סיפור מאגדה

התבודדותה של מירנדה ווסטון באי יווני הופכת לסיפור אגדה כאשר המיליארדר תיאו סווקיס מדהים אותה בחיזור מסחרר. מירנדה מתקשה להאמין שגבר חושני וחזק כמוהו מסוגל להתאהב בה...! ואכן, הוא לא התאהב בה. תיאו זקוק לרעיה – ומהר - אחרת ייאבד את הירושה שלו. מירנדה המלבבת והפגיעה היא הבחירה המושלמת והנוחה. אבל תיאו לא לקח בחשבון את רצון הברזל של מירנדה... או את הרגשות הבלתי מוכרים המתחילים ללבלב בקרבו כלפיה... ולא חשב שהיא תגלה את האמת אודות היותה כלה של נוחות!

1
קלמוס. אי זעיר, כאבן חן בים האגאי. מושלם.

מירנדה נשענה על המעקה בזמן שהמעבורת שטה לאחור ונכנסה לנמל. לקח לה יובלות, אולם למרות האיטיות והפרימיטיביות של המעבורת, הרי שהיא העדיפה לבטוח בה מאשר במטוס הקטן שעשה גם הוא אותה דרך. ברכיה רעדו עדיין אחרי הטיסה לאתונה.

היא היתה בתוך קהל של אולי עשרים אנשים שחיכו לרדת, והנוכריה החיוורת והשותקת היחידה בתוך המון הומה של פרצופים חייכניים. השמש נותנת לך את החירות להרים את קולך, לצחוק בקול, ללכוד את עינו של אחר ולברכו כאילו היה ידיד...

"אה, לא, תודה, אני מסתדרת!" היא גררה את המזוודה המתגלגלת שלה קצת קרוב יותר אליה בזמן שגבר מבוגר ניסה לעזור לה. הוא לקח אותה בכל מקרה.

היא חיכתה שהכעס המוכר יתעורר בתוכה ולפתע התחוור לה שאינה כועסת. טוב, זו התחלה. הכעס היה רגש כל-כך הרסני. אם לא תוכל להתמודד עם הכעס, היא לעולם לא תצליח להחלים בפנים, והפצעים שספגה היו רציניים יותר מאלה שפגעו בזרועה.

בהאמינו שהיא מאחוריו, הגבר כבר הרים את המטען שלה והתרחק. היא הדביקה אותו על החוף. "אפריסטו. תודה רבה." היא חייכה, מתאמנת באחד הביטויים שמצאה בספר שלה.

"פרקולו."

זורח עדיין, הוא הסתובב אל הקבוצה שלו אחרי שהשיב לה.

הוא היה כרוך אחרי בני משפחתו, ראתה, ודיבר בשמחה שגרמה לה להרגיש כיסופים. היא ניתקה את עצמה ממשפחתה שלה. היא שיקרה להם. היא אמרה שתעבוד כמורה במשך תקופה קצרה – עד שזרועה תחזור לתפקוד מלא.

"אדיו," קרא, מנופף לעברה כאשר התרחקה.

"אדיו," קראה מירנדה בתגובה. היה כל-כך נחמד לא לזכות במבטים או לא לקבל יחס שונה.

מירנדה ווסטון, כנרת בעלת שם עולמי. היא ניהלה חיים קסומים עד התאונה. לאחר מכן הפכה למקור מבוכה, בדרך כלל דובר בה בגוף שלישי, כאילו גם השמיעה שלה הלכה יחד עם יכולתה לנגן.

מעולם לא היתה חלשה; היא לא יכלה להרשות לעצמה להיות. אי-אפשר לגלות חולשה בעולם של מוסיקאים קלאסיים – אלא אם את רוצה שיקרעו אותך לגזרים. אבל התאונה קרעה לגזרים את הביטחון העצמי שלה. היא איבדה הרבה כל-כך. היא ניצבה בפני שתי אפשרויות: להישאר בלונדון, שם כולם הכירו אותה, או לעזוב את המדינה ולהתחיל מחדש, צעד אחר צעד.

האירוניה היתה שמה שאפשר לה לעשות את המסע הזה היו הזכויות של הדיסק האחד והיחיד שהקליטה, שהגיעו בדיוק ברגע הנכון. היא חיבקה את עצמה באומללות נוראה בדירתה, הוילונות סגורים עדיין כנגד עוד יום בלתי מבורך. אבל כאשר קראה את הסכום שנכתב על ההמחאה היא נאלצה למנות שלוש פעמים את האפסים. כמה עותקים הצליחה למכור?

זו היתה נקודת התפנית, כאשר החליטה להסתלק משם – בחלקו כדי להימנע מלספר למשפחה שהקריבה הרבה כל-כך למענה על האבחנה האחרונה ביחס לזרועה ההרוסה, אבל יותר בניסיון להגדיר מחדש את עצמה ולמצוא מטרה ויעד מחודשים לחייה. אולי לא תוכל להיות כנרת בינלאומית, אבל היא תוכל להיות מישהי. היא לא תוכל לאבד הכל לגמרי.

האי היווני הזעיר קלמוס היה רחוק מספיק מכדי שאנשים יידעו מי היתה או מיהי. והיא נמשכה אל השמש, אל הים והשחיה – משהו שיכלה עדיין לעשות ושהיתה חייבת לעשות כדי שתוכל לשפר את התנועה של היד.

כאשר אנשים החלו להתרחק מהרציף, מירנדה נאנחה באושר והפנתה את פניה אל השמש, מתענגת על הידיעה שסוף-סוף היא חופשיה. חופשיה מהעבר וחופשיה מכל אלה שרצו להגיד לה מה לעשות. היא היתה עדיין רתומה לזכרונות של המנהל שלה, שכיוון את הקריירה שלה וניסה להפוך אותה לסיפור סוחט דמעות בצהובונים שעה שלא הועילה לו יותר. והיא סבלה עדיין מסיוטים אחרי התאונה שהרסה כל-כך הרבה יותר מאשר רק הקריירה שלה.

אבל היא לא תשב בחיבוק ידיים ותניח לאחרים להכניס אותה לתפקיד הקורבן. היא תבנה מחדש את חייה, אבל בתנאים שלה. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת תהיה למצוא דירה ולמצוא עבודה. זה היה היעד שלה היום.

מחר, העולם...

זה היה הכי קרוב למושלם שאפשר. היתה לה מרפסת המשקיפה אל הים והים היה בצבע כחול בלתי אפשרי. השמים היו כחולים עוד יותר, אם זה סביר בכלל; למעשה, כל הצבעים נראו על האי קצת יותר זוהרים.

היא בחרה בקלמוס בגלל שהנערה בסוכנות הנסיעות אמרה שזה האי הכי ציורי והכי פחות תיירותי בין האיים היווניים. טוב, הוא ללא ספק היה יפהפה, והדירה הפשוטה שלה היתה במקום מעולה. היא עמדה על החוף החולי, בתוך בניין קטן. ובדיוק כמו שקיוותה, היתה טברנה במרחק הליכה.

היא הגיעה בלי מטען כבד, יודעת שלא תזדקק להרבה במזג האוויר הלוהט, אבל היא הביאה כמה בגדים מיוחדים למקרה שתמצא עבודה כזמרת. כאשר היתה סטודנטית בקונסרבטוריון למוסיקה, היא הרוויחה כסף למחייה באמצעות שירה בלהקה. העסק לא השתלם במיוחד, אבל היא קיבלה בדרך כלל ארוחה חינם כחלק מהעסקה.

ואם לא תצליח להשיג עבודה כזמרת, היא תיקח כל עבודה. היא היתה בטוחה שמה שקרה אפשר לה להסתכל על החיים בצורה אחרת. לא כל אחד מקבל הזדמנות להתחיל מחדש.

האופטימיות של מירנדה נסקה. תאומתה, אמילי, פגשה את הנסיך שלה בערב בו מירנדה חלתה בשפעת ונשארה במיטה ואמילי מילאה את מקומה על הבמה. ערב אחד הוא כל מה שצריך...

כן, אבל בחייך, מירנדה, אמרה לעצמה. הברק לא מכה פעמיים באותו מקום. וגם אם כן, אלה החיים, ורק אני אוכל לעשות מהם משהו. אפילו נסיך הקסם המחכה לה לא הצליח לשנות את דעתה בעניין.

היא מיהרה לאסוף את שערה בפקעת מכובדת, לבשה חולצת טריקו בצבע ירוק ירקן כצבע עיניה. מרוצה מכך שהיא מוכנה לראיון עבודה ראשון, היא הוסיפה מעט ליפגלוס ואספה את תיקה.

השמש הזהובה ליטפה אותה ברגע בו יצאה. מירנדה הרגישה כיצד המתח עוזב את גופה בזמן שהרכיבה משקפי שמש על אפה וסידרה את התיק שהכיל מוסיקה וכל שאר האבזרים הקשורים לאודישנים. לא היה לה מושג למה לצפות ולא היה קל למצוא איזון בין, כן, אני אשמח לשיר בשבילך, לבין כן, שטיפת כלים נשמעת כמו אופציה מצוינת, כאשר מדובר במראה הנכון.

היא ביקשה להשיג מראה שקט ולכן לבשה משהו שנראה לה שיוכל להפוך למדי היום שלה: חולצה פשוטה, מכנסיים שלושה-רבעים וקבקבים. קבקבים מפני שהיתה צריכה ללכת על החוף אל הראיון הראשון שלה. מי לא היה מחייך?

לא לקח למירנדה זמן רב לגלות שטיפוס ידידותי ושזוף בשם ספירוס הוא הבעלים של הטברנה.

"וזוהי אשתי, אגליה."

"מירנדה." מירנדה חייכה אל אגליה, שהיתה עגלגלה וידידותית כמו בעלה. היתה לה תחושה שהכל יהיה בסדר. בני הזוג קידמו את פניה בחום ולא חלף זמן רב וספירוס הציע לה עבודה. מלצרות, שירה, עבודה מאחורי הבר – כל דבר, בכל שעה שיידרש, אמר.

מירנדה, שלא רצתה לאכזב אותו, מיהרה להסביר שייתכן שאינה כל-כך מיומנת כשאר העובדים שלו ושאולי עדיף שתוגלה לעבודה במטבח. ספירוס רק החווה בידו בביטול ובקושי הביט בידה. השכר היה מינימלי, אבל הלקוחות לא היו תובעניים, הבטיח לה, ומעל לכל, היא היתה חברתם ואורחת על האי שלהם.

היא נזקקה לזה כמו חמצן לנשימה, חשבה מירנדה. אנשים אמיתיים – אנשים בלי סדר יום חבוי, אנשים שלא ידעו שהיתה סלבריטי למשך זמן קצר. כאן היא היתה סתם מישהי על סף חיים, מישהי שבוחנת מה יש לעולם להציע לה לפני שמשקל האחריות יכביד עליה. היא הרגישה כיצד המתח נמוג מעט וחייכה באושר כאשר ספירוס ואגליה הציעו שתצטרף אליהם לארוחת צהרים.

"אני לא יכולה לחשוב על משהו נחמד יותר," אמרה בלהיטות.

"את ודאי עייפה אחרי המסע שלך," אמרה אגליה, מעבירה לה צלחת של זיתים ירוקים שמנמנים וסלסלה של לחם טרי.

"לא, כלל לא." זו היתה האמת, גילתה מירנדה. היא התמלאה חיים, כאילו הידידות והשמש מילאו את עורקיה בחום. "לא הרגשתי טוב כל-כך כבר המון זמן." היא הסמיקה, מגלה שההודאה הבוטה שלה מטילה צל על פניהם של מארחיה. "לקלמוס," הוסיפה במאור פנים, נחושה בדעתה להשיב את העליצות לארוחה והרימה את הכוס שלה בברכה.

"לחייך, מירנדה," אמרו ספירוס ואגליה פה אחד בחמימות רבה והחליפו ביניהם מבטים קצרים לפני שהקישו את הכוסות שלהם בכוסה.

ברגע בו התעוררה למחרת בבוקר נדהמה מירנדה מתחושה עזה של אכזבה ותסכול. הסיוט חזר. היא קיוותה ששינוי האווירה יעזור, אבל הנה היא שוב, מתוחה ורועדת, בגלל האשמה העמוקה שהיתה הצל הקבוע שלה. אולי לעולם לא תצליח להימלט...

אבל אם זה המצב, הרי שהיא חייבת ללמוד לחיות אתה ולהמשיך עם החיים שלה, אחרת האשמה תהרוס אותה.

לשחות. היא התמתחה בעודה מפהקת. זה מה שתעשה. היא תילחם בשדים הפנימיים שלה בעזרת תרגילים. היא אהבה לשחות, היא הצטיינה בזה, וזה היה חיוני לזרוע שלה.

היא שחתה מדי יום בבית, בניסיון לחזק את הזרוע, וכאן תוכל לרפות את השרירים של ידה במים החמימים והמרפאים של הים. הצלקות האדומות והמכוערות התפוגגו קצת מאז התאונה, אבל אצבעותיה היו עדיין כפופות בצורה מוזרה וזרועה עוד לא התיישרה כמו שצריך. היא היתה תמיד נוקשה קצת בהתחלה, אבל קלמוס היה המקום המושלם לתרגילי פיזיותרפיה.

מירנדה שמה פעמיה אל המים ובחנה את הטמפרטורה שלהם בבהונותיה, מגלה עד כמה הם חמימים. היא היתה תמיד שחיינית טובה, בטוחה, וזה היה הדבר האחד שציפתה לו בכיליון עיניים.

היא צללה מתחת לגלים וכאשר היתה במרחק לא רב מהחוף היא נתקלה בזרם תת-קרקעי. לא היה שום סימן מקדים, לא משיכה הדרגתית ברגליה – שום-דבר שיזהיר אותה מראש. זה היה מהיר, כאילו ידיים מימיות מושכות אותה לתוך המים. במשך כמה רגעים נבהלה, והחלה להתפתל, ואז נרגעה לתוך המערבולת והחזיקה את ראשה מעל המים בניסיון להחליט כיצד להישמר לנפשה או למצוא משהו להיאחז בו – סלע, עוגן כלשהו, לא חשוב מה...

ואז, באותה פתאומיות, הזרם ירק אותה לתוך מים רגועים יותר. היא החלה לשחות חזרה בזהירות גדולה יותר, לעבר הסירות העוגנות. היא למדה לקח חשוב מאוד, ובעתיד תגלה כבוד רב יותר כלפי הזרמים הבלתי נראים.

כאשר שמעה לראשונה את היבבה של המנוע החזק, לא היה לה מושג שסירת מנוע עושה את דרכה הישר לעברה. ברגע בו הדבר התחוור לה, היא הרימה את זרועה באוויר כדי להודיע על היותה במים. היא ראתה גבר עומד מלפנים ואז הוא סובב את הסירה והטביע אותה בענן של מים. ברגע הבא הוא משך אותה אל הסיפון והיא השתעלה וירקה מי ים על הסיפון שלו.

"יש בין שני האיים האלה זרמים מסוכנים. מה את חושבת שאת עושה?"

הקול העמוק והגברי מאוד שלו היה כמו מגע של מתכת, ומבורך כמו קללה. היא לא יכלה לדבר ולהשתנק בו-זמנית, ולכן לא יכלה לומר את הברור מאליו. היא הרימה את ידה הבריאה כדי להשתיק אותו.

"ולקס!"

"סליחה?" לא היה לה מושג מה אמר אבל היא ידעה שזה לא היה משהו נעים. במקום לגלות חרטה על שקילל אותה, האיש השמיע גידוף נוסף, באותה נימה זועפת שעה שהטיל על כתפיה מגבת עבה.

מירנדה עטפה את עצמה במגבת והתעשתה אחרי רגע. ואז, מצלה על עיניה, היא הרימה את מבטה. הגבר הזדקף עוד קצת.

"אתם לא עוצרים באדום, הא?"

הוא נשמע עוין כל-כך. "אנחנו מכירים זה את זה?" שאלה בקור.

"אני מניח שאת מכירה אותי מהחדשות או מאיזה ירחון."

"באמת?" היא קפצה שפתיים עכשיו, מנסה לא לחייך. המצב היה לפתע מצחיק נורא. נראה שהגבר הזה היה מפורסם – אבל מיהו? לא היה לה מושג. נראה ששניהם חששו מהשלכות התהילה, ושניהם טעו וחשבו שהפרסום שלהם מצא להם קהל בינלאומי. הדבר גרם לה להרגיש טוב יותר. למעשה, הדבר גרם לה להרגיש נפלא.

"אז מה זה?" הוא הביט סביב בחשד. "מלכודת?"

"מלכודת?" היא ניסתה להתיישב. "על מה אתה מדבר?"

"ההצלה... האם זו היתה מלכודת כדי להשיג צילום טוב?" הוא סרק את החוף. "איפה הצלם שלך?"

"אתה מטורף?" היא בלעה צחוק.

"אז זה רק צירוף מקרים?" שאל בציניות.

הוא היה באמת מדהים, ראתה עכשיו, אבל זה לא היה תירוץ להתנהגות שלו. "צירוף מקרים?" חזרה אחריו. "למה אתה מתכוון?"

"ולקס!" הפטיר שוב, כנראה על סף חימה.

היא הצטננה במהירות נוכח נימת קולו. "כן. ראשית, לא נזקקתי להצלה. שנית – "

"מה?"

"שנית, אל תנבח עלי!" זה לא מה שהתכוונה להגיד, אבל היא לא אהבה את נימת הקול שלו; היא לא אהבה את האופן בו רגליו היו שתולות על הסיפון; היא לא אהבה את האופן בו עמד מעליה.

"יש לך מזל שהייתי בסביבה כדי לנבוח עלייך. יכולתי להגיע כדי למשות את הגופה שלך מתוך המים במקום."

ואז, לפני שהספיקה לענות לו, הוא הוסיף, "כמה זמן צפית בי?"

"צפיתי בך? לא היה לי מושג שאתה כל-כך מרתק."

"אה, אז לא הבחנת ביאכטה שלי?" עכשיו דיבר בסרקזם.

מירנדה עקבה אחרי האצבע המורה שלו ונדהמה. היאכטה עמדה שם, מפלצת לבנה וענקית, סנסציונית ולגמרי בלתי ניתנת להחמצה, למרות שמהדירה שלה ייתכן שלא היתה יכולה לראותה. "לא ראיתי אותה – ובכל מקרה, איך יכולתי לדעת שהיא שלך?"

"בדיוק כפי שזיהית אותי, אני מניח... מאיזה ירחון צהוב."

זעם הקפיץ אותה על ברכיה, ואז על רגליה, והתנועה גרמה לכלי השייט הקטן להיטלטל בצורה מסוכנת תחתיה ולהטיל אותה עליו, בשר אל בשר, לשניה מפחידה וחמה. היא נסוגה במהירות.

"את תגרמי לשנינו ליפול למים!" הוא שאג את המילים, שותל את רגליו במרחק רב זו מזו כמו שודד-ים סוער, ניצב על הסיפון כאילו הוא מייצב את הסירה בכוחו הבריוני בלבד.

"אתה צועק עלי? אחרי שכמעט הטבעת אותי?" היא שתלה את ידיה על מותניה. "באיזו זכות אתה שט במים במהירות כזו בכלל?"

"ניסיתי להציל אותך! כמעט טבעת בגלל הטפשות שלך. הייתי חייב לפעול במהירות, כדי שלא אצטרך למשות אותך מתחת לפני המים. לא חשבת שכדאי לברר אם יש כאן זרמים מסוכנים לפני שנכנסת למים?"

"סליחה?" היא היתה ערוכה לקרב, אבל זה לא היה קל להילחם ביריב בצבע ארד שלבש לא יותר ממכנסי רחצה שחורים צמודים ושעון צוללנים.

"טמבלית!" הוא לטש בה מבט.

היא שיערה שהוא מתרגם, למקרה שלא קלטה את המסר שהעליב אותה גם קודם. "אז מי אתה, לעזאזל?"

"תיאו סווקיס," אמר בסלידה. "כאילו שלא ידעת."

"לא ידעתי. אבל עכשיו שאני יודעת – האם טמבלית היא המילה החביבה עליך, מר סווקיס? או שאוצר-המילים שלך פשוט מאוד מוגבל?"

זה השתיק אותו.

"ועכשיו, אם סיימת, אז אני רוצה שתחזיר אותי," הוסיפה, מחווה לעבר החוף.

להפתעתה, שפתיו התעקלו בצד אחד – כאילו רצה לצחוק, כאילו בפעם הראשונה בחייו מישהו דיבר אליו בצורה כזו. אבל הוא מיהר להתגבר על זה והקשה את הבעתו.

"עכשיו יתאים לי." היא תופפה באצבעותיה על מותנה.

"לפני שנעשה מה שאת רוצה..." הוא השפיל את ראשו במקום להרחיב ואז גילתה שאחד משדיה נפרד מהחלק העליון של הביקיני שלה. היא הרימה את סנטרה מעט גבוה יותר כדי להביט בעיניו וסידרה את הביקיני שלה. אבל זו היתה טעות להביט בעיניו. היא לא ציפתה להומור כזה. והיו לו עיניים יפהפיות: אפורות, והלבן היה לבן מאוד, והאפור כפיוטר היה מוקף שחור כמו שערו...

"החוף?" הזכירה לו, אבל לרוע מזלה, קולה דמה עתה לצווחה יותר מאשר לקול כבוש.

"כשיתחשק לי..."

רטט של בהלה התפשט בגופה של מירנדה כאשר תיאו סווקיס המשיך להתבונן בה. פה נחרץ, עמידה בלתי מתפשרת ומבט שהבהיר שלא יניח לה לנצח במשחק המבטים שלהם. לא היה בו שום-דבר ותרני. ולמרות שלא סבלה אותו, זה מצא חן בעיניה.

"הזרוע הזו נראית פגועה. האם היית אצל רופא?"

עכשיו היתה המומה לגמרי. אף-אחד לא דיבר על הפציעה שלה. רוב האנשים הפנו את מבטיהם, נבוכים מכדי להודות אפילו בקיומה.

"אצל כמה. אנחנו יכולים לצאת לדרך?" היא הניעה לאחור את הכתף שלה בתנועה אינסטינקטיבית, מסתירה את האזור הפגוע ביותר באמצעות הטיית גופה – דבר שהחלה להצטיין בו.

הוא נראה שקוע במחשבות בזמן שצמצם את עיניו. "כמו שאמרתי, כשיתחשק לי."

האם הוא מנסה למקם אותה? אין סיכוי, חשבה מירנדה בהכרת תודה. אף-אחד לא יודע שהיא בקלמוס. הסיכוי שהבריון הזה יזכור את כוכבה הדורך על במות העולם היה קלוש ביותר. מבחינתו, היא לא היתה אלא תיירת שהרסה לו את האי היפה שלו. עד מהרה ישכח את התקרית הזו ויסלק אותה יחד עם שאר הזבל.

"אני מכיר אותך..."

הבעת חוסר האמון שלה התקבלה בחיוך בטוח מכעיס. וכאשר הצבע עלה בלחייה הוא החליק אצבע על חתימת הזקן שלו.

"בסדר, אני סולח לך. אני מניח שלא חיפשת סקופ. אבל עלי להודות שאני קצת מבולבל באשר למעשייך כאן, בקלמוס."

"רק קצת?" מירנדה הזדקפה. הוא טעה. לא ייתכן שהוא יודע מי היא.

"את לא הכנרת מירנדה ווסטון?"