היא היתה כל כך בחוץ עם כל הפוקוס, הכוונות וההבנות, שלקח לה זמן מה להתכוונן לתוך עצמה ולהפנים שהצורך שלה זה ביטחון, ודאות ושקט נפשי.
הפחד הכי גדול שלה היה שזה יקרה שנית, ולמעשה "כאשר יגורתי בא לי", ואכן זה קרה..היא ויתרה בבגידה הראשונה, אבל עכשיו זו הפעם השנייה, ופעם שלישית זו תהיה טיפשות ופרייריות מצידה.
ולכן זו לא אופציה.
פניית פרסה
אחרי כמה מפגשים אישיים וזוגיים, היא הבינה והצליחה להבהיר את עצמה בצורה מדויקת, תהליך שרק היא תוכל לעשות בתוך עצמה – מהרס כללי וכלכלי, עשתה "פניית פרסה" והחלה - עקב בצד אגודל - להפנים שכל עונש שתעניש אותו יפגע בה יותר. במקום זאת עשתה כמו שעושה שחיין בים מול גלים גדולים, צללה מתחת לגל. שם יש שקט ואין התנגשות. ההסתכלות השקטה סללה את הדרך להבנה ולשאלה המתבקשת והלא פופולרית – מה חסר לו (לבעלה) אצלה? ומה כן קיבל אצל השנייה? היא התחילה לשאול את עצמה: מה הזנחתי? מה הפסקתי לעשות? מה לא היה לי אף פעם שיש לה?
ממאשימה לאשֶמה
לדאבונה גילתה ששמונה עשרה שנה היא מזניחה את בעלה! זה לעבור ממצב צבירה אחד לשני.
מלהאשים, להעניש ולהרגיש קורבן, לעבור להבנה עמוקה שיש מי ש"הרעיבה" אותו שנים.
נכון שיותר קל להשליך על השני.
אבל אם ניקח אחריות נגלה עולם שונה לחלוטין, אולי אפילו הפוך לחלוטין.
סופטוב
לימים הם באו לבקר אותי, חובקים בן נוסף.
הם הודו לי על שלא ויתרתי להם, למרות שהם ויתרו לעצמם והתנגדו כל הדרך להבנה.
"תודה רבה לך שהראית לנו את הדרך מקרפד ומכשפה לנסיך ולנסיכה."
כל ערב אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו בגאווה, שמחים על כך שהצלחנו להבין ולעשות את הדרך חזרה ללב.