ליל הכלולות שלא היה

הוא חייב להתחתן... אבל הוא כבר נשוי!

הנסיך קסיוס רודף השמלות התחתן עם אינרה דונאטי הצעירה כדי להציל אותה מאירוסין כפויים. אבל הסידור שלהם היה רק ​​על הנייר. חמש שנים לאחר מכן, לאחר שטרגדיה הופכת אותו למלך, קסיוס זקוק ליורשים, ולשם כך הוא דורש מלכה אמיתית!

אינרה התמימה לא נועדה להתמודדויות בבית המשפט. אבל כשקסיוס דורש להתגרש ממנה, אפילו היא מופתעת מעוצמת הסירוב שלה – ומתשוקתה הבלתי ממומשת. ובכל זאת כדי למצוא את האומץ לבקש ממנו נישואים אמיתיים, אינרה חייבת קודם כול להאמין שהיא יכולה להיות המלכה שהוא צריך...

1
"הוד מעלתו הגיע, הוד מעלתך."

אינרה הרימה את עיניה מהמייל שבדיוק הקלידה בהתרגשות רבה, לעמיתה בהלסינקי, ומצמצה לעבר הנרי, רב המשרתים הקשיש שלה. "מה? כבר?"

רב המשרתים, שהיה רגיל להיותה מעופפת, בעיקר בכל מה שקשור בזמן, הרכין את ראשו. "אכן, הוד מעלתך. הוא יושב בטרקלין הלבנדר."

הלמות ליבה של אינרה העלתה הילוך. טרקלין הלבנדר לא היה חדר ההסבה הנקי ביותר באחוזתה של המלכה, והיא ידעה עד כמה בעלה מחשיב סדר וניקיון. הנרי ואשתו ג'ואן דאגו להשאיר את האחוזה במצב סביר מהבחינה הזאת, אבל זה לא היה בסטנדרטים של המלך.

כמה נורא.

אינרה הרגישה את פניה מתלהטים. היא הדפה אחורה את כיסאה וקמה במהירות. הלמות ליבה נעשתה עוד יותר מהירה. כפות ידיה הרגישו מיוזעות ונשימתה הייתה קצרה.

ככה זה היה תמיד, כשהוא הגיע לבקר. חמש שנים הם היו נשואים, והיא הייתה עדיין מאוהבת בו כמו שהייתה תמיד, בעוד שהוא בקושי הכיר בקיומה.

לא, זה היה שקר. הוא נהג לבקר אותה בקביעות, גונן עליה מפני השערורייה שעוררו הנישואים שלהם, ואז וידא שמטפלים בה היטב, לאורך השנים. "אשתו הנשכחת של הנסיך", כינו אותה בעיתונים, מה שהיה בסדר מבחינתה. זה לא היה אכפת לה.

הוא הגן עליה מפני הוריה, בעזרת שמו ומעמדו, אפשר לה לסיים את בית הספר וללמוד באוניברסיטה, לממש את המשיכה שלה למתמטיקה. רוב הזמן, הוא עזב אותה לנפשה, אם כי הוא נהג לבקר לארוחות ערב, או צוהריים לפעמים, ארוחת בוקר מדי פעם בפעם, ואז הם נהגו לדבר, לשוחח על כל מיני עניינים.

היא אהבה את הביקורים הללו. היא הייתה זוכה לקבל אותו לגמרי לעצמה.

ואז, שנתיים לאחר נישואיהם, כל משפחתו נהרגה בתאונה והוא נהייה המלך. ואז הביקורים פסקו.

אינרה ניגבה את הידיים על שמלתה, בלי לחשוב על מעשיה. "הו, אלוהים, אני יודעת שהשארתי שם איזה אלף ספלי תה ריקים ו – "

"הכול נקי ומסודר שם," קטע אותה הנרי, בדרכו האבהית הרגילה. "אל דאגה, הוד מעלתך."

אינרה העניקה לו חיוך אסיר תודה ואז החלה להרים את הידיים אל שערה, כשהיא תוהה במעומעם אם כדאי לה לעשות איתו משהו, אך שבה והורידה אותן, כשהנרי נד קלות בראשו.

לא היה לה זמן להחליף בגדים או לשפר קצת את הופעתה. המלך לא אוהב שנותנים לו לחכות.

אינרה הקיפה את שולחן הכתיבה שלה ויצאה אל המסדרון הרחב, שנמשך לאורכו של כל בית האחוזה הקטן. היא עברה לכאן, מקאטארה הבירה, כשקסיוס עלה על הכס. אחוזת הנופש המסורתית של מלכת אוויראס שכנה עמוק בלב האזור הכפרי, בין חוות ויערות עתיקי יומין, ואינרה אהבה את הבידוד והפרטיות שניתנו לה. כאן היא הייתה רחוקה מהעיר, מהשאון ומההמולה שהפריעו לה לחשוב ורחוקה מעיני התקשורת והעולם כולו, שגרמו לה תמיד להרגיש קטנה וסתמית ולא מספיק טובה.

קסיוס הגיע לבקר רק כמה פעמים ספורות, מאז שהפך להיות המלך, והעדיף שהיא תגיע אל העיר, שם המתינו לה חובות שהייתה צריכה למלא כמלכתו. זה גרם לה לתהות כעת, מדוע טרח לבוא היום.

עווית חלפה בבטנה, בהתקף פתאומי של עצבים, אך היא כבשה אותה. היא לא רצתה לתת למשהו לקלקל את השמחה של הפגישה איתו.

דלת הטרקלין הייתה פתוחה, כך שהיא נכנסה ישר פנימה. בעלה ניצב לפני האח, בגבו אליה, כמו פסל גבה-קומה ורחב כתפיים, בחליפה כהה. ידיו היו אחוזות יחדיו מאחורי גבו. טבעת החותם של אוויראס בהקה על אמת ידו הימנית, וחישוק הזהב הפשוט של טבעת הנישואים שלו על קמיצת ידו השמאלית.

אפילו כשגבו מופנה אליה, הוא השתלט לגמרי על החדר.

חזהּ של אינרה התהדק, בטנה ביצעה את הצלילה הרגילה שלה, כמו הזרזירים מעל לשדה הדרומי לקראת רדת הערב.

ככה זה היה תמיד, כשמצאה את עצמה בקרבתו. היא נעשתה מלוהטת וחסרת מנוח, ומוחה חדל מלתפקד. היא גם לא הייתה מסוגלת להפסיק לבהות בו.

היא ניסתה להסתיר את תגובתה כלפיו, מפני שהיא כבר לא בת שש-עשרה, אבל הייתה די בטוחה שהוא מודע לכך בכל זאת. הוא היה גבר הרבה יותר מבוגר ומנוסה, ולמרבה הצער, לא טיפש. אלא שמעולם הוא לא התייחס לזה בשום צורה, והיא הייתה אסירת תודה על זה. הוא העמיד פנים שלא הבחין בכל הגמגומים שלה, בכפות ידיה המיוזעות, והוא סבל גם בשלווה קלילה את הנטייה שלה לדבר בצורה קצת מעורפלת לפעמים.

באמת שזה היה מזל גדול, שהיא פגשה אותו רק לעיתים די נדירות.

אינרה דחקה את משקפיה במעלה אפה, לקחה נשימה ופתחה את פיה כדי לקבל את פניו.

"מה שלומך, אינרה?" הוא שאל, לפני שהיא הספיקה להוציא מילה. הוא הותיר את גבו מופנה אליה, את מבטו על ציור בצבעי מים עזים של שדה לבנדר, שהיה תלוי מעל לאח והעניק לחדר הזה את שמו.

קולו, עמוק וקריר, ליטף את עורה המלוהט כמו מי נהר צוננים בצוהרי יום קיץ חם.

"או... אה... טוב." בפיזור דעת, היא שפשפה את כפות ידיה בצידי שמלתה. "בדיוק התכתבתי בצ'אט עם פרופסור קוסקינן בהלסינקי, בקשר לתיאוריה שעליה אני עובדת. זה ממש מעניין. בדקתי כמה מה – "

"אני בטוח שבדקת." הוא הוסיף להתבונן בציור שלפניו. "אבל אני חושש שלא באתי הנה כדי לדבר על התאוריות שלך."

תפסיקי כבר לקשקש ותתחילי לדבר כמו בן-אדם נורמלי.

אינרה סגרה את פיה כדי להתגבר על הדחף לקשקש, כשהאושר שלה על הפגישה איתו דועך קמעה. "אז למה אתה פה?"

הוא הסתובב לאט כדי להתייצב מולה, וליבה של אינרה התהדק כמו אגרוף קפוץ.

קסיוס דה-לאון, המלך של אוויראס, היה פשוט הגבר היפה ביותר שפגשה אי-פעם, והיא איבדה לגמרי את יכולת הדיבור, כל פעם שהיה בקרבתה. עם מאה ותשעים הסנטימטרים שלו, הוא היתמר מעל לרוב הגברים, ומבנה גופו היה רחב ושרירי, כמו איזה לוחם מימי הביניים. שערו היה שחור כפחם ולעיניו היה גוון ענבר כהה. לתווי פניו היה מין יופי גברי פראי ועז, שלכד את עיני כל מי שפגש אותו.

כשהיא רק פגשה אותו לראשונה, הוא היה פלייבוי נודע לשמצה, עם נטיות פרועות מאוד וחיוך מקסים שסייע לו להיכנס לחדרי שינה וללבבות, בכל רחבי אירופה ואף רחוק יותר.

אלא שהימים ההם חלפו עברו. כעת הקסם ההוא כמעט ולא נראה יותר, והפראות בכלל לא. את מקומם תפסה כעת סמכותיות צוננת ויציבה שגרמה לכל חצרו, שלא לדבר על בית המחוקקים שלו, להתכווץ בפחד מפניו.

הנסיך הפלייבוי הנודע לשמצה נעלם כליל ואת מקומו תפס מלך נוקשה ובלתי מתפשר.

המלך שהיה בעלה.

אינרה חרקה שיניים, כדי להתגבר על הדחף לכרוע ברך לפניו, אותו חשה כל פעם שהתייצבה לפניו. היא עשתה את זה פעם אחת, ביום ההכתרה שלו, והוא הורה לה לקום מיד. מלכות לא כורעות אף פעם ברך. אז היא ניסתה שלא להיכנע לדחף.

אבל זה לא מנע כלל את הופעתו.

במאמץ ניכר, היא פגשה את מבטו.

"זה די פשוט בעצם," אמר המלך. "אני פה, בגלל שאני רוצה להתגרש."

קסיוס ציפה מאשתו להנהן בפיזור הדעת הרגיל שלה ולהגיד לו שגירושים מקובלים עליה בהחלט, לפני שתציע לו ספל תה ותפצח בשיחה על מה שזה לא יהיה, שמעסיק כרגע את מוחה. לפני שישה חודשים, כשהוא ביקר בפעם הקודמת, היא דיברה על חומר אפל, והוא הפסיק לעקוב בתוך כמה דקות.

למען ההגינות, סביר להניח שזה היה קשור יותר לאופן שבו היא נראתה אז, בחולצה הלבנה האוורירית והדקיקה במידה מגוחכת, שדרכה היה מסוגל לראות את חזיית התחרה שלה, ולכך שדעתו הייתה מוסחת יותר מכפי שהיה רצוי לו.

סיבה נוספת – כאילו שהוא זקוק לעוד אחת – לכך שגירושים ממנה יהיו רעיון ממש טוב.

אלא שהפעם, אינרה לא הנהנה בפיזור הדעת הרגיל שלה. פני הפיה היפים שלה החווירו וניצן הוורד המושלם של פיה נפער, במה שנראה כמו הלם.

"ל... להתגרש?" קולה, שהיה מתוק וצלול בדרך כלל, נשמע טיפה צרוד.

היא נראתה כאילו הוא דקר אותה, והוא לא היה לגמרי בטוח איך לפרש את זה. הם הסכימו מראש על כך שיתגרשו, אחרי שהיא תיחשב לבגירה מבחינת החוק, אלא שאז אחיו והוריו נספו בתאונה והוא הפך למלך, והכול הלך לעזאזל בבת אחת.

גירושים היו הדבר האחרון שעליו הוא רצה לחשוב והדבר האחרון שהמדינה שלו הייתה צריכה, אחרי ההלם של מות המלך ויורש העצר. נורמליות ויציבות, זה מה שהיה נחוץ לאוויראס, כך שזה מה שהוא דאג להעניק לממלכה.

אבל שלוש שנים חלפו מאז, והממלכה התאוששה. הגיע הזמן לחזק אותה עוד יותר, בכך שהוא יעמיד לה יורש עצר. יועציו היו תקיפים מאוד בנידון, והוא נאלץ להסכים איתם. קסיוס היה השריד האחרון של משפחתו, כך שהבטחת המורשת שלו על ידי ילדים – וכמה שיותר מהם – הייתה דבר לגמרי הכרחי.

הוא היה זקוק לאישה שתוכל להיות לו רעיה אמיתית, שתוכל להעניק לו את היורשים שהוא צריך ותוכל לתפוס את מקומה לצידו, בתור מלכה של ממש. מישהי שתוכל לפגוש ראשי מדינה ולתפקד כראוי באירועים רשמיים של בית המלוכה, שתפגין את הסמכותיות האצילית המכובדת של אימו – מלכתה הקודמת של אוויראס. וחשוב עוד יותר מכך, מישהי שאינה בת הטיפש-עשרה שהוא נשא לאישה, כשהיה צעיר וטיפש, כשהאמין שהוא יכול עדיין להיות המושיע של מישהו. כשהאמין שהצלתה תוכל להוכיח שהוא לא אנוכי, כמו שאביו האמין תמיד שהוא היה.

עיני הערפל האפורות של אינרה היו ענקיות מאחורי הזגוגיות של משקפיה, אצבעותיה התעקלו לאגרופים קמוצים. היא לבשה שמלת כותנה לבנה רפויה, שהייתה דקיקה ואוורירית כמו החולצה שלבשה בפעם הקודמת, והבד היה שקוף מספיק כדי שהוא יראה את לבושה התחתון. תחתוניה היו מתחרה כחולה כהה, חזייתה מתחרה סגולה.

מוטב היה אילו הוא לא הסתכל. הימים הללו, בהם הובל על ידי דחפיו הפחות מעודנים, חלפו כבר ועברו. הם מתו, ביחד עם אחיו.

שערה של אינרה היה פרוע כתמיד, גלש בגוש של תלתלים לבנים כסופים עד למותניה, ונראה כאילו היא לא הברישה אותו בכלל. חלק ממנו היה אסוף אחורה וקשור בגומיה. קו כחול קטן היה מתוח על לחייה, כאילו ציירה על עצמה בעט, בלי כוונה.

בהחלט לא חומר שממנו עשויות מלכות.

לא, מעולם היא לא הייתה גם. וכשהוא נשא אותה לאישה, זה היה הדבר האחרון שהעסיק אותו, בכלל.

"אבל..." פתחה אינרה ואמרה, בקול שהיה עדיין קצת צרוד. "אה, זאת אומרת, א – אני יכולה לשאול למה?"

כמובן שיהיו לה שאלות, הוא ציפה לזה.

הוא הביט בה באדישות. "אני אגיד את זה בצורה הכי בוטה, אני צריך יורשים. ואני בטוח שאת יכולה להבין למה. אוויראס זקוקה למלכה שתגלה עניין פעיל בנעשה בממלכה, מלכה שתתמוך בי, במילוי חובותיי כמלך."

"אה," אמרה אינרה בקול חלוש. "אני... מבינה."

היא הייתה עדיין מאוד חיוורת, מה שהיה משונה. התוכנית לא הייתה מעולם להישאר נשואים, וחוץ מזה, הוא ידע שהיא לא אוהבת לחיות בעיר. שהיא פשוט לא אוהבת להיות מלכה. אז היא הייתה אמורה לשמוח עם הבשורה הזאת, נכון?

"את יכולה להשאיר ברשותך את אחוזת המלכה, אם זה מה שמדאיג אותך." הוא הביט סביב, על כל החדר, ושם לב שאומנם ניקו בו היטב את האבק, אבל עדיין לא חסר בו בלגן מלא חיים.

אחוזת המלכה הייתה מקום יפה, אבל הזכירה לו את אימו יותר מדי, כך שאם אינרה הייתה מעוניינת בה, היא יכלה לקבל אותה.

"או שלחילופין, את יכולה לבחור כל נכס מלכותי אחר שאת מעדיפה," הוא המשיך, כשהיא לא אמרה דבר. "את תקבלי גם מענק חודשי קבוע, שאמור להספיק לך כדי להתקיים בנוחות."

עדיין היא לא אמרה דבר, רק הוסיפה להביט בו כאילו הוא פגע בה.

"החיים שלך לא ישתנו," הוא אמר בעדינות, מפני שהחיוורון שלה נותר כשהיה, וזה הדאיג אותו. "את יכולה להישאר פה ולהמשיך במחקר שלך. את לא צריכה לעבור, אם את לא רוצה. וכבר לא תצטרכי להגיע לקאטארה." הוא עצר לרגע. "את תהיי חופשייה, קטנטונת. כמו שתמיד רצית להיות."

אבל הבעת ההלם על פניה נותרה כשהייתה, וכעבור רגע היא הסיטה את פניה, כשהיא קופצת ומשחררת את אגרופיה שוב ושוב.

היא בהחלט לא שמחה לשמוע את הבשורה שלו, והוא עדיין לא הצליח להבין את זה. כשהוא הציע לה את ההגנה של שמו באותו הערב, בלימוזינה שלו, לפני חמש שנים, היא הגיבה בחשש, ומסיבות טובות מאוד. היא רצתה להתחמק מנישואים, לא לקפוץ ישר לתוך נישואים אחרים.

הוריו נחרדו לחלוטין, כמו רוב הממלכה, כשהידיעות על הנישואים התפרסמו. הם לא ראו בו את המושיע שהוא קיווה שיראו, למרות שהוא עשה את זה כדי להגן על מישהי אחרת, לא על עצמו. זה היה סקנדל שנקשר לשמה של המשפחה, ואיך הוא היה יכול לנהוג בצורה כה אנוכית? מהי כבר בחורה אחת קטנה, לעומת הכבוד של הכתר?

הצדק היה איתם, כמובן; הוא לא התחתן עם אינרה כדי להציל אותה. הוא התחתן איתה, כדי להציל את עצמו בעיני המשפחה שלו. ועדיין, מה שנעשה נעשה, והוא דבק בעקשנות בסיפור שסיפר לעצמו: הוא הציל נערה תמימה מציפורני מפלצת.

יחד עם זאת, הצורך בנישואים האלה פג כבר לפני שלוש שנים. מוטב היה, לו החל את הליכי הגירושים מוקדם יותר, אבל קבלת נטל האחריות על עצמו, קבלת תפקיד שהוא מעולם לא ביקש לרשת, ולא ראה את עצמו לוקח לידיו, גזלה את רוב זמנו.

"אם את חוששת מפני מה שיקרה לך," הוא אמר אל תוך השתיקה המתארכת. "אז את לא צריכה – "

"אני לא דואגת בקשר למה שיקרה לי."

קסיוס בהה בה.

היא הותירה את מבטה שלוח החוצה דרך החלון, ידיה היו קפוצות עדיין ופרקי אצבעותיה לבנים. מעולם, היא לא קטעה את דבריו בעבר.

הוא הזעיף פנים. "מה הבעיה, אינרה?"

חרדה נשפכה ממנה. תמיד היא הייתה תוססת, מלאת חיים ועניין, עם מוח כמו עורבני שטס במהירות מכאן לכאן. היא נראתה לו תמיד כמו איזו אינטלקטואלית, אבל קצת משונה ומשעשעת, והוא נהנה תמיד, כשהיה בא לביקורים כדי לבדוק מה שלומה ואיך היא מתקדמת.

לא נראה היה שאכפת לה, שהוא נסיך או מלך. היא הייתה מעוניינת בדעותיו, לא בגלל היותו בן למשפחת המלוכה, אלא מפני שהיא כנראה ממש התעניינה בו. ולא תמיד היא הסכימה עם הדעות שלו; היא בהחלט נהנתה להתווכח על עניינים, מה שנראה לו מרענן וממריץ מאוד, מאחר וכמעט אף אחד כבר לא התווכח איתו יותר.

היא הביטה בו פתאום, סנטרה המחודד התקבע, כאילו היא הגיעה לאיזו החלטה בקשר למשהו.

"לא," היא אמרה בפסקנות.

קסיוס לא היה בטוח על מה היא מדברת. "לא? לא מה?"

סנטרה של אינרה התרומם. "לא. אני לא מוכנה שנתגרש."