גַּן הַחַיּוֹת הַצּוֹחֲקוֹת

רוֹן הוֹלֵךְ לְגַן הַחַיּוֹת וּבְכָל פַּעַם פּוֹגֵשׁ חַיָּה אַחֶרֶת צוֹחֶקֶת, כָּל חַיָּה נוֹתֶנֶת לְרוֹן סִבָּה שׁוֹנָה מַדּוּעַ חָשׁוּב וּבָרִיא לִצְחֹק. בְּסוֹף הַסִּפּוּר נִגָּשׁ רוֹן לָעֲטַלֵּף וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ בְּדִיחָה, כִּי גַּם הוּא רוֹצֶה לִצְחֹק. הָעֲטַלֵּף מְלַמֵּד אוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל לִצְחוֹק – לֹא צָרִיךְ סִבָּה. רוֹן מַתְחִיל בְּ"חָה חָה חָה" וּלְאַט לְאַט צוֹחֵק בֶּאֱמֶת – וְאָז הוּא מֵבִין כַּמָּה הַצְּחוֹק טוֹב לַבְּרִיאוּת. בְּהוּמוֹר, בְּמִקְצָב נָעִים וּבַחֲרִיזָה נִפְלָאָה מְבַטֵּא "גַּן הַחַיּוֹת הַצּוֹחֲקוֹת" אֶת חֲשִׁיבוּתוֹ וְאֶת מֶרְכָּזִיּוּתוֹ שֶׁל הַצְּחוֹק בְּחַיֵּינוּ.  

יוֹם אֶחָד רוֹן חָזַר מְחֻיָּךְ וְשָׂמֵחַ,

כִּי בְּגַן הַחַיּוֹת הַצּוֹחֲקוֹת הִתְאָרֵחַ.

הוּא הִתְלַהֵב כָּל כָּךְ מֵהַהַרְפַּתְקָה,

כִּי בַּגַּן הַזֶּה כָּל חַיָּה בְּצוּרָה אַחֶרֶת צָחֲקָה.

רוֹן שָׁאַל אֶת בַּעֲלֵי הַחַיִּים כַּמָּה שְׁאֵלוֹת,

כְּדֵי לָדַעַת לָמָּה הֵן צוֹחֲקוֹת בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.

רֵאשִׁית הָלַךְ הוּא אֶל לֵיאוֹ הָאַרְיֵה,

וְאוֹתוֹ שָׁמַע צוֹחֵק צְחוֹק גּוֹאֶה:

"חָה חָה חָה חָה חָה חָה

חָה חָה חָה חָה חָה חָה."

שָׁאַל אוֹתוֹ רוֹן: "מַדּוּעַ אַתָּה צוֹחֵק הַרְבֵּה?

הַאִם זֶה בְּטָעוּת?"

"לֹא," הֵשִׁיב הָאַרְיֵה,

"אֲנִי צוֹחֵק כִּי זֶה טוֹב לַבְּרִיאוּת.