ימי תום נעורינו

שלהי 1958. ילד בן שמונה וחצי מרומניה נוחת באמצע הלילה בשדה התעופה בלוד עם אחיו הקטן והוריו. הם נשלחים למעברת גבעת אולגה ובהמשך עוברים לגור בשתי שכונות עולים בהן הוא מעביר את ימי ילדותו והתבגרותו. הילד חווה את ההגירה דרך העיניים של הוריו. הכול היה אצלם "אמריקה". "לימים, כשצפיתי בסרט 'החיים יפים' של רוברטו בניני (איטליה, 1997), המתאר כיצד אפשר להציג לילד אירועים טראגיים כחלק ממשחק או מהתלה, נזכרתי בימי המעברה שלי. כשראיתי את ההורים מרוצים ושמחים בצריף האסבסט, שמחתי גם אני."

הווי החבר'ה בשכונה ומלחמות הכנופיות, ההתפלחויות בשבתות למגרש הכדורגל של מכבי חדרה והערצה לחודורוב, בית הספר העממי עם מבחן הסקר המאיים, תנועות הנוער שהטיפו ל"הגשמה" במדינה ששינתה את פניה, החברה הסלונית ומוזיקת הרוק שכבשה את ליבנו, הגימנסיה האליטיסטית וקורבנותיה, אהבות ראשונות, מלחמת ששת הימים שהעבירה אותנו על דעתנו ומלחמת ההתשה שתבעה את קורבננו. הספר מספר את סיפורו של דור שנות השישים.

פרק ראשון

העלייה

הפעם הראשונה שראיתי את המוות מול העיניים הייתה בשדה התעופה הבין־לאומי צַ'מְפִּינוֹ ברומא, בליל ה־10 בספטמבר 1958. הייתי בן שמונה וחצי. היה זה לילה בהיר. משב רוח חמים של סוף הקיץ היכה על פנינו. הוריי הזיעו תחת מעילי צמר בצבע מַרֶנְגו עם בטנת משי וכיסים פנימיים מוסתרים, שנתפרו אצל חייט מומחה לכבוד המסע. עדי, אחי הקטן, כמעט בן ארבע, לבש מעיל ישן הקטן ממידתו. אותי הלבישו במעיל אפור חדש שקנו לי רק חודשים ספורים לפני כן לכבוד בר המצווה של בן דודי ארמנד. לראשי כובע בֵֶּרֵט צרפתי, גם הוא בצבע אפור, מאלה שחבשו תלמידי בתי הספר של החינוך הממלכתי דתי. כך צעדנו שלושתנו, אחי מנמנם על כתפה של אימא הנשרכת מאחור, אבא מלפנים נושא שני תיקי יד כבדים. אני, בתווך, בקושי נושא את עצמי, דידיתי על מסלול האספלט המוביל למטוס אל על. ואז, בתוך שיירת הנוסעים, עצרתי לפתע ופרצתי בבכי, בכי שנוהגים לכנותו "קורע לב". הנוסעים האחרים המשיכו להתקדם לעבר המטוס, מסבים לעברנו את פניהם המשתוממות. הראשונים בתור כבר החלו לעלות בגרם המדרגות כשעצרתי וסירבתי להתקדם אפילו צעד קטן אחד. לא יכולתי לעצור את פרץ הבכי שתקף אותי, לא יכולתי להוציא הגה מפי, לא יכלו לגרור אותי בכוח. פחדתי "פחד־מוות" לעלות למטוס. לא יכולתי לדמיין לעצמי שגוף מתכת ענק ומגושם יכול לשאת את כל האנשים שמסביבי. לא רציתי למות.

הרבה מטוסים ראיתי בחיי. היו אלה מטוסי תובלה בסרטים רוסיים על מלחמת העולם השנייה, בבית הקולנוע שדודתי אפרודיטה (אחות של אבא) עבדה בו כקופאית ונהגה להגניב אותי ואת ארמנד להצגות היומיות. ראיתי גם מטוסי נוסעים ביומני הקולנוע, בעיקר המטוסים שבהם טס ראש ממשלת רומניה גיאורגה גיורגיו־דז' לפגוש את החבר חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות. אך על מסך הקולנוע, המטוסים נראו לי קטנים ולא מאיימים כמו מטוס אל על שנישא לגובה שתי קומות לפחות. וחוץ מזה הוריי הבטיחו לי שנפליג באונייה.

בתחנת הרכבת "פְּלוֹיְשְׁטִי צפון", ממתינים לרכבת לבוקרשט, מוקפים בכל בני המשפחה המורחבת שבאו להיפרד, אך בעיקר לבכות, ציפיתי בקוצר רוח ל"מסע תענוגות לארץ ישראל". הוריי הכינו אותי שהדרך תהיה ממושכת ומעייפת. כדאי לי להיות ילד טוב, הם אמרו לי, כי בסוף נפליג באונייה מנאפולי לחיפה וזו תהיה חוויה שאזכור אותה כל החיים. רכבות כבר לא ריגשו אותי. נסעתי בהן כמה פעמים לבקר את אלווירה, בת דודניתו של אבא, שגרה בבוקרשט, אך הייתה זו נסיעה קצרה של שעה לכל היותר. נסיעה ארוכה, ועוד בקרון שינה מיוחד, מבוקרשט לווינה, הייתה חידוש מרענן, מה עוד שעמדנו לחצות גבולות של מדינות. לרגע לא קלטתי שאני נפרד לתמיד מנופי ילדותי, מחבריי לספסל הלימודים ואפילו מהשם שנתנו לי הוריי. הייתי בטוח שכל המשפחה המורחבת תבוא בעקבותינו. כדי לזרז את בואו של ארמנד, שבנוסף להיותו בן דוד היה גם החבר הקרוב ביותר שלי, למרות שהיה מבוגר ממני בחמש שנים, הלכנו לאחת הפינות הנסתרות של תחנת הרכבת וערכנו טקס פרידה. על פי הוראותיו, כרכתי את רגל ימין שלי ברגל ימין שלו ומשכתי בחוזקה שלוש פעמים. אינני יודע מהיכן הוא שאב את הרעיון, אך הטקס עזר ותוך כשנה משפחתו עלתה לארץ. סימוֹנֶֶל, בן דודנית אחרת של אבא, היה שותף כמעט קבוע למשחקים שלנו. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, קצת חוצפן וקצת מוחצן. הוא היה השובב שבינינו ואביו לא חסך ממנו את נחת זרועו. עלי מעולם ההורים לא הרימו יד. ריחמתי עליו למרות שהיה אומר שלא כואב לו ושלא אכפת לו. כשלחצנו ידיים סימוֹנֶל התנהג "כמו גבר", לא הזיל אפילו דמעה אחת, רק אמר "אני בטח אבוא". אף על פי שלא ערכנו כל טקס, גם משפחתו עלתה לארץ זמן קצר אחרינו.

הוריי לא ציפו ל"מסע תענוגות". הם ארזו חיים שלמים בארגז עץ ויצאו אל הלא־נודע עם ארבע מזוודות ושני ילדים קטנים. בבוקרשט עלינו בשעות אחר הצוהריים המאוחרות לקרון שינה על הרכבת לווינה. התאכזבתי מאוד מקרון השינה. אני לא זוכר בדיוק מה דמיינתי, אבל זה היה בסך הכול תא רכבת רגיל עם שתי מיטות צרות שתלויות מעל המושבים הרגילים. קיבלנו תא עם דלת הזזה שעדי התחיל לשחק בה, לסגור ולפתוח. הקרון היה מלא משפחות שנסעו כמונו לארץ ישראל. את חלקן ליוו קרובים וחברים. הפעם, כצופה מהצד, יכולתי לראות את דרמות הפרידה של אחרים. שמחתי שאנחנו כבר מאחורי זה כי קצת צבט לי בלב. הקטר צפר ארוכות וגלגלי הברזל האימתניים החלו לנוע על המסילה בחריקות מחרישות אוזניים. האנשים המנופפים לשלום בממחטות לבנות על הרציף הלכו וקטנו. אותנו הילדים ארגנו מייד לשנת לילה. הקטר שלנו היה האחרון ברכבת. לבוש בפיג'מה התמקמתי מייד ליד החלון. בכל עיקול הוצאתי את הראש החוצה, בניגוד לכל האזהרות והאיסורים, כדי לראות את ענן העשן השחור היוצא מהקטר. בכל פעם ניסיתי לספור מחדש את הקרונות לפני שהרכבת התיישרה, אך ללא הצלחה. רק לאחר שנכנס לי גץ לעין נעתרתי להפצרות הוריי והפסקתי את המשחק. לישון לא יכולתי ואולי גם לא רציתי. שכבתי במיטה הצרה והמתנדנדת, מטה אוזן להתלחשויות המבוגרים, מנסה לא לפספס אף מילה. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי להקשיב לשיחות המבוגרים, עד שהוריי היו מבקשים ממני ללכת, כי הם רוצים לדבר על דברים שלא מתאימים לילדים. זה עורר עוד יותר את סקרנותי. לא פעם מצאתי את עצמי עומד מאחורי דלתות סגורות ומצותת. היו אלה הפעמים הבודדות שהוריי הצטערו שלא למדו יידיש. בילדותם הייתה זו שפת סתרים של הסבים – "אַז די קינדער וועלן נישט פַארשטיין" (שהילדים לא יבינו). זה היה אחד מהמשפטים הבודדים שהם ידעו ביידיש. להוריי לא הייתה שפת סתרים והם היו צריכים להתלחש, או לדבר זה באוזנו של זה.

במסדרון שלאורך התאים הורגשה תכונה מיוחדת. ההורים יצאו למסדרון לפי תור, מדווחים זה לזו בלחש על המתרחש. משברירי שיחתם הבנתי שמדובר במעשים לא חוקיים. המילה "קּוֹקוֹשֵׁאִי" (תרנגולים קטנים) חזרה על עצמה. ברכבת בכלל לא היו תרנגולים, לא קטנים ולא גדולים. ידעתי שזה כינוי למטבעות זהב צרפתיים (מוטבעת בהם צלמית "התרנגול הגאלי", הסמל הלאומי של צרפת). ידעתי גם שמי שנתפס בהחזקתם צפוי למאסר ממושך. בביתנו הייתי שומע את ההורים מתלחשים ש"פלוני אלמוני" נתפס עם קוקושאי, ואף על פי כן, רבים נהגו להחביא אותם, במיוחד מרפאי שיניים, צורפים וסתם יהודים שראו בהם תעודת ביטוח ליום סגריר. ברכבת כולם ידעו שבגבול עם הונגריה ייערך חיפוש מדוקדק ושהם צריכים להחביא היטב את האוצר. לנו לא היו תרנגולים וגם לא חיות אחרות. כל מה שהיה לגביו "ספק אסור" הוריי השאירו מאחור. גם את הרשימה הלא ברורה של פריטים שנאסרה הוצאתם מרומניה הם מילאו בקפדנות יתרה. אני מצטער במיוחד שאבא פחד להביא את מצלמת הישיקה המשומשת שקנה לאחר שפוטר מעבודתו, בעקבות אישור הגירתנו לישראל. כך קרה שאין לי אף תמונה מהמעברה.

כשאבא הגיע למשרד כוח האדם של חברת אֶפַּרוֹזר (החברה הלאומית לשיווק פירות וירקות), שבה עבד למעלה מעשרים שנה, כדי לבקש את חתימת המנהל על מסמכי ההגירה, הוא נתקל בסירוב מוחלט. "כחבר במפלגה הקומוניסטית", אמר המנהל, "אינני יכול לחתום שאני מסכים שתהגר למדינה קפיטליסטית". אבא לא איבד את עשתונותיו וענה מייד: "אתה צודק, החבר המנהל, תוסיף ליד החתימה שאין לך התנגדות להגירתנו". בהמשך הוריי נאלצו לחתום שאנחנו מוותרים על אזרחותנו הרומנית. מעולם לא עלה בדעתי לבקש אותה בחזרה. עד שהסוכנות הסדירה את עלייתנו עברו כמה חודשים שבהם אבא נותר ללא פרנסה והוא החליט לעבוד כצלם רחוב. רוב תמונות ילדותי צולמו על ידי צלמי הרחוב. אבא הצטרף לצלמי הרחוב שהיו מסתובבים במרכז העיר ובגנים הציבוריים. בלילה היה מפתח את התמונות במטבח. התמונות היו יוצאות כהות מדי או בהירות מדי או מטושטשות מדי. הצלחנו לשרוד כלכלית בזכות הרהיטים שמכרנו ולא בזכות צילומי הרחוב.

מפה לאוזן עברה השמועה ברכבת שניתן לפרק את הסבוניות בשירותים ולהחביא מאחוריהן דברי ערך קטנים. אם האוצרות היו נתפסים לא הייתה להן כתובת. למרות שלא החביאו דבר, הוריי היו אחוזי פחד. הזיכרונות של ענישה קולקטיבית מתקופת השואה היו עדיין טריים. הם לא עצמו עין כל הלילה. למרות ניסיונותיי להישאר ער, העייפות הכריעה אותי ושקעתי בשינה עמוקה. התעוררתי באמצע הלילה לקול הצעקות של שוטרי משמר הגבול הרומני. הם עלו לרכבת כרוח סערה, מלווים בכלבים נובחים. דלתות התאים נפתחו וצעקותיהם מילאו את חלל האוויר: "להכין מסמכים, לפתוח מזוודות, לרוקן כיסים". אני הייתי כמובן מבוהל ועדי התחיל לבכות. ברגעי משבר למדתי לצמצם את עצמי ולהיעשות רואה ואינו נראה. ישבתי מכורבל בשמיכה בקצה המיטה. אימא הקפיצה את אחי בזרועותיה בניסיון להרגיעו, אבא לבן כסיד, ציית בלי לומר מילה. כשאני קורא בעיתון על חיילים שפורצים בלילות לבתי משפחות ערביות בשטחים והילדים מתעוררים בבכי, אני חושב שאני מכיר את ההרגשה. חיילי משמר הגבול הרומני עלו בסערה וירדו בסערה. הרכבת המשיכה להחליק על הפסים כמה מאות מטרים ושוב נעצרה. הפעם עלו ההונגרים, רדומים למחצה או שיכורים למחצה, עוברים בין התאים, מציצים בחוסר עניין בתעודות המעבר ובמטלטלינו, שנשארו פרוסים לראווה, כמו הקרביים של החיות בחנותו של הקצב השכונתי. בלי לומר מילה הם ירדו מהרכבת. בתחנת הרכבת של בודפשט, הקרון שלנו נותק מהרכבת וחובר לקטר אחר שעשה את דרכו לווינה. כשחצינו את הגבול לאוסטריה היה כבר אור יום. אנשים החלו למחוא כפיים ולצהול כמו בטיסות אל על הנוחתות בנמל התעופה בן גוריון. זרים התחבקו זה עם זה וקראו קריאות שמחה. הסבוניות בשירותים פורקו מחדש והוריי חזרו לנשום כרגיל.

הבניין שבו שיכנו אותנו בווינה היה בעברו בית מלון, וידע כנראה ימים טובים יותר. ניכרו בו עדיין מסממני המלחמה, הפיח טרם נוקה מהקירות. הסוכנות היהודית לא הספיקה להתארגן לקראת גל העלייה מרומניה ומפולין שהחל להציף את הארץ. אנחנו היינו בין ראשוני העולים בגל זה שנמשך עד 1966. יחלוף עוד זמן מה עד שהסוכנות תקים מחנה מעבר על אדמת אוסטריה עבור העולים ממזרח אירופה. את פנינו קיבל נציג הסוכנות, דובר רומנית, שלא יכול היה לספק תשובות לאף אחת מהשאלות שנזרקו לעברו. כמה זמן נשהה בווינה? איך נגיע לארץ? איך נסתדר עם "דמי המחייה"?

באותם הימים הייתה וינה עיר הרוסה למדי. רק שלוש שנים לפני כן הסתיים כיבושה וחלוקתה בין ארבע המעצמות המנצחות. זה לא מכבר החלה מלאכת השיקום בעזרת כספי "תוכנית מרשל". האמריקאים העבירו כסף לשיקום מדינות מרכז אירופה ומערבה כדי להתניע מחדש את כלכלתן ולמנוע את נפילתן בידי המפלגות הקומוניסטיות המקומיות, שנתמכו על ידי ברית המועצות. יעברו עוד שנים אחדות עד שאוסטריה תצליח להשתקם ובירתה תחזור שוב להיות עיר יפה בעלת חזות אימפריאלית. החדר שאליו שובצנו היה רחוק מלהרשים אותי. טפט דהוי, ריהוט ישן וחורק, פרקט שחוק ומעלית מקרטעת בין הקומות. חדר האוכל דמה יותר לזה של מחנה צבאי מאשר למסעדה של מלון. כך גם ההגשה. על כמה שולחנות שחוברו יחדיו הונחו סירים עם אוכל. הושטנו את הצלחות והמגישים הניחו בהן את האוכל. אף על פי כן, המלון היה טוב יותר מהאכסנייה בקוֹנְסְטַנְצָה, אליה היינו נוסעים במסגרת נופשון משפחות מטעם מקום העבודה של אבא. באכסנייה היה חדר אוכל ללא מטבח. אבא היה מביא לנו את האוכל במסטינגים ממטבח מרכזי ששימש כמה אכסניות. התור לקבלת האוכל נמשך זמן רב, או כך היה נדמה לי, כי הייתי מאוד רעב. במלון בווינה היה מטבח והתור התקדם במהירות. תמיד חלמתי שיום אחד נתארח במלון אמיתי כמו "אתנה פאלאס" (Athene Palace) בבוקרשט, למשל. היה זה אחד מבתי המלון המפוארים ביותר ברומניה שנבנה בראשית המאה ה־20. ערב אחד, כשטיילנו עם אלווירה והוריה ליד המלון, ביקשתי שניכנס "רק לשנייה". הייתי סקרן לראות איך מלון פאר נראה מבפנים. אַאוּרֶל, אבא של אלווירה, התחלחל רק מעצם המחשבה שמישהו יראה אותו בתוך בית המלון, שנוהל על ידי אנשי השירות החשאי וכל עובדיו היו מלשינים של הסקוּריטַטֶה. והנה עכשיו אני מתגורר בבית מלון שהיה פעם מפואר יותר מאתנה פאלאס, אבל עכשיו הוא קצת מכוער.

את מעט הכסף שקיבלו כדמי מחייה מהסוכנות שמרו הוריי מכל משמר עבור "הפתעה גדולה", שאודותיה סירבו אפילו לרמוז. כילד לא אהבתי שמודיעים על הפתעות מראש וגם היום אינני אוהב. הידיעה שאופתע כבר פוגמת בהפתעה. אני שובר את הראש מהי ההפתעה ואם ציפיתי ליותר אני מתאכזב. במקרה הזה לא התאכזבתי. יום אחד כשהתעוררתי בבוקר ההורים הכריזו שהיום נוסעים ל"פְרָאטֶר" (Prater). את המילה הזו לא שמעתי מעולם וגם כשאמרו לי שזה לונה פארק ענק, אחד מגני השעשועים העתיקים והמפורסמים בעולם, לא יכולתי לדמיין את גודלו ואת עושרו. מדי שנה, לקראת חג המולד, היו מקימים בגינה הציבורית מול ביתנו את "עיר הילדים". מדי יום, כשאימא הייתה מחזירה אותי מבית הספר היינו משתהים שם קצת כדי שאשחק במתקנים. זה כל מה שיכולתי לדמיין על לונה פארק. הפראטר היה מעבר לכל דמיון. הגלגל הענק היה באמת ענק. רכבת ההרים, עם הפיתולים והירידות החדות, הייתה בעיניי הדבר המפחיד ביותר בעולם. הצטופפנו יחד עם כולם סביב ליצנים בעלי פרצופים מצחיקים ולהטוטנים רושפי אש. הסתובבנו בין ביתנים שבהם ילדים ירו ברובי אוויר על ברווזים נעים או בחץ וקשת על חיות בג'ונגל. הקרוסלה המסתובבת עם הסוסים העולים ויורדים הייתה גדולה אולי פי עשרה מזו שראיתי בעיר הילדים. היו גם הופעות קרקס מרתקות בפינות שונות של הפארק. הייתה זו הפעם הראשונה שנהניתי מקרקס. כשהייתי בגן חובה, או בכיתה א', הלכתי לקרקס עם הוריו של חבר. שנאתי כמעט כל רגע. באותם הימים עדיין נהגו להציג לראווה בקרקסים אנשים בעלי לקויות, כמו גמדים שקפצו זה על כתפיו של זה או גיבן שקיפץ כמו קוף. כבר אז לא יכולתי לשאת השפלה של חסרי ישע, גם לא של חיות. יותר מכול סלדתי ממופע "הדוב המרקד" הקשור עם שרשרת ברזל לצווארו, הופעה נפוצה בקרב הצוענים.

בסופו של דבר הספיק הכסף לשני מתקנים: קרוסלת הסוסים ומכוניות מתנגשות. עדי עד היום זוכר את המכוניות המתנגשות כאחת מחוויות ילדותו. טיילנו שעות בפארק בין מכשפות, אבירים ושודדי ים. ההורים היו מאושרים לא פחות מאיתנו הילדים. אני חושב שהם היו גאים בעצמם על כך שהם, מהגרים חסרי כול, יכולים להעניק לילדיהם חוויה כל כך חד־פעמית ויוצאת דופן. מאותו רגע, כל מה שראיתי בווינה התגמד, כולל ארמון המלך. שישים שנה מאוחר יותר גם נכדיי ביקרו בפראטר עם הוריהם. הביקור לא הותיר בהם רושם מיוחד. למרות גילם הצעיר הם כבר טיילו בעולם וראו דברים מרשימים מזה. למחרת חזרנו לשגרת חיי היום־יום האפרוריים. מדי יום היה מגיע נציג הסוכנות רק כדי להודיע ש"אין חדש" והוא "ממתין להנחיות מירושלים". אמורים להעביר אותנו לנאפולי, איך? מתי? לא היה לו מושג.

באחד הימים עברה שמועה בקרב העולים ששני נציגים מטעם היא"ס (HIAS – ארגון יהודי אמריקאי שסייע לפליטים יהודים ממזרח אירופה להיקלט בארצות הברית) מסתובבים בלובי ומקיימים שיחות אישיות עם העולים. אנחנו נשארנו עם אימא בחדר ואבא הלך לראות במה מדובר. הוא חזר נסער וכועס. הוא סיפר שנציג היא"ס הציע לנו להגר לארצות הברית במקום לישראל. אם נסכים, נעבור לחסותם. נצטרך להישאר בווינה כחצי שנה, כמובן על חשבונם. בתקופה זו הארגון יעשה את כל הסידורים הכרוכים בקבלת ויזת פליט לארצות הברית. כשהמסמכים יהיו מוכנים ניסע לארצות הברית, שם הארגון ימשיך לדאוג לנו עד ש"נעמוד על הרגליים". בניגוד למנהגו, אבא לא בא להתייעץ עם אימא. הוא נתן תשובה שלילית במקום וביקש שימחקו את שמו מהרשימה של היא"ס. אבא נעלב מעצם ההצעה והחוצפה של ארגון יהודי לפעול בצורה כל כך בוטה נגד הרעיון הציוני. "אנחנו עם הפליטות סיימנו", אמר בכעס, "אנחנו נוסעים למדינה שלנו". אימא הנהנה בראשה כאות הסכמה, גם עבורה זה היה המובן מאליו. מעולם ההורים לא ראו את המעבר מרומניה לישראל כ"הגירה". החינוך שקיבלו בתנועות נוער חלוציות נתן כנראה את אותותיו. בכל פעם שכבשו פסגה בדרך התברגנותם בארץ, שמעתי אותם מהרהרים "מה היה קורה אילו" היגרנו לאמריקה. אני תמיד חשבתי על זה כשהתקשיתי באנגלית. השיחות האלה היו תמיד מסתיימות במשפט של אבא, "את רואה, טילי, אמרתי לך, אמריקה היא כאן".

הועברנו ממלון מרופט אחד בווינה למלון מרופט אחר ברומא. נציג הסוכנות ברומא הסביר שהמלון של הסוכנות בנאפולי בתפוסה מלאה על ידי עולים שהגיעו לפנינו. כשתגיע אונייה מהארץ ייקחו אותנו ישירות לנמל בנאפולי. את רומא כמעט אינני זוכר. רק במעורפל אני נזכר שהמלון היה באזור סואן, מוזנח ומלוכלך. ביום הראשון שלנו בעיר יצאנו לטייל ונקודת ציון הייתה פסל של איש על סוס לפני הכניסה הראשית למלון. טיילנו בסמטאות ובכיכרות ואיבדנו את דרכנו חזרה. ברומא, פסל של איש על סוס איננו סימן היכר מוצלח במיוחד. כאלה היו רבים. את שם הרחוב ההורים שכחו לרשום. הסתובבנו שעות, שואלים ברומנית, נענים באיטלקית. שפה דומה, אבל לא ממש. כשהגענו לבסוף למלון הייתי כמעט מעולף. גם הפיצה שאכלתי ברומא לא השאירה עלי רושם מיוחד. השעמום השתלט עלי והתחלתי לנדנד ולבכות ללא סיבה, כפי שהייתי נוהג לעשות מדי פעם. היינו כבר כמעט שבועיים בדרכים ו"מסע תענוגות" זה לא היה.

בקיץ שלפני עלייתנו לארץ, במהלך החופשה השנתית בקוֹנסטָנצָה, התבוננתי בקנאה בתיירים ששטו באוניות גדולות לוורנה (בולגריה). אהבתי את הים, את הריח, את התנפצות הגלים על החוף. הים סִקרן אותי ושאלתי מיליון שאלות. אף אחד מהמבוגרים לא ידע לענות, למשל, מדוע הים שצבעו כחול נקרא הים השחור. רציתי שנשוט באונייה כדי לראות אם הים כחול גם במעמקים. הייתי מוכן להסתפק אפילו בשייט בסירת מפרש, אך גם זה לא בא בחשבון. עדי פחד מהמים וסירב אפילו לטבול את כפות רגליו, וחוץ מזה, זה עלה הרבה כסף.

את סיפורי ההפלגה לארץ ישראל שמעתי מאז שאני זוכר את עצמי. כל קרובי משפחתנו עלו לארץ באונייה. הסיפורים על המראה המופלא של הר הכרמל הנגלה לעיני המתקרבים לחוף, על קריאות השמחה והשירה הספונטנית הפורצת מגרונות העולים, שמעתי בכל הגרסאות האפשריות. כמה שנים לאחר מכן, כשראיתי את הסרט "אקסודוס" (1961, בכיכובו של פול ניומן) הייתי משוכנע שהסרט משחזר את תיאור ההפלגה לארץ של הסבים. בעוד אנו מסתובבים ברחובותיה של רומא, הגיע נציג הסוכנות עם הצעה שהוריי "לא יכלו לסרב לה". באותו הלילה תצא מרומא טיסת אל על לישראל. על הטיסה נותרו שלושה מקומות פנויים. אם אנחנו מעונים צריך לתת מייד תשובה. להוריי נותרו רק שעות בודדות לארגן מחדש את המזוודות, לנסות לנחם אותי על כך ש"הפלגת חלומותיי" בוטלה ולכבוש את התרגשותם. אני זוכר התרגשות דומה רק ביום שבו הודיעו להם שיציאתנו מרומניה אושרה ושעלינו לעזוב את המדינה עד ה־1 בנובמבר 1958. הם התחבקו ובכו, בעיקר אבא. אולי כך הם שמחו ביום שנולדתי, אבל את זה אני לבטח לא יכול לדעת. הלכה הפלגת התענוגות שדמיינתי, הלך המראה המופלא של הר הכרמל, הלכה הרפתקת חיי. בכיתי גם אני, אך לא מהתרגשות. רציתי לצעוק שלא יסכימו, שאני לא מוכן לוותר על "ההפלגה". לא העזתי לפתוח את הפה. נראה לי שלא אכפת להם ממני.

בעודי עומד מול גרם המדרגות של העלייה למטוס משכתי בחוזקה בשרוולו של אבא, ניסיון אחרון לבטל את רוע הגזירה. "אולי בכל זאת לא נטוס, אולי עוד לא מאוחר שנבקש להפליג באונייה", התחננתי על נפשי תוך כדי פרצי בכי. הייתי בטוח שכולנו הולכים למות, אז "מדוע שלא נתאבד כבר עכשיו", יצאה צעקה מפי. תגובתם של הוריי הייתה מפתיעה. הם פרצו בצחוק שהפיג את כל המתח וההתרגשות שהצטברו באותו יום ארוך. במשך תקופה ארוכה, כשהוריי סיפרו את חוויית עלייתם, לכל מי שהיה מוכן, וגם למי שלא היה מוכן, לשמוע ולפעמים יותר מפעם אחת, הם לא החסירו את המשפט שלי "מדוע שלא נתאבד כבר עכשיו". עלינו דבוקים זה לזה בגרם המדרגות החשוך.

למראה המטוס מבפנים נותרתי נפעם. הוא לא דמה למטוסים שראיתי ביומני הקולנוע. הוא היה הרבה יותר מפואר. כורסאות נוחות, שטיח על הרצפה, אורות מעומעמים ונעימים, דיילות חייכניות לבושות בחליפות מחויטות בצבע כחול, מברכות את כל מי שעולה למטוס. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי דיילות. אבא אמר לי שדיילות הן נשים צעירות, חכמות ומשכילות. הן יודעות הרבה שפות ויכולות לשוחח עם הנוסעים על כל נושא שבעולם. "אתה חושב שנשים כל כך חכמות היו מוכנות לעלות למטוס אם הוא לא היה בטוח?" שאל אותי אבא. מעניין שעל הטייסים הוא לא אמר דבר, כאילו שהדיילות מטיסות את המטוס. נרגעתי. אני בידיים טובות, כנראה שבסופו של דבר לא נמות. לאחר ההמראה הרועשת, שבמהלכה כיסיתי את אוזניי בשתי הידיים ועצמתי את העיניים, הדיילות הפכו למלצריות. הן לבשו סינרים לבנים צחורים ופתחו באורח פלא שולחנות קטנים, שהיו מוסתרים בגב הכורסאות שלפנינו. אכלתי בהנאה רבה מתוך מגשית, לא מאמין שרק לפני זמן קצר רציתי להתאבד. בתום הארוחה הגיע רגע של מבוכה. הדיילות החלו לאסוף את המגשים בשורות שלפנינו. הוריי הסתודדו ביניהם בעודם נעים בחוסר נוחות במושביהם. לבסוף אבא עזר אומץ, קם ממושבו, הלך לאחת הדיילות ושאל אותה דבר מה בצרפתית. הוא חזר כשחיוך רחב על פניו. הדיילת הסכימה שנשמור את הסכו"ם. היה זה סכו"ם מפלסטיק שקוף שיפה ממנו מעולם לא ראיתי. למעשה, מעולם לא ראיתי סכו"ם מפלסטיק. אימא עטפה בזהירות את ארבעת הסטים של הסכו"ם – הרכוש הראשון שלנו בארץ.

את הנחיתה אינני זוכר. נרדמתי מייד לאחר הארוחה וישנתי במשך כל הטיסה. כשפקחתי את עיניי היה כבר אור בחוץ. מצאתי את עצמי לבוש פיג'מה באולם גדול בקומה השנייה של הטרמינל בשדה התעופה לוד. בכל מצב אימא הקפידה שתמיד נישן בפיג'מה ולא משנה עד כמה התנאים היו בלתי שגרתיים. היא הייתה מוכנה לוותר לי על צחצוח שיניים, אבל לעולם לא על לבישת פיג'מה. כך גם אבא, כשהיה מגיע הביתה מהעבודה להפסקת צוהריים והיו לו רק כעשרים דקות לנמנם, הוא היה לובש פיג'מה. האולם בקומה השנייה של הטרמינל היה מלא במיטות ברזל שעליהן מזרוני קש מכוסים בשמיכות צמר צבאיות במקום בסדין. אימא כבר הייתה לבושה, עדי עדיין ישן את שנת הישרים שלו. צריך הרבה מזל כשיוצאים למסע עם ילד בן ארבע. להוריי היה מזל כזה. מסביבנו היו אימהות וילדים בשלבי התעוררות שונים. הייתה זו קבוצת עולים שהגיעה בלילה בטיסה ישירה מווינה. משפחות רבות התגודדו על המגרש שלפני הטרמינל וקולותיהם הגיעו עד אלינו. ירדנו גם אנחנו למטה. רוח חמה ויבשה הכתה על פניי. הרגשתי מן מחנק לא מוסבר, והזעתי מתחת לסוודר. חמסין או לא חמסין, חודש ספטמבר הוא כבר סתיו (ברומניה) וצריך להתלבש בהתאם.

הטרמינל, על שלוש קומותיו, ומגדל הפיקוח בעל המבנה המעוגל בחזיתו נראו כאילו היו תפאורה של סרט מלחמה. סימני הירי והטיח המתקלף על הבניין טרם תוקנו וכך גם כמה חלונות מנופצים. לא כך תיארתי לעצמי את המפגש הראשון עם הארץ, אבל הייתי רדום מכדי לחשוב על זה. מרחוק ראינו את אבא ממתין לתורו לריאיון עם פקיד הסוכנות. התקרבנו גם אנחנו. "לאן נשלח אתכם?" שאל הפקיד ברומנית. אבא סיפר שהוריו ושניים מאחיו גרים בחיפה. אימא אמרה שאביה גר ברמת גן ואחיה במגדל אשקלון. "חדרה", פסק הפקיד נחרצות, "בדיוק באמצע הדרך בין חיפה לתל אביב". כך הגענו למעברת גבעת אולגה בלי להתווכח ובלי "להפוך שולחן".

את הביטוי "להפוך שולחן" שמעתי אין־ספור פעמים לקראת עלייתנו. הוא היה משובץ כמעט בכל מכתב שהגיע מחברים וקרובי משפחה וכיכב בשיחות הסלון שאהבתי לצותת להן. למעשה לא הייתה לי ברירה. גרנו כולנו בחדר אחד. "הפקידים בישראל קשים ורעים", הגיעה השמועה לרומניה, "אם לא 'תהפוך שולחן' לא יתנו לך את מה שאתה מבקש". "הם מבינים רק כוח", אמרו יודעי דבר, "חוץ מזה ישראל היא מדינה דמוקרטית, מותר לך לצעוק ואפילו לקלל את בן גוריון". לא כל כך הבנתי מה בן גוריון קשור לזה ולמה צריך לקלל אותו. עוד זמן רב אחר כך חשבתי שדמוקרטיה קשורה איכשהו לקללות. הסיפור של סבא אברהם (אביה של אימא) שכמעט "הפך שולחן" היה לשם דבר במשפחתנו. סבא הגיע לארץ יחד עם סבתא פייגה חודשים ספורים אחרי שבנו הבכור, סִימִי (שמחה) עלה לארץ עם רעייתו לייקה (לאה) ובתם בת השנתיים דיאנה (דינה). הם נשלחו למעברה בתל ירוחם יחד עם קבוצת עולים מרומניה וניסו איכשהו להסתדר במקום. כדי לא לצער את הוריו, סימי לא סיפר שהוא גר באוהל יחד עם משפחות אחרות באמצע המדבר, בסוף העולם. כשסבא ירד מהאונייה בנמל חיפה, הוא היה נחוש "להפוך שולחן". הוא דרש שישלחו אותו מייד לתל ירוחם, שם גר בנו. הוא צעק בקולי קולות שאין בדעתו לוותר – הוא רוצה רק תל ירוחם, ואם צריך לשם כך "להפוך שולחן", הוא "יהפוך שולחן". אני מנסה לתאר את הבעת פניהם של פקידי הסוכנות למשמע דרישתו המוזרה. והנה הפלא ופלא, דרישתו נענתה מייד וללא ויכוח. מונית ספישל הסייע אותם לתל ירוחם ותוך כשלוש שעות הם גילו שהגיעו ל"סוף העולם שמאלה". סבא אברהם היה כנראה העולה היחיד בתולדות העליות לארץ ישראל שכמעט "הפך שולחן" כדי שישלחו אותו לתל ירוחם.

בסופו של דבר, גם אנחנו הגענו למעברת גבעת אולגה בלי "להפוך שולחן". הוריי היו במצב רוח מרומם, אם לא באופוריה של ממש. הם היו מלאי התפעלות מחמישה טורים של צריפים דו־משפחתיים מאסבסט. הייתה זו מעברה חדשה והצריף שקיבלנו היה ממוקם בשורה הראשונה הפונה לכביש שסלילתו כבר החלה ויהפוך ברבות הימים לכביש החוף (כביש מספר 2). הצריפים האחרונים במעברה נשקו לתחנת הרכבת "חדרה מערב". התחנה הייתה לא יותר מביתן חד־קומתי קטן על רציף צר ועליו שני ספסלי עץ. תחנות רכבת מעין אלה ראיתי בכפרים הקטנים והנידחים ביותר שאותם עברנו ברכבת בדרך לארץ. סמוך לתחנת הרכבת הייתה מעברה נוספת, מעברת אגרובנק. היו אלה שרידים של מחנה עולים גדול שהוקם מייד לאחר הקמת המדינה. רוב דיירי המעברה עברו לשיכונים של עמידר בגבעת אולגה הסמוכה. כמה משפחות גדולות מצפון אפריקה, שדירה של 45 מטר רבוע לא ענתה על צרכיהן, סירבו להתפנות והרחיבו את צריפיהן בתוספות בנייה מפח מגלוון. המעברה שלנו הייתה מעברת אזבסטונים ונראתה לאין שיעור מפוארת מאגרובנק ובכל זאת הייתי קצת מאוכזב. נולדתי בעיר גדולה והתגוררתי במרכזה. סלדתי מחיים בכפר, וכך גם הוריי, אז איך ייתכן שזה מה שהם ביקשו והם עוד מרוצים?

בבוקר שלמחרת, יום שישי, מיהרנו לעזוב את המעברה ונסענו ברכבת לחיפה לפגוש את הוריו של אבא, סבא מנולה וסבתא פאני, ואת הדוד לורין והדודה הרמינה, שעלו לארץ כשהייתי בן כמה חודשים. כשיצאנו מתחנת הרכבת "חיפה מרכז", שאף היא נראתה לי כמו תחנת רכבת פרובינציאלית, נותרתי פעור פה. ראיתי את הר הכרמל במרחק נגיעה ועליו מקדש עם כיפה מזהב (המקדש הבהאי) שאף אחד לא טרח לספר לי עליו. הרגשתי החמצה גדולה שלא ראיתי את כל היופי הזה מהאונייה. ניסינו לקחת מונית אך אף נהג לא היה מוכן להסיע אותנו לרחוב הגנים 6. כולם ניסו להסביר בעזרת תנועות ידיים שזה פחות מעשר דקות הליכה ברגל, ממש מעבר לפינה. וכך, קרוב למחצית השעה אנחנו הולכים, עוצרים ושואלים. אבא נושא מזוודה כבדה ומחליף ידיים, אימא מחליפה את עדי מכתף לכתף. כמובן שלקחנו איתנו מטריות, חודש ספטמבר הוא החודש הגשום ביותר בפְּלוֹיֶשְטי (שפירוש שמה הוא: עיר הגשם). אחד הצלמים המפורסמים, שאיני זוכר את שמו, אמר פעם בראיון עיתונאי ש"תצלום טוב יכול להיות גם כזה שמעולם לא צולם". כשאני מעלה עכשיו בזיכרוני את הסצנה הזו, אני "רואה" אפילו את טיפות הזיעה על מצחו של אבא מתחת לברט הצרפתי הכחול, שממנו לא נפרד גם בקיץ. אני רואה "תצלום חד בקומפוזיציה מושלמת" – תצלום שהוא רק שלי. להורים היה קשה להסתגל לשני דברים. האחד, שבקיץ אף פעם לא יורד גשם; השני, שביום שישי אחר הצוהריים תחנות הרכבת נסגרות על מנעול ובריח. בשבת הלכנו לטייל רק כדי לראות איך נראית תחנת הרכבת נעולה.

לביתם של סבא וסבתא הגענו בהפתעה. הוריי שלחו גלויות מווינה ומרומא אבל כמובן שלא ידענו מתי נגיע. המפגש עם הסבים והדוד לורין, שגר יחד איתם, היה יותר ממוזר. אבא וסבתא בכו זה בזרועות זו, דוד לורין חיבק ונישק את כולנו ואילו סבא עמד בצד, צופה על המחזה אדיש, קר ומסויג. בקושי לחץ את ידי הוריי ונרתע מכל מגע קרוב, שלא לדבר על חיבוק. אלינו הילדים ואל אימא הוא בקושי הפנה מבט. לאבא הוא רק אמר: "די, די, מספיק עם הבכיינות". מאחר שמעולם לא חוויתי סבים דמיינתי אותם מלטפים את ראשי ומספרים לי כמה התגעגעו אלי, הרי הייתי תינוק כשעלו לארץ ועכשיו אני כבר ילד גדול שאפשר לדבר איתו. כשראיתי את סבא מנולה החלום התנפץ. אבא אהב את הוריו ואף על פי כן היה מוכן להודות שאביו הוא אדם מוזר. מקטעי השיחות, מריבים והתפרצויות זעם של בני המשפחה המורחבת, הבנתי שאבא גדל בצילו של אב מתנכר ואלים. לחמשת בניו, נוּצוּ (אבא של ארמנד), מיקי (אבא שלי), לוצ'יאן, מישו ולורין, הוא נהג להתאכזר. היה מכה אותם עם חגורת עור על כל מעשה קונדס ולפעמים גם ללא סיבה. הוא כפה משמעת קפדנית, כמו שעת נעילת הדלת. מי שלא נמצא בבית בשעה השרירותית שקבע, היה נותר לישון בחוץ. הילדים, כדי לעקוף את רוע הגזרה, נהגו לקשור חבל על ידו של זה שישן ליד החלון והמאחר היה מושך בחבל כדי שיפתח את הדלת. כשהטריק התגלה כמובן שכולם הרגישו את נחת זרועו. אבא טען בעקשנות שהוא נרשם לבד לכיתה א' ורגלו של אביו מעולם לא דרכה בבית הספר. בשתי הבנות הצעירות (אפרודיטה והרמינה) סבא לא ממש התעניין והן היו תחת החסות המלאה של סבתא. לאחר שסיימו ארבע שנות לימוד חובה הן נשארו בבית לעזור במשק הבית. הבנים פילסו לבד את דרכם בחיים, שלושה מהם הפכו מנהלי חשבונות, אחד צורף ואחד מרפא שיניים (בהתאמה).

אהבה לא הייתה בין סבא לסבתא. תיעוב הדדי ותחרות "מי ימות ראשון" היו בשפע. מעל קברו של סבא, סבתא פרצה בצחוק בלתי נשלט. היא זכתה בתחרות – הוא מת ראשון. היו אלה נישואי אינטרס, אף על פי שמעולם לא סיפרו מה בעצם היה האינטרס. לסבתא פאני היה רומן סודי עם עלם חמודות ובכל מאודה רצתה להינשא לו. הוריה החליטו שהיא צריכה להתחתן עם מנולה וכך היה. סבא לעומתה, אהב נשים רבות, ואף ביקר בבתי זונות. הוא התחתן כדי להוליד ילדים ומרגע שנולדו הם כבר לא עניינו אותו, על אחת כמה וכמה הנכדים. לסבא וסבתא נולדו שמונה ילדים ולאחר מות התאום של אפרודיטה בינקותו, נותרו שבעה. גם אחרי הנישואים סבא המשיך באורח חייו ההולל, בהתאם לכסף שהרוויח בעבודות מזדמנות.

לסבתא היו שני אחים, הבכור הרמן והצעיר דוד. הרמן היה צעיר מבטיח, תלמיד מצטיין בגימנסיה וצייר מוכשר. משפרצה מלחמת העולם הראשונה הרמן גויס לצבא ונשלח לחזית, משם לא חזר. כשאבא נולד ביוני 1919, כחצי שנה לאחר סיום המלחמה, סבתא הבינה ששוב לא תראה את אחיה וקראה לאבא על שמו. אך פרט למסמכים רשמיים אבא כונה מילדות "מיקי" ובשם זה הכירו אותו כולם. את הכאב על היעלמות אחיה, סבתא ניתבה למעשי צדקה. אבא נהג לספר איך הייתה יוצאת בערבי שבתות וחגים לכיכר העיר ולשווקים לחפש חיילים יהודים, מזמינה אותם לארוחת החג ולפעמים אף ללינת לילה. היא הייתה כתובת לכל הנצרכים והנזקקים בעיר, אם במתן ארוחה חמה או בגד ללבוש. את סבתא ילדיה אהבו והעריצו, מסבא הם בעיקר פחדו. לאחר פטירתה של סבתא הדוד מישו מצא בין חפציה כמה מציוריו של הרמן, בעיקר ציורי שמן של נופים, והוא אימץ אותם בשמחה.

כשפגשתי את סבא וסבתא הם כבר לא דיברו ביניהם. כנראה את כל מה שהיה להם להגיד זה לזו הם כבר אמרו, או שלא. הם גרו בחדרים נפרדים, סבא בחדר השינה וסבתא על מיטה בסלון ולידה לורין על ספה נפתחת. לסבתא "הותר" לנקות את חדרו של סבא ולבשל עבורו בכסף שהפקיד בידיה. מטעמים מיוחדים הוא קנה לעצמו בלבד במעדנייה שבפינת הרחוב ושמר אותם על מדף נפרד במקרר. את המקרר החשמלי הוא קיבל במתנה מאחיו באמריקה והוא היה "מחוץ לתחום" המשפחה. כבר ביום הראשון הוא הזהיר אותי שאסור לפתוח את המקרר. הדודה הרמינה נישאה שנתיים לפני בואנו לארץ והתגוררה עם בעלה ליקה בקריית אתא. אינני יודע כיצד הודיעו לה על בואנו, אך תוך יום יומיים היא הגיעה לראות אותנו. בינה לביני הייתה חיבה ממבט ראשון. לה עדיין לא היו ילדים ואילו לי היה מזה ארבע שנים אח שגזל ממני את מחצית תשומת הלב של ההורים. והנה מצאתי דודה שהייתה מוכנה לפנק רק אותי. מעט אחרי עלייתנו היא וליקה הזמינו אותי להתארח בביתם בקרית אתא. היה זה שבוע של תשומת לב אין־סופית וזה פיצה במעט על ההתנכרות של סבא והאדישות הכנועה של סבתא.

ההורים מאוד הצטערו שלא עלו לארץ יחד עם הוריהם ו"בזבזו" ברומניה עוד שמונה שנים עד לעלייתם. הוריי החמיצו את חלון ההזדמנויות הקצר לעלות לארץ בשנים 1951-1948. משנשאו, באפריל 1949, הם ביטלו את בקשותיהם להגירה כרווקים והגישו בקשה חדשה להגירה כמשפחה אך בינתיים השערים נסגרו. ישראל ניסתה לרקום עם הרומנים עסקה סיבובית, שלפיה ישראל תרכוש מהאמריקאים ציוד מכני להפקת נפט ותמכור אותו לרומנים, ובתמורה תקבל מהרומנים תירס ויהודים. שייקה דן, יצחק בן אפרים ואפרים אילין חתמו על העסקה בשם ממשלת ישראל, אך בסופו של דבר היא לא יצאה לפועל. הממשל האמריקאי התנגד לעסקה והטיל אמברגו על מדינות הגוש הקומוניסטי.

במאי 1950 רומניה שוב שינתה את מדיניותה לגבי הגירת יהודים. הפעם היא נתנה אישורי עלייה לאנשים מבוגרים שהיו לנטל על שירותי הרווחה ולצעירים חסרי השכלה ומקצוע נדרש. כאלה היו הסבים שלי משני הצדדים, הדודים ועוד כמאה אלף יהודים שעלו בגל העלייה הזה. אבא, שהיה מנהל חשבונות ראשי ועסקן ציוני, קיבל "סירוב" אוטומטי לפני נישואיו ולאחריהם. הוא לא התייאש ומדי כמה חודשים שלח לראש ממשלת רומניה, גיאורגה גיורגיו־דז', מכתב בקשה לאיחוד משפחות, אף על פי שזה היה למורת רוחם של הממונים עליו בעבודה (בכל מקום עבודה היה איש השירות החשאי שהתחקה אחר העובדים). את המכתבים הוא היה מנסח במשך ימים שלמים. לפני שליחתם היה קורא אותם באוזנינו בהתרגשות ובאינטונציה דרמטית. משפט אחד ויחיד בכל המכתבים האלה נחרט בזיכרוני ומהדהד בראשי כאילו אני שומע את קולו הרגשני של אבא חוזר עליו אין־ספור פעמים כשדמעות חונקות את גרונו (אבא היה קצת בכיין): "אני מבקש לאפשר לילדיי את הזכות הטבעית שיש לכל ילד בעולם לגדול לצד הסבים שלו". היעדר סבא היה עבור אבא מצב לא נורמלי ולא אנושי.

ברומניה, ההורים, אך במיוחד אבא, סבלו לא מעט מכך שעדי ואני גדלים ללא סבים. בפולקלור הרומני נחשב הקשר בין נכדים לסבים לטהור ביותר. בבית הספר למדתי שירים וסיפורים על סבים ונכדים ועל היחסים ביניהם ריחפה הילה של קדושה, וזה במדינה שניפצה את קודשיה. ההורים, על פי רוב, היו טרודים בהישרדות כלכלית והסבים לקחו על עצמם, באהבה או בלית ברירה, את גידול הנכדים וחינוכם. בדרך כלל חלוקת התפקידים הייתה ברורה: אבא מרביץ, אימא צועקת והסבים מרגיעים ומכילים. אבא מעולם לא הרים עלי יד. אימא הייתה אומנם צועקת אך רק לעיתים נדירות היא הייתה מפליקה בטוסיק. בכיתה א', אך במיוחד בכיתה ב', הבנים התייחסו אלי כאל ילד רכרוכי. לא היה ילד בכיתה שלא חטף מכות שהותירו בו סימנים גלויים לעין, כמו סימני חגורה על העור או פנס בעין. הבנים, בדומה לבן דודי סימונל, היו נהנים להשוויץ ש"זה בכלל לא כאב לי" והבנות היו צועקות שהם שקרנים. אני חושב שבתקופה הזו התחלתי להבין לראשונה שאנחנו יהודים, זאת אומרת שונים מהרומנים. שתי בנות בלבד בכיתה שלי, מונה ודיאנה, חגגו את החגים שאנחנו חגגנו ושיחקו בחצר בית הכנסת. גם להן לא היו סבים. שלושתנו היינו יוצאי דופן בכיתה אף על פי שהמילה "יהודי" מעולם לא הוזכרה. למרות שאבא לא היה טיפוס קנאי, הוא התמלא קנאה כשראה ילדים עם סבים הולכים ברחוב יד ביד.

בינתיים אימצנו לנו סבא. היה זה סבא סולומון, אבא של אנה, חברת ילדות של אימא שהתחתנה עם ינקו באותה שנה שגם היא נישאה לאבא. אנה וינקו לא הצליחו להוליד ילד ואביה, שהיה אלמן, אימץ אותי בשמחה לנכדו. גם לאחר שמיכאל בנם נולד, באותו החודש שגם אחי נולד, סבא סולומון המשיך לראות בי נכד לכל דבר. הוא היה מגיע אלינו הביתה והיינו יוצאים לטייל יד ביד, כמו סבא ונכד. ייתכן מאוד שאנה וינקו קינאו, אך הם היו מאוד נדיבים ומעולם לא נתנו סימן לכך. להפך, הם הרעיפו עלי אהבה, גם לאחר שבנם נולד. סבא סולומון היה יהודי מסורתי וממנו למדתי על החגים, על המנהגים ועל גיבורי התנ"ך. אני זוכר במיוחד את הקפות שמחת תורה. אני עם דגל ארון הקודש וסבא סולומון עם ספר תורה רוקדים יחדיו. משעלה לארץ, שמרתי איתו על קשר יותר מששמרתי עם הסבים שלי. בפעם האחרונה שביקרתי אותו בבית אבות משען בחולון הוא כבר היה עיוור. סיפרתי לו שהתקבלתי לעבודה כמורה בבית הספר התיכון שבו למד נכדו מיכאל. אמרתי לו שאני אוהב אותו. דמעות זלגו מארובות עיניו. הוא אמר לי שהוא בן 88 והגיעה שעתו ללכת. ימים ספורים אחר כך הבאנו אותו לקבורה. מסביב לקבר היו שתי בנותיו, חתניו ונכדיו, מיכאל ואני.

למרות קבלת הפנים המוזרה בבית הסבים ההורים היו באופוריה. הבית דמה לתחנת רכבת. חברים, מכרים ושכנים קפצו להגיד שלום לעולים החדשים. אפשר היה לקבל את הרושם שבחיפה גרים רק רומנים וכולם ציפו בכיליון עיניים לבואנו. כולם סיפרו את סיפור קליטתם וכאילו שנדברו ביניהם להתחילו במשפט "כשאנו באנו ארצה..." או "אתם אנשים צעירים...", הם אמרו להורי, "יהיו לכם כאן חיים טובים, גם אם בהתחלה יהיה קשה". משפט זה, שחזר על עצמו בניסוחים שונים, נשמע לי מוזר. קודם כול, לא הבנתי מדוע מכנים את ההורים שלי "אנשים צעירים". ההורים לא היו זקנים כמו סבא וסבתא, אבל בכל זאת לא צעירים. אבא היה באותם הימים בן 39 ואימא בת 34, ולקרוא להם "צעירים" נשמע לי מגוחך. שנית, למה התכוונו כשאמרו שבהתחלה יהיה לנו קשה, קשה במה? לא רציתי לשאול את ההורים כי אולי לא הייתי אמור לצותת לשיחות המבוגרים.

סבא וסבתא ושני ילדיהם הצעירים הגיעו אפוא לארץ בסתיו 1950. מהנמל הם נשלחו ישירות למחנה שער העלייה. באותה שנה הגיעו יחד איתם כ־170,000 עולים, מחציתם ממזרח אירופה ומחציתם מארצות האסלאם. שער העלייה היה בתקופת המנדט בסיס צבאי בריטי בשם "לוקס הקדוש". לפני עזיבת המחנה החיילים הבריטים עשו מעשי ונדליזם: שברו אסלות, כיורים וחלונות, חיררו את גגות הפח וחיבלו בכל מה שלא יכלו לקחת איתם. הסוכנות היהודית לא הספיקה לתקן את הנזקים לפני שהמוני עולים החלו להגיע ממחנות המעצר הבריטיים בקפריסין או ממחנות העקורים באירופה. למרות שהמחנה נועד לשמש מחנה מעבר זמני, עולים רבים, ביניהם משפחתנו, נתקעו בו כמה חודשים ונאלצו לעבור בו את החורף הקשה במיוחד של 1950. לורין סיפר שהם התגוררו באוהל אחד עם עוד כמה משפחות. הגשם חדר לאוהל או שהרוח העיפה אותו באמצע הלילה. הם קיבלו רק שתי שמיכות לנפש ולכן בלילות קרים ישנו לבושים במעילים. חלק גדול מהזמן עבר עליו בתור לקבלת תלושים לארוחות ורק לאחר מכן עמדו כולם בתור נוסף לקבלת האוכל בצלחות פח ללא סכו"ם (ההסבר היה שהעולים גונבים את הסכו"ם). בגדר המחנה היו פרצות ויום אחד לורין יצא לשוטט בעיר ולעלות על הר הכרמל. הוא הבטיח שבפעם הבאה שאבוא הוא ייקח אותי בלילה ל"תצפית פנורמה" – התצפית היפה ביותר בחיפה ואולי בעולם כולו. את תלאות הקליטה הוא סיפר כחוויות נעורים של צעיר שהגיע לארץ בגיל 22 ורק חיכה להתגייס לצה"ל במסגרת גיוס המבוגרים. על החיטוי בדי־די־טי שעברו כולם, כחלק משרשרת קליטתם במחנה, הוא מעולם לא סיפר. כנראה שאירוע זה, שנתפס בעיני עולים רבים מארצות האסלאם כמעשה משפיל של ממסד אטום, לא השאיר עליו רושם מיוחד. ייתכן שנושא החיטוי היה מוכר לו מסיפורי אחיו הבוגרים שנכלאו במחנות עבודה שורצי כינים ופרעושים במהלך מלחמת העולם השנייה.

ייתכן שאם הדוד לורין היה פוגש את העולים ששהו במחנה רק שנה אחת לפניו, גם הוא היה שומע את המשפט הנצחי, "כשאנו באנו ארצה..." ייתכן שהדברים נכונים ותנאי קליטתו של כל גל עלייה היה טוב יותר מזה שקדם לו. כאשר החלו להתפשט בארץ שמועות על החיים הזוועתיים של העולים במחנה, הסכים גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, שעיתונאי "הארץ", אריה גלבלום, ייכנס למחנה בזהות בדויה של עולה חדש מגרמניה וידווח לקוראיו מה באמת קורה שם. גלבלום פרסם מאמר ארוך, ב־15 המשכים, תחת הכותרת: "חודש ימים הייתי עולה חדש" (הארץ, 13.4.49-20.5.49). העיתונאי סיפר, למשל, על קשייו למצוא מקום לינה ביום הראשון שנקלט במחנה. לכל ביתן או אוהל שאליו הגיע נאמר לו שאין יותר מקום, הוותיקים לא היו מוכנים להצטופף יותר. עולים סיפרו לעיתונאי שהם נאלצו לעמוד תחת כיפת השמיים ברוח ובגשם שוטף יחד עם ילדיהם במשך יום שלם עד שהקימו עבורם אוהלים, שגם אליהם חדר הגשם. על הלילה הראשון שלו במחנה כותב גלבלום:

"כשהפניתי את עיניי ראיתי את שכנתי התורכיה יושבת בין מיטתה למיטתי ועושה צרכיה. האמת היא אפוא שעשרות האנשים הללו, ובייחוד הנשים, אינם יוצאים בלילה לבית־הכיסא המרוחק קצת מהביתן. לא רק הילדים והזקנים, אלא נשים וגברים מכל הגילים קמים ללא הרף בלילות, משתינים, מטילים צואתם בתוך האולם, בין המיטות, לתוך הפחים העומדים מוכנים לכך, והקולות הללו אינם פוסקים כל הלילה (...). האוויר נעשה דחוס עוד יותר וריח הגופות חריף יותר (...). או על כך שנשים וגברים פושטים את בגדיהם בגלוי, מתהלכים ב'קומבינזונים' ובתחתונים. מישהו נעמד דווקא מולי, מתפשט עד עורו ואינו מפסיק להתגרד. אבל כולם פושטים רק את בגדיהם העליונים וישנים לילה אחר לילה באותם הבגדים התחתונים שבהם מתהלכים כל היום".

בתחילת 1951 החליטה הממשלה להפוך את שער העלייה למחנה קליטה ומיון שהשהות בו לא תעלה על חמישה ימים. לא קל היה לפנות את העולים מהמחנה. מי שיכול היה להסתדר בכוחות עצמו או בעזרת משפחה, עזב ברצון, אחרים פנו לקיבוצים או לעיירות פיתוח, שהקמתן החלה באותו זמן. רוב העולים הועברו למעברות חדשות והמיעוט שבמיעוט שוכנו בבתים נטושים של ערבים. הסבים, למזלם, נמנו עם מיעוט זה. ברחוב הגנים, השוכן במרכז העיר (היום המושבה הגרמנית), בבתי אבן רחבי ידיים, בין עצי חרוב, התגוררו סוחרים ערבים עשירים. משברחו או עזבו, עברו הבתים לרשותו של האפוטרופוס על נכסי נפקדים ושוכנו בהם עולים. הבתים חולקו באופן שרירותי ליחידות דיור. הסבים זכו שבחלקם ייפול חדר השירותים עם המקלחת ואילו השכנים זכו במטבח, והם היו צריכים להסתדר ביניהם. סבא החליט לבנות חדר מטבח מעץ צמוד לבית וחִיפָּה אותו ביריעות זפת. זה כמובן לא פטר אותו מלחלוק את חדר השירותים והמקלחת עם השכנים. הוא העמיד לעצמו כורסה בחצר ובמשך רוב שעות היום ישב, בהה באוויר, מצפה לאורחים שיבואו להפיג את השעמום. כשהיינו לבד בחצר היה קורא לי אליו, מראה לי את שעון הזהב שעל פרק ידו ומבטיח להוריש לי אותו. כך הוא נהג עם כל הנכדים. זה היה נושא שיחתנו היחיד.

לקראת סיום ביקורנו הראשון ראיתי את ההורים מסתודדים בחצר. שנאתי שאנשים מסתודדים ועוד עם הגב אלי. היה לי קשה לצותת וגם את הבעות פניהם לא ראיתי. כשהם סימנו לי להתקרב הרגשתי חור בבטן, משהו רע עומד להתרחש. אימא אמרה לי שהם רוצים שאחרי שנסיים עם ביקורי המשפחה הם ישאירו אותי בחיפה לשבוע שבועיים, כדי להתארגן במעברה. נשארתי לבכות בפינת החצר כשהם הלכו להציע את הרעיון לסבא. לפני שהספקתי למצות את גיהוקי הבכי הראשונים, הם חזרו עם הבשורה הגואלת – סבא לא מסכים. אפילו לא נעלבתי, סתם הצטערתי שסבא סולומון לא בסביבה. הסירוב של סבא לארח אותי, ולו לתקופה קצרה, צרב את ליבו של אבא. הוא נעלב עד עמקי נשמתו ושיתף את אימא ביגונו. שמעתי אותם מתלחשים בלילה לאחר שעצמתי את העיניים ועשיתי את עצמי ישן. משיחתם הבנתי שאימא פחות התרגשה. הציפיות שלה ממנו היו אפסיות, מה עוד שמקטעי שיחות הבנתי שהוא אף פעם לא הסתיר את זה שהוא לא רצה בה ככלתו.

אני חושב שלא רק לי נמאס מסיפורי העלייה של באי החצר, אלא שגם הוריי התעייפו, וחוץ מזה הגיע הזמן לנסוע למשפחה של אימא. גם לסבא אברהם נסענו ללא התראה מוקדמת. הגענו לרחוב המעגל ברמת גן בשעות הערב המוקדמות ובבית מצאנו רק את רגינה, אשתו השנייה. כשנה לאחר שסבתא פייגה נפטרה, הכיר סבא אלמנה ללא ילדים שעבדה כעוזרת בית אצל דיפלומט בריטי ברמת גן. הם שכרו דירת שני חדרים וסבא מצא עבודה כשומר באחד מבנייני המשרדים בתל אביב. ביום שהגענו הוא היה במשמרת לילה, וטוב שכך. הוא היה חולה לב ורגינה חששה שתהיה זו טראומה עבורו אם יראה אותנו ללא הכנה מוקדמת. ביום שלמחרת היא המתינה לו מוקדם בבוקר בתחנת האוטובוס והכינה אותו למפגש איתנו. התעוררתי מהשינה לקולות בכי. על המיטה ישב אדם גבוה ורזה, שיער לבן ושפם דק, מושיט זרועותיו לחבקני. הוא המשיך לספר בקול חנוק מדמעות על השנה האחרונה בחייה של סבתא פייגה, שנפטרה בייסורים קשים מסרטן. באותה תקופה הם התגוררו בחדרון אפלולי בבית ערבי יחד עם סימי ומשפחתו במגדל אשקלון. מדי פעם סבא היה מגניב אלי מבטים ומנסה לחייך. ההורים מאוד קיוו שלפחות הוא יהיה סבא טיפוסי, הסבא שתמיד חלמו שיהיה לילדיהם, וזה לא קרה. אם בסתר ליבם קיוו שאולי אצלו אוכל להישאר זמן מה, כבר ברגע הראשון הבינו שאפשרות כזו אינה מתקבלת על הדעת. בשש השנים שנותרו עד לפטירתו בגיל 68 מהתקף לב, רק פעמים ספורות בא לחדרה לבקר אותנו. לאחר שפרש מהעבודה חזר עם רגינה להתגורר באשקלון בבית ערבי ליד השוק, שם פתח חנות בגדים יד שנייה. גם לנו הנסיעה לאשקלון לא הייתה קלה. באוטובוסים הייתי מקיא את נשמתי למרות כדורי הפרמין שלקחתי.

זמן לא רב אחרי פגישותיי המאכזבות עם הסבים התפוצצה פרשת יוסל'ה שוחמכר. ההורים של יוסל'ה, אידה ואלתר, עולים חדשים מרוסיה שהגיעו לארץ דרך פולין, ביקשו, בדומה להוריי, מאביה של אידה לשמור על יוסל'ה, שהיה צעיר ממני בשנתיים, עד שיתארגנו בארץ. הסבא, נחמן שטרקס, חרדי חסיד ברסלב, להבדיל מסבא מנולה, הסכים בשמחה. לאחר כמה חודשים, כשהוריו ביקשו להחזירו לביתם, הסבא סירב, משום שרצה להעניק לנכדו חינוך חרדי. כדי להימנע מהחזרתו, הסבא, בעזרת משתפי פעולה מהחברה החרדית, הבריח את יוסל'ה בין בתי מסתור בישראל, באירופה ובארצות הברית. בתקופה זו הילד עבר שטיפת מוח ונאמר לו שהוריו רוצים להחזירו לרוסיה, שם יחיה כמו גוי. גם לאחר שנכלא סירב הסב לגלות היכן יוסל'ה. במשך חודשים רבים כותרות העיתונים זעקו "היכן יוסל'ה?" למשטרת ישראל ולמוסד לקח יותר משנתיים לגלות את מקום מחבואו. לבסוף גילו אותו אצל משפחה סאטמרית בברוקלין והחזירו אותו להוריו. עקבתי, כמו כולם, אחרי פרשת יוסל'ה ברגשות מעורבים. ריחמתי על הילד שנחטף על ידי סבו, אך גם קינאתי בו. במקרה שלי אף אחד מהסבים לא התעניין בי, בחינוכי או ברגשותיי. כ־12 שנה מאוחר יותר פגשתי את יוסל'ה בקורס קצינים. החברים שלו הסתובבו איתו בבסיס וקראו בקול רם: "מצאנו את יוסל'ה!" רציתי לספר לו שהיה לפחות ילד אחד בישראל שקצת קינא בו. לא סיפרתי.