הבטחה בלתי אפשרית

היילי היתה מיואשת. לארח שהיו לה כמה קשרים ידידותיים עם גברים שונים, היא החליטה שבמשך שנה שלמה היא לא תפגוש עוד בנציג של המין השני! לא תצא עם אף אחד מהם, לא תתקשר עם מחזרים ולא תבליה איתם. אבל אז היא פגשה ג'ורדן הליפקס, שכן צעיר ומושך.
האם תעמוד בהטבחתה ולא תיכנע לחיזוריו?

פתח-דבר

היילי שאפה לקרבה את הריח המוכר של הגיר והשתרבבה לתוך הכסא הקן שמאחורי השולחן הגמדי בזמן שפנתה אל חברתה מנקודת ראות של ילד בן תשע. "אני רוצה להשמיע הכרזה," אמרה.

"אני עוצרת את נשימתי," הצליחה אלן לומר למרות שהחזיקה בפיה עט. היא הוציאה מתוך תיקה תרמוס ומילאה ספל פלסטיק צהוב. "למה התרמוסים האלה לא מצליחים לשמור על חום מעבר לשעתיים?" התלוננה בהבעת פנים קודרת אחרי שירקה מפיה את העט ולגמה מהקפה. "מישהו צריך לעשות משהו בעניין הזה."

"זו הכרזה חשובה. תניחי את הקפה ותשימי לב."

"נשמע רציני. מדובר בהחלטות לקראת השנה החדשה?"

"כמובן. מה עוד זה יכול להיות בתקופה הזו?"

אלן הניחה את הקפה על השולחן בתנועה תיאטרלית והתרווחה על מושבה. "טוב, בואי נשמע."

היילי הזדקפה והתכוננה להכרזה הדרמטית שלה. "בלי גברים!" קראה, מדגישה את דבריה בתנועת יד רחבה.

"כן," אמרה אלן והחזירה את תשומת לבה אל ערמת הנייר שלפניה. "בסדר. ואת מפסיקה גם לאכול שוקולד, נכון?"

"טוב – "

"ותתחילי לעשות כפיפות בטן יומיומיות?"

"טוב – "

"ותקומי מוקדם יותר בסופי שבוע?"

היילי הקדירה פנים. זה מה שמעצבן בחברות. הן מכירות אותך טוב מדי. "הפעם אני מתכוונת לזה. ברצינות. ולמשך יותר משבועיים."

"אני מבינה. למה? זה ודאי דחוף למדי מאחר שפלשת לכיתה שלי כדי לספר לי על זה."

היילי הביטה בחדר כיתה ג', שהיה ריק מילדים אך לא מנוכחותם. "לפחות חיכיתי עד אחרי שהילדים עזבו. למרות," הוסיפה בקול אפל, "שאם מישהו היה אומר לי את האמת אודות גברים בגיל צעיר יותר, הייתי יכולה להצטרף למנזר מיד עם תום התיכון ולחסוך לעצמי המון בעיות."

"את מתכוונת שלא הבנת את מהות המין השני בכיתה ג'?"

"לא, היו לי כוכבים בעיניים עד גיל תשע-עשרה. אני מניחה שהתפתחתי מאוחר. מכאן כל הצלקות על לבי."

"אויש, היילי." אלן השמיעה קול אוהד אבל העט בידה לא הפסיק לנוע על הדף. "למה באת?"

"זו הסיבה היחידה! פשוט רציתי שתהיי הראשונה לדעת. בעיקר מאחר שאת כל הזמן מביאה לי בחורים."

"בלי גברים, הא?"

"בלי גברים. אסור לך לשדך לי אף-אחד, להציג בפני גברים או לפעול בדרך כלשהי כנגד ההחלטה שלי."

"אני מבינה. ובעקרון, את מתרחקת מגברים לתמיד?"

"לא," הודתה היילי. "לא איבדתי את אמוני באופן מוחלט בחצי השני של המין האנושי. עדיין לא."

"וואו."

"זו אני. עשיתי כל-כך הרבה טעויות כאשר מדובר בבחורים. אז אני לוקחת לי חופשה של שנה."

"שנה?"

"כן."

אלן הניחה מידה את העט ורכנה לפנים. "היילי, יש לך מושג כמה אורכת שנה?"

"שלוש-מאות ושישים-וחמישה ימים. ואל תבקשי ממני לחשב את מניין השעות. אני מחורבנת בכפל."

"שנה שלמה?"

"כן. שנה אחת. בלי גברים. בלי פגישות. כלום. אני אעמיד פנים שהמין השני אינו קיים."

אלן השליכה מעליה את הדף הגמור ונטלה עמוד חדש. "ובהנחה שיש בעיה – איך השנה הזו תפתור אותה? את תהיי בדיוק באותו מצב עם תום השנה הזו."

היילי ניסתה להשתחרר, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי בגלל קוטנו של הכסא. מישהו כתב קללה על השולחן והיא ניסתה למחוק אותה באצבעה, למרות שהרגש שהובע בכתוב הדהד בתוכה. אולי מישהו רומס גם את לבם של ילדי כיתה ג'. "לא נכון. זה כל העניין. תחשבי, אלן. סביב מה סובבים חיינו?"

אלן הדפה את משקפיה אל מצחה וגילתה את הקמטים הזעירים שבין עיניה בזמן שבחנה את השאלה. "את מתכוונת באופן מעשי או פילוסופי?"

"זו לא שאלה מכשילה."

"אני לא בוטחת בך. אצלך כל דבר זה שאלה מכשילה."

"זה מאוד פשוט. מהו הדבר שאנחנו כל הזמן חושבים עליו, תמיד מדברים עליו?"

"האם זו אחת מהשאלות המעורפלות שלך בדבר מהות החיים?"

"בחורים! החיים שלנו סובבים סביבם. אפילו רוב השיחות שלנו עוסקות בבחורים." היילי הלמה באגרופה בשולחן לשם הדגשה. "נמאס לי לבלות את כל החיים בחיפוש אחר אותו גרגר זהב חמקני, שאולי אפילו אינו קיים."

אלן חייכה והחוותה בעפרון. "טוב, את חייבת להודות שגם החיפוש די מהנה, גם אם לא תמיד מוצאים זהב."

היילי הביטה בלוח שמאחורי אלן. "תארי לעצמך – כל מחפשי הזהב באותם ימים. מעבירים שנים, עשרות שנים, בחיפוש אחר זהב, מקריבים כל דבר אחר – בית, משפחה. ורובם מצאו רק אכזבה, כאב, זעה ודמעות. גם אלה שחשבו שמזלם שיחק להם – לעתים קרובות התברר שזה היה זהב של שוטים."

אלן השיבה את תשומת לבה אל בעיות האיות של תלמידי כיתתה. "צריך איי-קיו גבוה משלי כדי לעקוב אחרי האנלוגיות שלך, היילי, אבל אני די בטוחה שאת שוב מדוכדכת."

היילי נענעה בראשה. "השאלה שלי היא, למה אנחנו עושות את זה?"

על פניה של אלן הופיעה הבעה חולמנית מעצבנת. "את התשובה לזה אני דווקא יודעת. מפני שאהבת אמת נמצאת במקום כלשהו בעולם ומחכה לנו – אלא שקצת קשה למצוא אותה."

"לא. אהבת אמת היא מיתוס בלבד. את לא מבינה? שואבים אותנו לתוך שקר גלובלי."

"אני מבינה." אלן נשמעה לא משוכנעת כלל. "אהבה היא קשר כלל עולמי. האם יש כאן גם עניין של חוצנים?"

"בין אם אהבת אמת קיימת ובין אם לאו, האמת היא שהסיבה האמיתית לכך שאנחנו עושות את זה היא שזה מה שמצפים מאתנו לעשות. מפני שאנחנו נחשבות נחותות כאשר איננו שייכות לזוגיות כלשהי. אנחנו נכנעות ללחץ חברתי, ולשם מה?"

אלן פתחה את פיה אבל היילי השתיקה אותה, לא מאפשרת לה לדבר. היא בילתה את ראש-השנה האומלל והבודד שלה – למרות שלא היתה לבד – בניסיון ליצר את המניפסט הזה בראשה ואלן תשמע מה שיש לה להגיד בין אם תרצה ובין אם לא. "לבבות שבורים, זה מה שאנחנו מקבלות כגמול למאמצים שלנו! בני זוג ארורים, לבבות שבורים והערכה עצמית הולכת ונעלמת לאחר שכל אחד מהמפגרים מגלה את אופיו האמיתי." היא רכנה לעבר אלן והשולחן הזעיר חרק באזהרה. "את לא מבינה? אנחנו לא עושות את זה מפני שזה מה שאנחנו רוצות לעשות, אלא כדי למלא תפקיד שהחברה מצפה מאתנו למלא. למרות הקידום הטכנולוגי, הגבר המודרני – האשה המודרנית – הנם עדיין עבדים לביולוגיה כאשר מדובר באושר. כאשר נשים אינן אמהות הן אינן מאושרות, אלא אם הן עוסקות במרדף אחר גבר שיספק להן את הילד לו הן משתוקקות. זה מאוד פשוט."

אלן הביטה בה בציניות. "ידעתי. קראת אחד מאותם ספרים פסאודו-פמיניסטיים."

"בקצרה, הגילוי שלי הוא..." היא עשתה אתנח לשם הדגשת דבריה, "זה בסדר להיות פנויים."

אלן לא התרשמה. היא רק משכה בכתפיה. "מאחר שזה המצב שלנו, אז אני מקווה שאת צודקת."

"אבל אנחנו מרגישות שמשהו לא בסדר אצלנו. זו תחושה אינסטינקטיבית, כמעט כאילו מדובר באיזה כוח ביולוגי שמתוכנת לתוכנו. וזה בדיוק מה שזה. ביולוגי."

"אלוהים, היילי! את מסבכת דברים. מה לא בסדר בלרצות בן זוג לחיים? זה אנושי."

"בדיוק. זו הבעיה שלי."

"הבעיה שלך היא היותך אנושית? טוב, אז ברוכה הבאה למועדון."

היילי הביטה בידיה ומלמלה את דבריה הבאים. "את מבינה, גיליתי משהו בקשר לעצמי, וזה לא מוצא חן בעיני."

"מה גילית?"

היילי התנשמה עמוקות לפני שהתוודתה. "אני מכורה לקשר."

"אלוהים, עוד הבלים פסיכולוגיסטיים."

"באמת!"

"האם זה מצב אנוש?"

היילי לטשה עיניים בחברתה. "למה אני תמיד מספרת לך? אין אהדה. אין הבנה. וגרוע מכל, אין תלות הדדית. את לא נחשבת לחברה הטובה ביותר שלי?"

"בסדר." אלן התחילה להכניס דפים לתיק שלה. "אני אהיה טובה. ספרי לי על ההתמכרות שלך."

היילי נשכה את שפתה. היא נשמעה ודאי קלילה מדי, אבל הכאב וההשפלה של הגילוי העצמי פילחו אותה בכאב עמוק. "אני לא מאושרת אלא כאשר אני נמצאת במערכת יחסים."

"בחייך! זה לא נכון!"

"זה כן! לכן אני רצה לקשר עוד לפני שאני מוכנה, לפני שהבחור מוכן, לפני ששנינו בטוחים שזה מה שאנחנו רוצים – לפני שאנחנו בכלל מכירים זה את זה. ואז, כאשר אנחנו נפרדים – תהיה הסיבה אשר תהיה – אני רצה לקשר הבא, להוטה להצליח הפעם. זה מעגל שאין ממנו מוצא."

למרות הבטחתה, אלן שוב גלגלה עיניים. "בחייך, היילי, זה לא כל-כך דרמטי."

"בואי נסתכל על דוגמה. דן. את לא בטחת בו מעולם, נכון?"

"טוב..."

"ידעת שהוא שרץ זמן רב לפני. זמן רב לפני שרציתי לדעת. אבל אני הייתי כל-כך נואשת להצליח בקשר עד שהתעלמתי מכל הסימנים, מכל השקרים והתרמיות..."

"האהבה עיוורת – "

"לא. האהבה אינה עיוורת. אני עיוורת. והייתי בדיוק בסיום קשר כאשר פגשתי אותו, זוכרת? המצב לא היה הרבה יותר טוב גם אז. זה מעגל ארור ואני תקועה בו."

"היילי, באמת, תודי שצפית באחת מתוכניות הפסיכולוגיה בגרוש, נכון?"

היילי הצליבה את זרועותיה על חזה והקדירה פנים. "בסדר, בסדר, תצחקי מהתיאוריה המבריקה שלי. אבל בסופו של דבר זה מסתכם בזה. את מוכנה לתמוך בהחלטה שלי?"

"שנה בלי יציאות?" אלן משכה בכתפיה. "בטח. זה לא יכול להזיק. שנה זה כלום. היו לי תקופות יובש ארוכות מזה. אבל תדאגי למלאי גדול של שוקולד."

"החלטתי לוותר גם על שוקולד."

"את לא יכולה לוותר על שוקולד וגברים, היילי! זו לא החלטה, זה עינוי עצמי."

נקודה טובה. "את צודקת. אני אוותר על שוקולד בשנה הבאה."

אלן גיחכה. "אז, מה יקרה אחרי שהשנה תסתיים? איך זה יעזור?"

היילי משכה בכתפיה. "אחרי שנה המוח שלי יהיה צלול יותר. אני אשתחרר מהמעגל. אני אצליח לברור טוב יותר בתוך הבוץ."

"בוץ?"

"גברים."

"בוץ וגברים שווים בעינייך – ואת עדיין רוצה גבר? משהו פשוט לא מסתדר לי."

"כאשר אצליח ליצור ריחוק, אני אוכל לראות דברים אחרת. יכול להיות שאצליח להבדיל בין זהב לזהב של שוטים. או – " היא משכה בכתפיה. "גם זו אפשרות – שאשלים עם העובדה שהגבר הנכון אינו אלא מיתוס רומנטי ושאהיה הרבה יותר מאושרת אם אפסיק לנסות ליצור מציאות מתוך פנטזיית בנות מעוררת רחמים."

אלן הקדירה פנים כאשר הדפה מעליה ערמת דפים והושיטה את ידה אל ספל הקפה שלה. "אני רוצה להיאחז בפנטזיה הזו, תודה רבה."

"למה לבנות מגדלים באוויר אם הם יתמוטטו עלייך? כלומר – למה שנזדקק לגבר ברמה כמעט נואשת? אנחנו נשים מודרניות. אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות, נכון? נכון?" זו היתה קריאת קרב, אבל שלא במפתיע, השפעתה על אלן היתה קטנה.

"אה... נכון."

"נכון מאוד! אנחנו יכולות לנהל חיי חברה, ידידויות, קריירה ואפילו ילדים – מה שנרצה בלי להכניס לזה את המילה 'אהבה'. אנחנו לא זקוקות לגברים!"

"אה... היילי... את זוכרת, יש דבר אחד שגברים טובים בו?"

"מה?" היילי התבוננה בחברתה בפנים קודרים. "אה, זה. טוב, אז אני פשוט אצטרך לשלם תמורת זה, כנראה."

אלן ירקה קפה. "לשלם תמורת זה?"

היילי הרימה גבה. "תיקון גגות וכיורים דולפים וכאלה, לזה התכוונת, לא?"

"לא." אלן נענעה בראשה לשם הדגשה. "לא. לא לזה התכוונתי. את יודעת טוב מאוד למה התכוונתי."

"אולי פשוט אקנה לעצמי כמה כלים."

"כלים?"

עכשיו אלן נראתה סקרנית. כאשר היילי הבינה למה, היא הטתה את ראשה לאחור בהבעה מוגזמת של תיעוב. "יש לך מוח מלוכלך. התכוונתי לכלי עבודה אמיתיים. את יודעת, לתיקון הגג וכאלה."

"אה," הפטירה אלן. "בסדר, אז לא חשוב."

"טוב, את צודקת, יש דברים שמצריכים נוכחות של גבר אם רוצים לדבוק בתפקידים הישנים והמסורתיים – אבל הגבר אינו הכרחי. אני אלך ואקנה לי תיבת כלים קטנה וחמודה משלי. כלומר, הרי לא ייתכן שלא אוכל לתקן את הגג בעצמי."

אלן נראתה מבולבלת עכשיו. "על איזה גג אנחנו מדברות, לעזאזל?"

"גג רטורי."

אלן הנהנה. "כן. אני חושבת שפעם היה לי גג כזה. הוא דלף. אבל את יודעת, תיבת כלים לא תלחש לך שום-דבר בלילה ולא תחבק אותך בשנתך."

היילי נענעה בראשה. "החיבוקים יקרים מדי. זה יהיה נפלא. אני אכיר חברים חדשים, אני אתחיל ללמוד ואמצא לעצמי תחביבים, ואוכל להפסיק לדאוג לחיי האהבה שלי, אפסיק לחשוש מפני כל סוף-שבוע – האם תהיה לי פגישה או לא?" היא רכנה על השולחן הקטן והחוותה בידה. "במהלך החופשה התחלתי לחשוב – למה אני עושה את זה? היציאות גורמות לי להיות אומללה. אני מאושרת יותר כאשר אני בהפסקה מכל זה. לדאבוני, אף-פעם לא הארכתי בהפסקות האלה, מפני שמישהו תמיד שידך לי מישהו, ואני תמיד מסכימה לצאת, חושבת שהפעם זה יהיה שונה. למה אנחנו עושות את זה? למה אנחנו נאחזות ברעיון המגוחך שיש איזה גבר נפלא שמחכה לנו? מאיפה צץ מיתוס אהבת האמת הזה?"

"תפסיקי. את מדכדכת אותי."

"בדיוק. די במחשבה הזו שאין גבר מושלם כדי לגרום לנו לדיכאון. אז אנחנו נלחצות וסופגות המון זבל, רק כדי לחמוק מהמחשבה המשתקת והנוראה הזו שנהיה רווקות בגיל שלושים. נמאס לי. בטחתי ביותר מדי שקרנים, בזבזתי יותר זמן על לוזרים. זה נפסק ברגע זה."

"היילי, את מגוחכת. בסדר, אז לא היה לך מזל עם כמה מהחברים שלך..."

היילי הביטה בה.

"בסדר, אז עם כל החברים האחרונים שלך," תיקנה אלן בזעף. "אבל זה לא אומר שאין בשבילך איזה בחור הגון באיזה מקום."

"כן, אותו מישהו באיזה מקום חמקני. אולי הבחור שלי עוד לא נולד?"

אלן הצביעה בעפרונה. "אני רצינית. יש מישהו לכל אחת. חשוב יותר, המזל הרע שלך עם גברים אינו אומר שאת לא בסדר."

זה העניין, לא? שכן היה משהו לא בסדר אתה. מדובר בדפוס הרסני, קיוותה, לא בפגם אישיותי. משהו שניתן לתקן, הרגלים שניתן לשנות. זו משמעותה של השנה הזו. אם יש מטיל זהב במקום כלשהו בעולם, היא לא תמצא אותו אם תחזיק את אפה בבוץ מתוך יאוש צרוף. "אני פשוט זקוקה לזמן לעצמי," אמרה בקול שקט. "הרחק מזירת הפנויים והפנויות. אני צריכה זמן כדי להיחלץ מהמעגל הנורא הזה – ואז אוכל להתחיל מחדש."

"היילי..."

"את לא מבינה? אני חייבת להשתחרר מהדפוס ההרסני הזה שלי. לחפש אפשרויות אחרות. למצוא גברים מתאימים במקום גברים שאני מלבישה עליהם דברים שאינם קיימים בהם."

אלן גלגלה עיניים, אבל היילי ראתה בהן אהדה והבנה. "אני אתמוך בך בזה, אבל היילי, את צופה ביותר מדי תוכניות אירוח."

1
הבית היה נעול ונטוש. היא נקשה על הדלת במשך יובלות – ולבסוף החליטה לבחון את הידית.

היא טסה כמעט חצי עולם – ופגשה דלת נעולה. מה עכשיו? ג'יין אמרה לה שמישהו יקדם את פניה כאן.

זה לא סימן טוב, נכון?

אולי ה'מישהו' הזה פשוט מאחר. היא דחפה את המזוודה הצדה והתיישבה על המדרגה. ג'יין לא ענתה בסלולרי שלה, כך שהיא גיששה בתיקה אחר הדפס האי-מייל האחרון שלה כדי לבדוק שוב את שם הרחוב ומספר הבית. כן. היא היתה במקום הנכון, בשעה הנכונה, שכבר עברה לפני עשרים דקות, אבל לא היה כאן איש.

היא שלחה לג'יין הודעה, ואז הכניסה את הטלפון והיומן האלקטרוני לתיקה.

היא תחכה עוד זמן-מה.

ואז תיכנס לפאניקה.

לפחות הבית נראה נחמד. הרחוב היה יפה ושקט – אם לא לוקחים בחשבון את השאון שהקימו הילדים בצעקותיהם. מובן שבשביל מורה זהו רעש רקע בלבד.

היילי היתה כה מהופנטת למראה הילדים הרוכבים אנה ואנה על אופניהם ברחוב עד שכמעט צרחה כאשר צל נפל עליה.

"סליחה. לא התכוונתי להבהיל אותך. את ודאי היילי?"

היא מצמצה לעברו. הוא נראה כמו צל גבוה ומאיים מזווית זו, אבל לפחות הקול לא היה מאיים. אין ספק שזה ה'מישהו' ההוא. "מאיפה צצת?"

"מהבית הסמוך. קפצתי מעבר לגדר, כך שוודאי לא ראית אותי מתקרב. אני ג'ורדן הליפקס." הוא נע מעט והיא יכלה להתבונן בו. עדיין גבוה ומאיים ומחוספס – במה שהיא וחברותיה היו מכנות בחיים אחרים לוהט. "ג'יין ביקשה ממני לשאול מה קורה אתך כאשר תגיעי."

עושים גברים סקסיים גם באלסקה. לעזאזל.

אבל היא לא תראה סקסיות. לא. לא בחמשת החודשים הבאים. היא לא תראה שום-דבר סקסי, לא תשמע שום-דבר סקסי, לא תזכיר שום-דבר סקסי. היא מצמצה עד שהוא נראה שוב כמו צל בלתי מוגדר. כך זה בטוח יותר. "הי. ג'יין אמרה שמישהו יפגוש אותי כאן, ואני מניחה שזה אתה."

"משהו לא בסדר עם העיניים שלך?"

היילי מצמצה והוא נעשה ממוקד שוב. "מצטערת. זו השמש. יש לך מפתח בשבילי?"

"מפתח? לא."

"מה?"

"המפתח נמצא תמיד מתחת לעציץ." ג'ורדן נד בראשו לעבר עציץ טרה-קוטה גדול שעמד לצד הדלת. "ג'יין לא אמרה לך? תזיזי את העציץ ימינה ותמצאי אותו."

מפתח מתחת לעציץ? ברצינות? מה זה כאן, מקום מחוץ למסגרת הזמן המוכרת?

היא הזיזה את העציץ בעקב ידה. הוא חרק על הבטון המצולק והישן, אבל כן, המפתח היה שם. קצת חלוד, מגלה שבילה זמן רב למדי מחוץ לבית.

ג'ורדן נע, כמבקש לעזוב. "טוב. הכל בסדר? יש שאלות?"

היא הרימה את המפתח כדי להציגו בפני שכנה החדש והצביעה על עציץ הטרה-קוטה. "אני לא מאמינה! זה לא בסדר. זו הזמנה לכל רוצח סדרתי!"

"באמת?"

"כן! איך אוכל לדעת שמישהו לא שכפל אותו?"

הוא שפשף את עורפו בידו והתבונן בה כאילו היא המטורפת. "אני מניח שתמיד אפשר להחליף מנעולים. אם זה יגרום לך להרגיש יותר טוב."

"כלומר – למה אתה בכלל טורח לנעול את הדלת אם אתה משאיר את המפתח לידה, במקום הכי ברור מאליו?"

ג'ורדן הצטחק. "כן. בגלל זה אני אף-פעם לא נועל את הדלת שלי."

זה היה הלם תרבותי רציני לנערה מלוס-אנג'לס.

"ולא נרצחת עדיין במיטה שלך?"

"נראה לי שלא. אלסקה קרה מכדי להיות גיהנום והרחוב הזה רועש מכדי להיות גן-עדן." הוא נד בראשו לעבר הרחוב. "הימים האחרונים לפני תחילת שנת הלימודים. הם מנסים להכניס את כל ההנאות לרגעים האחרונים של החופשה. בדרך כלל המצב לא כל-כך נורא."

"זו לא בעיה עבורי. אני מורה. אנחנו אדישים לרעש הזה."

"זה ודאי נוח."

"כן. אנחנו לוקחים קורס מיוחד לזה בקולג'. 'סגירת אוזניים 101'."

למה היא מפטפטת ככה? ג'ורדן חייך לשמע הבדיחה המטופשת שלה והיא הרגישה את החיוך בקרביה. לעזאזל. אבל לא היתה שום סיבה לדאגה – הוא לא היה אפילו הטיפוס שלה. בכלל לא. לוהט, כן, אבל מחוספס מדי. היא אהבה בחורים יותר מסודרים. שערו היה ארוך מדי, סתור ומתולתל מעט, ולמרות שנראה שהתגלח לאחרונה, הרי שהגילוח לא היה מושלם, כאילו מיהר.

היא אהבה בחורים בעניבות וחליפות, שיער מסורק למשעי עד שהחליטה לשנות את המצב. היא אהבה מי גילוח מתוחכמים ונעליים מצוחצחות.

נעלי הטניס של הבחור הזה נראו כאילו ידעו עשורים טובים יותר.

היא הכניסה את המפתח לכיסה וקמה בתחושה טובה יותר, יודעת שלא תתפתה לשכנה החדש. היא הושיטה את ידה. "אני מניחה שג'יין אמרה לך איך קוראים לי, אבל למען הסדר הטוב – אני היילי רת'רפורד."

"ברוכה הבאה לאלסקה." ג'ורדן אחז בידה והיא חשבה שחשה בהבזק עניין בעיניו בזמן שחשה בחום ששעט במעלה זרועה. ידו היתה גדולה וחמימה והוא החזיק בידה רגע אחד יותר מדי.

אויש, לא.

"אני נשואה," אמרה ומשכה ממנו את ידה, מסתירה את ידה השמאלית מאחורי גבה כדי להסוות את העובדה שאין טבעת על אצבעה. "נשואה באושר. באושר גדול."

שעשוע ריצד בעיניו – עיניים כסופות – ושריר בזווית פיו קפץ, כאילו הוא כובש חיוך. היילי חרקה שיניים כאשר תחושה לא נוחה השתלטה עליה. בעדינות, נערה!

"ברכותי," אמר ג'ורדן. "אני מאושר בשבילך."

"אבא!"

אחד החוליגנים הקטנים שהתרוצצו ברחוב הגיע בריצה וקפץ על גב אביו.

לעזאזל. לבחור יש משפחה והיא כיוונה לעברו אקדח בלי שום סיבה. נראה שהאנטנה שלה חלודה.

פני שדון התבוננו בה מעבר לכתף אביו. הוא נראה כבן שבע או שמונה. יכול להיות שיהיה בכיתה שלה, חשבה היילי בהתרגשות. היא אהבה את התחושה שבמפגש הראשון עם כיתה חדשה, בהכרת השוני הנובע מהאישיויות הייחודיות של כל אחד מן הילדים. "הי!" אמר הילד ונופף ביד מלוכלכת, והיילי חייכה אליו.

"שלום. איך קוראים לך?"

"סיימון. את מיס לודין החדשה?"

ג'ורדן אחז בבנו והורידו אל הקרקע. "שמה גברת רת'רפורד. סיימון ילמד בכיתה שלך," אמר להיילי.

"אני מבינה!" היא חייכה אל תלמידה החדש. "נעים מאוד, סיימון! אולי תוכל להראות לי את הדרך לבית-הספר. מיז לודין אמרה לי שההליכה לשם לוקחת לא יותר משתי דקות."

הילד בהה בה. "אני גר בצד השני של בית-הספר. שם!" הוא הצביע מזרחה. "אני נוסע באוטובוס של בית-הספר."

"סיימון גר עם אמו ואביו החורג," הבהיר ג'ורדן. "אבל הוא מבלה זמן רב כאן, אתי."

היילי החליטה להרגיש פחות נבוכה בשל תקרית האקדח. "אני מבינה."

"מיס לודין היא מורה נורא קולית. היא יותר יפה ממך. והיא מיס, ולא גברת."

הזעף הקל על פניו של הילד והנימה המתפנקת בקולו עוררו פעמוני אזהרה בראשה. אם הילדים מעריצים את המורה הקבועה שלהם, אז לא יהיה לה קל שם. יכול להיות שיעבור זמן עד שיקבלו אותה.

טוב, זה חלק מהחבילה. חלק מהאתגר.

"סיימון!" ג'ורדן הניח את ידו על כתפו של בנו וניער אותו בעדינות. "אתה יודע טוב מאוד שדיברת בצורה מאוד לא נחמדה. תתנצל בפני גברת רת'רפורד."

"מצטער," אמר הילד בהבעה יחודית לילדים, שפירושה שאינם מצטערים כלל.

"אני יודעת שלא התכוונת לפגוע ברגשותי," אמרה לילד. "ההתנצלות התקבלה."

הילד רטן ורץ לדרכו. היילי הכניסה את ידה לכיסה כדי להוציא את המפתח החלוד. "טוב, אני מניחה שאכנס פנימה ואתחיל לבחון את ביתי החדש."

"כמובן. האם בעלך יצטרף אלייך בקרוב?" שאל ג'ורדן.

זו הבעיה עם החלטות בנות רגע. עוד לא היה לה סיפור מוכן. "לא. הוא... הוא לא כאן. אנחנו לא נתראה שוב עד חג-המולד."

ג'ורדן הנהן. "זה קשה. הוא עובד רחוק?"

"כן."

"איזו עבודה לוקחת אותו כל-כך רחוק?"

שאלות, שאלות – והיעדר תשובות מצדה. היא בחנה אותו, מנסה לא לראות כיצד הסוודר מתאים לגופו. האם תוכל להגיד שזה לא עסקו?

לא. זו תהיה גסות רוח בלתי נסבלת מצד מורה בבית-ספר יסודי בעיר כל-כך קטנה. הוא שכן להוט לעזור, ידיד של ג'יין. זה לא יועיל לתדמית שלה בשכונה.

איזה עיסוק לוקח גברים למקומות רחוקים למשך חודשים ארוכים? הבזק של השראה הלם בה ובדיוק בזמן, אם לשפוט על פי הבעת הפנים התמהה של ג'ורדן, שהמתין לתשובה שלה. "הוא עובד על אסדת נפט."

"אסדת נפט? ברצינות?"

"כן." דומה שג'ורדן חיכה להרחבה, והיא הרחיבה. "הוא לא כאן. הוא בסיביר. אז הוא לא יכול לחזור הביתה לעתים קרובות מדי."

ג'ורדן הרים גבות. "הוא בסיביר?"

היא התחילה להתפלל שיש אסדות נפט בסיביר. זה ילמד אותה להכין את שיעורי הבית שלה בזמן. "כן. בסיביר. אסדת נפט."

"מרתק. אני לא מבין הרבה באסדות נפט. איזו עבודה עושה מר רת'רפורד?"

היילי ניסתה לראות בעיני רוחה את בעלה הבדיוני. בחור של אסדות נפט, לכן המראה האהוב עליה לא יתאים כאן. "הוא מהנדס," אמרה בהבזק השראה שני. "הוא שומר על הציוד וכו'." לא רע! היא חייכה בגאווה. הצלה מעולה. תשובה מעורפלת, אבל מפורטת דיה כדי לא לעורר חשדות. היא תוכל לעשות את זה. כן. היא מסוגלת לשקר כמו מקצוענית.

היא מסוגלת לשקר כמו גבר.

"אני מבין. טוב – אני חושב שהבית בסדר. אם יהיו בעיות, תוכלי לפנות אלי – או להתקשר אל בעל הבית אם זה משהו רציני."

"רציני? כמו מה?"

ג'ורדן משך בכתפיו. "אני לא יודע. אני סתם חוזר על המסר של ג'יין. היא השאירה כמה דברים במקרר. ויש כמה ארוחות קפואות במקפיא."

"נפלא. זה מאוד נחמד מצדה."

הוא הנהן. "ג'יין היא אדם נחמד. היא אמרה לי שהשאירה בבית המון פתקים כדי להסביר כל דבר – אבל אם תהיה לך בעיה, המספר שלי מתוכנת בטלפון שלה." הוא הזדקף מהגדר וחייך אליה. היה לו חיוך הורס, למרות שהיא לא הבחינה גם בדברים האלה. "אבל למעשה, צעקה דרך החלון תעבוד באותה מידה," הוסיף ופנה ללכת. "תשמרי על עצמך!"

הבחור הזה מתוכנת בטלפון של ג'יין?

וסיימון מעריץ את ג'יין.

הממ. זה מאוד מעניין.

"תודה!" היא נופפה אל הילד הקטן שעמד בין גדרות שני הבתים. "נתראה בבית-הספר, סיימון!"

הילד הקדיר פנים אבל נופף בחזרה בחוסר רצון. היילי חייכה וחיכתה בקוצר רוח לפגישה עם הילד בבית-הספר. טבעי שהילד יתגעגע למורה שהוא אוהב, אבל בסופו של דבר היא תצליח לזכות בלבו.

ישימון – כך כינתה את הבית לכבוד האופן בו הוריה טענו שהיא נוסעת ל'ישימון' – היה גדול יותר ונרחב יותר מהמצופה; גדול יותר מכפי שנראה מבחוץ. היה בו המון מקום לאדם אחד. ג'יין השאירה הכל מסודר ונקי – למרות שכמה משטחים לבשו צהוב בשל הפתקים הדבוקים אליהם.

הבית נראה מוצק ויציב, ולאחר שתפעיל את התנור היא תתחמם, ואין זה משנה כמה קר יהיה בחוץ. ברור שהבתים כאן חייבים להיות מוצקים ויציבים כדי לשאת את החורף הקשה.

היה כאן שקט, כפי שהבחינה כאשר המתינה בחוץ. שישה בתים עמדו בסמטה ללא מוצא, כל אחד בעל חצר גדולה. כאשר הילדים נבלעו בבתים לארוחת ערב היה שקט כל-כך עד שהיא שמעה את שעטת דמה באוזניה. מובן שזה ייעלם עם הזמן. היא תתרגל לשקט הזה, בדיוק כפי שבעבר נאלצה להתרגל לנהמה הבלתי פוסקת של התנועה בכבישים, לערפיח באוויר ולהיעדר שמים תכולים. ואז, כאשר היא תחזור, היא תצטרך להתאקלם שוב באל.איי. זו לא תהיה בעיה. בני האדם הנם גזע גמיש. הם יכולים להתרגל לכל דבר.

בדיוק כמו שהיא התרגלה להיות רווקה שאינה מחפשת גבר. זה הלך נהדר. זה היה נהדר. היא אפילו לא הביטה בגברים בצורה שונה מכפי שהביטה בעצים ובשמים, או בשקית סוכריות גדולה. היא לא הבחינה אפילו בעיניים כסופות סקסיות או בחיוכים הורסים או ב –

לא. היא פתחה את שקית הסוכריות המצופות שוקולד ושפכה את תוכנה לקערית זכוכית. היא לא הבינה בדברים האלה כלל.

היא נטלה חופן סוכריות וניגשה אל הדלת האחורית. החצר מאחור היתה ענקית. היא נבלעה ביער שמאחורי הבית. היא פתחה את הדלת ויצאה אל המרפסת, שואפת אוויר צח ונקי. מה יקרה שם בחורף, כשמרבד עבה של שלג יכסה את הקרקע ויחנוק את ענפי האילנות ויצבע את השמים בפלדה?

הכל יהיה יפהפה. מפחיד.

כמה נורא יהיה החורף כאן? הצד הקליפורני היורמי שלה התעורר לחיים.

טוב, בקרוב תדע. זו תהיה הרפתקה.

על מרפסת העץ היה ג'קוזי. מעניין. היא לא יכלה לראות את עצמה שם באמצע החורף, כשפתיתי השלג נושרים לתוך המים המהבילים, אבל לעולם אין לדעת. זה יכול להיות נחמד. או לפחות בבחינת חוויה ראויה. היא מעולם לא שכבה בג'קוזי כשקרח נושר משערה.

הרפתקה, נכון? שאלה הנערה הקליפורנית הפנימית שבתוכה בנימה סרקסטית. היילי התעלמה ממנה. היא ירדה מהמרפסת ורצה אל גדר העץ הנמוכה והציצה מעליה. כן. לא היו שם עצי נוי כחושים. זה היה יער אמיתי. יער אמיתי עם עצים ענקיים ואמיתיים. לא עצי עיר יורמים.

כמה צעדים מהחצר שלה והיא במעבה היער.

היילי חייכה.

זה היה כל-כך קולי!

הנמען: כולם

השולח: היילי@גלות עצמית.קום

הנושא: מתגעגעים אלי?

הי, חברים! נחשו איפה אני! לא, אתם בחיים לא תנחשו, אז אני אספר לכם – אלסקה!

אני משתתפת בתוכנית של חילופי מורים, ולפני שתשאלו: לא סיפרתי לכם מפני שהייתם מנסים לשכנע אותי לרדת מזה. עכשיו כבר מאוחר מדי! אל תדאגו – אני בסדר. זה יהיה כיף.

אני אהיה כאן במשך סימסטר אחד בלבד, אז אני אחזור לפני חג-המולד. לא יהיה לכם די זמן להתגעגע אלי, אבל אני יודעת שתנסו. אני כוללת את הכתובת שלי ואת מספר הטלפון שלי – אבל אי-מייל הוא הדרך הקלה ביותר למורות בודדות, לא?

באהבה מהצפון,

היילי.

הטלפון צלצל שתי דקות אחרי שאיתרה את המחשב של ג'יין ושלחה את המכתב לכל חבריה. היא הרימה את השפופרת והימרה בינה לבינה באשר לזהות המתקשר.

"את איפה?"

"כן, אלן."

היילי חייכה והרחיקה את השפופרת מאוזנה. היא עשתה את זה בכוונה – לא סיפרה לאף-אחד מחבריה מה בכוונתה לעשות. הם היו משכנעים אותה לשנות את דעתה. עכשיו היה כבר מאוחר מדי, והיא היתה משוכנעת שינסו בכל זאת. טוב, הם יוכלו לנסות כרצונם – כבר מאוחר מדי. היא התחייבה להישאר כאן במשך חמישה חודשים. גם אם תרצה, היא לא תוכל לחזור עד חג-המולד. מושלם.

"הי, אלן!"

"בבקשה תגידי לי שהזית או שהיית שתויה – או שניהם – כאשר כתבת את המייל הזה."

"מצטערת לאכזב אותך."

"איפה את?"

"באלסקה," אמרה שוב. "בדיוק כמו שכתוב במייל שלי."

אלן גידפה. "קיוויתי שזו עוד אחת מהבדיחות שלך. מה פתאום עברת לאלסקה? ובלי להגיד לי!"

"לא עברתי. זה רק לסימסטר אחד."

"מה תעשי שם?"

"מה שעשיתי בבית. אלמד כיתה ג'. המורה שלהם מחליפה אותי בבית, כך שתפגשי אותה בשבוע הבא. היא מתגוררת בדירה שלי."

"זרה גמורה מתגוררת בדירה שלך?"

"כן. ואני מתגוררת בבית שלה. נכון שתוכנית חילופי המורים הזו היא רעיון מבריק?"

"איזו תוכנית לחילופי מורים?"

"תוכנית ניסיונית חדשה. כולנו קיבלנו מיילים על כך לפני כמה חודשים, זוכרת? הזדמנות להרחיב אופקים, לחפש אתגרים חדשים, לחזור עם חזון אחר, בלה, בלה, בלה."

"אבל... אבל... אלסקה?" צווחה אלן. "היילי, האם יצאת מדעתך?"

"למה? מה לא בסדר באלסקה?"

"אלסקה בסדר גמור – חוץ מהעובדה שהיא הכי רחוקה שאפשר בלי להגר לארץ אחרת."

"יש לנו טלפונים. אי-מיילים. זה לא הרבה יותר גרוע מאשר להיות במדינה סמוכה."

"את לא מכירה שם אף-אחד!"

"זה מה שטוב כאן. אני מתרחקת מכל האנשים שיש להם בעיה עם ההחלטה שלי להתרחק השנה מגברים."

"האם בזה מדובר?"

"באופן חלקי."

"אני מבינה. אז התוכנית שלך היא להיות מתבודדת – את מבינה את הבעיה?"

"אל תהיי מגוחכת, אלן! אני לא הופכת למתבודדת!"

"מעבר לאלסקה, בה אינך מכירה אף-אחד – בלי לדבר עם החברים הקרובים ביותר שלך... טוב, או שאת עוברת התמוטטות עצבים, משבר גיל אמצע החיים מוקדם או שפשוט החלטת על שינוי בדרך החיים שלך, שיתאים למדיניות האין גברים והמחשבה על התבודדות נשמעת כמו חופשה נחמדה מהחיים."

היילי בחרה להתעלם מהעקיצות אודות משבר אמצע החיים. משבר גיל השלושים היה גרוע דיו. "רואה? את חלק מקשר כלל עולמי! אני לא מתבודדת רק מפני שאני לא יוצאת עם אף-אחד ומפני שהחלטתי שאני זקוקה קצת לשינוי בנוף!"

"למה נזקקת דווקא לנוף אלסקה?"

"הוא נשמע מעניין. עיר קטנה באלסקה – משהו שונה לגמרי ממה שאני מכירה."

"אלסקה קרה!"

"אלסקה יפהפיה," החזירה. "השלג, הקרח, האור הצפוני, הנופים... הכל מדהים. תמיד רציתי לבקר כאן. אני מתה כבר לתחילת החורף."

"קפוא שם!"

"מרתק כאן. את צריכה לראות את היער מאחורי הבית שלי! הוא מדהים. נראה כמו מקום מתאים לטרזן."

"טרזן? עכשיו את כבר מדברת גם על יבשת לא נכונה. איך הגברים באלסקה?"

היילי התעלמה מזה. "ואני מתה כבר לראות את האור הצפוני."

"את נערה קליפורנית, זוכרת? את תמותי מקור!"

"לא. אני פשוט זקוקה לכמה שכבות של בגדים, זה הכל. זה התירוץ הנפלא ביותר לרכישת קשמיר."

"אבל... אבל... אין שם קניונים!"

היילי גלגלה עיניים. "אלן, אני באלסקה, לא בקוטב הצפוני. אני די קרובה לאנקורג'. מובן שיש כאן קניונים." היא תצטרך לתפוס טרמפ לשם. או להשיג מכונית וללמוד לנהוג בחורף.

"היילי, אלסקה נמצאת במרחק מיליון מיילים מכאן!"

היא חייכה. "בדיוק."

אלן נאנחה בכובד. היילי יכלה כמעט לראותה מסירה את משקפיה וצובטת את גשר אפה. "אני חושבת שאת לא מבינה את חומרת המצב. את במרחק מיליון מיילים מכאן!"

"כן. שמעתי אותך בפעם הראשונה. זה בדיוק העניין."

"רחוקה ממני!" יבבה אלן.

"טוב, זה נכון." כן. היא תתגעגע לחברים שלה. "אבל אני אכתוב לך מיילים. כל הזמן. אני אנדנד ואגנח ואיילל ואתלונן, כמו תמיד. את לא תשימי לב אפילו שאני לא שם."

"בטח! למה אלסקה? יש גברים באלסקה, את יודעת. יש גברים בכל מקום, תודה לאל."

"רציתי לחיות זמן-מה באווירה אחרת, להכיר אנשים אחרים. כאן לא יהיו חברים מלאים כוונות טובות שישלחו אותי לפגישות מחרידות, לא יהיו קרובי משפחה שיביטו בי בעיניים עצובות וינידו בראשיהם בעודם מדברים על נישואים ותינוקות – את מבינה למה זה מושלם?"

"את תכירי אנשים חדשים שיהיו להוטים באותה מידה לעזור לך למצוא אהבת אמת. תוך חודש תהיי במצב זהה. זה לא יפתור כלום."

"אני מספרת לכולם שאני נשואה. כבר התחלתי בזה." טבעת. היא תצטרך לקנות טבעת. ולמצוא שכן רכלן שיעשה את העבודה. ג'ורדן לא נראה הטיפוס המתאים.

"באמת? ואיפה הבעל הבדיוני שלך? את מחזיקה אותו בעליית הגג?"

"זה החלק המבריק באמת. הוא נמצא על אסדת נפט במקום כלשהו לחופי סיביר וחוזר הביתה לכמה שבועות בלבד מדי חצי שנה."

"סיביר?"

היילי הקדירה פנים. למה כולם אומרים סיביר בנימת קול כזו? "כן."

"למה סיביר?"

"אני לא יודעת. זה היה הדבר הראשון שעלה לי בראש. אסדת נפט – סיביר. אולי ראיתי משהו על זה באחת מתוכניות דיסקברי בהן אני צופה כשאני לא מצליחה להירדם."

"האם בתוכנית הראו הרבה חתיכים באסדות הנפט האלה?"

"אני לא זוכרת. אבל עכשיו יש שם אחד. בעלי, רוברט."

"רוברט?"

"כן. רוברט."

"את מטורפת? האם היית מתחתנת עם גבר שנמצא רוב הזמן בצד השני של העולם? איזה יחסים הם אלה?"

"זה לא ממש רלוונטי, נכון? הוא לא ממשי. הוא בדוי."

אלן נחרה בבוז. "מאוד יצירתי. אני זקוקה למשקה. האם סיביר נמצאת בכלל על איזה חוף?"

"כמובן! היא ענקית. חייב להיות לה חוף."

"חוף אמיתי, או סתם חתיכת קרח?"

השתררה שתיקה מביכה, שהיתה מלאה מבוכה הדדית נוכח הבורות הגיאוגרפית שלהן. "בטח שיש לה חוף," אמרה היילי בחוסר בטחון. "כלומר, כמובן שלא מדובר בחופים שטופי שמש, אבל יש לה חוף!"

"בעל בסיביר. כמה נוח. הוא לא רחוק. כל מה שאת צריכה לעשות זה לחצות את הקוטב הצפוני. אבל בואי נחזור לנושא המרכזי כאן. אני."

היילי צחקה. "גם אני אתגעגע אלייך, אלן."

"מי יילך אתי לצפות בסרטים בשחור-לבן בימי ראשון בערב? מי?"

הן המשיכו לשוחח במשך עוד כמה דקות לפני שהיילי ניתקה והתנשמה בהקלה. כולם יידעו בקרוב, גם אלה שלא קיבלו את המייל שלה.

הפתקים כיסו את כל הבית, מהסברים אודות המוזרויות של מדיח-הכלים ועד תזכורת אמהית למרוח קרם הגנה נגד השמש בימי חורף בהירים. היילי אספה אותם כאשר נתקלה בהם, מחייכת כאשר נזכרה בג'יין. היא ידעה שג'יין בת גילה בערך, אבל עם כל העצות האמהיות שמילאו את הבית אפשר היה לחשוב שמדובר בגברת מאפירה עם משקפי צבט. אולי החשדות שלה ביחס לג'יין וג'ורדן היו לגמרי לא לעניין.

היא קטפה פתק מעל ברז המטבח והצמידה אותו למקרר באמצעות מגנט לצד הודעות מטבח אחרות. קרוב לוודאי שתיתקל בעוד פתקים כאלה בשבועות הבאים.

הטלפון צלצל שוב, דקות ספורות אחרי שגמרה לפרוק את חפציה וביקשה לבחור פתק צהוב – מסומן בארוחת ערב קפואה.

"בסדר, היו לך שעתיים. מוכנה לחזור הביתה?" שאלה אלן בלי הקדמות.

היילי צחקה. "לא."

"את יודעת מה יחס גברים:נשים באלסקה?"

"לא."

"הרגע בדקתי את זה בשבילך. הוא לא פועל לטובתך. עדיף לך לחיות כאן, במקום בו אין מספיק גברים."

"יכול להיות שיש כאן יותר גברים, אבל כאן אני לא פנויה, ואין מי שיסתור את דברי בעניין הזה. זה מושלם."

אלן נחרה בבוז. "זה לא יילך. את בטח יודעת, היילי, שאם את מחליטה לא לצאת יותר עם גברים, אז בדיוק אז יופיעו כל הגברים הנכונים לפנייך. זה חוק קוסמי."

"חוקים קוסמיים נועדו להפרה."

"תזכרי את זה ואל תתני לאהבת אמת לחמוק ממך."

"שוב אהבת אמת?"

"אני רצינית. עקרונות אינם שווים קורבנות שווא. אם הבחור הנכון יופיע – אל תגרשי אותו בלי בדיקה. מבטיחה?"

נשמע רחש ליד הדלת. היילי הרימה גבה ולשניה תהתה אם אלן ביימה את זה. "חכי שניה, נדמה לי שאהבת אמת דופקת בדלת ברגע זה ממש."

"אני אחכה," ענתה אלן אבל היילי נטלה עמה את חוט הטלפון. היא הציצה דרך העינית אבל לא ראתה דבר. היא פתחה את הדלת, מוטרדת לראות שאין שם שרשרת בטחון.

"מיאו," אמר מישהו בנימוס והיא השפילה את מבטה כדי לפגוש עיניים ירוקות בגובה הקרסול. זה היה חתלתול זעיר, מקסים ובעל פסים בצבעים כתום ולבן. הוא נלחץ דרך הפתח ונכנס לתוך הבית. היילי הציצה החוצה, לא ראתה דבר וסגרה את הדלת.

"טוב, נראה שיש לנו אהבת אמת," אמרה לאלן. "חתלתול קטנטן נכנס הרגע וביקש מקלט מדיני ואין לי מושג לאן הוא נעלם."

אלן גנחה. "נפלא. זכר או נקבה? האם הוא נראה כמו חתול רחוב או בית? שמעתי שמייצרים היום קופסאות צרכים שמתנקות מעצמן."

"אני לא יכולה להחזיק בו," מחתה היילי ועברה מחדר לחדר בחיפוש אחר החתול. "אני לא מבינה כלום בחיות. ואני לא יכולה לקחת אותו אתי הביתה בעוד שישה חודשים. אסור להכניס חיות לדירה שלי."

"אל תיבהלי. אני בטוחה שלא תוכלי להחזיק בו בכל מקרה. הוא בטח שייך לשכנים."

היילי הצמידה את הטלפון לכתפה וצללה אחר זנב מתנדנד שנבלע בתוך ארון המטבח. "צא משם, גנב קטן," הפטירה. "איך אתה יכול להריח טונה מתוך קופסה סגורה? ואיך הצלחת לפתוח את הארון?"

"החתול פתח ארון?"

"אני לא השארתי אותו פתוח ועכשיו הוא בפנים." היילי אחזה את החתול בגופו והוציאה אותו מהארון. זנב קטן כשכש בכעס ואז החתלתול שרק לעומתה.

"זה זכר?"

"אני לא יודעת." היא הרימה את החתול וניסתה לבחון את חלקי הגוף הרלוונטיים. "אין לי מושג. האם יש דרך לדעת?"

"הממ? קולר כחול או ורוד? או אולי תג שם?"

"אין קולר. רק שניה – עוד מישהו דופק בדלת." היא פתחה את הדלת כשהטלפון בין אוזנה לכתפה והחתול נועץ את טפריו בכתפה השניה. הפעם היה בן אדם בפתח. בן אדם מחוספס ולוהט.

כמובן שזה החתול שלו.

"שוב הי. האם קיבלת לאחרונה אורח מהזן החתולי?" היילי רחרחה וג'ורדן הבחין בחתול התלוי מכתפה. "אני רואה שנפגשתם."

"זה החתול שלך?" היילי ניסתה להוריד מעליה את החתלתול, אבל הטפרים היו נעוצים בסוודר שלה – וכמה בגופה. "אויש! זה בחור או בחורה?"

"נקבה."

"אתה בטוח? היא מתנהגת כמו בן."

"אני וטרינר, כך שאני יודע. היא נקבה."

"והיא שלך?"

"לא, היא לא שלי. זו הלנה. ודומה שהיא נדבקה אלייך. אני יכול לעזור?"

הלנה יללה ונעצה את טפריה עמוק יותר. היילי צעקה. "איכס! מה היא מנסה לעשות, לקעקע את הכתף שלי? תוריד אותה ממני."

"אני מנסה." ג'ורדן התכופף לעברה בזמן שהוציא את ציפורניה של הלנה מכתפה של היילי. לאחר נצח קטן התיישר לבסוף כשהחתלתולה הקטנה בזרועותיו. היילי הבחינה בכך שהיא לא נעצה בעורו את ציפורניה.

היא נהמה.

כמה אופייני.

"את בסדר?" שאל ג'ורדן.

"הא?" ממש כמו הלנה, גם תשומת לבה של היילי הוסחה. זה היה הריח שלו. לא משהו מתוחכם, כמובן, זה לא היה מתאים לו – אלא משהו אפילו טוב יותר. ריח של חוץ. טבעי ורענן. פרימיטיבי. גברי. סקסי באופן בוטה.

בסדר, היילי, על המחשבה הזו תבלי עוד חצי שעה על ההליכון.

לכל הרוחות! זה לא מבשר טובות.

"כן, אני בסדר. נדמה לי." היא שפשפה את כתפה. "לא נגרם נזק בלתי הפיך. היא כל-כך מתוקה! חתולים כתומים הם כל-כך מתוקים. היא גרה קרוב לכאן?"

"היא לא שייכת לאף-אחד. היא הופיעה לפני כמה שבועות והתחננה לאוכל מכל מי שגר ברחוב." הוא ליטף את החתלתולה והיא יללה והחליקה את ראשה כנגד כפו. "היא נהגה להסתובב עם ג'יין, אז את ודאי תראי אותה המון." הוא הניח את החתולה על הסף והיא זינקה פנימה, עוצרת רק לשניה כדי להתחכך ברגליה של היילי, משאירה אחריה עוד פלומה דקה של שיער כתום רך.

"היא מצאה במטבח קופסת טונה. למעשה, ערמה שלמה של קופסאות. נראה שהיא מכירה את הדרך."

שפתיו התעקלו. "זה מסביר את אהבתה לג'יין. ואת אהבתה המיידית אלייך." כתפיו התרוממו במשיכה ומשכו את תשומת לבה המתמרדת לגוף בנוי לתלפיות חבוי מתחת לסוודר הזה, ואז החל לפנות. "בכל מקרה, רק רציתי לספר לך עליה, מאחר שראיתי אותה עושה את דרכה אלייך."

היילי הביטה לאחור. החתולה קיפצה ליד ארון המטבח, ממתינה בקוצר רוח שתבוא ותגיש לה טונה. "מה לעשות אתה?" קראה בעקבות ג'ורדן.

הוא הסתובב, משך בכתפיו שוב כשידיו בכיסי המכנסיים המהוהים והמאוד צמודים שלו. "היא חתולת רחוב-בית. אם את רוצה, תני לה להישאר, או שתוציאי אותה החוצה. היא תקלוט את המצב אם לא תאכילי אותה או תלטפי אותה, ותמצא לעצמה קורבן אחר."

"להשליך אותה החוצה?" זה נראה קצת אכזרי. "איפה היא תישן?"

ג'ורדן צחק וקפץ מעל הגדר. "בכל מקום," קרא אליה. "היא חתולה. חתולים יודעים טוב מכל אחד אחר שפראייר נולד כל דקה."

היילי סגרה את הדלת ונשענה עליה, עיניה עצומות. לא, לא, לא, לא.

למה דווקא גבר כזה צריך להתגורר בבית הסמוך? למה היא צריכה להימשך אל הגבר הראשון שפגשה כאן? האם ההתמכרות שלה היא שדוחפת אותה לעבר הגבר הפנוי הראשון הנקרה על דרכה?

אבל היא תילחם בזה. היא תוכל וזה מה שתעשה.

היא שכחה לגמרי את אלן כאשר נשמע רחש מן הטלפון, שהיה עדיין בידה. היא הצמידה את השפופרת אל אוזנה. "הי. מצטערת שנתתי לך לחכות."

"לא הפריע לי. שמעתי הכל. מי זה היה?"

היילי חרקה שיניים בניסיון לדבר בקול יציב. נונשלנטי אבל לא יותר מדי, אחרת אלן תקלוט מיד. אלן הצטיינה בקריאת קולות, פרצופים – מחשבות. "אף-אחד. סתם שכן. מישהו שג'יין שלחה כדי למסור לי את המפתח."

קולה של אלן נעשה זחוח. "יחסית לאף-אחד, הוא נשמע די סקסי."

בטח. כשלון מוחלט. למה ציפתה? "לא. לא סקסי בכלל. הוא בן שישים-ותשע, קירח, נטול שיניים ולגמרי לא הטיפוס שלי."

"את משקרת. הוא נשמע חתיך. הרטט הנמוך הזה... מממ. כן, הוא מוצא חן בעיני."

"זה רק קול! לכולנו יש קול!"

"אני בטוחה שהוא היה יכול לגרום לעורך להתחדד אם הוא היה לוחש משהו באוזנך. כמו, נניח, על רחבת הריקודים? מצמיד אותך אליו, הראש שלך על הכתף שלו, שואפת לקרבך את הניחוח הגברי שלו בזמן שאתם נעים יחד לצלילי בלדה רומנטית כלשהי, שניכם בתואם מוחלט..."

"נו, באמת, אלן! סתמי כבר! לכי לכתוב שיר!"

"עוד רגע. אני רק זקוקה לעוד כמה עובדות בסיסיות, ואז אפסיק, אני מבטיחה. איך קוראים לו?"

היה קל יותר להיכנע ולגמור עם זה. "שמו ג'ורדן הליפקס. הוא וטרינר. ודאי בסביבות שלושים-וחמש או משהו. יש לו ילד בכיתה שלי. מספיק מידע?"

"ילד? אבל הוא פנוי?"

"כן."

"נפלא. איך הוא נראה?"

"עיניים אפורות, שיער חום עבה וגלי, מראה מחוספס, אבל אצלו זה נראה טוב. גבוה, הוא לובש ג'ינס וסוודרים באופן שיכול לגרום לנשים ברגעים החלשים ביותר שלהן לרצות לקרוע אותם מעליו. מרוצה?"

"וואו! ממש הסתכלת עליו, לא? הכרת אותו לפני שעתיים בלבד!"

"אני יודעת," הודתה היילי בהרגשה איומה. "הוא פשוט טיפוס כזה. בואי לבקר ותראי אותו בעצמך. הוא לא בשבילי. כבר אמרתי לו שאני נשואה, בסדר? הבהרתי לו שאני מחוץ לתחום."

אלן נאנחה בקול כה רם עד שהיילי חשבה שמשב אוויר יגיע אליה דרך השפופרת. "ידעתי. לא אמרתי לך את זה? גבר מתאים בפוטנציה מופיע ביומך הראשון באלסקה, ואת מגרשת אותו."

"אלן, ביי!"