יְרוּס־אָלֶם

ְּמַהֲלַךְ הַמַּסָּע בִּקְּשׁוּ הַהוֹרִים שֶׁנִּשְׁמֹר עַל שֶׁקֶט עַל מְנַת לְהִתְגּוֹנֵן מֵהַסַּכָּנוֹת שֶׁאָרְבוּ בְּדַרְכֵּנוּ, כְּמוֹ חַיּוֹת טֶרֶף אוֹ שׁוֹדְדִים. פָּחַדְתִּי מְאוֹד מֵהַחֲשֵׁכָה, וּכְשֶׁשָּׁמַעְתִּי יְלָלוֹת שֶׁל זְאֵבִים וְתַנִּים הִדַּקְתִּי אֶת אֲחִיזָתִי בְּיָדָהּ שֶׁל אִמִּי וְלָחַשְׁתִּי עַל אָזְנָהּ, “אִמָּא, אֲנִי פּוֹחֶדֶת. מָתַי נַגִּיעַ לִירוּסָלֶם?"

סיפורה של אלמז על עליית יהודי אתיופיה לארץ ישראל נולד מתוך מחויבות ומתוך חשיבות עליונה לספר את סיפורה של קהילת בית ישראל. הוא מתאר את מסע התלאות המפרך והמסוכן שעברו יהודי אתיופיה כדי להגיע לירושלים שעליה חלמו. האמונה בצדקת הדרך היא זו שאפשרה להם לשרוד את הסכנות לאורך המסע. הסיפור משלב את זיכרונותיה של אלמז ואת חוויותיה מנוף ילדותה. שמו של הספר, ירוס־אלם, משקף את הצירוף של ירוסלם ועולם, ובמילים אחרות: ירושלים לעולם.
האם הייתם עוזבים הכול ויוצאים למסע אל הלא נודע?

פֶּרֶק רִאשׁוֹן: הַחַיִּים בְּאֶתְיוֹפְּיָה

בְּאֶרֶץ אֶתְיוֹפְּיָה שֶׁבְּיַבֶּשֶׁת אַפְרִיקָה הָרְחוֹקָה, בִּכְפָר קָטָן וּשְׁמוֹ זַנְקוֹ, הִתְגּוֹרְרָה מִשְׁפָּחָה: אַבָּא וְאִמָּא וְלָהֶם שִׁבְעָה יְלָדִים, אַרְבָּעָה בָּנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. אֲנִי הַיַּלְדָּה הָרְבִיעִית בַּמִּשְׁפָּחָה, וּשְׁמִי אַלְמָז.
הִתְגּוֹרַרְנוּ בְּבַיִת גָּדוֹל הֶעָשׂוּי מֵעַנְפֵי עֵצִים וּזְרָדִים הַמְּצֻפִּים בְּטִיט וּבֹץ, חֳמָרִים הַמְּאַפְשְׁרִים לְבוֹדֵד קֹר וְחֹם – שֶׁיִּהְיֶה קָרִיר בַּקַּיִץ וְחָמִים בְּעוֹנַת הַחֹרֶף. הַכְּפָר הָיָה פַּסְטוֹרָלִי, עִם מֶרְחָבִים עֲצוּמִים, עֵצִים גְּבוֹהִים, שָׂדוֹת יְרֻקִּים, טֶבַע פִּרְאִי וְיֹפִי מַרְהִיב. בְּמֶרְחַק הֲלִיכָה מֵהַבַּיִת הָיוּ מַפַּל מַיִם וְנַחַל. כָּל עוֹד הָיָה אוֹר יוֹם, שָׂחִיתִי בַּנַּחַל עִם אַחַי וְעִם בַּת הַדּוֹדָה שֶׁלִּי.
אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה חַקְלַאי וְגִדֵּל הֲמוֹן יְבוּלִים; שָׂדֶה שֶׁל שִׁבּוֹלִים, שְׂדֵה כֻּתְנָה, שְׂדֵה תִּירָס וּמַטָּעִים. הָיְתָה לָנוּ גַּם גִּנָּה גְּדוֹלָה וּבָהּ מִינֵי יְרָקוֹת וְסוּגִים שׁוֹנִים שֶׁל תַּבְלִינִים. נָהַגְנוּ לְלַקֵּט אֶת הַיְּרָקוֹת וְהַתַּבְלִינִים וּלְהָבִיא הַבַּיְתָה לְאִמָּא, כְּדֵי שֶׁתְּבַשֵּׁל מַטְעַמִּים בְּרִיאִים.
הָיוּ לָנוּ גַּם הַרְבֵּה פָּרוֹת, כְּבָשִׂים, עִזִּים, תַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁאָהַבְתִּי לָרוּץ אַחֲרֵיהֶן וְהַכֶּלֶב שֶׁלִּי, שֶׁקָּרָאתִי לוֹ שֶׁלֶג מִשּׁוּם שֶׁהָיָה לָבָן כַּשֶּׁלֶג. אִמָּא שֶׁלִּי חָלְבָה אֶת הַפָּרוֹת בְּכָל בֹּקֶר וְהִגִּישָׁה לָנוּ חָלָב טָרִי וְטָעִים לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר.