סילה
לחיה הייתה את בל היפה. לקיליאן בלאק יש אותי. אין זה משנה איך הגעתי אל מבצרו, אם כי הוא אומר שזה משנה. הוא טוען שזו הייתה הבחירה שלי, אבל הוא לא מבין שלא באמת הייתה לי ברירה.
ההסכם היה לחודש אחד, אבל כעת הוא משנה את הכללים. הוא לא מסתפק רק בגופי, הוא רוצה גם את נשמתי, רוצה כל חלק ממני. גם אם אצליח להעמיד פנים שאני בטוחה מפניו, הגבר הזה עושה לי משהו. משהו מרושע.
משהו שישבור אותי.
קיליאן
סילה בחרה את הבחירה שלה. היא הציעה את העסקה ואני פשוט קיבלתי אותה. אז מה אם שיניתי את החוקים בהמשך? אין לי שום כוונה להתנצל על זה. סילה ואני? אנחנו דומים. נשמתה אפלה, בדיוק כמו הנשמה שלי. אני יודע שמשהו קרה לה. משהו רע. אני יודע שלא גיבור היא מחפשת, אלא מלאך נוקם, ואת זה אני יכול לעשות.
אשסף את גרונו של הדרקון שלה, אבל יש לזה מחיר, ואני אגבה אותו ממנה במלואו.
קיליאן מאת סופרת רבי המכר נטשה נייט הוא הספר הרביעי בסדרת משפחת בנדטי. רומן פשע סוחף, על אהבה גורלית ומפתיעה בעולמה המרתק של המאפיה האיטלקית ואם זאת גם אפל, אך בדרכים הרומנטיות ביותר.
ספרים נוספים בסדרה שראו אור בהוצאת אדל: סלבטורה, דומיניק וסרג’יו. הסדרה זכתה לשבחים רבים וכבשה את רשימות רבי המכר בארצות הברית.
פרולוג 1
סילה
הוא צופה בי. אני יודעת את זה. יש לו מצלמות בכל מקום, אז למה שלא תהיה לו אחת כאן, בחדר הזה, 'החדר המיוחד'? הוא אמר לי שהוא אוהב לפקוח עין על הדברים ששייכים לו. זה מה שאני. חפץ. רכוש.
שלו.
לעזאזל, שלו.
והיום פישלתי.
היום הוא יוציא את זה מתוך עורי.
אני נרעדת מהמחשבה הזאת, מהידיעה של מה שעומד לבוא.
אני איאבק בו. אני תוהה אם הוא מצפה לזה. אולי אפילו רוצה בזה. כל מה שאני יודעת הוא שאני לא יכולה להיכנע לו. אסור לי לתת לו לשבור אותי.
אבל אני נשברת.
אני תוהה אם זאת הסיבה לכך שהוא לקח אותי.
זה משחק בשבילו. החיים שלי הם משחק.
אני מחבקת את ברכיי ומקרבת אותן אליי. החדר הזה קר כל־כך, לא כמו האחרים.
אני מושכת את השמיכה ומהדקת אותה סביבי, לא רק בגלל הקור, אלא גם כדי להגן על עצמי. זה לא שאני לא יכולה להסתיר את הפחד. הוא יודע. הוא יודע את האמת. הוא יודע הכול עכשיו.
השמלה שלי קרועה ואני יחפה. הוא לקח את נעליי כשהכניס אותי לכאן. אני מניחה שנעלי העקב יכלו לשמש כנשק. כאילו הייתי מצליחה איכשהו להתגבר עליו.
אני מנסה לבלוע, אבל הגוש שבגרוני לא מאפשר זאת. אני מפחדת ואני שונאת את זה. אני לא רוצה להודות בזה, אפילו לא בפני עצמי.
דמעות מרטיבות את עיניי, אבל לפני שהן מספיקות לזלוג על פניי, אני מכסה אותן בידי ומנגבת אותן. אסור שהוא יראה את החולשה שלי. הוא נהנה מזה.
אני עשיתי את זה. אני דחפתי אותו. ואני גם יכולה לשרוד. לעזאזל, אני חייבת.
כשאני עורכת עם עצמי את שיחת העידוד המגוחכת הזאת, אני שומעת את צעדיו הכבדים במסדרון. אני שומעת את קולו במעומעם, כך שאני לא יודעת מה הוא אומר בדיוק. כנראה משחרר את הוגו, המשרת שלו. כאילו הוא צריך משרת.
כל שיערה בגופי סומרת כשהוא מחליק את המפתח אל תוך המנעול. כשהוא מסובב אותו ודוחף פנימה את הדלת, אני מתאמצת בכל כוחי לא להתמוטט. לא להישבר.
אני מתאמצת בכל כוחי לעמוד ולהתכונן למאבק מול הגבר המפלצתי הזה.
פרולוג 2
קיליאן
היא טוענת שחטפתי אותה, אבל זאת לא כל האמת.
נתתי לה אפשרות. היא בחרה בה.
מישהו היה צריך להיענש. זאת לא הייתה חייבת להיות היא. היא בחרה בזה. בחרה להיות כאן.
טוב, לא בדיוק כאן. לא ממש ככה. היא עומדת ליד הקיר הרחוק, עיניה היפות, בצבע הירקן, מפחדות. העור העדין שסביבן ורוד מרוב דמעות.
היא מפחדת.
והיא צריכה להיות.
היא יודעת מה עומד לקרות.
הזהרתי אותה והיא פישלה.
אני מביט בה, היא יפה בוורוד. פריסילה היפה, אפילו ששערה פרוע. המסקרה השחורה מרוחה על פניה. השמלה קרועה. היא מפחדת עד מוות, אבל עדיין מראה התנגדות. אני אוהב את זה. אני אוהב את האש שלה.
זה מגרה אותי.
אני סוגר את הדלת, אבל לא טורח לנעול אותה. אין צורך. היא לא תצא מפה על רגליה הלילה. אשא אותה כשאסיים.
כשאני פוסע צעד אחד, היא משמיעה קול, כמו שארנבת קטנה ומפחדת הייתה משמיעה לו הייתה יכולה. ידיה מונחות על הקיר שמאחוריה כאילו היא מנסה להיספג לתוכו.
"אני מניח שתמיד היינו אמורים להגיע למקום הזה," אני אומר.
אין שום תגובה מלבד רעד פתאומי בגופה. היא עוטפת את עצמה בזרועותיה. אני יכול לשמוע את השיניים שלה נוקשות, אבל היא גאה מכדי להתחנן בפניי לרחמים. אני מכבד אותה על זה, אף שאני דווקא אוהב את הרעיון לראות אותה על ברכיה לרגליי, נצמדת אליי, מבקשת ממני לחסוך ממנה את הדבר האחד הזה.
אני פושט את ז'קט החליפה ותולה אותו על גב הכיסא. אני מביט בבבואתה במראה כשאני מסיר חפת אחד ואז את האחר ומניח אותם על השולחן. אני מפשיל את שרווליי ושב להתמקד בה. עיניה מחליקות על זרועותיי. על ידיי.
"אני יודע, סילה," אני אומר.
היא מרימה את מבטה אליי.
"אני יודע הכול."
1
סילה
שישה שבועות לפני כן
אני יוצאת בפיזור דעת מהמעלית בקומה השישית בבית הדירות של אחי, ג'ונס. בטלפון שלי נגמרה הסוללה, ואני מפשפשת בתיק כדי למצוא את המטען. ריח הקארי שעולה מדירה 605 מוכר לי בדיוק כמו צלילי הטלוויזיה הרמים מדירה 602, והתינוק הבוכה ב־601.
ג'ונס ואני נפגשים לארוחת ערב בכל יום רביעי הראשון בחודש. מלבד הלילה הזה, ואלא אם כן הוא צריך משהו, אנחנו לא מתראים. השארתי לו הודעה קודם שיפגוש אותי בלובי, אבל הוא לא היה שם, לכן נאלצתי לעלות ולאסוף אותו. לפחות הגשם קצת נרגע כשרצתי אל הכניסה, אבל על פי רעש המים שניתכים על החלון שבקצה המסדרון, הוא שב ומתגבר.
כשאני מגיעה אל הדלת שלו, אני שומעת מישהו מדבר. אני לא מזהה את הקול, אבל הוא עמוק וצרוד, קול של גבר שנוהג לעשן זה זמן רב. אני תוהה אם ג'ונס שכח מארוחת הערב שלנו, ולפני שמתעורר איזה צליל אזהרה בראשי, אני דופקת בדלת, קוראת בשמו ומשמיעה איזו הערה על כך שכדאי לו מאוד לא להבריז לי.
אבל קולי גווע לפני שאני מסיימת את המשפט, ואני מבינה שמשהו לא בסדר. "ג'ונס?" אני שואלת בקול חלש יותר כשאני מניחה את כף ידי על דלת העץ שניזוקה. הדלת נפתחת לכדי חריץ.
"אה, הנה אתה," אני מתחילה לומר בהקלה, אבל אז אני רואה את פניו. יש לו חבורה טרייה על הלחי הימנית והשפה שלו חתוכה. אני מטה את ראשי בניסיון לעבד את המידע. "מה – "
רוצי.
השפתיים שלו אומרות לי ללא קול את המילה הזאת, כשיד מופיעה מאחורי הדלת ופותחת אותה לרווחה. גבר גדול ממדים מופיע מאחוריה, תופס בזרועי ומושך אותי פנימה. הוא מצמיד אותי אל הקיר ומניח יד על פי.
"פאק, סילה. אני מצטער. אני כל־כך – "
אבל ג'ונס לא מספיק לסיים את המשפט משום שאחד משני הגברים שבדירה מכה ברקתו בקת האקדח שלו והוא נופל על הרצפה. אני חושבת שאני צורחת, אבל קולי עמום בגלל היד הגדולה והבשרנית שמכסה את פי.
הגבר שהפיל את אחי אל הרצפה מביט בו מלמעלה, מטלטל את ראשו פעם אחת ומשיב את מבטו אליי. אני מתכווצת מפחד ומבינה שאני מנסה לשרוט ללא כל תועלת את זרועו של הגבר שמצמיד אותי לקיר.
"במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, מותק," הוא אומר, והדבר הבא שאני מרגישה הוא כאב חד בעורפי. אורות מתפוצצים מול עיניי ואני מחליקה על הקיר, עיניי נעצמות.