כבוד נסתר

כבוד נסתר / ג'ני לוקאס (622)

שלגי הוצאה לאור

עמודים: כ-208

ז'אנר: רומן רומנטי  

לבה של ג’וזי דלטון הולם בעוז כשהיא קרבה אל דלת דירת הפנטהאוז המרשים של קאזימיר זנדזוב, הנסיך הרוסי רב העוצמה. היא אולי הסכימה להתחתן איתו כדי להציל את אחותה, אך הניצוץ המקפיא בעיניו מבהיר לה שהוא לא מסוג האנשים שאיתם כדאי להסתבך.

פיסת הפאזל האחרונה נפלה בחיקו של קאזימיר, והוא כבר יכול ממש לחוש את הנקמה שלו בקצה אצבעותיו. השמפניה כבר על הקרח, אשתו הטריה ממתינה בחדר השינה שלו, והניצחון לא היה מעולם כה מתוק. אבל הטוהר של ג’וזי מעמיד במבחן את הדבר האחד שקאזימיר לא ידע מעולם שיש לו – את הכבוד שלו . . .

1

יומיים אחרי חג המולד, באור השחר הוורדרד של הונולולו, ג'וזי דלטון ניצבה לבדה על המדרכה השוממה והטתה את ראשה כדי להביט למעלה, אל ראשו של גורד השחקים שמעבר לרחוב, אל דירת הפנטהאוז הנושקת לעננים.

היא פלטה את האוויר מריאותיה. היא לא מסוגלת לעשות את זה. פשוט לא יכולה. להתחתן איתו? בלתי אפשרי.

אלא שהיא היתה חייבת.

אני לא מפחדת, שבה ג'וזי ואמרה לעצמה ומשכה את תרמיל הגב המרופט שלה גבוה יותר על כתפה האחת. אפילו עם השטן הייתי מתחתנת כדי להציל את אחותי.

אבל האמת היא שהיא לא העלתה מעולם בדעתה שהדברים יגיעו לכדי כך. היא היתה בטוחה שהמשטרה תתערב ותציל את המצב. אלא שאנשי המשטרה בסיאטל, ולאחר מכן בהונולולו, פשוט צחקו לה בפנים.

"אחותך הגדולה התערבה על בתוליה במשחק פוקר?" אמר לה השוטר הראשון בתדהמה. "מה, זה היה מין משחק בין נאהבים?"

"תני לי להבין את זה. המיליארדר שהוא החבר לשעבר של אחותך, זכה בה במשחק קלפים?" שאל השוטר השני בקמיטת מצח זעופה. "יש פשעים אמיתיים שדורשים את תשומת לבי, מיס דלטון. צאי מפה לפני שאני עוצר אותך על הימורים לא חוקים."

ועכשיו, ג'וזי רעדה כאן בשחר הלח והצונן. איש לא עמד להציל אותה. רק היא עצמה.

היא הצרה את עיניה. בסדר גמור. היא תיקח על עצמה את האחריות. היא זאת שהכניסה את ברי לתסבוכת הזאת מלכתחילה. אילו ג'וזי לא היתה מקבלת בטיפשותה את הזמנתו של הבוס שלה למשחק הפוקר, אחותה לא היתה נאלצת להתערב כדי להצילה.

ברי הנבונה, המבוגרת ממנה בשש שנים, היתה עילוי צעיר במשחקי קלפים, ובצעירותה היתה נוכלת לא קטנה. אבל אחרי שהתרחקה במשך עשור מחי הסכנה הללו ועבדה בתור חדרנית עניה ומהוגנת, מיומנותה של ברי במשחקי הקלפים היתה קצת חלודה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שבמקום להרוויח, בהפיכה של קלף אחד היא הפסידה הכול לאקס השנוא שלה?

ולדימיר זנדזוב הפריד בין האחיות; הוא הכריח את ג'וזי לשוב בחזרה אל היבשת במטוס הסילון הפרטי שלו. ג'וזי הוציאה את כל הכסף שעוד נותר לה כדי לשוב להוואי בניסיון נואש לחלץ את ברי מידיו. במשך ארבעים וארבע השעות האחרונות, מאז הלילה הנורא ההוא של המשחק, ג'וזי הצליחה לשמור על שפיותה רק מפני שידעה שאחרי ככלות הכול, אם שום דבר אחר לא יעבוד, תיוותר לה תוכנית פעולה אחת שלא תוכל להיכשל.

אבל כעת כשעליה לממש באמת את התוכנית הזאת, זה הרגיש כאילו היא עומדת ליפול על חורבה.

ג'וזי שבה והביטה אל מרומי מגדל המגורים. חלונות הפנטהאוז נגהו באור אדום כמו אש מעל לעננים המנמיכים של הונולולו.

הוא כפה על אחותה לוותר על החופש שלה. אבל היא תציל אותה – בכך שתמכור את עצמה בנישואים לאויבו הגדול ביותר של ולדימיר זנדזוב.

לאחיו הצעיר.

האויב של אויבי הוא החבר שלי, היא שבה ואמרה לעצמה. ובהתחשב באופן שבו האחים זנדזוב ניסו להרוס זה את זה בעשר השנים האחרונות, קאזימיר זנדזוב צריך להיות כעת חברה הטוב ביותר בעולם. נכון?

גוש עלה ונתקע בגרונה.

הייתי מתחתנת עם השטן בכבודו ובעצמו...

באיטיות רבה, ג'וזי אילצה את רגליה לרדת מהמדרכה. רגליה רעדו בחצותה את הכביש. היא חמקה מאוטובוס התיירים שכמעט דרס אותה, ונרתעה כשהוא צפר בכעס.

עכשיו כבר אי אפשר היה לסגת.

"אפשר לעזור לך?" שאל השוער בתוך הלובי בבחנו את הקוקו הפרוע שלה, את חולצת הטריקו המקומטת ואת כפכפיה הזולים.

ג'וזי ליקקה את שפתיה היבשות. "אני פה כדי להינשא לאחד הדיירים שלכם."

הוא לא טרח להסתיר את חוסר האמון שלו. "את? הולכת להתחתן עם מישהו שמתגורר כאן?"

היא הנהנה. "קאזימיר זנדזוב."

פיו נפער בתדהמה. "את מתכוונת להוד מעלתו? לנסיך?" הוא פלט כשהוא מנופף בפראות בידיו. "עופי מפה לפני שאני מתקשר למשטרה!"

"תשמע, פשוט צלצל אליו, בסדר? תגיד לו שג'וזי דלטון פה, וששיניתי את דעתי. התשובה שלי היא כן, עכשיו."

"לצלצל אליו? אין לי שום כוונה לעשות כזה דבר." השוער צבט את אפו בין אגודל ואצבע. "את בוודאי הוזה... אם נראה לך שאת יכולה פשוט להיכנס מהרחוב..."

ג'וזי חיטטה בתרמיל שלה.

"נוכחותו של הוד מעלתו כאן היא בגדר סוד. הוא נמצא פה בחופשה..."

"אתה רואה?" ברוב ייאוש היא החזיקה לפניו כרטיס ביקור. "הוא נתן לי אותו לפני שלושה ימים. כשהוא הציע לי נישואים. במסעדה צמחונית ליד וואיקיקי."

"מסעדה צמחונית." השוער נחר בבוז. "כאילו שהנסיך יחשוב אפילו..." הוא הבחין בחותם המוטבע על הכרטיס וחטף את הכרטיס מידה. בהפכו אותו אל צדו השני, הוא קרא את המילים ששורטטו בכתב היד הגברי והקשה על גבו: כשתשני את דעתך. "אבל את בכלל לא הטיפוס שלו," הוא אמר בקול חלוש.

"אני יודעת," נאנחה ג'וזי. מרושלת וחסרת עידון, עם עשרה קילוגרמים עודפים. היה ברור לה שהיא לגמרי לא הטיפוס של אף אחד. למרבה המזל, קאזימיר זנדזוב רוצה להתחתן איתה מסיבות שאינן קשורות בכלל לאהבה – או אפילו לתאווה. "רק צלצל אליו בבקשה, בסדר?"

האיש שלח את ידו אל הטלפון שעל הדלפק שלו. הוא חייג, ובהפנותו לה את גבו, דיבר בשקט אל תוך האפרכסת. כעבור רגעים אחדים הוא שב ופנה אל ג'וזי, בהבעה מבולבלת בעליל.

"שומר הראש שלו הורה לי לשלוח אותך ישר למעלה," הוא אמר בתדהמה. הוא הצביע לעבר המעלית, "קומה שלושים ותשע. ו... אהה... מזל טוב לך, גברתי."

"תודה," מלמלה ג'וזי ומשכה את רצועת התרמיל שלה על כתפה בהסתובבה ללכת. היא חשה במבטו של השוער שליווה אותה בחצותה את חלל הלובי המפואר, כשקול טפיפת כפכפיה על רצפת השיש מהדהד. בלי שום תחושה, היא נכנסה למעלית. בקומה השלושים ותשע, הדלת נפתחה בקול צלצול פעמון חרישי, והיא יצאה בזהירות אל חלל המבואה.

"ברוכה הבאה, מיס דלטון." שני שומרי ראש גברתנים חמורי סבר המתינו לבואה. במקצוענות מוחלטת, אחד מהם ערך חיפוש על גופה, בעוד חברו מפשפש בתרמיל הגב שלה.

"מה אתם מחפשים בדיוק?" שאלה ג'וזי בצחוק של מבוכה. "נראה לכם שאני אביא רימון יד להצעת נישואים?"

שומרי הראש לא חייכו אפילו. "היא נקייה," אמר אחד מהם, והשיב לה את התרמיל. "היכנסי, בבקשה, מיס דלטון."

"אהה, תודה." בהביטה בדלת הענקית, היא חיבקה את התרמיל אל חזהּ. "הוא שם בפנים?"

הוא הנהן אליה בפנים חתומות. "הוד מעלתו ממתין לך."

ג'וזי בלעה במאמץ. "בהחלט. זאת אומרת, טוב. זאת אומרת..." היא הסתובבה בחזרה לעברם. "הוא בן-אדם טוב, נכון? מעביד טוב? ניתן לסמוך עליו?"

שומרי הראש בהו בה בפנים חתומות לחלוטין.

"הוד מעלתו ממתין לך," חזר אחד מהם ואמר בקול נטול הבעה. "היכנסי בבקשה."

"אוקיי." רובוט שכמוך, היא הוסיפה ללא קול, בכעס.

שיהיה. היא לא זקוקה לחיזוקים. היא תקשיב רק לאינסטינקטים שלה, ללב שלה.

מה שאמר שג'וזי היתה באמת בצרות. היתה סיבה לכך שאביה השאיר לה את כברת הקרקע הענקית באלסקה תחת נאמנות שאי אפשר להפר, כך שהאדמה לא תעבור לידיה עד שימלאו לה עשרים וחמש שנים – בעוד שלוש שנים בלבד – או עד שהיא תתחתן. אפילו כשהיתה ילדה, בלק-ג'ק דלטון כבר ידע שבתו הצעירה יותר, הנאיבית והבוטחת, תזדקק לכל טיפת עזרה שהיא תוכל לקבל. להגיד שיחסה לאנשים עשוי להיות נאיבי זה ללא ספק בלשון המעטה.

אבל זאת תכונה טובה, חזרה ברי ואמרה לה בעצב לפני יומיים. הלוואי ואני הייתי קצת יותר כזאת.

ברי. ג'וזי לא יכלה אפילו לדמין מה אחותה הגדולה עוברת ברגע זה בתור האסירה של הטייקון המיליארדר השני, אחיו של קאזימיר זנדזוב. היא עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה.

"בשביל ברי," היא לחשה, ופתחה לרווחה את דלת דירת הפנטהאוז.

חדר הכניסה המפואר היה ריק. היא חצתה בחשש את רצפת השיש, ולקול ההדהוד של צעדיה היא נשאה את מבטה למעלה, אל המנורה שהיתה תלויה במרומי החלל והאירה את גרם המדרגות המתעקל. דירת הפנטהאוז הזאת היא כמו בית אחוזה מפואר באמצע השמים, היא חשבה לעצמה בפליאה.

שפתיה של ג'וזי נפשקו כשהיא הבחינה בנוף שנשקף מבעד לחלונות שנמתחו מהרצפה עד התקרה. היא חצתה את אולם הכניסה אל חדר האורחים, ומשם השקיפה אל האורות המרצדים של העיר החשוכה עדיין. ומעבר לה, בזריחה הוורדרדה-כתומה המבהיקה על גבי האוקיאנוס השקט.

"אז... את שינית את דעתך."

הגרגור החרישי, הגברי שלו, הגיע מאחורי גבה. היא קפאה מיד, ואז, בעודה מחשלת את נפשה, היא חגה לאִטה אחורה.

יופיו המדהים של הנסיך קאזימיר זנדזוב היכה בה כמו מהלומה עזה. הוא היה עוד יותר נאה ומרשים מכפי שהיא זכרה. הוא היה גבה-קומה, קרוב למטר ותשעים, בעל כתפים רחבות וגוף שרירי. עיניו הכחולות היו מחשמלות על רקע עורו השזוף ושערו הכהה. הגזרה המרשימה של חליפתו ועניבתו הכהות, והברק הנוצץ של עור נעליו העידו על עושר רב – בעוד שהנוקשות של מבטו והחיטוב העז של הלסת שלו העידו על עוצמה רבה.

למרות כל מאמציה, ג'וזי היתה מוכת תדהמה לרגע אחד.

בדרך כלל לא היתה לה שום בעיה לדבר עם אנשים. מבחינתה בן-אדם זר זה דבר שלא קיים בכלל. אבל קאזימיר זנדזוב הצליח לגרום לה להיאלם דום. אף גבר נאה כל כך לא הקדיש לה מעולם שום תשומת לב. בעצם, היא לא היתה בטוחה כלל שיש עוד מישהו בעולם שהתברך ביופיו הגברי עוצר הנשימה של קאזימיר. בהביטה אל היופי הכהה של פניו, היא שכחה כמעט לנשום.

"בפעם האחרונה שראיתי אותך, את אמרת שלעולם לא תינשאי לי." קאזימיר בחן אותה באיטיות, מכפכפיה, דרך מכנסי הג'ינס, ועד לחולצת הטריקו. "תמורת שום הון שהוא."

לחייה של ג'וזי האדימו. "אולי נחפזתי קצת בלשוני," היא גמגמה.

"את הטחת את המשקה שלך בפניי."

"זאת היתה תאונה!" היא מחתה.

הוא הרים גבה אחת בהבעת ספק. "את קפצת ממקומך וברחת מהמסעדה בריצה."

"אתה פשוט הפתעת אותי!" שלושה לילות לפני כן, בערב חג המולד, קאזימיר התקשר אליה, במלון בהאלֶה קאנאני שבו היא עבדה כחדרנית. "אחותי אמרה לי לעולם לא לדבר איתך," היא פלטה כשהוא הציג את עצמו. "אני מנתקת."

"אז את תחמיצי את ההזדמנות הגדולה ביותר שתיקרה לך בחייך," הוא השיב בלי להשתהות. הוא ביקש ממנה לפגוש אותו במסעדה העלובה ליד חוף וואיקיקי. ולמרות שהיה ידוע לה שזה אסור – או אולי דווקא בגלל זה – היא הסתקרנה מאוד מהצעתו המסתורית.  ואז  היא  נדהמה  לגמרי  שההצעה  היתה  הצעה ממשית – הצעת נישואים.

"את ברחת ממני," אמר לה קאזימיר בשקט, ועשה צעד אחד לכיוונה, "כאילו השטן בכבודו ובעצמו רודף אחריך."

היא בלעה אוויר.

"כיוון שבאמת חשבתי שאתה השטן," היא לחשה.

עיניו הכחולות הוצרו בתדהמה. "ככה את מנסה להגיד לי שתתחתני איתי?"

היא נדה בראשה. "אתה לא מבין," היא השיבה בקול חנוק. "אתה..."

גרונה נשנק. איך היא יכולה להסביר לו שלמרות שהוא ואחיו הרסו להן את החיים לפני עשר שנים, היא חשה מחושמלת למראה עיניו הכחולות כשהוא הציע לה להינשא לו? איך היא יכולה להסביר שלמרות שברור לה שהוא עושה זאת רק כדי להניח את ידיו על האדמה שלה, היא המומה מדי בעקבות שנים רבות כל כך של כמיהה לגבר כלשהו – לא משנה אפילו מי, רק שיקדיש לה תשומת לב – ושהיא התפתתה כמעט לפלוט כן קולני תוך בגידה מוחלטת בכל עקרונותיה בנוגע לאהבה ולנישואים?

איך היא יכולה להסביר טיפשות נאיבית פתטית כל כך? היא פשוט לא יכולה.

"אז למה שינית את דעתך?" הוא שאל בקול חרישי. "את זקוקה לכסף?"

הן באמת היו צריכות לשלם כדי להיפטר מהאיש המסוכן שרדף אותן במשך עשר שנים, כשהוא תובע מהן לשלם את חובותיו של אביהן המת, אך ג'וזי נדה בראשה.

"אז האם זה תואר הנסיכות שבו את מעוניינת?"

ג'וזי שלחה לעברו מבט מופתע. "באמת?"

"יש הרבה נשים שחולמות על זה."

"לא אני." היא נדה בראשה ופלטה נחירת בוז. "חוץ מזה, אחותי אמרה לי שהתואר שלך חסר כל ערך. אתה אולי הנכד של איזה נסיך רוסי, אבל זה לא כאילו שיש לך איזה אדמה או – "

אופס, היא השתתקה באמצע המשפט לנוכח מבטו הזועם.

"בעבר היו לנו אדמות נרחבות מאוד ברוסיה," הוא אמר לה בצינה. "ואנחנו החזקנו בבעלותנו את החווה באלסקה במשך קרוב למאה שנים מאז שאם-סבתי ברחה מסיביר. בדין, האדמה הזאת שייכת לנו."

"מצטערת, אבל אחיך מכר את החווה הזאת לאבא שלי, כדת וכדין!"

הוא עשה עוד צעד לעברה.

"בניגוד לרצוני," הוא אמר לה חרש. "ללא ידיעתי."

ג'וזי עשתה צעד לא רצוני אחורה בגלל הניצוץ הקפוא שבעיניו הכחולות. קאזימיר זנדזוב המיליארדר שצבר בעצמו את הונו, היה ידוע כפלייבוי חסר לב וחסר רחמים שהעניין המרכזי בחייו, עוד יותר מבילוי בחברתן של דוגמניות יפהפיות או צבירת ממון נוסף, היה הריסת אחיו הבכור שרימה אותו והוציא אותו מהשותפות העסקית שלהם, ממש לפני שזאת הכניסה לו מאות מיליוני דולרים.

"את חוששת מפניי?" הוא שאל לפתע.

"לא," היא שיקרה. "למה שאחשוש?"

"יש... כל מיני שמועות לגביי. שאני לא סתם חסר רחמים. שאני – " הוא הטה את ראשו ועיניו הכחולות נצצו " – מטורף למחצה מרוב הרעב שלי לנקמה."

פיה התייבש פתאום לגמרי. "זה לא נכון." היא בלעה אוויר, ואז אמרה בקול חלוש, "נכון?"

הוא השמיע צחוק חרישי ומאיים. "אם זה היה נכון, הרי ברור שלא הייתי מודה בזה." הוא הפנה לה את גבו והחל לפסוע, לפני ששלח מבט אחורה לעברה. "אז את שינית את דעתך. אבל עלה בכלל בדעתך," הוא הוסיף בקול רך, "שאולי גם אני שיניתי את דעתי בקשר לנישואים איתך?"

ג'וזי נשאה את מבטה בעת שלקחה נשימה חטופה. "אתה – לא תעשה דבר כזה!"

הוא משך בכתפיו. "הסירוב שלך לפני שלושה ימים היה מוחלט."

פחד, פחד ממשי מילא את לבה של ג'וזי. היא הימרה על פרוטותיה אחרונות כדי להגיע לכאן. בלי עזרתו של קאזימיר, ודאי שתהיה אבודה. היא תהיה הרכוש של ולדימיר זנדזוב. השפחה שלו. לנצח. מתח אחז בכתפיה בעת שדמעות חמות החלו להצטבר מאחורי עיניה. ברוב ייאוש היא לפתה את זרועו.

"לא – אנא! אתה אמרת שתעשה הכול כדי לזכות בחזרה באדמה הזאת. אתה אמרת שהבטחת את זה לאביך כשהוא היה על ערש דווי. אתה – " היא הזדעפה לפתע, דעתה הוסחה כליל על ידי שרירי הקיבורת הקשים שלו. "אלוהים, כמה משקולות אתה מרים?"

הוא הביט בה. היא הסמיקה ושמטה את זרועו. היא לקחה נשימה עמוקה.

"רק תגיד לי, אתה עדיין מעוניין להתחתן איתי?"

פניו הנאים של קאזימיר היו חסרי כל הבעה. "אני צריך להבין את הסיבה שלך לחתונה הזאת. אם זה לא כדי להיהפך לנסיכה..."

היא החניקה צחוק. "כאילו שהייתי מתחתנת עם מישהו רק בשביל תואר חסר כל ערך!"

גבתו הכהה התרוממה. "לידיעתך, התואר שלי אינו חסר כל ערך. הוא מהווה נכס לא רע