מארז סדרת האליטה של ריידוויל
השטן בא אליי במסווה. חבל שלא שמתי לב לכך, עד שהיה מאוחר מדי.
ונסה:
השטן לא תמיד לובש מסכות מרושעות.
לעיתים, הוא מופיע בצורה היפה ביותר.
כמו הילד הרע והחתיך בטירוף עם השיער הבלונד-מלוכלך והברק מרושע בעיניו הכחולות, שהגיע משום מקום וגזל את החמצן מריאותיי.
חשבתי שהוא המושיע שלי, אבל הוא זה שיהרוס אותי.
והוא פשוט לקח סכין ותקע אותה בלב שלי.
ג'קסון:
במשך שנים, הזעם שלי רתח מתחת לפני השטח; הוסתר מתחת לערפל הרעל, שבו בחרתי.
אבל עכשיו, הערפל הזה התפזר.
ואני צמא לדם, לנקמה.
אני אחסל את זה שלקח את אחותי ממני.
אבל הוא לא נמצא, אז אני ממשיך ליעד הבא הטוב ביותר - האישה שהוא נטש.
עד שהוא החליט למשוך אותה לעולם הדפוק של האליטה.
באסה להיות היא.
כי כשאסיים עם ונסה, היא תצטער שהיא לא מתה.
רומנטיקה אפלה המתרחשת בעולם האליטה בריידוויל.
לא חובה לקרוא את הספרים הקודמים בסדרה זו כדי ליהנות מהספר, כי מדובר בזוג חדש, והוא נגמר בסוף סגור.
בשל תוכנו והנושאים המתאימים למבוגרים, ספר זה מומלץ לקוראים מגיל שמונה-עשרה ומעלה. חלק מהסצנות עשויות לעורר טריגרים.
פרק 1
ג'קסון
אחד־עשר חודשים מאוחר יותר...
"תודה, גבר," אומר האנט, כשאני יוצא מהמעלית היישר אל חדר הכניסה של דירת הפנטהאוז בניו יורק שאני חולק איתו. הוא לוחץ יד לבחור גבוה ורזה שמרכיב משקפיים, ושניהם נראים רציניים בטירוף. "מה קורה, אחי?" אני מהנהן בראשי בברכה אל הבחור החנון, כשאני מגיע אליהם.
האף שלו מתעקם בסלידה, כשהוא בוחן את הגוף המיוזע שלי.
חם מאוד היום, אז רצתי את המסלול הרגיל שלי בסנטרל פארק, במכנסיים קצרים ונעלי ספורט בלבד. הזיעה מדביקה את שערי למצח, והיא נוצצת על פלג הגוף העליון שלי ומחליקה במורד גבי. אני מנגב את המצח החלקלק שלי בגב היד ושולח גל של משב רוח מסריח לכיוון הבחור המסתורי. הפנים שלו מחווירות, ואני מחייך וצוחק, כשהוא מתרחק ממני צעד אחד.
"ג'יימיסון הולך עכשיו," מאשר האנט ומוביל את הבחור לכיוון המעלית שזה עתה יצאתי ממנה.
אני נכנס לחלל הסלון הפתוח והגדול שלנו, שולף בקבוק מים מהמקרר, צועד אל החלון הגדול שמכסה את כל הקיר וצופה אל המרחב העצום של הסנטרל פארק מתחת. אני שותה את המים בזמן שאני צופה ברעש ובבלגן של חיי הקיץ בניו יורק.
מעולם לא חשבתי שאגיד את זה, אבל אני מתגעגע לריידוויל, וחלפו רק שלושה שבועות מאז שסיימנו את התיכון וחזרנו לניו יורק לחופשת הקיץ. אני מתגעגע לסגנון החיים הרגוע יותר, לחבר הכי טוב השני שלי, אנדרסון, לאשתו אבּי ולחבורה שלנו. אבל אני בהחלט לא מתגעגע לשטויות של האליטה שהסתבכנו בהם.
"אתה חייב להיות מגעיל כל כך?" שואל האנט ומופיע לצידי.
אני מבזיק אליו חיוך לבן־שיניים. "אוי, העלבתי את היזיז שלך?"
הוא מגלגל את העיניים. "אני לא מזיין את ג'יימיסון. הוא הבחור שסיפרתי לך עליו. זה ששילמתי לו סכום נאה כדי לחפור בעברו של ג'רלד אלן ג'וניור, כדי לראות אם הוא יכול למצוא איזה קשר לדני."
כאב דוקר את ליבי, כמו בכל פעם שמישהו מזכיר את אחותי. אני עדיין מתקשה להאמין שהיא איננה. אף שחלפו כמעט חמש שנים, הכאב על אובדנה לא מתפוגג. את חמש השנים האחרונות העברתי בשימוש בגראס, אלכוהול וסקס כדי להקהות את הכאב, אבל אלו הקהו גם כל רגש אחר.
כולל את היכולת שלי להתאבל כמו שצריך, וזה מנע ממני להתנקם.
הייתה זו אבּיגייל הרסט מאנינג – שעכשיו היא אבּיגייל אנדרסון, מאז שהתחתנה עם החבר שלי קיידן בחג המולד האחרון – ששינתה את דרך החשיבה שלי. הכוח והנחישות של אבּי גרמו לי להוציא את הראש מהחול. היא נלחמה כדי להחזיר לעצמה את השליטה על חייה ולגרום לאבא שלה ולאותם אנשי האליטה המנוולים לשלם על מה שהם עשו לה ולאחרים, וזה הצית ניצוץ שצמח ללהבה של אש בתוכי. עכשיו, הלהבה הזו התפרצה והפכה לכבשן, ומשתוללת בפראות, בקושי נשלטת, והדבר היחיד שירסן אותה הוא למצוא את המניאק שהרס את אחותי, ולגרום לו לשלם על זה.
אומנם דני נטלה את חייה, אבל הדברים שהם עשו, שהוא עשה, הם ששברו את רוחה ואת רצונה לחיות. אומנם דני קפצה מגג הפנטהאוז של ההורים שלי במרכז מנהטן, אבל כריסטיאן מונטגומרי היה זה שדחף אותה.
ואני לא אפסיק עד שהמניאק הזה ימות.
"לאודר." האנט מניף את היד מול הפנים שלי. "הקשבת בכלל למה שאמרתי עכשיו?"
"מצטער, אחי." אני נאנח ומשפשף את המתח בחזי. "ריחפתי לרגע. החנון מצא משהו?"
"הוא מצא... משהו," הוא עונה לי במסתוריות, מקיף את ספת העור הגדולה ומתיישב. הוא מרים תיקייה משולחן הסלון. "לא מה שחיפשנו, ואני לא יודע איך זה יעזור לנו, אם בכלל." הוא גורף את הידיים בשיער הכהה שלו ומקמט את המצח.
אני לא רואה לעיתים קרובות את סויר האנט מבולבל או נבוך. "מה הוא מצא?" אני שוקע על הספה לידו.
בלי מילים, הוא מגיש לי את התיקייה, ואני מתחיל לקרוא. אני מודע במעורפל שהאנט קם, אבל אני שקוע מדי בחרא שהחנון גילה מכדי לשים לב. החדר פועם בדממה מתוחה, כשאני קורא.
"אלוהים אדירים." אני מטיח את התיקייה לצידי אחרי שאני מסיים לקרוא. "לא ידעת?" אני שואל ומעיף מבט אל גבו של החבר שלי. הוא עומד מול החלון ומחזיק ביד כוס של קוקטייל אולד־פשן.
הוא מסתובב ומנענע את הראש. "לא היה לי מושג."
"איפה היא עכשיו?"
"בניו יורק." הוא לוגם מהמשקה שלו ומסתכל עליי במבט זהיר.
"יש לך כתובת?" אני שואל, והרגל שלי מקפצת על הרצפה.
"למה? מה אתה מתכוון לעשות?"
אני משפשף את היד על הלסת הדוקרנית שלי. "אני לא יודע עדיין. אני צריך לחשוב על זה."
האנט נאנח ומתקרב אליי. הוא מתיישב על קצה שולחן הסלון הגדול. "אני יודע שאתה לא מחבב אותה."
אני נוחר בצחוק. "אתה בהחלט יכול להגיד את זה. בכל השנים שנפשנו בהמפטונס, מעולם לא שכבתי איתה. מה זה אומר לך?"
"שהיא תלותית, ואפילו אתה לא הולך לכיוון הזה."
"בדיוק." אני מניח את הרגל על שולחן הסלון ומתעלם מהפרצוף הזועף של האנט. "תראה איזו מפחידה היא הייתה אחרי שאנדרסון זיין אותה פעם אחת." צמרמורת עוברת בי. "הייאוש לא נראה טוב על ונסה, וזה מבאס, כי היא נראית פצצה. חבל שהיא פסיכית כל כך."
"תמיד ריחמתי עליה," מודה האנט.
"תחסוך ממני את הטפות המוסר," אני יורה, כשאני מנחש מה הכיוון שלו.
"מעניין אם היא יודעת," הוא אומר בהרהור ומסיים את הוויסקי שלו.
"יש רק דרך אחת לגלות."
האנט מצמצם את העיניים. "מה אתה מתכוון לעשות?"
"אני חושב שהגיע הזמן לביקור קטן אצל ונסה ברין, לא?"
***
"מצאת את הכתובת שלה?" אני שואל כמה ימים אחר כך, כשהאנט חוזר מיום קשה במשרד. אבא שלו מתעקש שהוא ישקיע שעות בחברת הטכנולוגיה הבינלאומית השווה מיליארדי דולרים – אותה יירש יום אחד.
להאנט יש כישורים טכניים מטורפים וגישה לצוות עובדים שלם מלא במוחות מבריקים, והוא האיש שלנו, כשאנחנו צריכים משהו. כשאתה מוסיף לתערובת את זאוויר דניאלס – עוד גאון טכנולוגיית מידע והשותף של האנט למיטה בשלב כלשהו – אי אפשר לעצור אותנו.
וזו הסיבה שהיעדר המידע בעניין הפשוט הזה גורם לי קצת לחשוד. האנט יכול להשיג את הכתובת של ונסה תוך דקות מבלי להזדקק לכישורים הטכנולוגיים שלו. שיחת טלפון אחת להורים שלו תעשה את העבודה.
"אתה חייב להיות בלגניסט כל כך?" רוטן האנט ומכווץ את השפתיים, כשהוא מתכופף להרים כמה פחיות מקומטות מהרצפה. אני סורק בקצרה את החדר ותוהה על מה הוא מתבכיין ומתלונן. נכון, קצת מבולגן, אבל זה לא נורא כל כך. המגבת הרטובה שלי עדיין מונחת במקום שזרקתי אותה אחרי המקלחת שעשיתי לאחר הריצה, והמכנסיים הקצרים המיוזעים ונעלי הספורט שלי זרוקים ליד החלון. שולחן הסלון מלא בכוסות, צלחות משומשות ושקיות עוגיות וצ'יפס ריקות. כשאני מתיישב על הרצפה, הר של תיקיות וניירות מקיף אותי. התחלתי את החקירה שלי על הספה, אבל הייתי צריך יותר מקום כדי לעבור על כל הראיות שג'יימיסון החנון גילה בחודשים האחרונים.
"פלורנטינה תגיע לכאן מחר לנקות," אני מזכיר לו. "אין צורך להשתולל."
בשנה האחרונה, האנט ואני גרים יחד אבל זה היה קל יותר בריידוויל, כי הבית שלי שם היה מעל לתשע מאות וחמישים מטרים רבועים של שטח נדל"ן משובח, והיה קל לשכוח שאני גר עם שותף. הפנטהאוז של האנט קטן יותר, וזה מורגש. הסדר והארגון הכפייתיים של האנט עולים לי על העצבים באותה מידה שהבלגן וחוסר האכפתיות שלי, עולים על העצבים שלו.
"כל מה שאני מבקש הוא שפאקינג תסדר אחריך." הוא סותם את האף כשהוא מרים את המגבת שלי ומעווה את פניו כאילו מחזיק תחתונים מסריחים. "אני לא יכול לחיות ככה כל הקיץ."
"אל תוציא עליי את היובש המיני שלך," אני צועק אחריו כשהוא הולך לכיוון חדר הכביסה. "מחר יום שישי. תתקשר לזאוויר ותביא את התחת שלו לפה. אתה צריך זיון דחוף."
האנט נועץ בי מבט זועם כשהוא חוזר עם שקית אשפה שחורה גדולה. "אל תרגיז אותי, לאודר. ובפעם האחרונה, הסקס עם זאוויר הוא סקס מזדמן, ואנחנו לא יחד. בקושי הזדיינו, וזה לא משהו שאני מתכוון להפוך להרגל."
"אם אתה אומר." אני מחייך בזחיחות, זוחל אל השולחן וזורק זבל לתוך שקית האשפה. "תתקשר לאחת המזכירות שלך או לברמנית ההיא שהיית דלוק עליה בקיץ שעבר. רק תמצא כבר מישהו לזיין, כי אתה כבר עולה לי על העצבים."
"אתה רוצה את הכתובת שלה או לא?" יורה האנט ומפנה את הכלים המלוכלכים.
"אז אתה מודה שהשגת את הכתובת?"
"שנינו יודעים שכן," הוא צועק מעבר לכתף. "אם אתן לך אותה, זו כבר שאלה אחרת."
אני קם על הרגליים וקושר את שקית האשפה אחרי שכל הזבל פונה.
"מה הבעיה שלך?" אני שואל וזורק את השקית בחדר הכביסה. פלורנטינה תוכל להיפטר מזה מחר.
"אני צריך לדעת מה אתה מתכוון לעשות עם הכתובת שלה," הוא מודה ושולף שני ספלים מהארון העליון במטבח. הוא מדליק את מכונת הקפה ומתיר את העניבה שלו, בזמן שהוא ממתין שהקפה יהיה מוכן.
"למה? אתה רוצה שוב להיכנס לתחתונים שלה?"
"אסור לך לפגוע בה," הוא אומר ומתעלם מהשאלה שלי.
אני מרים גבה ומוציא שמנת מהמקרר. "מי אמר משהו על לפגוע בה?"
האנט משלב ידיים ומצמצם את המבט אליי. "אל תשחק אותה טמבל. אנחנו חברים מספיק זמן כדי שאני אדע איך המוח הדפוק שלך עובד."
"אני אקח את זה כמחמאה."
"זו לא הייתה אמורה להיות מחמאה."
אני צוחק, כשאני לוקח את ספל הקפה החם מידו. "אני לא מבטיח שום דבר, אחי, ואל תעמיד פנים שאכפת לך. אנדרסון התנהג כמו שמוק רציני עם ונסה, ולא שמתי לב שהתערבת."
"עכשיו זה שונה," הוא אומר ונשען לאחור על השיש.
"איך?" אני לוגם מהנוזל המר ונהנה מהצריבה כשהוא מחליק לי בגרון.
"אביה החורג העיף אותה מהבית בקיץ שעבר. היא ברשות עצמה עכשיו."
"אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותו. היא איבדה כל שליטה לפני שנים."
האנט בוהה בי מבלי למצמץ. "אתה כזה פאקינג צבוע."
"זה לא אותו דבר, לעזאזל," אני מסנן, והכעס מתפתל בתוכי. "חשבתי שאתה רוצה לעזור, לא? זו הסיבה שבאתי אליך, ושלא אמרתי לאנדרסון מילה מזורגגת על מה שאנחנו עושים."
הסיבה הנוספת היא שקיי מאוהב, ואני לא רוצה לגרור אותו או את אבּי לסיפור הזה. עבר עליהם חרא שיספיק להם לכל החיים. מגיע להם להיות מאושרים, ואני יודע שאם הם ידעו מה אני מתכנן, הם ירצו לקחת בזה חלק. אני לא רוצה את זה בשבילם. וזו הסיבה שרק האנט ואני יודעים. זו הסיבה שאנחנו משתמשים בעזרתו של ג'יימיסון המזורגג ולא בזאוויר.
אם האנט מתחרט על כך, אני אצטרך לבחון מחדש את האסטרטגיה שלי. אני לא מתכוון לעצור את עצמי הפעם.
אטיקוס פאקינג אנדרסון – אבא של קיי – הפיל עליי את האמת, רגע לפני שעברנו לריידוויל בתחילת השנה האחרונה שלנו בתיכון. הוא ביקש ממני להבטיח לשמור את המידע הזה לעצמי ולא לקחת את העניינים לידיים.
התמונה הגדולה הייתה עניין דחוף יותר.
חייבים קודם להוריד את מייקל הרסט.
הבנתי את זה, אבל גם שנאתי את זה, אבל אטיקוס הבטיח שכריסטיאן יהיה הבא בסדר העדיפות שלנו, ובטיפשותי, האמנתי לו. המנוול האנוכי שיקר לכולנו. עכשיו, הוא ברח לחו"ל וגם כריסטיאן נעדר, ואני בועט בעצמי על כל ההזדמנויות שפספסתי.
יכולתי לחסל את כריסטיאן בכמה הזדמנויות, אבל לא עשיתי את זה, ועכשיו, אני מלא שנאה ותחושת חרטה.
"אל תנסה עליי את החרא הזה." האנט מטיח את הספל שלו על השיש, וקפה נשפך מהכוס. "אהבתי את דני כאילו הייתה אחותי הגדולה. אני רוצה נקמה כמוך."
אני יודע שזו האמת. סויר בן יחיד, והוא בילה הרבה זמן בבית שלנו כשהיינו ילדים. ההורים שלנו חברים כבר שנים ועשינו כמעט הכול יחד. סויר העריץ את דני כמוני. מה שקרה לה שבר גם אותו.
אבל היא הייתה בשר מבשרי.
האחות שלי.
הייתי אמור להגן עליה ולשמור עליה.
ואחרי שהיא מתה, הייתי אמור לנקום. במקום זה, במשך שנים הייתי עסוק בלהתאבל ולהתפלש ברחמים עצמיים, ופספסתי את הזדמנות לנקום במונטגומרי המנוול הזה. עכשיו הוא מתחבא מעבר לים, פושע נמלט, ואני רק אחד מהאנשים שמחפשים אותו.
"הוא חייב לשלם," מוסיף האנט.
"אז מה הבעיה, לכל הרוחות?" אני צועק ומעיף את הידיים באוויר.
"אני לא רוצה שתוציא את זה עליה. זו הבעיה שלי."
"מעולם לא אמרתי שאני אעשה את זה!" אני מתחמק. האמת היא שהבנתי בלילות האחרונים שהדרך הכי טובה להגיע לכריסטיאן מונטגומרי, היא דרכה.
אני מוכן לעשות כל מה שצריך.
ונסה ברין לא מעניינת אותי. היא אמצעי להשגת מטרה.
ואם היא תיפגע בדרך למטרה הסופית שלי, זה בהחלט לא ידיר שינה מעיניי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
