מבט מושלם

כשלונדון נמלטת ללוס אנג׳לס, היא לא מעוניינת לברוא חיים חדשים מתוך הריסות חייה הקודמים.

כל רצונה הוא לשרוד.

אחרי שהיא נאבקת במשך חודשים כדי להתפרנס, היא מנסה את מזלה כברמנית בקרוסרואדז – מועדון סקס יוקרתי. השכר מצוין, וחשוב יותר – אף אחד לא מצפה ממנה לקחת חלק במתרחש במקום.

אבל דווקא בקרוסרואדז הידוע לשמצה, לונדון מגלה שלא מדובר רק בקורס מזורז להתנהגות מינית קינקית. היא מוצאת שם חיים, חברים, צחוק והתרגשות. וגבר שמכעיס אותה, מאתגר אותה ומנסה ללא הרף למוטט את החומות המקיפות את ליבה.

דומיניק קרוס הוא התגלמות הגבר שלונדון לא רוצה. אך כשרוחות העבר חוזרות במלוא עוצמתן?

הוא הגבר שהיא צריכה.

מבט מושלם הוא רומן מתח אפל. העלילה מתפתחת בקצב חסר מעצורים וכוללת תיאורים גרפיים של בדס”מ, פשע וסקס. קדם לו הספר מבט כפול.

״הספר כתוב להפליא, מעניין, מותח, סקסי ומשלהב. הוא סחף אותנו לתוכו והיינו מרותקים אליו מהעמוד הראשון עד האחרון.״ TotallyBooked Blog

״סיפור סבוך ומסחרר של אהבה ובגידה. מחוספס, חשוף ולא מרפה.״ Book Club Gone Wrong

״סיפור מרתק על צמיחה, שיקום וכפרה.״ BookAddict

״הספר מציג סיפור מרגש, מעניין וחושני שמרעיד את נימי הלב. ליבי עדיין דוהר.״ Red Hatter Book Blog

״לקרוא את הספר הזה היה כמו לשבת ברכבת הרים ולשעוט במהירות של 180 קמ״ש. זה אסור, אבל מסעיר בטירוף.״ Jodia-Ann, Goodreads

״מרגע שהתחלתי לקרוא, לא הצלחתי להניח את הספר מידיי. סיפורם של לונדון ודומיניק לא נתן לי מנוח.״

BJ’s Book Blog

פרק 1

עכשיו
זהו אחד מאותם רגעים. מהרגעים שאנשים מדברים עליהם, רגעים שמתרפקים עליהם וזוכרים אותם באופן מושלם ולא משנה כמה זמן יעבור. בתוך רגע הכול סביב קופא. הצבעים והריחות. כך בדיוק הוריי זוכרים איך הם היו, מה הם עשו – מה לבשו, ברמת דיוק של צבע וסוג בד – כשהאדם הראשון צעד על הירח וכאשר קנדי נרצח.

זיכרונות קופאים ונצמדים לאירועים אנושיים קיצוניים. אנחנו אף פעם לא נאחזים ביומיומי – החוויות האלה הן החוטים הדקים ביותר במארג שמחבר בין שברי טראומה או רגעים של התעלות. הן אלה שיוצרות את תחושת המציאות, מעניקות לנו חיים, אבל לעיתים נדירות ביותר מגדירות אותנו.

לכל אחד מאיתנו שרשרת חרוזים משלו, כל אחת בצורות ובצבעים שונים, ושרשרות אלה בונות את מהלך חיינו. אבל מפעם לפעם, יש שרשרות חרוזים שרבים חולקים יחד. העתקים כמעט זהים, למעט שוני קל במרקם או בגוון. הן מחברות אותנו, למרות המאמץ הכביר שלנו להישאר מופרדים. זוכר איפה היית? מה עשית? כן, כולם זוכרים.

אני תוהה אם הוא יזכור, כפי שאני אזכור. אני תוהה אם נחלוק את אותו חרוז בשרשרת ציר הזמן שלנו. ואם אנחנו אכן חולקים את הרגע הזה, את חרוז החלל והזמן, החרוז שלי שחור דהוי ומצולק. שלו לבן ונוצץ, מואר באש של זעם צדקני.

אבל יהיה צבעם של החרוזים אשר יהיה, הצורה שלהם זהה. ועמוק בתוכם אצורים זיכרונות חושיים זהים, גם אם הזיכרונות הרגשיים אינם דומים.

הרצפה דביקה ועם זאת חלקלקה. הריח, תערובת של אדי דלק, נחושת רטובה וגופים לא רחוצים. קולות של נשים זועקות, מתייפחות, ונקישה של המצת שהוא מחזיק בידו.

אני מהשקטות, גם כשהשלשלאות מקרקשות ושלפוחיות שתן משחררות באימה את מטענן. קליפת גוף ריקה. אני מתבוננת בו והוא מתבונן בי.

״זו אשמתך,״ הוא אומר.

אני מהנהנת, מרטיבה את שפתיי ולוחשת, ״אני יודעת.״

האם אני מבועתת לקראת סופי? פוחדת מהכאב?

לא בדיוק.

האמת, אני חשה הקלה.

פרק 2

אז
כמה מהברגים בראשי התרופפו. אחרת, אין הסבר להיותי כאן, על ספסל במסדרון מואר מאוד, לצד שתי נשים על ספידים שמחקות את אדוארד ידי מספריים? ליל כל הקדושים נחגג כבר לפני ארבעה חודשים.

בגדי הגוף השחורים העשויים לטקס שהן לובשות גזורים סביב הכתפיים והמותניים, ומדגישים את הגוף השזוף והחסון שלהן. אני לא יכולה לדמיין אפילו את כמות הזיעה הניגרת במפשעה שלהן ברגע זה. מה יקרה כשיצטרכו לעשות פיפי? האם יש להן רוכסן למטה?

בניגוד להיגיון, לא נראה לי שלא נוח להן. הן צוחקות ומפטפטות להן בשקט. למעשה, נראה כאילו הן בדיוק במקום שבו נועדו להיות. כאילו זה מקומן הטבעי. ברור לי שאני לא רואה את התמונה הגדולה. האם החמצתי את האותיות הקטנות באימייל? האם נכתב שצריך להגיע בלבוש מסוים?

באתי לריאיון עבודה למשרת ברמנית, ואני לובשת מכנסיים שחורים צמודים, מגפיים נוחים בגובה הקרסול וטישרט שחורה צמודה – טישרט נחמדה, מחמיאה וחדשה. שחור על שחור, אבל זה ביגוד פרקטי ומעודכן. אני נראית טוב. אני נראית בעניינים, מקצוענית, שערי הבלונדיני אסוף לאחור והאיפור שלי מושלם, הודות לשיעורים שמועברים על־ידי יוטיובריות.

כשנכנסתי פנימה, ראיתי שמועדון הלילה המחודש מודרני וטרנדי. קירות לבנים. תאורה דיסקרטית. אזורי ישיבה מסוגים שונים – שולחנות, ספות, מושבים נוחים – מהסוג שבחיי הקודמים הייתי שמחה לנוח עליהם בדייט. בר ענק וחלק שאני יכולה בקלות לראות את עצמי עומדת מאחוריו. אין רמז לכך שהלקוחות המתבקשים הם קהל של אנשים עם פֶטיש לבגדי גוף מלטקס.

הפרסום באתר הדרושים המקוון היה קצת חשאי באופן מעורר תמיהה, תיאור המועדון היה מעורפל והרבה במילים כמו יוקרתי ופרטי. עם קצת מזל, היוקרתיות של המועדון לא תתבטא בבדיקות רקע הכרחיות של העובדים. כך או כך, אין לי ברירה אלא להמר על כך. למרות שאני עובדת במשרה חלקית בעוד שני ברים בעיר, יש לי רק ארבעה־עשר דולרים בחשבון הבנק שלי. לא זול לחיות לבד בלוס אנג׳לס.

תאורת הניאון בתקרה גורמת לי לכאב ראש, וארבע הדלתות הסגורות במסדרון מעוררות בי חרדה גוברת והולכת. הטלוויזיה ללא ספק גרמה לי לנמק במוח, מפני שבמשך כמה רגעים אני שוקלת את האפשרות שאני נמצאת בעיצומו של סרט אימה. בכל רגע אפשרי, אחת הדלתות האלה תיפתח וליצן, שמסור חשמלי בידו, יקפוץ מתוך החדר.

כדי להסיח את דעתי, אני מתבוננת בזוהר המסנוור של שלט היציאה בקצה המסדרון ומדמיינת איך אני בורחת מפה. אני בורחת הרחק, הרחק מכאן, למקום שבו איש אינו יודע את שמי. אולי הייתי צריכה לעזוב את המדינה כאשר זה היה אפשרי, לפני שהחסכונות שלי נבלעו בכיסיהם של עורכי דין רמאים.

מה שמונע ממני מלעזוב, חוץ מהזעם והצער, הוא אחת הקלישאות החביבות על אימי. לאן שתלכי, שם תהיי. בבית ילדותי, הסיסמה הזו הייתה תלויה בכניסה לבית, כדי שאי אפשר יהיה לפספס אותה. וזו האמת.

אדם אינו יכול להימלט מעברו – הוא רודף אחריו. כמעט חמשת־אלפים קילומטרים מפרידים ביני ובין עברי, והוא לא עוזב אותי לרגע.

״אני מצטערת, אנחנו מתנהגות בגסות נוראה! לא התכוונו להתעלם ממך, אבל אנחנו פשוט נורא מתרגשות.״

אני אסירת תודה על ההפוגה מהמחשבות המציפות אותי ופונה לעבר הקול. נשות הלטקס מחייכות אליי. מעבר ללבוש הדומינות שלהן, הן נראות לגמרי... נורמליות. נשות לוס אנג׳לס יפות ומטופחות. בלטקס.

״אני מגי, וזו ביאטריקס,״ אומרת האישה הקרובה אליי.

אני מאלצת את עצמי לחייך. ״אני לונדון, נעים מאוד.״

״גם לנו,״ מתלהבת מגי. ״לאיזו משרה את מתראיינת?״

״ברמנית,״ אני עונה אבל זה יוצא בצורת שאלה. ״זה, אה, גם אתן באתן לאותה משרה?״

הן מצחקקות כמו ילדות קטנות. ״הו, לא,״ מגי אומרת. ״אנחנו באנו לאודישן.״

אודישן?

הדלת מעבר לספסל שלנו נפתחת בדיוק כשהתכוונתי לשאול אודישן לְמה.

קול חלק ועמוק אומר, ״מגי וביאטריקס, תיכנסו, בבקשה.״

העצבנות המיידית שלהן עומדת מוחשית באוויר. יש לי תחושה – תחושה רעה – לגבי האודישן שלהן. הן קמות, מחליקות קמטים לא נראים בלטקס שלהן, ופונות לעבר הדלת הפתוחה.

רמת הדחיפות שהרגשתי כלפי המשרה הזו יורדת בכמה דרגות. אני מתפרצת, ״אתן לא חייבות לעשות את זה.״

שיער מתנפנף כשראשיהן מסתובבים אליי. במקום מבוכה או עלבון, שלהם ציפיתי, הן עוטות הבעה זהה של זעם.

״מותק,״ ביאטריקס מסננת, ״אין לך מושג על מה את מדברת.״

״זה מספיק,״ אומר הגבר, עודו חבוי בתוך החדר. ״תיכנסו, גבירותי.״ כשהן מהססות, הוא אומר בנחת, ״עכשיו.״

בקולו אין חריפות, אין רגש, אבל עוצמתו מהדהדת במורד עמוד השדרה שלי.

״כן, אדוני,״ אומרת שתי הנשים פה אחד.

הן חומקות לתוך החדר והדלת נסגרת.