אולם מי שמכיר אותי יודע שאיני בורחת מקושי, אלא מוצאת בו אתגר. כמי שהקב"ה חנן אותה באופטימיות זהירה ובכישרון למידה וכתיבה, ובעידודם של אנשים יקרים לאורך הדרך, החלטתי לתעל את הרגישות הבריאותית לאפיקים יצירתיים, ולמצוא לעצמי נתיבי חיים חלופיים אל מול הסכר שנוצר.
למדתי לתואר שני במידענות, השתלמתי בלימודי עריכת לשון ופרסמתי שני ספרי ילדים: 'מסיבה בעיר העיגולים' בהוצאת 'סער' ו'בלבולי חיות' בהוצאת 'רימונים'. הכתיבה על ההתמודדות עם נושא העקרות הנשית – נושא הקרוב אליי מן הסתם – המתינה לשעת כושר, עד שהגיעה שעתה.
על כך תודה מיוחדת לבעלי המקסים ולמשפחתי המדהימה.
תודה גם למיה בר-תל שבזכותה גיליתי את עולם העריכה והכתיבה העשיר; תודה לאורית אילן, מורתי רבת ההשראה בכתיבה יוצרת במסגרת לימודי עריכת טקסט בבית ברל, לאחותי לאה-רות על הערותיה המאירות, לעמית אופיר – מנטור ואדם מעורר השראה, ולעורכת הנפלאה של ספרי, נורית הראל.
כמו כן, תודה ענקית לכל החברים ולכל המכרים שמלווים אותי בחיים ולאורך דרכי היצירתית. אף כי קצרה היריעה מלהזכיר את כולם, אני מוקירה כל אחד ואחת מכם בלבי: אתם נקודות האור על מסלול חיי לקראת המראה.
עניין אחרון, אך חביב פחות, שמצאתי לנכון להזכיר כאן הוא נושא ההפריות החוץ גופיות (IVF). אינני רואה עצמי מיסיונרית בסוגיית ההתנגדות לטיפולי ההפריה, ואני מבינה את הרצון הקמאי, הבלתי נשלט כמעט, לעשות הכול כדי להביא צאצאים, בשר מבשרנו, לעולם. אף על פי כן, לכם הקוראים, ובמיוחד לכן, קוראות יקרות, חשוב לי להעביר את המסר הבא: אנא, אל תהרגו את עצמכם על מזבח ההורות!
אכן, שווה לנסות את אותם טיפולים, אבל במתינות. אין להגזים – לא בתדירות הטיפולים ולא בכַּמותם, שכן אתם עשויים למצוא את עצמכם יום אחד הורים לתינוקות חמודים, אבל רצוצים בנפשכם וחולים, חלילה, בגופכם. אני ובן זוגי משוכנעים שאותו כדור שלג עליו דיברתי לעיל – בגוף ובנפש – מקורו בטיפולים אלה.
שיקלו בכובד ראש את נושא האימוץ לסוגיו כאלטרנטיבה הורית. אל תחששו ממנו. זוהי חוויה מדהימה ומשנת חיים, שלצדה לעתים אתגר לא פשוט. ממליצה בחום!
שלכם,
נטלי שוחט
מרוקו, המְלָאח היהודי
של העיר מֶקְנֵס;
ראשית המאה ה - 20
היא ישבה על הכיסא שבפינת האוכל, ממררת בבכי, גווה הצעיר והתמיר בדרך כלל, שפוף, מטפחת הראש הססגונית שלראשה שמוטה ומקומטת, צמותיה סתורות. העוזרות המוסלמיות שלה, שהיו עסוקות בבישול ארוחת הצהריים במטבח הסמוך, הציצו מן הפרוזדור המוביל לסלון ולפינת האוכל ומחו את דמעותיהן. לָלָה יאקוט שלהן, גברת הבית, תהיה מגורשת! בָּבָּא יוסף לא יגור כאן עוד!
בסמוך אליה עמד יוסף אָבֶל וחפוי ראש והביט באשתו, שאותה עמד לגרש, בחמלה מהולה בחוסר אונים. רגע האמת הגיע. כל הצדדים החליטו שטקס הגירושין המשפיל משהו יתקיים בביתם של יוסף ויאקוט, כדי למנוע מיאקוט צער נוסף וכדי להקטין את הכאב לבני הזוג. משני צדדיו של יוסף עמדו שני הרבנים הגדולים של מקנס, כמו עמודי יכין ובועז: הרב מחפודה, רב הקהילה והרב בוזגלו – הממונה על 'חברה קדישא' במלאח, שיוסף היה איש חסותו.
שניהם עמלו במשך חודשים כדי לשכנע את יוסף שיישא אישה שנייה שתוליד לו ילדים, שכן לא ייתכן כי עילוי שכמוהו בתורה, תלמיד חכם ויודע ח"ן, שברבות הימים, מועמד להיות ראש 'חברה קדישא' של מקנס, יהיה אדם ערירי ללא זרע של קיימא. מה גם שהיה בן יחיד להוריו שנפטרו, ואם לא ימהר להינשא בשנית וללדת ילדים, יקטע את השושלת המפוארת של בני דהן. לילות כימים שוחחו עם יוסף, הביאו מובאות מן הכתובים ומחז"ל, שלפו פסיקות של רבנים, ניסו לשכנע בדברי כיבושין עד שאמר "רוצה אני".
נוסף על שני הרבנים זומנו לבית שני עדים מכל צד. מצדה של יאקוט היו אלה אחד מדודיה ואחיה המבוגר, ומצד יוסף התייצבו למעמד שותפו לחנות הבדים וחברו הטוב מימרַן אזולאי, וכן בן דודו אברהם יפרח.
חודש ימים חלף למן הרגע שקיבל עליו את ההחלטה הגורלית ועד שאזר אומץ ובישר לאשתו את הבשורה בעדינות. לילה אחד, באינטימיות של חדר השינה, הוא התיישב לידה במיטה, אחז ברכות בשתי ידיה הצחות כשלג, הביט בעיניה היפות ואמר לה: "יא מְרָאתִי, עלי לשוחח עמך בנושא חשוב ועדין מאוד. אנחנו נשואים כבר יותר מעשר שנים באושר ובאהבה. מאז הנחתי עיניי עליך, עוד שהיית ילדה קטנה, אשתי האהובה, אהבתי אותך. את האור שבחיי. אני יודע כל מה שעשית כדי שנזכה בילדים משלנו, ובכל זאת, לא נפקדת. רבני העיר לוחצים עלי שאשא אישה שנייה, שכן לא יאה שאדם במעמדי יישאר ללא בנים. יודעת את היטב שאני בן יחיד, וללא ילדים, לא יהיה המשך למשפחתי. צר לי, אישה אהובה, אבל יהיה עלי לשאת אישה שנייה, את מבינה?" יאקוט ציפתה לכך שרגע זה יגיע. היא הכירה את ההלכה, היא הכירה את אדיקותו של בעלה והיא שמעה שְבִיבֵי שמועות ורכילויות על מה שעומד להתרגש על ראשה, אך העדיפה לדחוק את הקץ ולהתכחש למציאות המתרקמת סביבה.
אך בסופו של דבר התגלגלה לפתחה השיחה הבלתי נמנעת. יאקוט הבינה את רצונו של בעלה האהוב, היא העריצה את העפר שלרגליו והעריכה את חכמתו המופלגת בכול מאודה, אך עם זאת, בשום פנים ואופן לא היתה מוכנה לחלוק אותו עם אישה נוספת.
"יוסף, יוסף שלי" אמרה בקול שקט, כמעט בלחש, "אם כך אתה אומר, אני רואה זאת כגזרה משמיים. אבל אני מסרבת לחלוק אותך, האיש שלי, עם אישה נוספת, ולכן אני מבקשת שתגרש אותי ותיקח אישה אחרת על פניי."
היא מחתה את דמעותיה, נשקה לו על מצחו והניחה את ראשה על הכר, מופתעת מהעוז ומקור הרוח שבהם העבירה לו את המסר. שניהם לא ישנו כול אותו הלילה הרה גורל. כל אחד היה לעצמו עם מחשבותיו. יאקוט הרהרה בהחלטתה הנחרצת ובטנה התהפכה כשחשבה על העתיד, שכן באותו לילה גמלה החלטה בלבה שלא תינשא לעולם לאיש אחר על פניו של יוסף – האחד והיחיד.
ואילו יוסף היה נרעש והמום. הוא שיער שבקשתו תהיה קשה מנשוא בעבורה, אבל לא פילל להחלטתה, שהיתה קשה עבורו כפליים. הוא חש בעיצבונה, אך השתומם איך במשפט אחד הפכה את הקערה על פיה, יאקוט שלו לא תהיה שלו עוד, יהיה עליו לגרשה!
"איזה אומץ ונחישות יש לאישה הזאת!", הרהר.
במהלך הימים הבאים הסתובב יוסף כשהוא חצוי בינו ובינו. מצד אחד נגולה אבן מלבו לאחר שסיפר לה על תכניתו, ומצד אחר, חש כעס כלפי עצמו על כך שנכנע ללחצם של הרבנים, ולא הקשיב לצו לבו, זה שהורה לו להישאר עם יאקוט למרות הכול. "קיבלתי כגמולי – לא שתי נשים – האחת חצי נשמתי והשנייה, אם ילדיי – אלא גירושין!" חשב בכעס לעצמו.
יוסף דהן, שכונה בפי כול 'יוסף הצדיק', אהב את יאקוט, בת דודתו, בכול מאודו. הוא אמנם היה מבוגר ממנה בעשר שנים, והיא היתה אך ילדה כשהתארסו, אך למרות זאת הסכימה להינשא לו. הוא אהב את יופייה העדין, את הניגוד שבין שערה השחור, הקלוע בשתי צמות ארוכות עד המותניים, לבין עורה הצח כשלג; את קומתה התמירה, את האצילות שהקרינה. אך לא פחות מכך העריך את מידותיה הטובות, את שנינותה, את חכמת החיים שרכשה מאמּהּ, אף על פי שמעולם לא למדה קרוא וכתוב.
יאקוט העריצה את בעלה שהיה לה לאח, לחבר ולדמות אב. את כול מה שידעה למדה ממנו – מבעלה החכם. היא אהבה את דמותו התמירה, הדקה, כולה אומרת אצילות, גם כשלבש את ה'קָפְטַן' הפשוט של ימי החול בדרכו למלאכת הקודש של לימוד תורה, גמרא וקבלה או בדרכו לעסקי החול בחנות הבדים שהוריש לו אביו. היא אהבה להתבונן בפניו הנאות, החלקות, שמהן הזדקר זקן ארוך, ספק חום דבש, ספק אדמוני, ובעיני הדבש היפות, החכמות.
אך כשהיה חוזר מבית הכנסת ביום שבת לקראת הצהריים, כולו הדרת קודש, עטוי בקפטן לבן רקום חוטי וכפתורי זהב, מעליו טלית ארוכה ולבנה ועל ראשו כיפה לבנה וסרוגה מעשה ידיה, החסיר לבה פעימה כל פעם מחדש. הרי היה זה כאילו נכנסה אל הבית השׁכינה בכבודה ובעצמה, או לפחות אליהו הנביא. אז היה נושק על מצחה, מברך בברכת 'שבת שלום' חגיגית, מקדש על היין, והיא היתה מגישה לשניהם את ה'סְחִיָנה' המהבילה, שאחד מן הנערים הערבים הביא לה מבעוד מועד מ'הפְרָן' השכונתי.
לאחר הארוחה הדשנה היה מספר ומפרש לה את פרשת השבוע ומדרשים ומספר סיפורי אגדה וגם קצת רכילויות מבית הכנסת. היא בלעה את דבריו בשקיקה, והיתה שואלת, מתעניינת, אוהבת כל רגע מרגעי החסד הללו.
מדי פעם במעמד זה, או כשהיתה חבוקה בזרועותיו החמות במיטתם, היה עולה נושא ההיריון שבושש להגיע. הם היו חולמים יחד על ילדים משלהם, על בנים שילמדו תורה ב'חדר' ועל בנות שילמדו את מלאכות הבית כמו אימם החרוצה. היא היתה מזילה דמעה והוא היה מנחם ומחבק, ושם מבטחו ביושב במרומים.
כך חלף לו הזמן ביעף, אך יאקוט, בבת עינו של יוסף, לא נפקדה. לא הגיע 'בן פורת יוסף' לו ציפו בכיליון עיניים, וגם יעלת חן קטנה לא הפציעה. נֶפֶל אחד היה, בשנה השנייה לנישואיהם, כאשר היתה יאקוט בת שבע עשרה שנה ומאז – יבש הרחם.
לשונות בוחשות, גם אלה של כמה מחברותיה הרכלניות, לִחְשֵשו באוזניה כי יש כבר כלה מיועדת ליוסף שלה, ג'מילה בת אהרון ולאה מחפודה, אף היא נערה צעירה, בת חמש עשרה לכל היותר, כמוה בדיוק ביום חתונתה. נאה היתה ג'מילה, ביישנית ונחבאת אל הכלים, כיאה לבת ישראל צנועה וחסודה. בת להורים צנועים וטובי לב, אביה שוחט היה – מקרובי משפחתו של רב הקהילה.
יש שסיפרו לה, כי ג'מילה ראתה את יוסף דרך חרכי התחרה של עזרת הנשים בבית הכנסת, ועל אף גילו המופלג משלה, הוקסמה מן האור שקרן מפניו, התרצתה והסכימה לשידוך. יאקוט ידעה גם ידעה מאיזה אור התפעלה וכושפה צרתה.
ועכשיו הגיע רגע האמת. טקס הגירושין עמד לפתחה. היא הרגישה את ביטנה צבה ומתהפכת, אך בד בבד הודתה בלבה ליוסף ולרבנים שהטקס הקשה מנשוא אינו מתקיים בבית הדין.
רב הקהילה כחכך בגרונו והחל בטקס סידור הגט. "האם את היא יאקוט בוזגלו, בת רחמים ופרחה, אשת יוסף דהן?", החל בבירור השמות.
"כן", מלמלה כמעט בלחש.
"והאם אתה, יוסף דהן, בנם היחיד של מרדכי ומירה?"
"כן," ענה יוסף בקול ענות חלושה.
"יאקוט ויוסף," המשיך הרב מחפודה בקול סמכותי המהול ברוך, "האם אתם מתגרשים מרצונכם החופשי? האם אתם מבינים את משמעות הגט שאתם עתידים לתת ולקבל, ואת העובדה שלאחר נתינת הגט תהיו מותרים להינשא לאחרים?"
שניהם הסתכלו זה על זו וענו "הן". יאקוט חייכה חיוך מריר בינה ובינה. "כן, מותרת לאחרים... מי בכלל מתכוון להתחתן בגלגול הזה. לא אהיה לאיש! לא לכהן, לא ללוי ואף לא לישראל!"
כעת התבקש יוסף לחזור על דברי הרב מחפודה ולומר בפני העדים: "שִׁמְעוּ אֵלִי! אַתֶּם עֵדִים שֶׁאֲנִי מְבַטֵּל לִפְנֵיכֶם כָּל מוֹדָעָה וּמוֹדָעָה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנִּי וְכָל דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁאִם יתקיימוּ יִגְרְמוּ לְבִטּוּל הַגֵּט וְכֵן פּוֹסֵל אֲנִי כָּל עֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁאָמַרְתִּי כָּל דָּבָר הַפּוֹסֵל אֶת הַגֵט וכו'. בית הדין המאולתר נענה לבקשתו הטקסית של יוסף והתיר לו את כל ההתחייבויות והתנאים שהוא זוכר שעשה, וכן את אלה שאולי עשה ושכח. "מותר לו, מותר לו, מותר לו" – אמרו במקהלה.
לאחר מכן השתהו כולם בכתיבת הגט על ידי סופר סת"ם שזומן לטקס מבעוד מועד. שעה שלמה ארך הדבר, ובכל אותו הזמן הושלך הס בסלון, איש לא פצה פיו. בינתיים נטלו עוזרותיה המוסלמיות של יאקוט החלושה והבוכייה את גבירתן אל המטבח, זו אוחזת בזרוע ימין וזו – בשמאל, כדי שתיטיב את לבה הדואב בצלחת קוסקוס מהבילה ובמעט ערק.
נדמה היה שאיש מן הגברים לא חש בחסרונה. יאקוט החרישה כל אותה עת ולא שעתה ללהגן של הנשים, שניסו ככל יכולתן להסיח את דעתה מן המתרחש. למרות מחאתן, לא הסכימה כמעט לטעום מן התבשיל, ורק לגמה כמה לגימות מן הערק, שחלחל במורד גרונה וצמרר את גווה באשליה רגעית, מנחמת של חמימות.
כשהגיע מועד הקראתו של הגט והחתמת העדים והמתגרשים, ניגש בן דודה של יאקוט למטבח וקרא לה ברוך שתשוב ותופיע בסלון. יאקוט שלבה זרועה בזרועו, נגשה עמו לסלון, הקשיבה לנאמר, לצפוי, למוחלט, והרגישה שהספות, השנדלירים, שולחן האוכל, הווילונות, הכול מסתחרר סביב סביב...
"... חפצתי ברצון נפשי מבלי שאני אנוס ועזבתי ופטרתי וגירשתי אותך לַך אַת אשתי יאקוט בת רבקה,".. האור והצבעים, הכול היה לשחור, וברקע עוד הספיקה לשמוע: "... שהיית אשתי מקודם לכן ועתה פטרתי ועזבתי וגירשתי אותך לך שתהיי רשאית ושולטת בנפשך ללכת להינשא לכל גבר... והרי את מותרת לכל אדם... כדת משה וישראל..."
בשלב זה התמוטטה יאקוט ולא שמעה עוד דבר מכול המתרחש. יוסף המבוהל מיהר להרימה ולהשכיבה בעדינות על הספה. היא נעורה רק לאחר שעוזרותיה המבוהלות הזליפו על פניה מֵי זְהָר, בעודן מקוננות "יא וִוילי, יא וִוילי ", יורקות לכל עבר, מברכות ומקללות לסירוגין את אִיסָה אָנְדִיסָה, השֶׁדָה הראשית והרשעית בכל עולם ה'ג'נונים', שהיא, ורק היא לבטח הביאה את האסון הזה על ראשה של גבירתן ועל הבית הזה.
לאחר שהתאוששה מעט ויכלה לעמוד שוב על רגליה, המשיכו הרבנים את טקס הגירושין ללא שהיות. יוסף התבקש למסור את כתב הגירושין לידי אשתו, באופן הטקסי והידוע מזה אלפי שנים.
יאקוט התבקשה על ידי אחד הרבנים להושיט את שתי ידיה ולהצמידן זו לזו כשכפותיה כלפי מעלה, וכך יצרו ידיה מעין כלי קיבול. הסופר קיפל את קלף הגט מספר פעמים בצורה מיוחדת, והרב מחפודה נטל את הגט המקופל מיד הסופר, מסרו ליוסף והורה לו להשליכו מלמעלה אל תוך ידיה ולומר לה: "הָרֵי זֶה גִּיטֵךְ וְהִתְקַבֵּל גִּיטֵךְ זֶה וְהָרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי מֵעַכְשָׁו וְהָרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם".
לאחר סיום הטקס המורכב, שהבטיח לכל הנוכחים כי הגט תקף, שריר וקיים, נפרדו הדיינים והעדים מן הזוג המגורש בברכת "גמר טוב", ואילו הגרושים הטריים ישבו זה ליד זו בפינת האוכל, שניהם מותשים מגודל המעמד ומן השינוי הפתאומי כל כך שחל במעמדם הזוגי ושתקו. אחת המשרתות הגישה להם מתבשילי המטבח הטריים והמהבילים של ארוחת הצהריים, אך שניהם סרבו לגעת באוכל, כאילו שהאכילה תהפוך את האווירה הכבדה למשהו שמח יותר, לא יאה.
יאקוט שברה את השתיקה המעיקה. "יוסף, תאכל משהו, אתה חיוור כמת. אל תדאג, יהיה בסדר. אני אסתדר. לאחר שתנוח מעט גש לביתו של מימרן ותתארגן".
יוסף הודה לה בינו ובינו על דאגתה, על לבה הטוב, על כך שהיא סולחת לו על הכול, למרות מה שעולל לה.
הוא ידע שהיא סולחת.
ואז אמרה לו יאקוט משפט שאותו לא ישכח עד יום מותו: "יוסף, אתה אמנם לא בעלי עוד, אבל בשבילי אתה היית ותהיה האחד והיחיד. אם תסכים לכך כלתך החדשה, אעזור לכם לגדל את ילדיכם כאילו היו ילדיי שלי. אני נשבעת." יוסף קם מכיסאו, דמעה הבהיקה בזווית עינו, דמעה שחשפה אך במעט את סערת נפשו, ובפעם האחרונה בחייו, נשק למצחה.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
