עצום.
חלקם ירוקים, אך לרובם עלווה מתבדרת ברוח בצבעים חזקים ובוהקים: כתום,
צהוב, אדום, בורדו, ורוד ועוד רבים אחרים. מספר לא מבוטל של זני צמחייה
שונים ומשונים, כלל אינם נטועים באדמה ושורשיהם מרחפים באוויר. צבעו של
הדשא הצומח בצמוד לספסל דומה לתכלת, אך ככל שמתרחקים במבט,
משתנה גונו ומתמלא טקסטורות מרהיבות. הוא גדל על מעין כדורי ספוג
זהובים, תלת ממדיים. זה מקסים, אבל מוחי אינו מסוגל לקלוט מבחר כה עצום
של מוזרויות.
מהורהרת, בחנתי את בבואתי במראה שצצה מולי. סקרתי את הבגדים
החדשים שרכשתי רק אתמול: מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה ומעליה סוודר אפור.
נהניתי לראות כמה המכנסיים מחמיאים לי.
לידי התיישב אדם שאיני מכירה. הוא שותק. נוכחותו לא נעימה לי ואני בוחרת
להסב את מבטי ממנו. למרות הקרירות המופגנת מצידי, הוא פונה אליי: נעים
מאוד, שמי שמואל.
נעים גם לי, אני נועה.
ביני וביני, תהיתי אם אני בתוך חלום. חיפשתי בלשוני את הטינג-טונג (שני
חוטים חשמליים שהודבקו אל פי לפני לכתי לישון. כאשר לִיחְלַּחְתִּי אותם
בלשוני, מעגל חשמלי היה נסגר ומפעיל את פעמון הדלת. כך המטפלות שלי
יכלו לשמוע את קריאותיי). אבל הטינג-טונג איננו. אני כנראה ערה, וזה
כנראה לא חלום. היכן אני? מה הולך פה? שמואל, אתה יכול לעזור לי?
בוודאי.
איפה אני?
את בעולם הנצח.
מה?
הירגעי. נסי לשחזר את הרגע האחרון שאת זוכרת.
אני זוכרת שהלכתי לישון. אתה בטוח שאני לא חולמת?
את לא בתוך חלום. את מתה. חייך הגיעו אל קִיצָּם באופן שאתם, בעולם
הקודם, מכנים 'מות נשיקה' או 'מות צדיקים'.
7
אני לא קולטת את דבריו. שיפסיק לצחוק איתי, זה לגמרי לא מתאים לי. הוא
מעצבן אותי. שילך מפה, אני אסתדר לבד! זיעה קרה שוטפת אותי.
אם אכן מַתְתִּי, איך יכול להיות שאני לבושה באותם בגדים שקניתי אתמול
ביקום אחר, אך פיזית אני נמצאת בעולם אחר? שאלתי בקול נרעד. הרי
הבטתי על עצמי במראה ובבואתי נראית כתמול שלשום. זה חייב להיות חלום!
זה משום שבעולם שלנו, עולם הנצח, הדמיון מתרגם את רצוננו למציאות. את
דמיינת עצמך לבושה בבגדים שתיארת וזה מספיק כדי שתלבשי אותם
במציאות המקומית, דִּקְלֵם בשלווה שהוציאה אותי מדעתי.
מי זה האיש הזה? אולי פשוט אלך מפה, אבל לאן? אני כנראה די תלויה
בשמואל הזה או איך שלא קוראים לו ואני מאוד לא אוהבת להיות תלויה
באחרים! יש לי מספיק מזה.
המומה ומבולבלת, התאמצתי למצוא קצה חוט של היגיון. ממש לא תכננתי
למות. יש לי עוד הרבה מאוד תכניות עתידיות ומיליון דברים להשלים; אני
באמצע כתיבת ספר, לאורי תהיה עוד מעט יום הולדת, בשבוע הבא מתוכננת
מסיבה לכבודי, וטיול בעוד שבועיים. ובכלל, לא נפרדתי מאף אחד.
אז איפה כולם? התעניינתי.
מי זה כולם?
אורי, הבן שלי.
הוא נמצא בעולם הקודם.
מה, לא אראה אותו יותר? שאלתי מסרבת להאמין.
ככל שתכירי את ההתנהלות בעולם הנצח, תביני שיהיו לך עוד הזדמנויות
רבות לפגוש אותו, ניסה להרגיע אותי.
מבועתת, ערכתי סקירה מהירה: אורי לא ישן אצלי אתמול, הוא ישן אצל
אלמתי. איזה מזל, נחסכה ממנו הזוועה הזאת. לפחות לעוד כמה שעות. הוא
אמור לחזור אליי עם ההסעה מבית הספר. לאן יחזור? מי יספר לו? מי כבר
יודע? דמעותיי זולגות ללא הרף. לאמא בטח הודיעו כבר. אני מקווה שהיא
תתקשר לאלמתי ותיידע אותה, שתיסע לקחת את אורי מבית הספר. עכשיו אני
בוכה בקול רם.
8
מה השעה כעת בעולם הקודם?
תשע בבוקר.
בחישוב מהיר; אורי כבר נמצא בבית הספר ואלמתי הגיעה לעבודה, כך
שמדובר בתחילתו של יום ויש להם מספיק זמן להתארגן עם כל הסידורים. ליבי
מתהפך בקרבי.
למה את בוכה?
אני חושבת על מה שעובר ושעתיד לעבור על יקיריי. על הכאב, על הבור
הנוראי שייפער בנפשם.
כדאי שתנסי להתחבר למה שקורה פה, שמואל הציע והתכוון להניח את ידו
על שכמי. אבל לא רציתי שינחם אותי, וזזתי ממנו.
איזה יום היום אצלכם פה? שאלתי דרוכה.
אצלנו, בעולם הנצח, שמעתה הוא גם עולמך, ספירת הימים ושמותיהם אינה
נחוצה. יש חושך ואור, המורים על לילה ויום, ואין צורך ביותר מכך.
למה? הקשיתי.
משום שהמתים, נאספים לכאן מכל רחבי העולם. מטבע הדברים, הם כוללים
אנשים בעלי דתות ואמונות שונות. בעולם הנצח, אנו דוגלים בשיווין ובהרמוניה,
בכל תחום ונושא. עם זאת, כיוון שהקשר בין שני העולמות רציף וארוג זה בזה,
תוכלי תמיד לדעת מהו היום אצל אהובייך שנשארו שם.
אז מתי אמרת שאוכל לראות את אורי? שבתי לשאול פזורת דעת.
כפי שציינתי, עוד יהיו לך הזדמנויות. בינתיים, כדאי שתאמצי לתוכך את חוויית
האושר והעושר הרוחני שמציע לך עולם הנצח. ככל שתקדימי לעשות זאת, כך
ייטב לך. סליחה על שאני פולש לפרטיותך, אך האם בעולם הקודם סבלת
ממחלה כל שהיא?
כן, השבתי נזהרת - משתי סיבות: האחת; כיוון שלא רציתי להודות בפני עצמי
שאכן מתתי – והשנייה; משום שלא הייתה לי כל כוונה לקבל את גרסתו שמקום
מגוריי השתנה ועברתי ככה, ברגע בהיר אחד, להתגורר בעולם הנצח או איך
שהוא קורא לו. את חולמת! שיננתי לעצמי בחשש הולך וגובר.
9
התבונני על עצמך. האם כך נראית שם? כאן, בריאותך תקינה לחלוטין! דאג
להבהיר באוזני.
אתה רציני? אני בריאה? זאת אומרת בריאה בריאה? חזרתי על הצהרתו
שנשמעה לי כהוקוס-פוקוס זול.
כמובן! הכריז נינוח ובטוח.
מהוססת, נעמדתי ופסעתי כמה צעדים: יא-אללללה, הוא צודק! אני באמת
יכולה לזוז. מה זה, איך ייתכן שנעשיתי בריאה ברגע? אחת משתיים: או שאני
שְׁרוּיָה בשיאה של הזיה מוטרפת או שאני משתגעת. התעוררי, התעוררי,
התעוררררי! צבטתי את עצמי.
אין טעם שתטרידי את עצמך. הפסיקי לעשות זאת, ביקש כמי שמצבי
והתנהגותי היו מוכרים לו היטב. אם תניחי על ליבי את אגודל יד ימינך, אקבל
ממך שדר טלפתי, אשר יבהיר לי את כתובת דירתך בעולם הנצח. אני חושב
שמנוחה טובה תועיל לך מאוד! אמר ברוגע.
לא תודה! אני לא מעוניינת. רוצה הביתה. עם כל הכבוד, אני לא מתגוררת
בעולם הנצח ולא מתכוונת להעביר שום שדרים טלפתיים. ובכלל, על מה אתה
מדבר?
כאן, כאן! האיץ בי לעשות כבקשתו.
מלאת חששות, הנחתי את אגודלי והמתנתי.
יופי. קיבלתי את האינפורמציה הדרושה לי. זה בקרבת מקום. בואי, אקח אותך
אל דירתך. סימן לי ללכת אחריו.
מי אתה בכלל? למה פגשתי דווקא אותך? ולידיעתך, לי אין דירה כאן וגם לא
תהיה! קבעתי משתוממת לנוכח הביטחון שהפגין במעשיו ובדבריו.
תפקידי בעולם הנצח, הוא לקבל את פני התושבים החדשים וללוות אותם
בשלבי הסתגלותם הראשונים. את תפגשי פה עוד המון אנשים נהדרים שיהיו
נכונים לעזור לך בנפתולי עולם הנצח - וכעת, את באה?
אובדת עצות, הושטתי לו את ידי. די מהר נעצרנו מול חלל שנראה כלובי של
בניין בשלבי הקמה, אך איני רואה כל מבנה.
לאן אנחנו נכנסים? שאלתי מרחיקה את ידי ממנו.
10
אנו נכנסים לבניין בו דירתך נמצאת.
איפה יש פה בניין? דירה? על מה אתה מדבר? אתה בטח החלטת להשתעשע
קצת על חשבוני. אני טועה?
אין לי כל כוונה כזו. הבניינים פה בנויים לעומק ולכן אינם נראים, הסביר כאילו
היה זה דבר מובן מאליו. באותה נימה, הוסיף: כל תושב חדש המגיע אלינו
מקבל דירה. שנִיכָּנֵס? התעניין ושב לסמן לי ללכת אחריו, הפעם לכיוון
המעלית. אני לא מצליחה להזיז אותו משלוותו. הוא אינו מתייחס לרוגז ולכעס
שלי ומתעלם לחלוטין מהסערה המתחוללת בקרבי. הוא בשלו. מעצבן!
עם כניסתינו, המעלית החלה יורדת. למרות מהירות נסיעתה, הייתה לי תחושה
כאילו היא נעה בהילוך איטי. מבעד קירותיה השקופים; נראו רגבי אדמה,
אחריהם הופיע צעיף עננים סמיך שהלך ונמוג ככל שהעמקנו, עד שהופיעו
שמים זרועי כוכבים בצבע סגול, על שלל גווניו. בחלוף עוד כמה רגעים, נעצרנו
מול מה שנראה כדירה, ריקה.
זאת היא דירתך! סימן לעבר אחת הדלתות. לידיעתך, באפשרותך לעצב
אותה כרצונך, הסביר בטון שליו להפליא. בכוח הדמיון שלך, תוכלי לרכוש
ריהוט מהחנויות בסביבה. אני ממליץ על חנות הכולבו, המבחר שם עצום.
הרעיון נשמע מפתה, אך לא עכשיו. כרגע אני חסרת מנוחה. חייבת לזוז. שנים
שלא זזתי.
תגיד, איפה יש באזור מקום פתוח, אוורירי יותר? ממש חנוק לי פה. וחשוב
מכך, מתי אוכל לפגוש את אורי שלי?
כפי שכבר אמרתי; שלב הביקורים יתאפשר רק לאחר שתלמדי את חוקי עולם
הנצח. יש בכוחם לגרום לחיבור מהיר וטוב יותר, בין המבקר ובין המארח.
כרגע, הנושא אצלך עדיין טרי, רגיש ומבלבל. אני מאמין שבקרוב תדעי עליו
הרבה יותר. ולבקשתך השנייה, בשמחה. כל שעלייך לעשות הוא לדמיין
במחשבתך מעלית והיא תגיע מיד. אגב, זה נכון לגבי כל שתחפצי: לצאת
לקניות, לטיולים, להזעיק אותי... הכל. כפי שאמרתי קודם; בדרך שעוד נכונה
לך, תפגשי הרבה אנשים מסבירי פנים אשר ישמחו לבוא לעזרתך. אל תחששי
11
לשאול אותם, על כל נושא או מטרד שתרצי לחלוק איתם, הם מקור אינפורמציה
בלתי נדלה. ועד שנשוב להתראות, היי שלום.
שלום ותודה, המהמתי אחריו נטועה במקומי. סוג התקשורת הזו לגמרי לא
מובן לי. מהורהרת, דחיתי את כניסתי לדירה, עליתי במעלית ויצאתי אל הרחוב.
בתחושה של הומלסית נטושה, נעמדתי על המדרכה וצפיתי על חלונות הראווה
השונים: בגדים, מוצרי מזון, חפצי אמנות וספרים. הכל נראה לי מוכר וזר בו
זמנית.
איך ייתכן שמתתי? אני מרגישה כל-כך חיה. יותר חיה משהרגשתי זה שנים.
כיף לי מאוד להיות בריאה! אבל במחיר של לא לראות את אורי? זה מוגזם!
רק מהמחשבה על הסבל הצפוי ליקיריי לכשייוודע להם דבר מותי, פרצתי בבכי
מרורים. מותשת וסהרורית, חציתי את הכביש ופסעתי אל עבר יעד לא ידוע.
הרחוב הראשי, נראה כמו כל רחוב אורבני אחר, רק מבהיק בניקיונו. על
המדרכה ניצבו פסלים סביבתיים בצורות גיאומטריות, פסלים קינטיים ועוד כמה
מיצגים מרשימים ביופיים ובצבעוניותם. תנועת הולכי הרגל בו הייתה דלילה
מאוד. להפתעתי, כמה מהם שוחחו בעברית. סליחה, פניתי אל גבר בעל זקן
מרשים ומטופח. היכן אני נמצאת?
הוא השיב: כמו כל מי שאת רואה ותראי סביבך, גם את נמצאת במקום שהיה
המשמעותי ביותר לך בעולם הקודם.
נשמע לי מוזר, משום שהמקום הכי משמעותי לי שם, הייתה תל אביב – ואין
כאן כלום שמזכיר לי אותה. אולי פעם אבין על מה הקשקשן הזה מדבר,
מלמלתי חסרת סובלנות ופניתי לדרכי.
אבודה במערבולת מחשבות סותרות, התיישבתי על שול המדרכה לנוח מעט
ולנסות למצוא פתרון למצב הלימבו הבלתי אפשרי הזה. שוב ושוב סקרתי את
הסביבה, הכל נראה לי נורמלי לחלוטין, חי, מוחשי, אמיתי. אז איך השמואל
הזה אומר לי שמתתי? אוחח, המטורף הזה בטח מנחה תכנית שעשועים
בדומה למצלמה נסתרת. כשאפגוש בו שוב אחזיר לו מנה אחת אפיים,
הבטחתי לעצמי וקמתי על רגליי. פתאום הכתה בי ההכרה במלוא עוצמתה; אני
מתפקדת! אני הולכת! איבריי נעים בקלילות ובריאותי תקינה ומלאה, הגיתי את
12
העובדות. תחילה עשיתי זאת בשקט, כמעט בלחישה. אט אט גָּבַר קולי, עד
שנמלטה מתוכי צעקה שנִשְׁתַּמְּרָה בתוכי שנים רבות: א-נ-י ב-ר-י-א-ה!
בניגוד לכל היגיון, את הדילמה אם אני בתוך חלום או במציאות אחרת, דחיתי
לזמן מאוחר יותר. אחרי הכל, משאלת חיי התגשמה ובחרתי לחגוג אותה גם
אם בעוד רגע מישהו יקפוץ מבין השיחים ויודיע לי: חייכי, אכלת אותה!
למרות החלטתי לראות את היש בסיטואציה חסרת ההיגיון והשכל הישר הזו,
התאוותי לקבל רמז או סימן לתקינות שפיותי, אך הוא בושש להגיע.
בכל כוחותיי וחושיי, נצמדתי אל תחושת החַיוֹת הבלתי נתפסת שהחלה
מִתְפַּשֶּׁטֶת ומטפסת בגופי. תחילה בכפות רגליי, שעם כל צעד הפכו ליציבות
ובטוחות בתנועתן. אחר-כך בברכיי, שהפכו קלילות וגמישות, משם עברה אל
בטני, אל גְּוֵוי ואל שתי ידיי אשר הצטרפו גם הן, מלוות את תנועות גופי במרש
מהפנט של התעוררות נפשית ופיזית. הגברתי את קצב הליכתי, אני כמעט
רצה. הכי בא לי לרוץ על חוף ים. אין לי שמץ מושג אם קיים כזה בנמצא פה,
אך רגליי כמהו להרגיש חול ים.
יש כאן חוף ים? שאלתי זוג נערים שנראו אבודים לא פחות ממני.
מתנצל, השיב הנמוך מבניהם. הגענו לכאן לא מזמן, אבל אמרו לנו: שאם
נצטרך לברר משהו אז אנחנו צריכים לחשוב על מודיעין. כדאי שתעשי זאת גם
את. אמר בחיוך נבוך.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
