בשעה שבע, דניאל חזר לחדרו בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הוא נשכב על המיטה וצפה בטלוויזיה חמש עשרה אינץ' שהייתה מונחת על כיסא רופף. איזה חור מסריח, חשב לעצמו, וזיק של אושר ניצת בלבו כשנזכר בביטוי הזה של נטע. הוא הביט בעיתון מהשבת האחרונה. לראשונה נוכח לדעת שיש לסבא שלו יאכטה במרינה בתל אביב. הייתה זו יאכטה בעלת שלושה סיפונים, באורך של עשרים וארבעה מטר, ששוויה מוערך בעשרה מיליון דולר. לצד תמונת היאכטה הייתה תמונה נוספת, ובה נראה סבו ביחד עם בנו היחיד, אביו של דניאל. אימא שלו אף פעם לא דיברה על אביו. היא דיברה בעיקר על הסבא. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראה את תמונת אביו. הוא תלש את התמונה מהעיתון והניח אותה על השולחן. הקרבה לתמונה נעמה לו. מאותו יום סיגל לעצמו מסלול חדש. מהעבודה דרך המרינה ומשם לחדרו בדרום תל אביב. הוא חש את הקסם עוטף אתו כשהביט מידי יום לעבר היאכטה של סבו, חושב שהחיים הטובים נמצאים במרחק נגיעה ממנו, שאולי אחרי הכול יש איזה שביב תקווה שבאיזשהו שלב החיים יעשו מהפך. דניאל ניסה לדמיין את הפגישה הראשונה שתתקיים בינו לבין סבו, את הדברים שיאמרו זה לזה. הוא הביט בשחפים שישבו רגועים על המים לאחר שקודם לכן אולי בילו באיזה אתר מצחין. אלו הם חייו – צד אחד אפל וצד אחד מואר באור זוהר.
היה זה אחד מימי החורף שטופי השמש, המים תופפו בזוהר, יוצרים מעין ריבועים על גבי ריבועים, המופיעים ומתפוררים בין רגע. דניאל פסע על שובר הגלים והוריד את חולצתו שהייתה למטרד בשמש החורפית. הוא שכב על ספסל שהיה קבוע בבטון, מתמכר ללא מעצורים לליטוף קרני השמש, חש כיצד השמש מרגיעה כל תא ותא בגופו. הוא לא הרגיש כמה זמן שכב כך עד שהצינה העירה אותו משנתו. הוא הופתע לגלות שהיום כבר החשיך. החשיכה הוארה מפעם לפעם על ידי זרקור מסתובב. תורני האניות כמו ננעצו בשמים האפלים, נעים למשב הרוח ומפיקים קולות מתכתיים נעימים, מעין ריקוד תרנים לצלילי הרוח. דניאל לבש את חולצתו ופנה ללכת לביתו. לפתע הבחין, בפעם הראשונה, באור בוקע מתוך היאכטה של סבו. שמונה חודשים הוא מבקר פה כמעט מדי יום, וזו הפעם הראשונה שראה אותה מוארת. הוא נכנס לרציף וראה איש מבוגר, שדמה מאוד לאיש מהעיתון, עומד בירכתיים וסיגר נעוץ בפיו. קור הערב לא הרתיע את האיש. דניאל חש בתוכו מרץ וכוחות חסרי מעצורים. הוא צעד על הרציף ונכנס אל היאכטה בחשש, אך גם בהרגשה כאילו תמיד היה כאן. "שלום, אני דניאל". הוא הושיט את ידו לסבו.
האיש הביט בו רגע מבולבל. שנייה לאחר מכן פניו הפכו חיוורים. הוא זיהה את דניאל. "מה אתה עושה פה? מי נתן לך רשות להיכנס?!" מבטו היה מלא שטנה.
"אתה לא מזהה אותי?" שאל בתדהמה.
"תעוף לי מהיאכטה, עכשיו ומיד!" המשיך משה קובלסקי כשהוא אוחז בזרועו של דניאל ומוביל אותו החוצה.
"אני הנכד שלך, הבן של יוליה..." ניסה דניאל, מאמין שחלה פה טעות נוראית ושמיד סבו יכיר בטעותו.
משה רצה לצעוק, להרים את קולו ולזרוק אותו למים, אך לא רצה שעובדת קיומו של נכדו תגיע לאוזני איש. "אין לי נכד, אתה שומע? אין לי נכד, ואני לא מכיר שום יוליה. תסתלק עכשיו מכאן תכף ומיד", אמר בלחישה תקיפה, כשהוא שולח מבטים מזרי אימה לעבר דניאל.
דניאל עמד המום ברציף אליו נזרק. לא היה לו שום ספק שסבו ידע בדיוק במי מדובר. הוא ידע שעומד לפניו הנכד שלו.
"מה אתה עומד כמו בול עץ? אמרתי לך ללכת מפה תכף ומיד", סינן משה קובלסקי, "לך למקום ממנו הגעת, ולא אני אדאג להעיף אותך מכאן". הוא הסתובב על עקביו ונכנס ליאכטה, סוגר אחריו את דלתות הזכוכית הגדולות.
דניאל המשיך לעמוד במקומו. רגליו כמו מוסמרו לרצפה. 'יש לך נכד. הוא פה', אמר לעצמו. מבין שהאמונה שליוותה אותו במשך השנים, והפיחה בו כוחות ותקוות, התנפצה לו בפנים. הוא שמע את זעקות השמים, רעם אחרי רעם, מבקשים ממנו להסתלק מהמקום, ולא, יגיע הגשם ויצליף בפניו כמדקרות חדות. כל כך קר היה. הקור והכאב בלבו כמו חבטו במקל על גופו. דמעות עמדו בזויות עיניו ואיימו לפרוץ החוצה. הגשם, שהרטיב אותו עד לשד עצמותיו והקור המקפיא היו כאין וכאפס לעומת הקור הפנימי, האובדן, ההכרה שהוא לבדו בכל העולם כולו. 'סבך הוא משה קובלסקי. הוא איש עשיר מאוד', בפעם הראשונה כעס על אמו ולא היה מוכן לסלוח. הוא היה מוכן לסלוח על כך שעזבה אותו, אך לא על כך שסיפרה לו על סבו.
למחרת התעורר כשמאורעות ליל אמש עדיין טורדים את מנוחתו ומותירים עננה מעל ראשו. כל מה שיעשה באותו יום יישכח ויחלוף כאילו לא היה, ורק העננה תישאר. רק כאשר היא תוסר, יוכל להמשיך בחייו. הוא לא יכול יותר להישען על התקוות. הן נגוזו. עכשיו הכול תלוי בו. הוא ייחל לאיזה שינוי בחייו...
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
