עגלון | ביבוקס

רוסיה הלבנה
הוא קילל את המיילדת שלו אולי בפעם המי יודע כמה מאז שעות הבוקר. השמש עמדה לשקוע תוך זמן קצר, מפנה היא את מקומה לקור המקפיא עם שקיעתה, לקור שיבוא ויתפוס את מקומה. "היה עדיף אילו המיילדת הייתה נותנת לי למות, למות כמו שאימא מתה בעת שילדה אותי. אימא במותה ניצלה מחיים עלובים, במותה העניקה לי חיים, חיים שלא עושים לפחות עלי שום רושם, טוב... מה אני רוצה מהמיילדת המסכנה, רק עשתה את עבודתה, אבא אמר שהיא דווקא נחשבה למיילדת טובה, אימא כנראה לא הייתה בקו הבריאות.

"עוד כמה עבודות טובות כמו בימים האחרונים, יאפשרו לי לרכוש את הסוס, חבל על דמי השכירות. הכנופיה הזו, הקוזקים עם השותפים הרוסים, אלה שהכו את אבא והרגו את הסוס שלו, לא הסתפקו בשריפת השדה, הם שרפו גם את העגלה. "יהודי מלוכלך צעקו תוך כדי. הם כנראה חשבו שגם אבא מת, הניחו לו לשכב טרף לחיות השדה.

שמיל נזכר בדברי אביו.

"סבא שלך ברח מאוקראינה אחרי שהרגו את אימא שלי, הגיע לפה עם אחותי ואתי כשהיינו קטנים, תקוותו הייתה שכאן הוא יגדל אותנו בשקט והינה, גם פה רוצים את נפשי.

"כול מה שאנו יודעים זה למות, יהודי לא מרים יד, גם לא מתגונן, לרוב הוא מת על קידוש השם... כעת אבא שוכב חולה, ליבו חלש, מעט היבול ששרד את השרפה לא היה שווה ולא הצדיק את המשך הטיפול בשדה, שנים של עבודה שבקושי נתנה קיום, גם היא ירדה לטמיון.

"כעת אני עגלון, נשארנו אבא ואני, הכול כעת תלוי בי, אין עבודה, אין אוכל.

שמיל שכר את הסוס מאורווה מקומית ורכש את העגלה המשומשת מיהודי בקצה השני של הכפר.

הוא המשיך להפליג בהרהוריו. בשביל שפונה אל החורש שמימין לדרך הוא משך במושכות וכיוון את הסוס אל מחוץ לדרך המלך. הצמחייה העירומה הייתה סבוכה משני צידי השביל, החושך החל לרדת. הוא עצר את הסוס וירד להטיל את מימיו. לפתע שמע קול, קול חלש.

"אני מתחיל לשמוע קולות, זה לא סימן טוב...

הוא ניגש ושלף מתוך ארגז המושב מימיה עשויה עור, שטף את ידיו ולגם מעט מים, הקול ששמע חזר ונשמע שוב, היה זה קול מתחנן, קול נשי, צעיר.

"נו, כנראה שבכול זאת יש פה קול כלשהו, אני לא הוזה.

הוא החל לפסוע לכיוון הקול שבקע מתוך הצמחייה הסבוכה. מספר צעדים משם בקרחת יער, הבחין בסוס ועגלה, במרחק מספר צעדים משם ראה את המחזה אשר הסביר את הקול ששמע.

על שיכבה עבה של עלי שלכת שכב זוג, הגבר נראה לבוש מדי צבא, במכנסיים מופשלים גוהר מעל אישה.

"שקט זונה, צעק החייל ברוסית, זונה יהודיה. הוא ניסה בלא הצלחה יתרה להסיר את בגדיה. "אני אדאג שתהיה לך ממני מזכרת לחיים, שקט. נראה היה שהחייל שיכור, כך הוא נשמע. שמיל היה המום.

"גוואלד, צעקה האישה ששכבה מתחת לחייל, הצילו, רד ממני צעקה. בניסיונותיה הכושלים להודפו שרטה את פניו. המאבק בין השניים נמשך. אוי, מאמע, מאמע מאינע, צעקה באידיש. הם טרם הבחינו בשמיל שעמד המום למראה המחזה. לשמיל התמונה הייתה ברורה, חייל ערל אונס אישה יהודיה.

ללא היסוס הוא ניגש לעבר הזוג, הוא התכופף ואחז בשני ידיו בראשו של החייל, יד ימין אחזה בסנטרו ואת יד שמאל הוא הניח על פדחתו, שמיל סובב באחת את ראשו של החייל ימינה, רעש קל ומחליא של עצם נשברת נשמע עת החייל נפרד מהבלי העולם הזה. הוא גרר את גופת החייל הצידה ועזר לאישה לקום, כעת הוא ראה אותה בבירור. "ממש ילדה, הרהר.

"מי את וכיצד הגעת לכאן שאל שמיל באידיש.

"תודה, אמרה לו. גם כן באידיש . "הצלת את חיי, אני, אני, רחל, הבת של מוישה החייט. היא השיבה בגמגום, נרגשת עד דמעות, נסערת. "תודה לאל, רק יהודי יכול היה להציל אותי, אלוהים שלח אותך אלי. אנחנו גרים בכפר הקטן הוסיפה, אבא שלי ביקש שאלך לעזור לדודה שלי שילדה בן בשעה טובה.

היא עצרה את שטף דיבורה ונשמה עמוקות, אחרי רגע ארוך המשיכה.

"הייתי בדרכי חזרה הביתה כאשר החייל הזה עצר לידי, הוא הציע לי הסעה, הייתי מאד עייפה ובטיפשותי חשבתי שכדאי לי לנצלו, לפחות לחלק מהדרך, לתת לסוס להתאמץ מעט במקומי. היא שוב עצרה את שטף דיבורה, נראה היה שהיא מתחילה להבין את אשר עבר עליה.

שמיל הביט סביב, אך בקושי ראה את סביבתו. החייל המת נראה צעיר, שיערו היה בהיר וקצר, כובעו היה זרוק לא הרחק מגופתו הדוממת. העגלה הייתה עגלה צבאית קצרה, בעלת שני אופנים, דגם שבו השתמשו בצבא להעברת דואר, גם קצינים השתמשו בדגם זה של עגלות בשדה.

השמש שקעה וחושך כבד נפל על היער. בצד שמאל של מושב העגלה, הייתה מותקנת מנורת נפט, שמיל ניגש וניתק את המנורה ממקומה, הוא שלף מכיסו קופסת גפרורים והדליק את המנורה.

"מתי הגעתם למקום הזה, שאל אותה. "אנחנו הגענו לפה לפני די הרבה זמן, תחילה הוא הוציא אוכל אבל אני לא אכלתי, הבנתי שיש לו בשר חזיר, גם גבינה קשה הייתה לו, הוא גם שתה הרבה יין, רק כשכבר היה שיכור הוא ניסה לבצע בי את זממו, איזה מזל שבאת. "מה עוד אמר לך, שאל שמיל. "הוא אמר שהוא חייב להגיע למחנה צבאי די רחוק, למסור דברים שיש לו בעגלה. "אני מבין, אמר שמיל.

שמיל הביט בה שוב, לאור הפנס הוא הבחין בשיערה השחור שהסתיר את פניה. מעילה הארוך, החורפי, התקשט בשכבת עלים, זכר למאבק בחייל.

"תסדרי קצת את עצמך אמר לה, קחי אוויר, בואי ואתן לך קצת מים. "אין צורך השיבה, יש כאן מים. היא נגשה אל השק שהיה מונח ליד העץ, שק בד שהכיל את מזונו של החייל, לצידו של השק היה מונח בקבוק מים. שמיל יצק מים על כפות ידיה והיא שתפה מעט את פניה. לאחר שהסירה באצבעותיה את השיער מפניה, יכול היה הוא להתרשם, פניה היו יפות ונבונות, על אף שנראתה מאד צעירה.

"בת כמה את ילדה שאל אותה, את לא נראית כל כך פתיה למרות שכך התנהגת... "אני אהיה בקרוב בת שבע עשרה, בן כמה אתה הוסיפה שאלה לתשובתה...

שמיל לא מיהר לענות, מחשבותיו נדדו הרחק קדימה. הוא יכול לשאת אותה לאישה, היא נראית חמודה, ולמרות התנהגותה הטיפשית, היא לא לגמרי טיפשה, "נראה בהמשך, חשב.

"מה יש בעגלה, שאל . "החייל לא אמר אבל, הרושם הוא, שיש שם משהו חשוב. "בואי נראה מה יש שם, אמר שמיל. הם ניגשו לעגלה, הסוס שהיה עדיין רתום לעגלה הצבאית, השמיע קול לא ברור, גם הסוס לא אהב את המעמד.

העגלה הייתה בעלת דפנות לא גבוהות במיוחד והייתה מכוסה כיסוי מבד כהה עבה ומתוח לאורכה ולרוכבה. הוא פתח את הקשר בשתי הפינות שבצד הדופן הימני והרים את הכיסוי. רחל עמדה לצידו מחזיקה את מנורת הנפט. "יש ארגז נעול שם אמרה, כדאי לבדוק את תוכנו. "שקט ילדה, אמר לה.

"אל תקרא לי ילדה. "עדיין, את צריכה לשתוק. רחל לא הוסיפה מילה.

שמיל עלה על העגלה והסיט את הכיסוי אל צידה השני של העגלה. הארגז היה נעול, מנעול לא גדול היה תלוי באמצע הארגז. שמיל הרים בידו את רובהו של החייל אשר היה מונח על מושב העגלה, הוא הכה על ראש המנעול בכת הרובה מספר פעמים והמנעול נשבר. נראה היה שרחל הייתה חסרת נשימה כשהתקרבה עם הפנס להאיר את תכולת הארגז.

"מה יש שם, שאלה בקוצר רוח.

"לדעתי, יש שם כסף. שמיל הבחין בשישה שקים בגודל בינוני מונחים בתוך הארגז. הוא הרים שק אחד בידו אך השיבו למקומו מיד, השק היה כבד.

"שישה שקים כאלה, יכולים לסדר שטעטל שלם ויותר, הרהר.

"מה עכשיו, שאלה.

"עכשיו, אני אקח אותך הביתה, תלכי לישון כמו ילדה טובה, מה שעבר עלייך היום אינו דבר של מה בכך.. לא לילדה בגילך. יש לי המון עבודה הלילה בעקבות מה שקרה כאן. הוא ירד מהעגלה ונעמד מולה, הפנס היה מונח על העגלה ביניהם והוא הבחין בעיניה רושפות האש.

"אדוני, נכון שאין זו שיגרת יומי ונכון שאתה הצלת אותי, עד כאן הכול נכון אבל, אתה לא תשלח אותי הביתה. הכסף הזה הוא לפחות שלי כמו שלך, או שנחזיר אותו יחד או שניקח אותו יחד.

שמיל החל לחייך לשמע נאומה הרהוט והקולח. "כפי שחשבתי, היא לגמרי נבונה.

"מה את רוצה עכשיו ילדה, שאל.

"אני שותפה מלאה שלך ואני אעשה מה שתגיד, אתה חושב שאתה יודע הכול אז, אעשה את שתגיד אבל, אני יכולה לעזור לך וגם לבקר אותך. אני מבינה שאתה לא רוצה להיתפס, גם אם תחזיר את הכסף מצבך רע, אתה הרגת חייל של הצאר.

"את בסדר, תמשיכי. הוא היה המום מצורת חשיבתה, מעולם לא פגש בת כפר עם צורת חשיבה שגולשת אל מעבר לגדר של חצר ביתה.

"בשלב הזה, אתה הקובע, אתה תחליט, אבל אני חושבת שצריך למהר.

"יש לנו מעט זמן, אמר לה. עד שיתחילו לחפש אותו. בואי נתחיל לעבוד, נשארת כאן שאלה פתוחה, מה יחשבו הורייך כשיראו שאת לא מגיעה הביתה. "הוריי יבינו שנשארתי ללון בבית דודתי, בוא נתחיל לעבוד, ועוד דבר..

"מה הוא הדבר, שאל שמיל.

"תפסיק להתייחס אלי כאל ילדה, אתה אולי לא יודע אבל אתה הולך להיות בעלי.