עקב בצד אגודל

ספר זה הוא כרטיס כניסה לחדר שבו נמצא האוצר היהודי הגדול השייך לכולנו – התלמוד.

חז"ל העשירו את העברית בביטויים ובצירופי לשון שאנו שומעים יום יום: "לא דובים ולא יער", "טלית שכולה תכלת", "להקדים רפואה למכה", ועוד רבים.

הביטויים, שהגיעו מן הפן האגדתי של התלמוד, נמצאים בתוך סיפורים חכמים, מרתקים ודרמטיים.

עקב בצל אגודל, בבהירות רבה, מובילה המחברת את הקורא (גם מי שלא ראה דף תלמוד מימיו) בשבילי הטקסט התלמודי, המובא במקורו.

כאן תגלו: מה בין מכשפים לאוחזי עיניים? כיצד שינה מתחת למיטה גורמת לקיום מצווה? מהי הנוסחה ללידת ילדים יפים? מי רצתה לשתות מים שרחצו בהם רגליים? מדוע התחפשה אשת הרב לזונה? מדוע סירב העורב למלא את שליחותו של נוח? ועוד ועוד.

הסיפורים מחוברים בחוט של חיוך ובקריצה לחיינו בהווה.

ספר שהוא הזדמנות נדירה ומיוחדת להכיר בקריאה מדויקת מצד אחד, ומהנה מצד שני, את יצירת חכמינו, ענקי הרוח הקדמונים.

זהבה שלו הנה בעלת תואר שני במחשבת ישראל (בהצטיינות) ומתמחה בספרות חז"ל.

לא דובים ולא יער
אנו משתמשים בביטוי "לא דובים ולא יער" כדי לציין דבר שלא היה או לא קרה מעולם. אבל השאלה הנשאלת היא: מדוע דווקא שני אלה – הדובים והיער – נבחרו לייצג דברים שלא היו מעולם? ובכן, התשובה לכך נמצאת בתוך מחלוקת חכמים בתלמוד הבבלי, מחלוקת הנוגעת לסיפור מקראי מזעזע.

הסיפור המקראי נמצא בספר מלכים ב', פרק ב', פסוקים 23–24, והוא קשור לנביא אלישע, יורשו של הנביא אליהו, הידוע במעשי נסים רבים שעשה. (המאה ה-9 לפנה"ס). וכך כתוב: "ויעל משם בית אל, והוא עולה בדרך, ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו, ויאמרו לו: עלה קרח, עלה קרח! ויפן אחריו, ויראם, ויקללם בשם ה'. ותצאנה שתיים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים".

הנביא אלישע עוזב את יריחו, הנמצאת בבקעה, ועולה במעלה ההר לכיוון בית אל. ילדים רודפים אחריו. הם רואים אדם קירח, שעולה באטיות בהר, והם לועגים לו במילים: "עלה קרח"! אלישע עושה את הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב מכולם: מקלל בשם ה' וגורם לנס, שבו יוצאות שתי דובות מתוך יער וממיתות ארבעים ושניים ילדים.

יש לדעת, כי דובים היו מצויים ביערות ארץ ישראל בתקופות קדומות. הדוב, שהיה קיים, היה מסוג הקרוי דוב חום סורי. בעקבות ציד רב והיעלמות היערות, נכחדו הדובים בהדרגה, עד שנעלמו לחלוטין בסביבות שנות השלושים של המאה ה-20.

במקרא ישנן עדויות למציאות הדובים. הם מופיעים בפסוקים שונים יחד עם אריות (שגם הם היו קיימים אז). למשל, בספר שמואל א', פרק י"ז, 34, 36 מספר דוד לשאול המלך על התגברותו על דוב ואריה גם יחד, שפגעו בעדר צאנו. ועוד, בספר עמוס (ה', 19) נאמר: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב". בספר איכה (ג', 10) נאמר: "דוב אורב הוא לי, אריה במסתרים".

נשוב אל סיפור הביטוי. המעשה הנורא שקרה מצוטט בתלמוד ולאחריו מופיעה מחלוקת החכמים (בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ו, ע"ב–דף מ"ז, ע"א). החכמים הם ענקי הדור הראשון לאמוראי בבל – רב ושמואל. רב (שמו האמתי היה אבא, אך בגלל מעמדו נקרא "רב"), ושמואל היו ראשי הישיבות המפוארות בנהרדעא וסורא אשר בבבל. בתלמוד מצויות מחלוקות רבות ביניהם, שנקראות "הוויות דרב ושמואל" (למרות המחלוקות, הם כיבדו והעריכו מאוד איש את רעהו).

הנה הסיפור: (מתורגם).

"ותצאנה שתיים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". רב ושמואל – אחד אמר: "נס. " ואחד אמר: "נס בתוך נס. "

מי שאמר "נס" – יער היה, דובים לא היו.

מי שאמר "נס בתוך נס" – לא יער היה, ולא דובים היו.

ושיהיו דובים ולא יהיה יער?! (תמיהה).

שהיו פוחדים! (תשובה לתמיהה).

הסבר: רב ושמואל מתייחסים למספר הנסים שביצע אלישע. אחד מהם (לא נמסר מי מהם) אומר שהיה נס אחד בלבד, הנס של הופעת הדובים במקום, כי יער היה קיים. השני אומר, כי היו שני נסים, שעשה אלישע: הוא גרם ליצירת יער (שלא היה קיים) וגם להופעת דובים.

התלמוד שואל בתמיהה שאלה, שמשמעותה – לשם מה בכלל נחוץ היער? הרי לצורך העניין מספיק שהיו הדובים! ותשובת התלמוד היא – שהיו פוחדים. מי היו פוחדים? נלך בעקבות פירושו של רש"י – הדובים היו פוחדים לתקוף את הילדים, כי לא היה להם מקום להסתתר בו כדי לברוח מתגובת בני האדם.

ובכן, ראינו, כי הביטוי "לא דובים ולא יער", נוצר, למעשה, מדעתו של החכם, אשר סבר, כי אלישע עשה שני נסים. לא היו דובים ולא היה יער, ואלישע גרם להופעת שניהם.

רב ושמואל אינם מתייחסים כלל להרג הנורא בתוך הנסים הללו. אבל בהמשך הדף בתלמוד (דף מ"ז, ע"א), מצוטטים חכמים, המדברים על מחלות שחלה בהן אלישע. אחת מן המחלות הייתה כיוון ש"גירה דובים בתינוקות". כלומר, גרם לדובים לתקוף את הילדים. עניין זה מתאים למציאות, כי דובים באמת מתרחקים מבני אדם, ואינם מבקשים להתנפל עליהם, אלא אם כן הופתעו או חשו בסכנה. לפי זה, אלישע אכן גרם לתקיפת הילדים.

דיון במקרה אלישע והילדים, המנסה להסביר את המאורע הנורא, נמצא בתלמוד בטקסט שלפני מחלוקת רב ושמואל (סוטה, דף מ"ו, ע"ב). כאן דנים בחובת המצווה ללוות אדם היוצא מן העיר. ר' מאיר אומר שבית דין כופה על אדם ללוות את חברו היוצא את העיר. בסוף הדיון, מובא הרעיון שאומר ר' יוחנן בשם ר' מאיר – "כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים". וזה, אומר התלמוד, בדיוק מה שקרה בסיפור אלישע ומות הילדים. אילו אנשי יריחו היו מלווים את אלישע, כשיצא מעירם, לא היו מעזים הילדים לקלל ולבזות את אלישע, וממילא לא היה מקללם וגורם למותם.

והלוואי שהיינו יכולים לומר על המקרה של מות הילדים, שלא קרה מעולם. או במילים אחרות – "לא דובים ולא יער".