כלתו של נסיך הכתר

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 שתי משימות מוטלות על כתפי נסיך הכתר רמירז מונטגובה לפני שיעלה על כס המלוכה: למצוא רעיה ולפתור שערורייה מלכותית שהמלצרית המהממת, מאדי מאיירס, גרמה לה. על מנת לפתור את שתי הבעיות רמי מציע למאדי להפוך למלכתו. הכלה החדשה והתמימה מעוררת ברמי תשוקה נסתרת שהייתה קבורה זמן רב בליבו, אך דווקא אחרי ליל כלולות לוהט הסידור שלהם מרגיש פתאום בכלל לא נוח.

1
רמירז אלכסנדר מונטגובה, נסיך הכתר של ממלכת מונטגובה, עצר לפני הדלתות הכפולות, אגרופו המורם קפוא כמו שאר גופו.

לא נעלם ממנו, שכל מי שהכיר אותו היה המום מהפגנת הססנות לא אופיינית זו. מאז ילדותו, זכה לשבחים על היותו חסר מורא, נועז, על שיום אחד ינווט את עמו לגבהים גדולים יותר מכל מה שאיש מאבותיו דמיין.

אבל הנה הוא היה, מבוהל משתי דלתות.

אך הן לא היו סתם דלתות. הן היו שערים לייעודו הסופי. על אף יומרנותן, היו המילים נכונות.

הוא חשש מיום זה.

האמת הפשוטה היא שהוא לא רצה להיכנס פנימה. לא רצה להתמודד עם אימו המלכה. כל אינסטינקט הזהיר אותו שהוא לא יצא משם אותו אדם.

מתי זה שינה? הוא מעולם לא היה שייך לעצמו. הוא השתייך להיסטוריה. לגורל שחישלו אינספור לוחמים מונטוגוביים, שנלחמו בקרבות עקובים מדם, כדי לסלול את הממלכה המערבית הים תיכונית הזו במו ידיהם.

כל עוד תהיה נשימה באפו, הוא יהיה שייך לאנשי מונטגובה. חובה וגורל. שתי מילים, צרובות בדיו בלתי מחיק על עורו.

כמו משקולות תואמות, הן התיישבו כמו גלימה כבדה על כתפיו, דבר שהפך את נשימתו הבאה למטלה מענה.

"הוד מעלתך?" עוזרו הבכיר פנה, בעצבנות אך בתקיפות, מאחוריו. "הוד מלכותה מחכה."

קול אחד מני רבים, שתיבל את חיי היומיום שלו. קול שזירז ושידל, וכשהוא הסתגר כנגד זה, כפי שהתמחה בזה כעת, דרבן ודחף.

אולם זימון הבוקר היה מוחלט.

אימו ביקשה את נוכחותו, בשעה תשע בדיוק. השעון העתיק מזהב, שעמד בגאווה במסדרונות השיש המקודשים הרבים של הארמון הגדול של מונטגובה, הכריז בחגיגיות כי הוא במרחק של חמש שניות מאיחור.

בנשימה נכנעת, הוא שחרר את אגרופו הקפוץ, דפק בחדות על הדלתות הממוסגרות בזהב והמתין לפקודה להיכנס.

היא הגיעה, נמרצת ויציבה, ועם זאת עטופה בשכבה של חמימות, שאין לטעות בה.

הקול שיקף במדויק את האישה, שישבה בכיסא דמוי כס המלוכה, מתחת לסמל המשפחה הגדול שהבהיר את מעמדה המלכותי בלטינית, מבטה האפור כצור עוקב אחריו במשרד העצום.

היא הנהנה בהסכמה, כשהוא קד קידה מכבדת לפני שהתיישב מולה.

"תהיתי כמה זמן תישאר מאחורי הדלת. האם אני באמת כל כך מפחידה?" הגתה, עם עצב בעיניה.

עצב זה צרם לו, אך רמי סירב להראות זאת.

הוא היה רגיל לאנשים המביטים בו בהבעה זו. הוא היה רגיל לעוד כמה הבעות נוספות, אך צער ורחמים היו הצורמים ביותר. אבל הוא הניח שזה היה עדיף, מאשר שיתייחסו אליו כאילו היה עשוי מזכוכית שבירה.

הוא התעלם מהרגש וחיפש בפניה סימנים לכך שרק הפעם, האינסטינקטים שלו היו מוטעים. אך החל משיערה המסודר בקפידה והאיפור ללא רבב, ועד לחליפת השאנל הקלאסית שהיא בחרה לתפקידים רשמיים, וסיכת היהלום והברקת שהייתה עשויה בדמות הדגל המונטגובי, לרמי לא נותר ספק, כי המפגש הזה היה בדיוק מה שחשד שהיה.

הגרזן באמת עומד ליפול מעליו.

"לא מפחידה, לא. אבל אני חושד שהסיבה לזימון זה, תותיר אחד מאיתנו פחות מאושר."

שפתיה של אימו התהדקו לפני שקמה. כאישה גבוהה ומרשימה, היא משכה תשומת לב ללא מאמץ, גם אם לא הייתה השליטה המונטגובית המכהנת. הרבה לפני שהפכה למלכה, היא זכתה בשלוש תחרויות יופי ברחבי העולם. כשמצאה לנכון להעניק את חיוכה, הייתה יכולה לגרום לגבר בוגר לקפוא במקומו – רמי ראה זאת ממקור ראשון. השיער, שהפך כסוף כמעט בן לילה לפני עשר שנים, אחרי מות אביו, היה פעם כהה כשלו, אבל היה בה הסימן הברור מאוד של כאב וצער, באותו כוח עוצמתי שעצר את ממלכתה מליפול לתוהו ובוהו, לאחר מותו הפתאומי של המלך והשערורייה שהגיעה אחריו. בגיל עשרים-ושלוש, נחשב רמי לצעיר מדי לקחת את כס המלוכה ולכן אימו תפסה את מקומו כשליטת ביניים. הוא היה אמור לקחת את הכס, ביום הולדתו השלושים. אך אז, אירעה טרגדיה נוספת.

אימו הייתה האישה החזקה ביותר שהכיר. זו הסיבה שהכול בתוכו התכווץ, כאשר לאחר מספר דקות של בחינת הנוף המרהיב מחלון משרדה, היא חזרה לשולחן העבודה שלה, נטעה את כפות ידיה על עץ הדובדבן העתיק והמלוטש ונעלה את מבטה עליו.

"הגיע הזמן, רמירז."

בטנו התכווצה חזק יותר. לעיתים רחוקות מאוד, השתמשה בשמו הפרטי המלא. כילד, זה מעולם לא בישר טובות עבורו. כאדם בוגר בן שלושים-ושתיים, זה עדיין משך את תשומת ליבו.

אינו מסוגל לשבת, בגלל התחושה המוקדמת המבשרת רעות על גורלו, הוא נעמד וצעד לפני שולחנה. "על כמה זמן אנחנו מדברים כאן? שבועות? חודשים?"

זה לא יהיה שנים. היא כבר נתנה לו שנתיים. ולאחרונה ציינה, ללא אכזריות, שהגיע הזמן להניח את צערו האישי מאחור.

"ברצוני להכריז כי אני פורשת, בפסטיבל ההיפוך הבא."

השבוע השני בחודש יוני.

"זה... בעוד שלושה חודשים." זה היכה כמו גל קר בפניו.

"כן," היא ענתה בנחרצות. "ופירושו שהזמן הוא מהותי. עלינו לסדר את הכול לפני שנצא בהכרזות."

"הכרזות? ברבים?"

מבטה של אימו צנח לרגע אל שולחנה. "אני לא סתם פורשת, רמי. אני פורשת מכל שאר התפקידים הרשמיים."

איזדורה מונטגובה לא הייתה רק המלכה השלטת, היא הייתה גם חברת פרלמנט פעילה.

"את פורשת? מדוע?"

שפתיה התכווצו – סימן שהיא לא אהבה להודות בכל מה שעמדה לומר. "השנים האחרונות היו קשות עבור שנינו. אני צריכה קצת... זמן, הרחק מהכול."

היא לא הייתה יורדת נמוך כל כך לקרוא לזה זמן, כמו שאחרים עשויים לעשות, אבל אם מישהו הרוויח את הזכות לסגת ולמלא מצברים, זו הייתה אימו.

לא זו בלבד שהיא נשאה את מותו הלא צפוי של בעלה, בכוח בלתי פוסק, היא אף צלחה את השערורייה שפרצה לאחר מכן, בעקבות גילוי הסוד בן עשרות השנים של בעלה, בכבוד ובפליאה.

עם זאת, מאחורי דלתות סגורות, קלט רמי הבזק של המחיר האמיתי שזה גבה ממנה. הוא עצמו בקושי הצליח לעצור את זעמו, כשגילה שהאב שהעריך כל כך התגלה כחסר אמונה. במהלך השנים, הצטמצם זעמו לטינה מבעבעת, אך היא מעולם לא התפוגגה. משום שאביו לא רק גרם לאימו קושי עצום במעשיו, אלא אף השליך את הממלכה לתוהו ובוהו, למשך שנים. שנים שגבו מאימו מחיר כבד. ממנו ומזאק, אחיו הצעיר.

סודות ושקרים. זו הייתה קלישאה, עד שזה קרה על סף דלתך והוצג אל מול העולם.

הוא דיכא את זעמו, כשאימו הרימה את ידה.

"וזה מביא אותי לבעיית משק הבית הבאה." היא פתחה תיקייה דקה והחליקה אותה מעבר לשולחן העבודה.

ושם, מוצג בצבע מלא, היה המקור האחרון לחרדה של אימו.

ז'ול מונטגובה.

האח למחצה, שהוצג בפניהם רגעים אחדים לאחר קבורת אביו. הילד בן העשרים-ושמונה, שהוכח באמצעות בדיקת די-אן-איי דיסקרטית שהוא איש מלוכה, באדיבות רומן אסור שבו אביו השתעשע, כאשר הוצב לזמן קצר בפריז בתפקיד דיפלומטי.

ז'ול היה השערורייה שכמעט ערערה את הממלכה. צלמי הפפראצי נתקפו בבולמוס במשך חודשים ארוכים, וחפרו בכל מקום בתקווה לחשוף שלדים נוספים.

זה היה קל יותר לעיכול, לולא התגלה ז'ול כעצם בגרון מהרגע שהגיע למונטגובה, לפני עשר שנים.

רמי בחן את התמונה, לסתו קפוצה כשראה את העיניים הזגוגיות, את השיער הסתור, את הבעת השכרות. "מה הוא עשה עכשיו?" הוא פלט.

פיה של המלכה איזדורה התעוות. "שאלה מכעיסה פחות תהיה, מה הוא לא עשה? לפני שלושה שבועות, היה מדובר בהימור פזיז במוטנה קרלו, ואז הוא טס לפריז והמשיך להמר, במשך ארבעה ימים נוספים. הגזבר המלכותי קיבל שבץ, כשראה את החשבון. לפני עשרה ימים, הוא הגיע לברצלונה והתפרץ למסיבה פרטית, שדוכס ארמנדו ערך לאחייניתו. מאז הוא בלונדון, ובימים האחרונים היה בחברת האישה הזו," היא אמרה, החליקה הצידה את התמונה הראשונה וחשפה עוד כמה תמונות.

כולן הראו גרסאות של אותה אישה. שיער בלונד כהה. ארוכת רגליים. עיניים ירוקות בוהקות וגזרה שיכולה לעצור את התנועה. היא הייתה מהממת. והחיוך שלה יזכה בתחרות, נגד נורה של אלף וואט.

אבל היו כמוה למכביר, בעולמו של רמי. כולה זוהר ובלי תוכן.

לעזאזל, בתמונה אחת היא ממש חשפה את תחתוניה, אדישה לעובדה שהעולם יכול לראות את חוטיני התחרה שלה, כשזרקה את זרועותיה סביב צווארו של אחיו למחצה. בכל התמונות, בגדיה כמעט ולא כיסו את נכסיה המופלאים, ובוהק המצלמה חשף כל קימור ברזולוציה גבוהה.

רמי בחן אותה בקפידה, מחפש אחר חולשות. מבטו מצא את אפה הקטן והסולד, את פיה הרחב והחושני, את עצמות הלחיים המפוסלות על ידי אומן ואת קו הלסת העדין שנועד לסגידה.

קו צווארונה צנח על כתפיים דקיקות ושזופות. עצמות הבריח שלה נחשפו על ידי חולצה נטולת שרוולים, ומשכו את תשומת הלב לגרונה הרך ולתפיחה המרשימה של שדיה. בטן שטוחה וחטובה, ירכיים מעוגלות ואותן רגליים אינסופיות השלימו את החבילה.