זרה ביפן

חיים חדשים
מאז שהשתחררתי מהצבא שמעתי סיפורים קסומים על תאילנד. לרוב מפיהם של צעירים וצעירות שיצאו למה שזכה לכינוי: "הטיול הגדול אחרי הצבא". אצלי הכיוון היה לגמרי ברור ומסומן על המפה - המזרח הרחוק.

בעיקר קסמה לי האפשרות שאוכל להימלט לשם מהבית ומהחיים שהיו לי עד כה, ושיתאפשר לי לקחת פסק זמן לחשיבה מחודשת בנוגע להמשך דרכי. המחשבות הפכו לבירורים מעשיים, ובינתיים נודע לי שסמדי, חברתי הטובה מהטירונות, מתכננת גם היא לצאת לחופשה. כשהצעתי לה את תאילנד, היא נשבתה בקסמו של היעד הטרופי, והחליטה להצטרף אליי. את הזמן שנותר לנו עד לטיסה הקדשנו לקבלת החלטות בנוגע למסלול המשותף, והייתה בינינו הסכמה שלביקור במקדשים בבנגקוק נקדיש מעט זמן, ואת עיקר הזמן נפנה לטובת חופשת 'בטן גב' באיים, וכך היה.

בסוף אוקטובר 1992 נחתנו בעיר הגדולה, ולאחר ארבעה ימים יצאנו לכיוון האיים, כשהיעד הראשון היה האי קופנגן. נסענו באוטובוס לילה לקוסמוי ומשם המשכנו במעבורת לאי, שכל הישראלים סימנו כיעד שחובה להגיע אליו. מבין הצעירים שפגשנו שם משכה את תשומת ליבי בחורה בשם שרי, שסיפרה שהיא מתכננת להמשיך את הטיול שלה ליפן. "אני מחפשת שותפה לנסיעה", אמרה לי, ובאותו רגע הרגשתי שקיבלתי מתנה. בבת אחת התעורר אצלי ניצוץ חבוי למתוח את גבולות הזמן והיבשת; ידעתי שלא אוכל להסתפק רק בתאילנד, ושאני מוכרחה לראות עוד ממה שהעולם יכול להציע לי. התיישבתי במשך כל הנסיעה, והקשבתי בצימאון לסיפורים על יפן. אומנם באותם רגעים לא היה לי מושג קלוש איך אגשים את התוכנית, שהחלה להגביר את מקצב פעימות הלב שלי, וגם לא היה לי מושג איך אבשר לסמדי על השינוי בתוכנית, אבל השתוקקתי לשמוע עוד.

שרי סיפרה לי שהכירה בחור בבנגקוק, שמשכיר חדרים זולים יחסית בגֶּסְטְהָאוּס בטוקיו, ושהיא מתכננת להתגורר שם, ובמקביל תעבוד ותחסוך כסף להמשך הטיול שלה. היא דיברה ודיברה, ואני המשכתי לשאול, ובמהלך השיחה הקולחת בינינו הבנתי שהחיבור איתה הוא בדיוק מה שאני מחפשת. ידעתי שהיא תהיה פרטנרית מצוינת, וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני ממשיכה איתה לטוקיו.

אחרי שנפרדנו עוד המשכתי לגלגל בראשי את המידע הרב שקיבלתי ממנה. האפשרויות להרוויח ביפן כסף טוב קסמו לי, כמו להרבה מאוד ישראליים שעבדו שם באירוח או במכירות. אבל כל זה היה מותנה באשרת כניסה. היא סיפרה ששמעה על ישראלים, שהשלטונות אסרו עליהם את הכניסה. קבענו להיפגש בבנגקוק כמה ימים לפני המועד המתוכנן, כדי שנוכל להזמין יחד את כרטיסי הטיסה, ולהצטייד בבגדים חמים לחורף הקר שצפוי לנו בארץ השמש העולה.

בינתיים המתינו לי שבועיים נעימים של רביצה על חופי תאילנד. אומרים שהיכרות אמיתית מתרחשת רק כשנמצאים יחד 24/7 הרחק מהבית; ובאמת גיליתי שההיכרות שלי עם סמדי, בזמן הטירונות הצבאית, הייתה רק קמצוץ ממה שגיליתי עליה בחופשה המשותפת. הכרתי "בתאילנד" סמדי אחרת. גיליתי שיש לה חוש הומור נפלא, שלא בא לידי ביטוי בטירונות המפרכת. היא הצחיקה אותי בדרך שבה סיפרה סיפורים על הצבא ועל עבודתה בחברת התעופה, והתפעלתי מכך ששמחת החיים שלה לא נפגמה. סמדי גדלה במשפחה מרובת ילדים. היו לה 12 אחים ואחיות, ורק הסיפורים עליהם מילאו את הימים ואת הלילות שלנו בצחוק מתגלגל. היא התחברה בקלות לאנשים חדשים, והייתה פתוחה לרעיונות ולבילויים מהנים. הזמן שבילינו יחד, קירב בינינו עוד יותר והפכנו לחברות נפש.

בכל ערב שכרנו טוסטוס, ונסענו לצד השני של האי לאכול במסעדה ולהשקיף על הים. לא יכולנו לבקש יותר מזה. אהבנו את האוכל התאילנדי, ובמיוחד את הקינוחים המתוקים – קרפ במילוי של פירות טבול בריבת חלב מתוקה ונוזלית שכיסתה על הכול מלמעלה ומוזלי מפירות אקזוטיים שזה עתה נקטפו מהעץ. היינו מאושרות מכל רגע, ובשביל סמדי האושר היה כפול, כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא יצאה לחופשה בחו"ל. הצעתי לה להצטרף אליי ליפן, אולם סמדי הייתה מחוייבת לעבודה בחברת התעופה, ולא רצתה לפספס את המשרה שלה. השבועות שלנו יחד הגיעו לסופם. היו אלה שבועות נפלאים עבורי. הייתי במיטבי, שזופה, שלווה ומאושרת. הגיע הזמן להיפרד, וכך עשינו בצער רב.