתיכות קטנטנות, ואילץ אותי לטוס למרחק של חצי־עולם רק כדי להימלט מהכאב המוחץ.
ההזדמנות ללמוד בטריניטי קולג' הגיעה ברגע המושלם, ואני קפצתי על ההזדמנות ללא היסוס.
לו ידעתי שהגורל יתערב בחיי, ייתכן שהייתי בוחרת אחרת, אך עתידי נחתם ברגע שהנחתי את עיניי עליו.
דילן או'דונהו היה ניגודו הקוטבי של ריב בכל מובן, ואולי זאת הסיבה לכך שנמשכתי אליו. הוא היה האפלה אל מול האור שלי. הקוץ שננעץ בי, מרגיז אותי עם הבוז הקר, הפזיזות הפרועה והזעם הבוער שהסתתר עמוק בתוכו, הוא זה שדיבר אל החלק הדומם שבתוכי. ויחד עם זאת, דילן הראה לי איך זה לחיות באמת. הוא פקח את עיניי לאפשרויות אינסופיות.
מה שקרה לאחר מכן היה בלתי נמנע, ואני יכולה להאשים רק את עצמי. הוא הזהיר אותי, וידעתי שההקלה שלי היא זמנית בלבד, משום שיש גבול עד לאן אני יכולה לברוח.
במיוחד כאשר הגורל עדיין לא סיים לשחק בי.
זה רומן רומנטי באורך מלא, מרגש וסוחף .
אי אפשר לקרוא אותו כספר בודד, והוא מסתיים בקליף־האנגר. רומן גבר־אישה. מומלץ לקוראים מגיל שמונה־עשרה ומעלה.
2 -
תני לי לאהוב אותך הוא הסיום המדהים של סדרת All of Me של סופרת רבי המכר של יו־אס־איי טודיי ושל הוול סטריט ג'ורנל, שיבון דיוויס.
ליבי ונפשי שייכים לנצח לשני גברים.
זו אמת בלתי ניתנת להפרכה שלא תשתנה לעולם.
ריב הוא האוויר שאני נושמת.
דילון הוא האש שמכלה אותי.
איך אפשר לצפות ממני לחיות בלי חלק מלבי?
את הספר הזה לא ניתן לקרוא כספר בודד. רומן באורך מלא. אין קליף־האנגר, והוא מסתיים בסוף טוב. רומן אישה־גבר.
הלימוזינה נעצרת עצירה חלקה מחוץ לכניסה לבית הקולנוע הנודע בלוס אנג'לס, והקהל מריע ושואג. את הרעש הקולני ניתן לשמוע בבירור אפילו דרך מחסום המכונית. ההתרגשות של המעריצים הגיעה לשיאה השבוע, ואני התקשיתי לישון ברוב הלילות, מאחר שמשקל הציפייה העיק עליי.
אני אסירת תודה לאמנית האיפור המוכשרת כל כך שלי על כך שהסתירה את הצללים הכהים מתחת לעיניי, כמו גם את הגוון החיוור של עורי.
אם אצליח לשרוד את הלילה הזה בלי להקיא או להתעלף, אראה בזה ניצחון.
הספקות הרגילים דוהרים בתוך מוחי המבועת, וכמעט משתקים אותי מרוב חרדה. האם אני עושה את הדבר הנכון בכך שאני חושפת את החלקים הפגיעים בליבי לעיני כל העולם?
הנשימה שלי זולגת החוצה בפרצי כאב, ואני מניחה יד על החזה המתאמץ שלי, מנסה להרגיע את הלחץ שם, מנסה לגרום לליבי להירגע לפני שאחטוף התקף לב.
אצבעות חמות, מוכרות, משתלבות עם אצבעותיי, ואני נאחזת בידו כמו בחבל הצלה.
"תנשמי, וי. קטן עלייך," הוא אומר.
אני פונה להביט בו ומגלה שעיניו הכחולות הנוקבות כבר נעולות על עיניי. הוא לוחץ על ידי ומחייך, מבטו מלא אהבה והערצה. אני פולטת נשימה רועדת, הדופק שלי מאט, מנוחם על ידי המבט המחזק שעל פניו היפות ועל ידי האחיזה של ידו בידי.
אני מושיטה יד, חופנת את לחיו ומקדמת בברכה את תחושת הזיפים שלו, המתחככים בכף ידי. "לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיך. לא הייתי מגיעה לנקודה הזו בלי התמיכה שלך." דמעות דוקרות את עיניי כשאני חושבת על כל מה שעברנו כדי להגיע לכאן.
כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה שיברון לב. כל כך הרבה סערות.
"אני אוהב אותך," הוא ממלמל, מניח את ידו על ידי המונחת על פניו. "ואני תמיד אתמוך בך. תמיד." הוא מושך את ידי אל שפתיו, ומנשק את כף ידי בנשיקה הרכה ביותר. עקצוצים בוקעים מכף ידו, כל הדרך למטה אל זרועי, והמגע שלו עוזר להרגיע אותי. "אבל היית מגיעה לכאן גם בלעדיי, כי את כל כך חזקה. אני מלא התפעלות ממך." הוא מוריד את ידיו אל הכיסא, רוכן לעברי ונושק בעדינות לזווית פי, בסתירה לרכושנות הרגילה שבה הוא מנשק אותי בדרך כלל. "אני כל כך גאה לקרוא לך אשתי, ולא משנה מה כל השאר חושבים, אני גאה לראות כמה רחוק הגעת. ושכל מי שלא מסכים, יֵלך להזדיין." אצבעותיו עוברות בעדינות על עיקול קו הלסת שלי, נזהרות לא לקלקל את האיפור שלי. "תמיד יהיו שונאים. אנחנו יודעים את זה. אבל למי אכפת מה הם חושבים? לא מדובר בהם. מדובר בך. בנו."
הקהל צועק בקול רם יותר בחוץ, ואני יודעת שהגיע הזמן. "הוא יהיה כל כך גאה בך, ויוויאן. היכן שהוא לא נמצא, אני יודע שהוא צופה בזה ומריע לך בדיוק כמוני."
אני מצליחה רק להנהן עם כדור הרגש שחונק את גרוני. אני מוכרחה להתעשת, כי הלילה זהו לילה של חגיגה, של אהבה וחיים, והוקרה של כל רגע ורגע.
לחיות מחדש את העבר יהיה כואב. אין לי ספק שזה יעורר סערת רגשות — לא רק עבורי — אבל אני מסרבת להזיל עוד דמעות. הלילה, אני אמתח קו על העבר. נחושה בדעתי להפסיק להלקות את עצמי על כך שאני מאושרת. אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה. המהות של הלילה הזה הוא שאני סוף־סוף מוצאת את סגירת המעגל הנחוצה לי כדי שאצליח באמת להמשיך הלאה.
אני חייבת את זה לעצמי, למשפחתי ולאיש הזה שמחכה בסבלנות לצידי — מעל לכל אחד אחר, אני חייבת את זה לו.
אני מניפה את זרועותיי סביב צווארו, שואפת לקרבי את ניחוח הקינמון, הווניל והלבנדר כשאני נצמדת אל גופו, מאפשר לחמימות ולגבריות המוצקה שלו להחדיר בי נחישות מחודשת. "אני אוהבת אותך," אני לוחשת באוזנו. "כל כך, כל כך."
"אף פעם לא יימאס לי לשמוע את המילים האלה יוצאות מהשפתיים היפות שלך," הוא אומר, מזיז את גבותיו באופן המפלרטט הרגיל שלו. "ואת תוכלי להראות לי בדיוק עד כמה, מאוחר יותר, אבל ברגע זה, אנחנו צריכים לצאת מהמכונית הזאת, לפני שתתחיל כאן מהומה."
"אני יכולה לעשות את זה," אני אומרת, מושכת את כתפיי לאחור ומרימה את ראשי. זה לא כאילו מדובר ברודיאו הראשון שלי. אבל זאת כן הפעם הראשונה שבה אני משתתפת בפרמיירה לסרט שכתבתי ושהייתי מפיקה־שותפה שלו.
"את נולדת לעשות את זה," הוא מוסיף, מצמיד נשיקה לחלק החשוף של צווארי. פרץ של רטיטות חולף במורד גבי, ותחושת השתוקקות מפעמת בין ירכיי. המגע שלו עדיין מצית אש בתוכי, אפילו אחרי כל הזמן הזה.
"חכי לי," הוא אומר, מניח את ידו על ידית הדלת.
"תמיד." אני מפריחה לעברו נשיקה כשהוא פותח את הדלת ויוצא מהמכונית. הצרחות מתגברות בעוד כמה דיציבלים, ושפתיי מתעקלות לחיוך. אני לא מופתעת מזה שהמוני המעריצים שלו הגיעו כדי לנסות לזכות בהצצה באליל שלהם. אני זוכה למנוחה רגעית כשהוא סוגר את הדלת ומנופף לקהל, ואז הולך סביב המכונית. אני מתקרבת אל הדלת, מחליקה יד על חזית שמלת הדיור שלי, בגווני ורוד וכסף, ולוקחת נשימה אמיצה כשאני מחכה לו.
הוא פותח לי את הדלת בתנועה דרמטית, מושיט יד ועוזר לי לעמוד על רגליי. הקהל שואג לאישור, ואנחנו פונים אל המדרכה, אוחזים ידיים ומנופפים לאלפי הגברים, הנשים והילדים העומדים לאורך הדרך הסגורה, עד היכן שהעין יכולה לראות.
עיניי מושפלות אל המדרכה השחורה כפחם שמולנו, זאת שמקיפה חלק משדרת הכוכבים ההוליוודית, ומייד מוצאות את הכוכב עם חמשת־החודים, בצבע ורוד־אלמוג, ששוליו עשויים מפליז, זה שנושא את שמו של ריב. אני זוכרת כמה גאה הוא היה ביום שבו זכה לכבוד הזה. כמה גאה אני הייתי לראות את חלומות הילדות שלו נחרתים לצמיתות בדפי ההיסטוריה.
עוד מאחלי־טוב מקשטים את השטיח האדום משני צדדיה של הכניסה המקורה כשהוא מוביל אותי קדימה. יש כאלה שאוחזים בשלטים המצהירים על אהבתם לריב. שלטים אחרים המביעים את אהבתם לדילן. בהמשך הדרך, בכניסה הפתוחה של התיאטרון הסיני של גראומן, נמצאים ההורים שלי עם הסוכנת שלי מרגרט אנדר, מנהל אולפן 27, שהפיק את הסרט ואשת יחסי הציבור של האולפן, שעומס העבודה שלה גדול מדי.
ידו של בעלי יציבה על גבי התחתון כשאנחנו פוסעים לאורך השטיח האדום, מחייכים ומנופפים בידינו. התרגשות מרטיטה את האוויר, עוזרת להרגיע את עצביי המרוטים.
"רוצחת!"
"פרוצה!"
המילים הולמות בי כמו קליעי אקדח, נכנסות דרך העור אל רקמות ועצם, מוטמעות עמוק בתוך ליבי ומכווצות את נשמתי. אני מרגישה את מיצי הקיבה שלי משתוללים, ובחילה מתעוררת בפי כשאני אוחזת חזק יותר בידו של בעלי. הרעש מהקהל נחלש, והדבר היחיד שאני שומעת הוא את ההקנטות האלה, מהדהדות שוב ושוב במוחי. הבהלה גואה בי, מחליפה את זרימת הדם בנוזל קפוא כקרח.
"תתעלמי מהזבלים האלה," בעלי אומר, כורך את זרועו סביב כתפיי ומושך אותי קרוב אל צד גופו.
"מישהו ישלם בראשו על הדבר הזה," הוא מוסיף בשיניים חשוקות.
אני שומעת רשרוש מימיני כשאנשי ביטחון מפלסים דרך בקהל כדי להגיע אל שתי הנשים שצועקות גסויות והאשמות לעברי. אבל אני לא שומעת שום דבר אחר. אני קהת חושים לכל מה שמתרחש סביבי. נסוגתי לאותו מקום בטוח בתוך ראשי, שבו אף אחד לא יכול לפגוע בי.
הוא מעביר אותי במהירות דרך הדלת הפתוחה, חולף על פני הוריי המודאגים ואשת יחסי הציבור המוטרדת־בבירור של האולפן. גבי נחבט בקיר, וחום עולה ממנו גלים־גלים כשהוא רוכן אליי, כפות ידיו מונחות משני צידי ראשי. הוא עוטף אותנו בתוך הבועה הקטנה שלנו ואומר, "דברי אליי." עם אצבעות עדינות, הוא מטה את סנטרי למעלה, מאלץ את מבטי לפגוש במבטו המודאג. אנחנו מביטים זה בזה, רגשות בלתי־נאמרים חולפים בינינו, והמעמקים המהפנטים של עיניו הכחולות כאוקיינוס מושכים אותי החוצה מהמקום הבודד שבתוך ראשי.
אני מכחכחת בגרוני כשאני מניחה את ידי על החזה שלו, פעימות הלב הקצביות שלו מקרקעות אותי בתוך הרגע.
"אני בסדר. זה לא שזה משהו חדש."
"איך לעזאזל הם הצליחו לעבור את בדיקות הביטחון ולהגיע כל כך קרוב אלייך?" הוא מסנן בכעס. "אני הולך לדחוף את הביצים של השמוק הזה, רולינגס, לתוך הגרון שלו, עד שייחנק." רולינגס הוא האחראי על הביטחון באולפן, וכבר היו לנו כמה היתקלויות איתו במהלך השנה החולפת.
"תצטרך קודם להגיע אליו, ולי כבר יש זכות ראשונים על זה," אבא שלי אומר, מופיע מאחורי בעלי.
"יקירתי, את בסדר?" אימא שואלת, מכרבלת אותי לחיבוק.
"אני בסדר. כמה מטורפים לא יהרסו לי את הערב."
"כל הכבוד." אימא מצמידה נשיקה אל רקתי.
"אנחנו כל כך גאים בך, נסיכה," אבא אומר, מחבק את אימא תחת זרועו. הוא מיתמר מעליה, בגובה של מטר תשעים וחמישה סנטימטרים לעומת המטר שישים וחמישה שלה, אבל הם תמיד נראים כאילו נוצרו זה למען זה. ההורים שלי חגגו זה עתה את יום השנה השלושים ושבעה לנישואיהם, משהו נדיר מאוד בהוליווד בימינו. צריך רק לראות את המבט המעריץ שהם שולחים זה אל זה כדי לדעת שהאהבה שלהם היא מהסוג האפי. זה שעומד בפני כל סערה, משום שהחיבור חזק מדי מכדי שיישבר.
אחרי שדיברנו עם כמה מנהלי אולפנים ועם כמה מהשחקנים ומאנשי הצוות הטכני, אנחנו עושים את דרכנו אל תוך התיאטרון המפורסם, מתיישבים בשורה הראשונה בזמן שאנחנו ממתינים שהאולם יתמלא.
כאשר החדר הגדול מלא והדלתות נסגרות, ג'יימס, מנהל האולפן, עומד לפני המסך עם מיקרופון בידו.
אני מנגבת בדיסקרטיות את ידיי על מסעדי הכיסא שלי, ומעניקה לעצמי שיחת עידוד אילמת. אף אחד לא מאלץ אותי לדבר, אבל זה משהו שאני מרגישה שאני חייבת לעשות. בעלי רוכן אליי, מצמיד את שפתיו לאוזני. "את תשחקי אותה בגדול." הוא מנשק את לחיי ולוחץ על ידי.
"אני מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף בכל שנייה," אני לוחשת את האמת.
יש סיבה לכך שמעולם לא רציתי להיכנס בעקבות ריב או בעקבות אימא שלי לתחום המשחק — אני לא אוהבת תשומת לב, ואני שונאת את אור הזרקורים.
תמיד הרגשתי יותר בנוח מאחורי הקלעים.
"אם זה יקרה, אני אהיה שם לתפוס אותך," הוא אומר, מביט עמוק לתוך עיניי. "אני תמיד אתפוס אותך, ויו."
הוא הוכיח את זה יותר מפעם אחת בתקופה האחרונה. "אני מקווה שזה כבר לא יהיה נחוץ."
לפני שהוא מספיק לענות, ג'יימס קורא לי לבוא, והחדר מתמלא תשואות. אני קמה, מחליפה חיוך עם הוריי ופוסעת אל עבר מנהל האולפן, מרימה את ראשי גבוה, מקרינה ביטחון עצמי, אף על פי שבתוכי אני מתחרפנת. ג'יימס מנשק את לחיי ומעביר לי את המיקרופון. אני סוקרת את החדר כשדממה של יראת כבוד משתררת.
אני נושפת נשיפה גדולה, מרטיבה את שפתיי, ומתחילה. "תודה רבה לכולכם שהגעתם לכאן הערב." קולי רועד מעט, אבל אני לא נבוכה להפגין רגש. "היו כמה רגעים בשנים האחרונות שבהם לא חשבתי שנצליח להגיע לנקודה הזאת. לא אכפת לי להודות שהיו לי רגעים משמעותיים של ספק. רגעים שבהם תהיתי לגבי שפיותי והאם אני מסוגלת לעשות את זה. ללא התמיכה של בעלי והוריי, וללא החברים שלי והסבלנות וההבנה של האולפן, לא הייתי עומדת כאן לפניכם עכשיו. בימים האפלים ביותר שלי, הם הזכירו לי מדוע הסיפור הזה צריך להיות מסופר."
דמעות נקוות בעיניי כשאני מעבירה את מבטיי על אהוביי היושבים בשורה הקדמית. נוכחותם מעניקה לי כוח, אהבתם מחזקת את האומץ שלי, והתמיכה הבלתי נגמרת שלהם גורמת לי להרגיש כאילו אוכל לטפס על כל הר, להתגבר על כל אתגר, משום שהם מאמינים בי. בדיוק כמו שהוא האמין.
"נאלצתי לשבת ולסבול בזמן שכל כך הרבה שקרים סופרו — עד כדי כך שבקושי הצלחתי למצוא את הרצון לצאת מהמיטה בימים מסוימים. כשהתחלתי לכתוב את הסיפור הזה, כתבתי בשביל עצמי. בשביל הילדים שלי. כדי שיוכלו יום אחד לדעת את האמת. מעולם לא התכוונתי שהסיפור יראה אור היום. אבל גם לעולם מגיע לדעת את האמת."
החיוך שלי רחב כשאני ממשיכה. "זהו סיפורם של נסיך הוליוודי, כוכב רוק אירי, והנערה שאהבה את שניהם. נערה שמעולם לא אהבה את אור הזרקורים אבל מצאה את עצמה נדחפת לתוכו למרות זאת. זהו סיפור מלא בסודות ושקרים, טבול בשיברון לב ובכאב, אבל זהו גם שיעור על מחילה וגאולה ומציאת הכוח להמשיך הלאה כשהחיים נראים בלתי עבירים."
עיניי משוטטות אל בעלי. הוא נראה נאה כל כך, חזק כל כך, וגאה כל כך כשהוא יושב זקוף בכיסאו, מעניק לי את תשומת ליבו המלאה. עיניו נוצצות מגאווה וגם מרגש רב עוצמה. הערב הזה קשה לו כמו שהוא קשה בעבורי. אני שונאת את זה שפגעתי בו, ושהערב אנחנו נחזור אל כמה מן הרגעים הכואבים ביותר בהיסטוריה שלנו. אבל אני לא היחידה שזקוקה לסגירה מלאה של המעגל.
אני מחזיקה את עיניי מקובעות על בעלי, מקווה שהוא מרגיש את האהבה הזורמת מכל נקבובית בגופי. לעולם לא אוהב מישהו כמו שאני אוהבת אותו. "ובעיקר, זהו סיפור על אהבת אמת ועל הכוח והיכולת של האהבה להציל נפש שבורה מהריסות החיים." עיניי חולפות על פני החדר פעם אחת אחרונה. "זהו סיפור חיי."
"יש חדשות?" אודרי שואלת, מתקרבת ונעמדת לצידי כשאני בוהה בטלפון שלי ומתפללת שיצלצל.
אני מנידה בראשי, נושכת את קצה שפתי התחתונה.
"אפילו לא מילה, ואני מתחילה להילחץ."
"את יודעת כמה זמן הדברים האלה לוקחים." היא פותחת את הלוקר שלה כשתלמידים ממלאים את המסדרון מאחורינו. "אני בטוחה שהמאהב הקטן יתקשר ברגע שיצא מהפגישה."
אחרי שאני דוחסת כמה ספרים לתיק שלי, אני סוגרת את הלוקר ומשעינה לאחור את ראשי עליו. "הוא כל כך רוצה את התפקיד הזה. הוא יהיה הרוס אם הם לא יציעו לו אותו."
"הוא יתאושש," אודרי אומרת, וסוגרת את הלוקר שלה. "את זוכרת כמה הוא התבאס בשנה שעברה כשהוא לא קיבל את התפקיד בריברדייל, אבל הוא התגבר על זה די מהר."
אה, כן, לא, הוא לא. ריב היה מבואס ומלא בספקות־עצמיים במשך חודש, אחרי שהגיע לסיבוב האחרון של האודישנים וקיבל דחייה. זה הפך להיות דפוס בשנים האחרונות, ולמרות שהחבר שלי הוא אחד האנשים הכי ממוקדים ונחושים שאני מכירה, הדחיות החוזרות ונשנות מתחילות לכרסם בביטחון העצמי שלו. אני עושה כמיטב יכולתי לחזק את רוחו. להזכיר לו שהוא מוכשר באופן מדהים. וכשזה לא מצליח, אני מסיחה את דעתו באמצעות שפתיי, ידיי וגופי.
זו עבודה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה.
"אל תיתני לגישה הנינוחה שלו להטעות אותך. הוא מלקה את עצמו כמו מטורף אחרי כל דחייה. הוא כל כך קשה עם עצמו," אני מודה, ותוחבת את קווצות שערי השחור הארוך מאחורי אוזניי כשאני מתרחקת מהלוקר שלי וצועדת לצד אודרי.
אנחנו הולכות לעבר היציאה, ואני אשמח לראות את הגב של תיכון בלאקרוק היום. באמת שחשבתי שהיום הזה לא יסתיים לעולם. הזמן זחל לו, והאט עד כדי כך שהעולם בקושי הסתובב על צירו. העובדה שבדקתי את הטלפון שלי בכל כמה דקות לא ממש עזרה, אבל במשך כל היום חיכיתי בלחץ ותהיתי איך הלך לריב בפגישה עם הסוכן החדש שלו ועם ראשי האולפן. על פי המשוב שהוא קיבל עד כה, אנחנו יודעים שמנהלת הליהוק אוהבת אותו, אבל לבמאי הסרט יש כמה חששות.
"אם זה נועד להיות, הוא יקבל את התפקיד." אודרי משלבת את זרועה בזרועי ומבטה הירוק מצמיד אותי למקומי כשאנחנו הולכות. "הוא מוכשר מדי מכדי שיתעלמו ממנו זמן רב."
"הוליווד מלאה בשחקנים מוכשרים שאף פעם לא מצליחים לפרוץ," אני מזכירה לה. "אבל לריב יש את השילוש הקדוש. כישרון, מראה חיצוני ונחישות, ואני פשוט יודעת שהוא יצליח."
"אני בטוחה שגם ההורים שלך יעזרו."
"יעזרו במה?" אלכס שואל, נעמד מימינה של אודרי, דוחף את עצמו לשיחה, כמו תמיד.
"בקריירה של ריב." אודרי מתמתחת כדי לתת לחבר שלה נשיקה קטנה על השפתיים.
"הם ישמחו לעזור, אבל הוא רוצה לעשות את זה בכוחות עצמו, ואני מכבדת את זה." יהיה קל לריב להשתמש במעמד הכוכבות של אימא שלי או בקשרים של אבא שלי או שלו כדי להכניס רגל להוליווד, אבל הוא רוצה לזכות בתפקיד בזכות הכישורים שלו עצמו, ואני יכולה להתחבר לזה. למרות שעדיין לא לגמרי החלטתנו האם ארצה לעסוק בכתיבה או בעיצוב תלבושות, הרי לא משנה במה אבחר, אני רוצה לעשות את זה בעצמי, בלי כל התערבות או עזרה מההורים שלי.
"פאק." אלכס מעביר יד בשערו הבלונדי־חולי, ואני נשבעת שאני שומעת התעלפות קולקטיבית של הבנות שנמצאות בקרבת מקום. מבחינתן של עדרי המעריצות שסוגדות לאדמה שעליה הוא דורך, זה לא משנה שאלכס ואודרי יוצאים באופן בלעדי בשנתיים האחרונות. כקווטרבק הנערץ שלנו, הוא צבר לעצמו מעריצות רבות, ממש כמו ריב. ריב ואלכס הם שני הבחורים הסקסיים ביותר בבית הספר הפרטי שלנו, ועדרי הבנות מזילות־הריר היו הורגות להיות בנעליי ובנעליה של אודרי. "הוא לא קיבל את התפקיד?" אלכס שואל, מחזיק את הדלתות הכפולות פתוחות בשבילנו.
"אני לא יודעת. לא שמעתי ממנו עדיין," אני אומרת, יוצאת החוצה אל השמש היוקדת. למרות שלוס אנג'לס בסוף ספטמבר באופן כללי די חמה ושטופת שמש, היה לנו השבוע גל של מזג אוויר חם באופן קיצוני. כולנו מקווים שהוא יימשך גם אל סוף השבוע, כדי שנוכל ללכת לשחות בחוף.
אלכס מטיל את זרועו סביב כתפיה של אודרי כשאנחנו יורדים במדרגות אל הטיילת. צביטה של געגועים מכה בי ישר בחזה כשהוא מסיט את שערה האדום הנוצץ לצד אחד וממטיר שביל של נשיקות קטנות לאורך צווארה. לא זכיתי לראות את ריב אתמול בערב אחרי הלימודים, ואני סובלת מסימפטומי גמילה חמורים. זה כך בכל פעם שאנחנו נפרדים למשך יותר מיום אחד. אנחנו מחוברים זה לזה כבר כל כך הרבה זמן, עד שאני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי את חיי בלעדיו.
צמרמורת מקפיאה זוחלת במעלה גבי, ואני מנערת את המחשבה האיומה ממוחי המטופש. אם יש משהו אחד שאני בטוחה לגביו בחיים האלה זה שריב אלון לנקסטר נוצר במיוחד בשבילי, ושאנחנו נאהב זה את זה בכל יום ויום עד סוף ימי חיינו. בסדר, אז אלו שני דברים, אבל אני בטוחה באותה מידה לגבי שניהם.
"תסתכלי ב'שעה שלוש'," אלכס אומר, מרים לרגע את הפה שלו מצווארה של החברה שלו.
אני מסיטה את ראשי, רואה את ריב חונה על שפת המדרכה, נשען בגבו על הפורשה שלו כשזרועותיו משולבות, נראה סקסי יותר מכפי שיש לאיזשהו בחור זכות להיראות. מבטי מבצע בדיקה איטית, מלמטה למעלה, והשתוקקות עמוקה פועמת בין רגליי. הוא התלבש לתפקיד היום, והוא לובש ג'ינס שחורים, קרועים, שנצמדים אל רגליו הארוכות, אל ירכיו החטובות ואל המפשעה שלו, בדרך שגורמת לי ללקק את שפתיי ולקרב את ירכיי זו אל זו. החולצה השחורה המכופתרת שלו נמתחת על חזהו השרירי ומבליטה את פלג גופו העליון החטוב ואת שרירי הזרוע שלו.
ריב רצה כל כך את התפקיד הזה, עד ששינה את הופעתו כדי שתתאים יותר לתפקיד של קאמדן מרשל. קאם הוא הגיבור בכוונות אכזריות, הספר הראשון בסדרת אליטת ריידוויל רב המכר, סדרה אהובה מאוד על מעריצי רומנים אפלים על בריונים בתיכון.
ריב התאמן כמו מטורף לקראת התפקיד הזה. הכתפיים והחזה שלו רחבים יותר, וכעת יש לו קוביות מרשימות בבטן, והזרועות החשופות שלו הן פשוט למות. השיער שלו נצבע בגוון כהה יותר של חום, כדי להסתיר את ההיילייטס הבלונדיניים הטבעיים שלו. בדרך כלל, שערו של ריב ארוך בחלק העליון, אבל מסורק לאחור. עכשיו, החלקים הארוכים יותר של שערו מסוגננים ביד אומן לגלים פרועים, והצדעיים קוצצו הרבה יותר בקו זיג־זג של תספורת סקין פייד. הוא אפילו הרכיב עדשות מגע חומות על עיניו הכחולות הטבעיות כדי להשלים את הטרנספורמציה.
הגבר שלי חתיך, ולא משנה איזה סגנון הוא עוטה על עצמו, אבל אני מוכרחה להודות שהוא סקסי בטירוף כרגע, ואני מוכנה לקפוץ עליו כמו קנגורו חולה־מין מטורף.
ריב רואה אותי תוקעת בו עיניים, אבל הבעת פניו לא מסגירה דבר, ופחד מחלחל בי וגורם לעור שעל זרועותיי לסמור.
"את מחכה להזמנה?" אלכס שואל, לוקח את תיק הגב שלי. "הוא נראה מתוח מאוד. לכי לעודד אותו."
אני צועדת לעבר ריב, מגבירה קצב וכמעט רצה, ואז הוא מאבד שליטה על רגשותיו וחיוך נלהב מתפשט על פניו. "קיבלת את זה!" אני צועקת כשאני מתקרבת, והוא לא מצליח לעצור את חיוכו כשהוא מהנהן. "אוי, אלוהים!" אני צורחת, משליכה את עצמי עליו וכורכת את רגליי סביב מותניו. זרועותיו מחליקות באופן אוטומטי מתחת לישבני, מחזיקות אותי במקומי כשאני ממטירה נשיקות על פניו.
"אני כל כך גאה בך, כל כך שמחה בשבילך, ריב." אני מצמידה את שפתיי אל שפתיו, והוא מחבק אותי חזק אל גופו כשאנחנו בולעים זה את זה. הלטיפות הבטוחות שלו מחדירות חום בוער לכל חלק בגופי, ואין לזה שום קשר למזג האוויר. יש לזה את כל הקשר למידה שבה החבר שלי מחרמן אותי.
"אני מוכרח להיות בתוכך," הוא גונח לתוך אוזני, והתשוקה ניצתת בתוך בטני.
"אבא שלך עדיין לא בבית, נכון?" אני שואלת, למרות שאין למעשה צורך בכך. סיימון לנקסטר כבר כמעט לא נמצא בבית יותר. כאילו הוא שכח שהבן שלו קיים בכלל, ואני רוצה להכות אותו על היחס המזניח שלו כלפי הבן היחיד שלו. אבל אלה חדשות ישנות, וריב כבר התרגל לחוסר ההתייחסות של אבא שלו אליו. זה לא אומר שלא כואב לו. כמובן שזה כואב, אבל הוא השתפר בהתעלמות מן האמת המרה של המציאות הזאת. העובדה היא שאבא של ריב יצא מהחיים שלו ברגע שריב נולד, וזה קרה ברגע שאשתו האהובה, פלישיה לנקסטר, עזבה את העולם הזה.
אני לא מבינה איך סיימון מסוגל להתעלם מהחלק היחיד של פלישיה שעדיין שרד. האם הוא לא אמור לרצות להוקיר ולאהוב את בנו משום שהוא כל מה שנותר לו מאשתו? במקום זה, הוא נשוי לעבודה שלו, והבן שלו הוא רק איזו מחשבה אגבית. אם ההורים שלי לא היו מתערבים, הילדות של ריב הייתה קיום של בידוד ובדידות.
אני מצמידה את עצמי חזק יותר אליו, נאחזת בו בכוח, מנשקת אותו בלהט כשאני מזרימה לתוכו את כל האהבה שיש בליבי.
"וואו. קחו חדר," אלכס אומר, הטון הזחוח שלו מדגיש את מילותיו, ואנחנו מנתקים באי־רצון את נעילת השפתיים הרעבה שלנו.
"אני לגמרי מתכוון לעשות את זה," ריב עונה, בזמן שאני משחררת את רגליי ממותניו הדקים. הוא כורך את זרועו סביב גבי, משאיר אותי צמודה אליו כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו.
"אז זה אומר שקיבלת את התפקיד?" אודרי שואלת. חמימות מתפשטת בחזי למשמע השמחה הברורה בקולה.
"כן." ריב מזדקף, זורח מאוזן לאוזן. "קיבלתי אותו."
אודרי צווחת, מזיזה אותי הצידה כדי שתוכל לחבק את החבר שלי. יש לה מזל שאני אוהבת אותה כמו אחות ויודעת שיש לה אפס עניין בגבר שלי. "זה מדהים, ריב. אני שמחה לראות שכל העבודה הקשה שלך השתלמה."
"ברכות, אחי." אלכס מרים את זרועו, אגרופו קפוץ, והם עושים איזושהי לחיצת יד גברית מסובכת. "זה מגיע לך."
אני נצמדת אל צד גופו של ריב, מצמידה את שפתיי לצווארו ונאנחת.
"מסיבה בבית שלי מחר בערב," ריב אומר, מזיז גבות ברוב משמעות. "יש לנו דברים לחגוג." ידו מחליקה על ישבני העטוף בג'ינס כשהוא שולח מבט אלכסוני. "ואני מתכוון להתחיל בחגיגות עכשיו." הוא צובט את ישבני לפני ששפתיו מתמזגות עם שפתיי. הנשיקה שלו דחופה ותובענית, ואני מרגישה אותה כל הדרך עד קצות בהונות רגליי.
אלכס מגחך. אודרי צוחקת, ואני מתפתלת, גופי מעקצץ מציפייה מענגת.
לפתע, הוא מנתק את שפתיו משפתיי, ידיו מתחפרות בשערי. "אם לא אפסיק, לא אהיה אחראי למעשיי," הוא לוחש. עיניו מלאות התשוקה משוטטות על גופי כמו ליטוף חושני, והוא לא היחיד שיש לו בעיות עם שליטה עצמית.
אני רחוקה שניות אחדות מלהתחנן בפניו שיזיין אותי.
"בוא נצא מכאן." אני נושכת קלות את תנוך אוזנו. "אני רוצה לתת לך פרס על זה שאתה השחקן הכי סקסי, הכי חתיך והכי מוכשר על פני כדור הארץ."
"מה לגבי הפרס שלי?" אלכס מחכך את אפו בצווארה של אודרי.
"אתה צריך לעשות משהו כדי להרוויח פרס," אודרי מציינת, מרימה גבה כשהיא תוחבת את ידה לתוך הכיס האחורי של הג'ינס של אלכס.
"אני חושב שמגיע לי פרס על הדבר הזה שעשיתי עם הלשון שלי בחדר האספקה בארוחת הצהריים." הוא קורץ ולחייה של החברה הכי טובה שלי מאדימות.
"עשיתם דברים בחדר האספקה בזמן ארוחת הצהריים? אני מקנאה." אני מעמידה פנים שאני זועפת.
"אל תקנאי, מותק. יש לי כמה טריקים משלי עם הלשון," ריב אומר לפני שהוא תוקע את לשונו בתוך אוזני.
אני צווחת, קופצת כדי להתרחק ממנו. "זה לא סוג הפעילות הלשונית שאני מחפשת."
"אני יודע בדיוק איזו פעילות לשונית את רוצה." הוא אוחז במותניי, מצמיד אותי לגופו המוצק. "תכניסי את הישבן המתוק שלך למכונית, ואני אראה לך את זה הרבה יותר מהר."
התחתונים שלי מוצפים בנוזל חמים, והרגליים שלי כמעט כושלות. "הגעתי במכונית הבוקר, אז אצטרך לנסוע אחריך במכונית שלי."
ריב מטה את ראשו הצידה, מביט בחבר הכי טוב שלו כשהם משוחחים בלי מילים.
אלכס הופך את כף ידו ומושיט אותה. "תני את המפתחות, נסיכה. אני אביא לך את המכונית הביתה, אבל את חייבת לנו."
"תודה, גבר." ריב מרים את אגרופו לכִּיף אגרופים.
"אתקשר אלייך מאוחר יותר כדי שתכיני תוכניות למחר," אודרי אומרת, כשריב פותח את דלת צד הנוסע של הפורשה שלו.
"נהדר." אני נותנת לחברה הכי טובה שלי חיבוק כשריב לוקח את התיק שלי מאלכס. "נתראה יותר מאוחר."
אני נכנסת למכונית של ריב, והוא סוגר את הדלת ואחר כך עוקף את המכונית ונכנס אל מאחורי ההגה. הוא רוכן ומנשק אותי שוב. "אני עדיין לא מאמין. זה סוריאליסטי. כאילו אני חולם."
אני צובטת את זרועו.
"איי!" הוא צועק, אבל הוא מחייך.
"תאמין לזה, מותק. אתה חי את החלום ואתה עומד להיות כוכב. העולם ישתגע על ריב לנקסטר, ואני אריע לך בכל שלב ושלב של הדרך."
הבעת פניו מתפכחת מעט, ועיניו מוצפות בהערצה כשהוא חופן את פניי. "לא יכולתי לעשות את זה בלעדייך, ויו. אני יודע שהוצאתי אותך מדעתך כשעשיתי חזרות על הסצנות מהאודישן שוב ושוב, אבל את דחפת אותי לתת את ההופעה הטובה ביותר האפשרית, וראו את זה."
"אני אוהבת לעבור איתך על שורות, ואתה טועה." שפתיי מחליקות בעדינות על שפתיו. "הכישרון הטבעי האמיתי שלך פשוט נחשף, וזה מה שזיכה אותך בתפקיד. אל תיתן לאף אחד לקחת את הקרדיט על ההישג שלך. כל מה שאני עשיתי היה לתמוך בך, בדיוק כפי שאתה תומך בחלומות שלי."
הוא מעביר את אגודלו על עצם הלחי שלי, מעורר גל של רטטים מענגים על עורי. אפילו המגע הקל ביותר עושה לי את הדברים המדהימים האלה. "האמונה שלך בי היא הכול." הוא מנשק אותי על הגבה. "את בעצמך הכול."
"לנצח אאמין בך, ריב. תמיד ידעתי שנועדת לגדולות. מעולם לא היה לי ספק."
"אני כל כך אוהב אותך, ויו." אני מופתעת לראות דמעות נוצצות בעיניו. "לפעמים אני חושב שאת לא קולטת עד כמה." ידיו נוחתות על מותניי.
אני מצמידה את מצחי אל מצחו ואוחזת בזרועותיו השריריות.
"אני יודעת, מותק, כי גם אני מרגישה ככה."
לפעמים אני תוהה אם זה נורמלי. אם זה ככה אצל רוב הזוגות. כי את עוצמת הרגשות שלי כלפי ריב לא ניתן לנסח במילים. הוא חלק מחיי מאז שאני מסוגלת לזכור, והנשמות שלנו כל כך שזורות זו בזו עד שאני לא יכולה להגיד היכן הוא מתחיל והיכן אני נגמרת. הוא החמצן שממלא את ריאותיי. הדם שמפמפם בוורידיי. האנרגיה שמפעילה את גופי. אני מרגישה לא־שלמה כשאנחנו לא יחד, ואני שלמה לגמרי רק כשהמהות שלו עוטפת את שלי. עורי מעקצץ ממודעות בכל פעם שהוא קרוב, והלב שלי גואה עד שכמעט מתפוצץ ברגע שהוא נכנס לחדר.
מעולם לא חשבתי שאפשרי להיות מכווננת כל כך אל אדם אחר, אבל אנחנו מחוברים בדרכים שאני לא מסוגלת לתת להן הסבר הגיוני. "מה שאנחנו חולקים הוא יותר מאהבה," אני לוחשת על שפתיו. "יותר מחיים. זה מתעלה מעבר לכל דבר שהאנושות יודעת על קיום."
"זה מקסים," הוא ממלמל, מעביר את שפתיו על שפתיי. "בדיוק כמו כל חלק אחר שלך."
אנחנו נשארים ככה למשך פרק זמן בלתי ברור, פשוט מחבקים זה את זה. מתקיימים בתוך החלק הקטן שלנו ביקום, חולקים הכול בלי לומר מילה.
שנינו מחייכים כשאנחנו מתנתקים, והסיפוק מחלחל עמוק בעצמותינו. אני כל כך מאושרת ברגע זה, עד שיכולתי לצרוח.
"זאת רק ההתחלה," הוא אומר, מתניע את המכונית.
"כל מה שחלמנו לגבי העתיד שלנו מתחיל להתגשם." הוא מלטף את ירכי כשהוא גולש אל הכביש.
"הכול הולך להשתנות עכשיו, מותק. חכי ותראי."
אילו רק ידעתי עד כמה המילים שלו יתבררו כנבואיות, למרות שלגמרי לא באופן שעליו רמז ריב.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
