מילים חמודות

אף על פי שלא הוסמך לרבנות, הרבה פרופ' דניאל י' לסקר לשאת דברי תורה בכל מיני במות בארץ (בעיקר שבתות בבתי כנסת ושמחות משפחתיות) ובחו"ל (כולל מניינים של ימים נוראים ועיתונות יהודית). דברי התורה בכרך זה נאמרו לאורך כמעט חמישה עשורים, והם מבטאים את הצד האמוני של מחברם. תקוותו היא, שצאצאיו יכירו הן את מחקריו המרובים והן את הערכים הדתיים שניסה להנחיל להם.

פרופ' לסקר הוא מופקד הקתדרה ע"ש בלשנר לערכי היהדות (אמריטוס) במחלקה למחשבת ישראל ע"ש גולדשטיין-גורן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שם לימד מאז עלייתו ארצה בתשל"ח. הוא קיבל את כל תאריו האקדמיים מאוניברסיטת ברנדייס ואף למד באוניברסיטה העברית. מלבד אוניברסיטת בן-גוריון לימד פרופ' לסקר באוניברסיטאות ייל, פרינסטון, טורונטו, מדינת אוהיו, וושינגטון, ישיבה וטקסס; בבוסטון קולג' ובמוסדות אחרים. הוא מחברם של יותר מ-300 פרסומים בתחומים של פילוסופיה יהודית בימי הביניים, בייחוד בהגותו של רבי יהודה הלוי; בהיבטים הפילוסופיים של הוויכוח היהודי-נוצרי, לרבות ההדרת כמה טקסטים פולמוסיים מרכזיים; ובמחשבתה ובתולדותיה של היהדות הקראית.

פתח דבר

כשהייתי ילד, ידעתי שאני אמור להיות רב – אבא שלי, הרב ארנולד (אברהם) לסקר ז"ל, היה רב; אבא של אימא, הרב שמואל פרייס ז"ל, היה רב; אבא של סבתא, הרב דוב בער היילפרין ז"ל, היה רב ראשי בניוארק, ניו ג'רזי; והשלשלת הגיעה – לפי עדות אחיה של סבתא, הרב הרמן היילפרין ז"ל – עד לרש"י עצמו. אז היה ברור לי, שגם אני אמור להיכנס לעסק המשפחתי ולהיות רב בישראל.

לא כך הסתדרו הדברים. עם השנים, הבנתי שאינני מתאים לכהן כרב. אולי היו לי הכוחות השכליים ללמוד לרבנות, אבל לא היו לי הכוחות הנפשיים הדרושים לתפקיד מאתגר זה. לכן פניתי לעולם המחקר ולכס הפרופסורה באוניברסיטה, שבה חקרתי ולימדתי מחשבת ישראל – בעיקר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. התמקדתי בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים, בייחוד בהגותו של רבי יהודה הלוי; בהיבטים הפילוסופיים של הפולמוס בין יהודים לנוצרים; וביהדות הקראית. נתתי לשלשלת הרבנות לדלג דור, ואני שמח ששתי בנותיי התחתנו עם רבנים.

למרות שלא הוסמכתי לרבנות, הזדמן לי מדי פעם לשאת דברי תורה בבתי כנסת שונים ובפורומים אחרים. כפי שאפשר להיווכח מתוכן כרך זה, רוב דברי התורה שלי נישאו בבתי כנסת בעירי באר שבע, והמוקד העיקרי שלהם היה בבית הכנסת רמב"ם (השם נבחר על פי שם בית הספר שבו התקיים המניין בשנים הראשונות, ולא בגלל קרבה מיוחדת לרבי משה בן מיימון, אולם הייתי רוצה לחשוב שהשראתו של הנשר הגדול הייתה בכל זאת נוכחת בבית הכנסת). נשאתי חלק מדברי התורה בשמחות משפחתיות, אחרים ניתנו בבתי כנסת או מניינים בחו"ל, בייחוד בימים הנוראים; כמה מהם הועברו בשבתונים מטעם הקתדרה לערכי יהדות ע"ש בלשנר, שהייתי מופקד עליה; ומקצתם נדפסו בעיתונות יהודית. לפעמים נאמרו דברי התורה בבתי הכנסת כשהיו שם חגיגות, ובדרך כלל השארתי את השמות הפרטיים של החוגגים בלי ניסיון לזהות אותם מעבר לכך. לרוב הזכרתי בשם מלא רק חוגגים מבני המשפחה.

כמאמין גדול במצוות ההימנעות מטירחא דציבורא, ניסיתי להגביל את עצמי לדברי תורה של חמש דקות. כדי לעמוד במשימה הזאת כתבתי את הדברים על חמש כרטיסיות, כי לקח לי בערך דקה אחת להקריא כל כרטיסיה. לפעמים הרשיתי לעצמי לדבר יותר מחמש דקות, למשל בשבת שובה או בבתי כנסת בחו"ל, שם ציפו לדרשה יותר ארוכה. לאורך השנים אספתי את הכרטיסיות של דברי התורה, בתקווה שמתי שהוא הם יֵצאו לאור. לקראת יום הולדתי ה-75, המשפחה המורחבת קיבלה על עצמה להעביר את דברי התורה מהכרטיסיות לקבצים אלקטרוניים כדי שאוכל להכין אותם לפרסום. המשימה לא הייתה קלה בכלל – כתב היד שלי די קשה לקריאה, ופיענוח דבריי, לפעמים לאחר עשרות שנים, דרש מאמץ מיוחד. אני מודה לאלה שהשתתפו במאמץ הזה ואפשרו את הוצאת הספר: אשתי, דֶבִּי; בנותיי, שושנה דה לה פואנטה ועדינה שטרנברג; בניי יונה, דֹּבִי ונֹעַם לסקר; נכדיי איתן שטרנברג ואברהם, חגי, יוסי ונתן דה לה פואנטה; ונכדתי שרית מוזס. חתני, בֶּנִי דה לה פואנטה, עבר על כל התעתיקים וסידר אותם.

אחרי העבודה הקשה הזאת של בני משפחתי, עברתי על הכתוב ובמידת הצורך הכנסתי תיקונים קלים, הנוגעים גם לעבודת ההעתקה וגם לטעויות שעשיתי כשחיברתי את דברי התורה. הוספתי דברי תורה שנאמרו או שנכתבו לאורך השנים, אך לא על גבי כרטיסיות. לפעמים נשאתי דברי תורה רק מהערות שרשמתי לעצמי, בייחוד באירועים משפחתיים, ולא עלה בידי להרחיב אותם בשביל כרך זה. גם דילגתי על דרשות רבות לימים הנוראים, שנשאתי בבתי כנסת בחו"ל, ובחרתי רק קובץ מייצג שלהן.

אינני מתיימר לחשוב שדברי התורה שלי הם חשובים או עמוקים במיוחד, וגם אינני מאלה החושבים שכל דבר שהם אמרו פעם – ראוי להביאו לדפוס. בכל זאת, ביקשתי להוציא לאור את דברי התורה שלי כדי שהדורות הבאים של משפחתי יוכלו לקבל רושם על סבא או מי היה סבא רבא (או אפילו סבא רבא רבא). כיום יש לי ולאשתי דֶבִּי (לבית דבורקין) 14 נכדים ושני נינים, ובעזרת ה' עוד היד נטויה. אני מקווה שחלק מהם ימצאו עניין ביבול המחקרי שלי – הספרים, המאמרים והביקורות – אולם אינני יודע אם זה יספיק להם כדי להבין איך ראיתי את החיים הרוחניים שלי ואיזו מורשה יהודית ניסיתי להנחיל לצאצאים ולצאצאי הצאצאים. לכן העליתי על הכתב את דברי התורה האלה, המשקפים את ההיבט הזה בחיי יותר טוב מהמחקרים. אני מקווה שהם יהיו "מילים חמודות", כשם שאני נקרא על שמו של הנביא שהיה "איש חמודות".

כשעברתי על כל דברי התורה המובאים בכרך זה, הבנתי שיש כמה מוטיבים מרכזיים הזורמים בהם לאורך השנים: הכמיהה לחברה יותר צודקת ולשלום עם שכנינו; גישה ליברלית ופלורליסטית לדת היהודית; אמונה בערך הדתי של מדינת ישראל לכל עם ישראל; התורה כהשראה והנחיה לחיים טובים, ולא בתור הצדקה של הרגשת עליונות יהודית; והתקווה לעולם יותר טוב, תקווה המשתקפת באמונה היהודית בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אם לא באדם הספציפי שימלא תפקיד זה.

לאורך השנים ניסיתי להסביר בחיי המקצועיים את דעותיהם של גדולי ההוגים בעמנו ונמנעתי מהניסיון לנסח את אמונותיי. בכל זאת החלטתי לעצמי, שהקרוב ביותר לדעתי מובע באמרה מהמסורת הקבלית: "קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא" (הקדוש ברוך הוא, התורה ועם ישראל – דבר אחד הוא). אין לזה שום הצדקה עיונית או שכלתנית, אבל לי זה הספיק. ודי למבין.

חברי הוותיק, הרב פרופ' מרטי לוקשין – החברותא שלי בדוא"ל יומי (הלומד גם דף יומי בתלמוד כפי שעושות בתי עדינה ונכדתי נעמה, דבר שאינני מסוגל לעשות) וה"אורים ותומים" שלי כבר עשרות בשנים – הסכים להסתכל בדבריי פה כדי למנוע ממני טעויות גסות. אשר בנימין עזר בעניינים טכניים. אני מודה למשה מנשהוף, מנהל ההוצאה לאור "כתב ווב", שקיבל ספר זה לפרסום; למתתיהו ראובן על עבודת העריכה היסודית שלו ולמורן ברק על עיצוב העטיפה.

יהי רצון שיוצאי חלציי ימצאו עניין ברעיונות שהבעתי לאורך שנים רבות; וגם יאמצו לפחות מעט מהשקפת עולמי, עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו.