פרק ראשון
החלטה
חבורת נערים קרבה אל הבית הדו קומתי בפאתי הכפר ונעמדה מולו בצורה מתגרה. הם דיברו ביניהם בפולנית. החליפו בדיחות. אחד מהם אזר עוז וצעק:
"מכשפה!"
תריסי הבית נותרו מוגפים. כל תנועה לא נראתה.
"מכשפה! תראי את הפרצוף שלך!"
נראה שהבית ידע ימים יפים יותר. שתי קומות, מבודד, על שפת הנהר. פעם מישהו תכנן ובנה אותו בלב מלא אהבה ותקווה. עתה הוא נראה מוזנח. צמחים מטפסים גדלו פרא על גבי הקירות החיצוניים, ואף את הארובה כיסו, ארובה שנראה ששנים רבות כבר לא העלתה עשן. חדי עין היו יכולים להבחין מאחורי הצמחייה הפראית במגן דויד מצויר ביד גסה על חלקו הנמוך של הקיר. לא קל לראותו. לא בלבד שהוא היה מוסתר על ידי הצמחים, אלא נראה שמישהו ניסה למחקו. חלק מקודקודי המשולשים המרכיבים אותו הוחלף בקווים גסים של אבן שניסתה לטשטשו.
הנערים נטלו חלוקי אבנים מהשביל. בחשש אך בהחלטיות יידו אותם על התריסים. בפגעם, השמיעו האבנים קול פיצוץ שהחריד את האוויר, וגרם אף לצפרים להפסיק את זמרתם ולהצטנף בשקט מתוח של המתנה לבאות.
תריסי הבית נותרו מוגפים.
"תברחו. היא יוצאת!" קרא לפתע אחד מהם.
החבורה נסה בבהלה מהולה בקולות צחוק על עצם פחדם. בלי להביט לאחור.
חלונות הבית נשארו מוגפים. כל תנועת חיים לא נראתה בו.
מלחמה עדיין כאן. רסיסי פגזים מזעזעים את הבית.
פניו של אהרון היו חרושי קמטים, אך עיניו צעירות כעיני ילד. בפעם העשרת-אלפים חלפו עיניו על השורות בדף שהצהיב מיושן ומתלאות. אומנם המילים כבר לא היו מורכבות מאותיות, אלא מכתמי דיו מרוחים, ששרדו תופת, אך הוא הכיר את הטקסט בעל פה.
'כאשר ילדתי אותך אהובתי שלי לא חשבתי שאחרי שש שנים אכתוב אלייך מכתב בעל תוכן כזה. ביום שני אנחנו נוסעים, אבא ואני עם עוד 46 משפחות ליעד בלתי ידוע. אינני יודעת אם אראה אותך שוב, ילדתי היקרה אני לוקחת עימי את דמותך, את קולך היקר, את ריח הגוף החמים שלך, את קצב הנשימות התמימות שלך, את עיניך החומות הגדולות שרוצות לבלוע את העולם. את הצחוק ואת הבכי...'
קולות צריחה בגרמנית נשמעו באזניו, משק צעדים של נעליים מסומרות, דפיקות רמות בדלת רחוקה, מטח יריות קצר וזעקות שבר. רייזל חיבקה את מכל’ה בפינת החדר.
למטה, בלובי המפואר של בית האבות, חבורה של זקנים שיחקה 'בינגו'. נראה היה בבירור שידם משגת לדאוג לכך שהישורת האחרונה של חייהם תהיה בתנאי חמישה כוכבים. האהבות, השנאות, החלומות, האכזבות, הציפיות, הכול נמוג, ועתה כל כח ריכוזם היה מופנה להאזנה לקולה הנמרץ של המנחה. היא הכריזה על המספרים, והם בדקו ביסודיות המתאימה לגילם, אם המספר המוכרז מצוי היה באמתחתם. אם אכן נמצא ברשותם, סימנו לידו "וי" גדול, ללא התלהבות, בפנים ריקות, כמישהו שנגזר עליו לעשות כך.
"עשרים וארבע!" המנחה גם היא הייתה בגיל לא צעיר, אך הזקנים נהגו לקרוא לה 'הילדונת.'
שלוש דמויות נשיות חצו את הלובי. בחנו את הנוכחים. אלה היו אימא, בתה ונכדתה.
"בואו נעלה. הוא לא כאן. הוא שונא את המשחק הזה." אמרה רחל, "הוא אומר שזה משחק של זקנים."
"הוא צודק," אמרה מכל'ה. הם פנו אל רחבת המעליות.
בקדמת היער עמד לו מצויר איש צעיר מחזיק רובה. ברקע, רכבת התבקעה לה לשתיים על ידי פיצוץ גדול. על הכול כיסו שמיים מאדימים של בין ערביים, שמעליהם, בקשת רחבה שהזכירה את ההיא מ"העבודה משחררת", היה כתוב משהו בעברית באותיות כחולות כהות.
אהרון בחן את ציור הגואש של נינתו, כובש חיוך של שביעות רצון.
"מה כתוב כאן מזמור? אני לא מצליח לקרוא." שאל אהרון.
"סבא רבא שלי - הפרטיזן הגיבור."
"אווו..." אמר אהרון
הוא הוציא מכיס חליפתו סוכריה ומסר למזמור. היא הפנתה מבט שואל לאמה שהנהנה בחיוך. מזמור התיישבה על הספה האפורה, ופתחה את אריזת הצלופן המרשרשת.
"הם עשו בבית ספר תחרות," אמרה רחל. "לכבוד יום השואה."
"תחרות.". חייך אהרון. "האם זכית?"
"מקום שני." אמרה מזמור בביישנות.
"מקום שני! נראה שהזוכה שהגיע לפנייך היה ממש מצויין. מה הוא צייר?"
"לא יודעת."
"היא כמוך," אמרה מכל'ה משועשעת. "אם היא לא ראשונה,
לא מעניין אותה לראות את העבודות של אלה שהשיגו אותה."
"סבא, אתה רוצה שאתלה אותו על הקיר?" שאלה רחל.
"בוודאי," ענה אהרון, "אבל אני לא יודע אם יש לי כאן פטיש."
"הבאתי את כל מה שצריך."
"שכחתי עם מי יש לי עסק." אמר אהרון.
היא הוציאה מהתיק פטיש קטן ומסמר. "כאן זה טוב? "
"בהחלט!"
"זה לא יפריע לשכנים?"
"רחל. במקרה הטוב יותר, השכנים שלי חרשים," אמר אהרון במבט שובב," ובמקרה הכי טוב, משחקים בינגו למטה."
"אבא אני אכין לנו שתיה חמה?" הציעה מכל'ה.
"מצוין." ענה אהרון.
"מה את רוצה חמודה?" שאלה מכל'ה את רחל.
"כמו סבא."
"את לא צריכה כל כך חזק. אני אעשה לך עם קפסולה אחת."
מכל’ה ניגשה למטבחון הקטן. פתחה את אחת המגירות. לנגד עיניה הלא מופתעות נגלה שפע של תרופות מכל הסוגים. המגירה ממש כרעה תחת עומס עשרות קופסאות שמעולם לא נפתחו. מכל'ה פתחה מגירה אחרת. היו שם שש קופסאות סגורות של תה, ובנוסף לכך שקית ובה היו מאורגנים עוד כמה עשרות תיונים בודדים. היא נטלה שלוש קפסולות של אספרסו ושמה אחת מהן במכונה.
רחל סיימה את עבודתה. אהרון התקרב אל הציור התלוי והתבונן בו. עיניו נעשו לחות מעט.
"זה יפה מאד," אמר. "מזמור, אני רוצה להראות משהו לאימא. אחרי זה אני אחזור ואנחנו נשחק."
מזמור שאלה "מחבואים בלובי?"
"בוודאי. איזה משחק אחר יש לנו לשחק?" פניו עטו ארשת מסתורין והוא לחש, "והיום אני מוסיף גם את קומת המרתף לתחום החיפושים."
"יש!" אמרה מזמור.
אהרון סימן לרחל לבוא אתו אל המרפסת.
"את מעולם לא שמעת את הסיפור בשלמותו." אמר אהרון.
"של הפרטיזן?" שאלה רחל.
"לא רחל. כל הסיפור."
"על מה אתה מדבר, סבא. אני מכירה אותו בעל פה. אתה רוצה לנסות כמה שאלות טריוויה?"
"לא, אני יודע שאת..."
"איך קראו למפקד הפרטיזנים, האנטישמי שפחד לתת לך אקדח..." שיסעה אותו רחל בעדינות.
"אני יודע שאת יודעת." אמר אהרון ברכות, "האם הייתי פרטיזן גיבור? יכול להיות. אינני יודע. אבל במה שקשור לאימא שלך, רחל..."
הוא לקח נשימה "הייתי הפחדן הכי גדול בתולדות העם היהודי."
רחל הביטה בו. מנסה להסתיר את הפתעתה.
"הגזמת, נכון?"
"אני לא יודע." אמר אהרון.
"פחדן? בזה שמסרת את אימא? הרי זה מה שהציל את חייה"
חיוך מריר הגיח לו מאי שם אל פניו של אהרון. מאחוריו, ממש כמו בציור של נינתו,
זעקו שמיים מאדימים של בין ערביים. הוא הפנה לשם לאיטו את מבטו.
"היום הולך ומחשיך."
"ככה זה בסתיו, סבא."
הוא חייך אליה בחמימות. מאז ומעולם היא הייתה האדם הקרוב ביותר אליו. והוא היה האדם הקרוב ביותר אליה. אתו תמיד חלקה את סודותיה הכמוסים ביותר. הוא היה נוהג להקשיב. מחייך אליה. לרוב לא אומר דבר, אלא נוטל את ידה בידו החמה ולוחץ בעדינות. ואם היה אומר איזו מילה, היא הייתה מהדהדת באזניה במשך כמה ימים.
"הזמן שקיבלתי אז במתנה, רוח'לה, הזמן הזה הולך ואוזל.
כנראה זו ההזדמנות האחרונה שלי לפני שהחשיכה יורדת."
"הזדמנות למה סבא? בבקשה אל..."
"זה סיפור שלא סיפרתי לאיש. אינני יכול להסתלק בלי לספר אותו."
"על מה אתה מדבר, סבא? אתה לא מסתלק לשום מקום, וחוץ מזה, יש סיפור מהשואה שלא סיפרת לאיש?"
"גם לא לאמך."
היא התבוננה בו בתדהמה.
"מתי את יכולה לחזור?" שאל אהרון
"מתי שאתה רוצה."
"אני יודע שאת נורא עסוקה. ואתם נוסעים בחג. "
"סבא! אני לא עסוקה בכלום. יש לי את כל הזמן שבעולם. תגיד לי מתי אתה רוצה."
"מחר? בערב."
" אין בעיה. אני מבינה שאתה לא רוצה את אימא?
הוא נענע ראשו לשלילה.
"אינני יכול שהיא תהיה."
היא הביטה בו, מנסה להבין. מכל’ה הגיעה עם מגש השתייה.
"אני אוהבת את הריח במרפסת." היא אמרה, שעה שהניחה על השולחן שתי כוסות אספרסו. "הריח של הרי ירושלים. אבא, אימא אהבה ללטף לי את השיער?"
היא הבינה שקטעה שיחה בין שניהם. "אה סליחה. אני מצטערת, אני..."
"ודאי שהיא אהבה. עד הלילה שהיא נרצחה."
" כי בזמן האחרון יש לי זיכרון של יד מלטפת לי את השיער
אבל אני לא בטוחה של מי. של אימא, שלך, אולי של..."
היא העבירה את ידה על שורשי השיער שמעל למצחה ואמרה
"כאן, ככה. לאט לאט."
"סבא ביקש שאגיע אליו הערב," אמרה רחל לצחי. הוא הרים אליה את מבטו ממסך המחשב.
"עוד פעם?" הוא שאל, "הרי היית אצלו אתמול."
"הוא ביקש שאגיע לבד."
"באיזה נושא?"
היא עשתה בידיה תנועה של "על מה הוא כבר יכול לדבר חוץ מהנושא ההוא, הנצחי."
"יש לו סיפור שעוד לא שמעת?" שאל צחי.
"כנראה. זה עלול להיות ארוך. תוכל לוותר על האוטו מחר בבוקר?"
"עד כדי כך? עד הבוקר?"
"אני קצת חוששת צחי."
"למה?"
"הוא רוצה לספר לי משהו חדש. שעוד לא שמעתי."
צחי בחן אותה במבט נוקב. רחל המשיכה.
"אתה יודע שהוא סיפר לי הכול. צחי. מאז שהייתי קטנה. הוא לא חסך ממני כלום. ולפני שהתגייסתי הוא חזר וסיפר, במהדורה לא מצונזרת, עם כל הזוועות."
"אני יודע."
"אני מנסה בשעות האחרונות להבין, לא מה זה, אבל לפחות במה זה נוגע. הוא אמר לי שזה משהו שקשור לאמא, ואני חוששת שזה הולך להיות קשה. מאד קשה."
רחל העדיפה לפתוח את שני החלונות הקדמיים ולהרגיש את האויר הלילי של סוף הקיץ ניטח על פניה. הרעש לא הפריע לה. היא לא היתה זקוקה למוסיקה בנסיעה הזו.
במרחק כ-50 ק"מ ממנה, בחדרו בבית האבות, ישב אהרון על המרפסת. הוא ידע שנכדתו תדייק. מחשבותיו נשאו אותו לאחור.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
