שנת הוצאה:12-2019 מס’ עמודים:240 ז'אנר: ספרי בריאות ותזונה ספר זה מהווה מסמך אנושי מרגש החושף את המגפה הנוראה הנקראת "סרטן שד". הספר הוא תולדה של מסע אישי מסקרן שיצאתי אליו במטרה לפגוש אנשים כמוני, שפגשו סרטן שד בחייהם. במסעי נחשפתי לנשים וגברים ממגזרים שונים, מדתות שונות ומאזורים שונים בארץ ובחו"ל, שפתחו בפניי את ליבם ורגשו אותי באהבתם העזה לחיים וברצון להמשיך לחיות אותם. את המסרים החשובים שאספתי במסעי האישי רוצה אני לשתף עם קוראיי:
| אחת מתוך שבע וחצי נשים פוגשות סרטן שד |
נתון זה חייב לזעזע כל אישה. נשים חייבות להגביר את המודעות למחלה כבר מגיל צעיר. הנתון הסטטיסטי הקשה הזה, קורא לנו הנשים להתחיל כבר היום לשנות הרגלים ואורחות חיים, לשנות הרגלי חשיבה, להיות קשובות לגוף ולנפש ולהיות מודעות לתזונה בריאה ולפעילות גופנית. כל אלה מהווים בסיס לרפואה מונעת שתרחיק אותנו הנשים מהסטטיסטיקה המזעזעת.
| "הספר מעניק השראה לכל מי שפגש סרטן בדרכו, לכל מי שמכיר או תומך במתמודדי סרטן ולכל מי שמעדיף לא לפגוש סרטן בעתיד. אני בעד ללמוד מאנשים שבחרו דרכים לא שגרתיות להתמודדות עם המצב הרפואי שבימינו אנו הוא אולי המאתגר מכל." בברכת אריכות ימים בריאה ד"ר דני קרת, רופא MD ונטורופת |
| "כשהחיים מזמנים לכם אתגרים, הבחירה כיצד להתמודד איתם היא בידיכם. אני בחרתי לחיות, בחרתי להפוך את הלא נודע שבחיי לחגיגה. בספר זה שזורים סיפורים של אנשים שונים שהתמודדו עם אתגר הסרטן. אלו מילים שיאירו לכם את החשכה וילוו אתכם לאורך המסע. אתם לא לבד". יפית אלפרסון אלמליח |
ספר זה הוא תולדה של מסע אישי שהוא מסע חיי. שמי לילית נתיבאור, בשנת 1992 חליתי בסרטן שד ועברתי כריתת שד. מתוך הכאב העמוק והאישי שלי החלטתי ליצור קשר עם נשים וגברים שגם אותם פקדה טראומה זהה לשלי וחשפו בפני את סיפורם האישי המסופר בספר. אני מאמינה שספר זה ילמד ויעשיר רבים מהקוראים, ימנע מרבים לחלות ויעזור לחולים בהתמודדות עם המחלה. "אני לילית, למדתי להעריך את גופי רק לאחר שננגס על ידי הסרטן". הסרטן היה עבורי אירוע מכונן שגרם לי לשנות כיוון בחיים והחלטתי ללמוד נטורופתיה. התפתחתי ונסקתי מעלה בתחומים רבים של גוף, נפש ורוח. כנטורופתית אני מטפלת באנשים החווים קשיים פיזיים ונפשיים וביניהם גם נשים וגברים פוגשי סרטן שד, שחיים את חייהם עם צלקת פיזית על גופם וצלקת נפשית עמוקה. אתם מוזמנים להיכנס לאתר של לילית בכתובת www.lilit-b.com.
לילית, הסיפור שלי
"למדתי להעריך את גופי רק לאחר שננגס על ידי הסרטן".
כיום בת 80, אלמנה + 2, בת ובן, + 7 נכדים + 6 נינים. נטורופתית.
עברתי כריתת שד שמאל ושחזור בהיותי בת 53.
כשלב בתהליך הריפוי אני מעלה בכתב את סיפור ההתמודדות שלי עם סרטן השד, הכריתה והשחזור.
אני מעצבת אופנה במקצועי. בשנת 1976 הקמתי עסק בשם "יצירות לילית", ומאז אני מייצרת יצירות. העסק שלי התחיל ללא הון עצמי. ההכנסות הושקעו בעסק והוא הלך והתפתח במשך השנים. לי היה חשוב בעיקר הסיפוק הנפשי מהיצירה שמילא את כולי.
מאז ומתמיד היו לי שאיפות רבות לבטא את עצמי ואת כישוריי. אופנה בשבילי היא אמנות קדושה השוכנת בליבי, בנפשי וזורמת בעורקיי. אני מאוד אוהבת אופנה ובעבר הייתי "מכורה" לעבודה היצירתית.
בתחילת דרכי התגוררתי עם משפחתי בקריות שליד חיפה עד שעברנו לתל אביב, מרכז האופנה. זה היה מעבר שהיה כרוך בלא מעט משברים משפחתיים. פרגון ותמיכה לא היו לי. תמיד פילסתי את דרכי לבד והאמביציה החזקה שהתברכתי בה הייתה לי למנוע. בעלי ואני נשאנו בעול ולאחר שהבן סיים את שירותו הצבאי הוא הצטרף אלינו לחברה. התקוות מהצטרפותו של בננו היו רבות. ציפינו שכניסה של דור צעיר, נמרץ ושאפתן תצעיד את החברה קדימה.
בפועל הסתבר שלא כל רעיון לקידום החברה היה יישומי בשטח. למרות כל הקשיים, התקיימנו. אני עיצבתי בגדים יפים שנשים אהבו ללבוש, והסיפוק שלי היה גדול. אף פעם לא נתתי את דעתי על התמורה שהשקעתי. מבחינתי לקוחות מרוצים היו התמורה וההנאה שלי.
לא חסתי על עצמי, ותמיד רצתי קדימה. את המילה "מנוחה" לא הכרתי, היא לא הייתה במילון המונחים שלי. כנראה שבשלב כלשהו אלוהים של מעלה החליט שאני צריכה לעצור, להאט את הקצב או לשנות כיוון. הוא סימן לי, אבל אני לא שהיתי לסימנים, והיו כאלה, למשל דלקת בבלוטת התריס ב-1989, נפילה על המדרכה בשנת 1990 שבה נפצעתי ושברתי שיניים, עד שבשנת 1991 התגלה אצלי סרטן שד.
עכשיו כבר קלטתי היטב את המסר - זה היה כמו צו עצירה. אני בת מזל בתולה, שהוא מזל אדמה שורשי. בתולה דואגת לבריאותה ולבריאות בני ביתה. מסתבר שלבריאותי שלי לא דאגתי מספיק. העשייה שלי בכל תחום תמיד הייתה כרוכה בהשקעה רבה עד כלות כוחותיי.
בדיקות נשיות עשיתי מדי פעם ולאחר גיל 50 הקפדתי שלא להזניח. בדיקות במרפאת שד עשיתי לפחות אחת לשנה. בשדיים שלי היו הסתיידויות קטנות ורבות, מצב לא חריג אצל רוב הנשים. בפברואר 1991 הרופא הכירורג במרפאת השד המליץ לי לעבור צילום ממוגרפיה בפעם הראשונה וכך עשיתי. בבדיקה התקבל מצב נתון מסוים שלא ידעתי מה משמעותו, והתבקשתי לחזור על צילום הממוגרפיה כעבור שישה חודשים. הממצא תויק בתיק הרפואי שלי במרפאה ובינתיים התחילה מלחמת המפרץ. המצב הכלכלי במשק היה גרוע בכל הענפים. העסק שלנו נפגע מחוסר הון חוזר והיה קושי כלכלי להתחיל עונה חדשה. אני כמעצבת וכאחת מבעלי החברה הרגשתי אחריות כלפי העובדים שלנו, שחלקם מפרנסים יחידים של משפחתם ומלווים אותנו בעבודה שנים רבות.
המצב הקשה הצריך שינויים, ואני באופן אישי, וכאדם יצירתי, היה לי קשה לקבל שינוי שלא ייכלל בתחום שאוכל ליצור בו ולהתבטא. ההתמחות העיקרית שלנו בשוק הייתה מכנסיים למידות גדולות, לכן הוחלט שנתרכז בתחום זה. החלטה זו משמעותה הייתה לא לצאת לשוק בקולקציות גדולות ומגוונות המצריכות השקעה כספית גדולה בבדים ובאביזרים אופנתיים שונים. החלטות אלו התקבלו מאחורי גבי בין שותפיי המשפחתיים (בעלי ובני) שלא אזרו אומץ לשוחח איתי, מחשש שאפגע. הם ידעו שהאופנה והיצירה הן בנפשי, ואני הייתי פגועה למרות שהמצב הכלכלי היה נהיר לי. לא ידעתי איך לקבל את המצב החדש שנוצר. האופנה והיצירה היו עבורי כמו החמצן שאני נושמת.
עוד לפני המלחמה הקמנו חברת בת לייצור אופנה אלגנטית למידות גדולות. המלחמה קטעה את התנופה שהתחלנו בה וכבר היו השקעות בבדים יקרים.
ייצור מכנסיים הוא לא תחום יצירתי במיוחד ואין בו כר נרחב לביטוי עצמי ויצירתי. הרגשתי ריקנות פנימית הולכת וגוברת, זאת למרות שעסקתי גם ברפלקסולוגיה ובעיסוי הוליסטי כתחביב. עדיין לא מצאתי תחום כלשהו שבו כוח היצירה הפנימי שלי יבוא לידי ביטוי. כוח יצירה זה כמו הר געש - צובר קיטור ומחפש לפרוץ. כך המשכתי כשהתסכול שבתוכי מתעצם וגובר.
באתי לרופא עם ממצא הממוגרפיה השנייה, והוא הקריא לי מהכתוב שיש שינוי בגודל ההסתיידויות בשד שמאל מהממוגרפיה הראשונה. המלצת רופא המכון הייתה לעשות ביופסיית ניקור. ביקשתי הסבר מה זה בדיוק ואיך זה מתבצע. הרופא אמר שזו רק דקירה והיא מתבצעת באשפוז יום. שאלתי אם אני יכולה לשקול לא לעשות זאת, והוא אמר שאם כך אני צריכה לחתום על ויתור טיפול. הבנתי שזה משהו רציני ושייתכן שהמצב חמור. לא הרגשתי כלום. לא כאב, לא גוש, לא עיוות כלשהו בשד, הכול היה רגיל. אבל מה שכן השתנה היה ששנה וחצי לפני כן פסק לי המחזור. בעקבות זאת הופיעו לי גלי חום תכופים שמאוד רציתי להיפטר מהם. קיבלתי טיפול הורמונלי שהרופאים כל כך ממליצים לנשים בגיל הפסקת הפוריות. אותם הורמונים ידועים בכך שהם מעכבים בריחת סידן, מונעים התקפי לב, קימוט העור ועוד, אבל יש בהם כדי לתרום להתפתחות סרטן שד. וכך אכן פעלו בגופי.
התייצבתי לביופסיה בביטחון מלא שהכול בסדר. סימון המקום המדויק נעשה בצילום ממוגרפיה על ידי רופא כירורג. בשיחה קלילה עם הרופא שנועדה להפיג את המתח שלי, הרופא אמר לי שהוא בכלל לא מבין את "העניין" שנשים עושות מכריתת שד, כי מבחינה כירורגית זה ניתוח מאוד פשוט לאיבר החיצוני. הוא בוודאי לא התעניין במהות של העניין, במה שיש מעבר "לבחינה הכירורגית לאיבר החיצוני". עברתי ביופסיה פתוחה עם אשפוז. שבועיים עברו עד לקבלת ממצאי המעבדה. לא הייתי במתח בכלל. אפפו אותי ביטחון פנימי ואופטימיות שהכול בסדר. הגעתי למרפאת חוץ כירורגית בבית החולים קפלן שברחובות. נכנסתי בתורי. הרופאים חיפשו את טופס המעבדה ולא מצאו. טלפונים לפה ולשם, ואמרו לי שהם ראו את הטופס וזוכרים שהכול בסדר. לבסוף ביקשו ממני שאחכה בחוץ ליצירת קשר עם המעבדה.
בסיום כל המטופלים נתבקשתי לעלות למחלקה ולחכות לרופאים בחדר הרופאים. הם ניגשו למעבדה להביא את טופס הממצא הפתולוגי. זה לא מצא חן בעיניי. עד לאותם רגעים הייתי אופטימית, אבל לפתע חששות החלו מתגנבים לליבי. הרופאים הגיעו, ביקשו ממנהל המחלקה להצטרף אליהם וסגרו את הדלת. הרגשתי שדבר מה נסגר עליי. דפיקות ליבי הודיעו לי שמשהו שלא הייתי מוכנה אליו עומד להתרחש.
ד"ר מבור לקח על עצמו את תפקיד הדובר. הוא החל בהסברים שהממצא חיובי, ושנמצאו תאים סרטניים במספר מוקדים. האפשרויות שהוא הציע היו: כריתת שד חלקית + טיפולים נוספים לפי הצורך ולפי מצב הבלוטות, או כריתה מלאה ואז לא יהיה צורך בטיפולים נוספים. הוא הוסיף ואמר שאני בת מזל, כי הסרטן התגלה אצלי בשלב מוקדם וכריתה מלאה בהחלט תרפא אותי לחלוטין. הוא המליץ שבגלל גודל החזה שלי עדיף יהיה לי לבצע כריתה מלאה ושחזור בו-זמנית בזמן הניתוח וכך לא אתעורר עם מקום ריק.
ד"ר מבור ביקש מד"ר לביאב הפלסטיקאי להצטרף אלינו, ואני זוכרת שהייתי בהלם. לא האמנתי למשמע אוזניי. לא זכור לי שבכיתי. בכלל לא עיכלתי מה מתרחש, זה היה כאילו מוחי נאטם, וסירב לקלוט שמדובר במשהו שמתרחש בגופי.
הרופאים רצו לקבוע בו במקום יום לניתוח. אמרתי שאני רוצה שבועיים לעצמי כדי לחשוב, לעכל ולהתייעץ עם אנשים נוספים. הבטחתי שבתום השבועיים אתן להם תשובה. הייתי לבדי מול ארבעה רופאים, והרגשתי בודדה מאוד בעולם. הרופאים התרשמו שאני לא תופסת את חומרת המצב, כי אמרתי שאני רוצה להתייעץ עם אנשים נוספים. אולי הם חשבו שאחליט לפנות לשיטות טיפול אחרות, ולכן הם החליטו להפחיד אותי. ד"ר מבור אמר שלא כדאי לחכות כי הסרטן שולח מוקדים רחוקים ואי אפשר לעקוב אחריהם ולכן רצוי לנתח מייד. אני התעקשתי וביקשתי פרק זמן של שבועיים, זמן לחשוב.
למרות ההלם והאטימות שנתקפתי בה, הבחנתי בכך שאמירתו של ד"ר מבור בנוגע למוקדים רחוקים הייתה ללא ספק מכוונת להפחיד אותי, שכן סוג הסרטן שהיה לי לא שולח גרורות. כמו שהרופאה האונקולוגית שלי אמרה: "הסרטן שלך לא יודע ללכת". בשלב מאוחר יותר ד"ר נועה בן ברוך הסבירה לי, שהסרטן שלי לא התגבש עדיין לגוש, אלא היה במספר מוקדים קטנים מעל הפטמה במצב של תאים. אכן בת מזל אני.
בדרכי הביתה מחשבות זרות התרוצצו במוחי. מה זה סרטן בכלל? מה זה סרטן שד? מה זה נוגע לי? כל כך זרים נשמעו לי דברי הרופאים. הכול היה זר לגוף שלי, כל כך לא התחבר איתי, עם לילית, לא התחבר עם האני שלי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, איך אני בכלל יכולה לעכל את זה? הביטחון העצמי שלי כל הזמן ניקר בראשי, אולי יש פה טעות? אולי זו לא הבדיקה שלי? אולי נפלה טעות באבחון? לא האמנתי שזה יכול לקרות לי, לא יכול להיות שזו האמת.
פסק הזמן שלקחתי לעצמי היה נחוץ לי להתייעצות עם אנשים נוספים. חשבתי להתייעץ עם ד"ר נמרוד שיינמן - נטורופת, להתייעץ עם רופא המשפחה, אולי לנסוע לשר"פ לירושלים לשמוע דעה נוספת, ואולי לשמוע את מה שייחלתי לשמוע, שאני לא צריכה לאבד שד. ובכלל הזמן הזה היה נחוץ לי לעכל שעליי להיפרד משד או מאיבר כלשהו בגוף שלי. באותם הרגעים הייתי בדעה שאני לא מוכנה להיפרד. למה שאסכים לכך? מחשבות רבות התרוצצו במוחי. "איפה טעיתי? למה זה נפל עליי?"
נסעתי לתל אביב להיפגש עם אחותי ליום כיף, ותוך כדי הנסיעה אמרתי לעצמי: "לילית, אין לך סרטן". אבל מה זאת אינטואיציה לעומת ממצאים של מיקרוסקופ? מה זאת אינטואיציה לעומת עובדות? הגעתי למפגש עם אחותי באיחור רב. אחותי דאגה לי כי היא ידעה שהייתי אמורה לקבל את ממצאי הביופסיה. כשנפגשנו אמרתי לה: "אכלתי אותה, צריך להיפרד מהשד. יש לי סרטן". אחותי חיבקה אותי ואימצה אותי אליה באהבה. "קחי את זה בקלות", היא אמרה. "את חזקה".
במשך כל השעות שבילינו יחד, אחותי ניסתה להסיח את מחשבותיי מהנושא, אבל שתינו ידענו שזה בלתי אפשרי וששתינו חושבות רק על זה. סיפרתי לה על כל החששות שלי, ובעיקר לא ידעתי איך לספר את הבשורה לבעלי ולילדיי. בדרכי חזרה הביתה זלגו לי דמעות, פעם ראשונה באותו יום. הגעתי לביתי. בעלי היה בבית וכשנכנסתי מייד שאל: "מה אמרו בבית חולים?" סיפרתי לו שהממצא חיובי ושהרופאים אמרו שעליי להיפרד משד אחד ואפילו לא שאלו אותי אם אני מסכימה. הוא חיבק אותי חזק ואמר: "תהיי חזקה, זה יעבור". מובן שזה יעבור. תמיד אני צריכה להיות חזקה. כולם מצפים ממני להיות חזקה, לא להישבר, לא להזדקק לתמיכה, לשמור על התדמית שהרגלתי אותם אליה.
למחרת הלכתי לעבודה כמו סהרורית. כלתי צלצלה לשמוע על ממצא הביופסיה ואמרתי לה בנימה די מבודחת ובמילים אלו: "הרופאים אומרים ששני שדיים הם יותר מדי בשבילי, ושאת השמאלי אני צריכה לתרום למדע". כלתי לא איבדה עשתונות, וסיפרה לי שהמזכירה הראשית במקום עבודתה עברה כריתה מלאה ושחזור לפני תקופה קצרה. היא אמרה שתקשר בינינו כדי שאוכל לשוחח איתה, והקשר נוצר עוד באותו היום. היא הזמינה אותי לבקר אותה ולראות איך נראה שד משוחזר (במקרה שלה הניתוח היה מהיום למחר). בבואי אליה ראיתי אישה יפה, "חתיכה" ממש, גוף חטוב. היא סיפרה לי על עבודתה שכרוכה בשעות רבות, התרוצצויות, ישיבות מייגעות, ועל חייה לאחר הניתוח. היא ציינה שחזרה לפעילות גופנית, לשחייה ולהתעמלות כמו לפני הכריתה. היא חשפה בפניי את החזה עם חזייה ובלעדיה. אני מודה לה על כך מאוד. היא הייתה אישה מלאה בנשיות שופעת ובחיוניות. לא ניכרו בה כעסים או דכדוכים, אם כי אין לדעת. עצתה הייתה לעבור שחזור מיידי עם SELAIN (מי מלח) כי באותה תקופה הבהלה סביב הסיליקון כמסרטן הייתה בעיצומה.
הלכתי להתייעץ עם ד"ר שיינמן, נטורופת ומורה עתיר ניסיון. הוא הציע לי להתמודד ללא ניתוח כריתה. דיברתי עם הילדים ואמרתי שאני "לומדת" שיטות התמודדות ללא ניתוח, ושייתכן שאשקול באופן שונה מדעתם של הרופאים. באותה תקופה למדתי במכון רידמן את שיטת "איזון הגוף" של אלבאום. כשסיפרתי למשה אלבאום על הממצא החיובי, הוא עשה לי בדיקה אנרגטית ואמר לי חד-משמעית: "אין לך סרטן". אמרתי לו שבביופסיה היו תאים סרטניים, אך הוא התעקש ואמר: "מה שהיה לך הוציאו ועכשיו אין לך סרטן". בדיעבד התברר שהוא אכן צדק. באותה תקופה היה לי חיזיון מדיטטיבי: אני נמצאת במהלך הניתוח, מקום השד פתוח ומספר רופאים רוכנים מעליי מחטטים ומחפשים, והנפש שלי "כאילו" יצאה מהגוף ואמרה לרופאים מלמעלה: "אל תחפשו, אין לה סרטן". לאחר מכן שאלתי את עצמי, "האם אפשר לקבוע גורל חיים על פי אינטואיציה?" באותה תקופה הביואנרג'יסט ז"ק היה בארץ וביקשתי שיקבל אותי דחוף. הוא בדק אותי אנרגטית, וגם סיפרתי לו על הבדיקה האנרגטית של משה אלבאום ועל החיזיון המדיטטיבי שהיה לי. הוא אמר לי: "אולי אין לך סרטן חמודה, אבל שד אפשר לשחזר, חיים לא. מוטב לחיות עם שד משוחזר מאשר לא לחיות בכלל. סרטן זאת מחלה איומה".
ניגשתי להתייעץ גם עם רופא המשפחה וחשבתי אולי לנסוע לשר"פ בירושלים. הרופא הבין לליבי ומאוד ציער אותו לשמוע מה עובר עליי, אבל הוא אמר: "עם ממצא פתולוגי כזה אף רופא לא יגיד לך משהו שאת רוצה לשמוע, חבל לך לפתח תקוות". כשהילדים הבינו שאני מחפשת דרכים אלטרנטיביות ושוקלת לא לעבור כריתה, הם מאוד התנגדו ואמרו לי: "את אימא שלנו ואנחנו רוצים אותך בריאה". התחלתי להבין שהטבעת סוגרת עליי. הילדים לא ירשו לי לקחת סיכונים ולהימנע מניתוח כריתה. במידה מסוימת גופי שייך גם להם. מצוידת באוסף אכזבות התחלתי לחפש חומר קריאה על סרטן שד, כדי להכיר את הנושא. בבית הטבע המקומי נודע לי שמתקיימת הרצאה בנושא שיטת טיפול של אן ויגמור, שיטה המטפלת במיץ עשב חיטה. באותה הרצאה פגשתי את ע"ד, אישה שפגשתי מספר חודשים קודם בסדנה לביו-אנרגיה. סיפרתי לה שנפלה עליי "מכה" ושאני לא יודעת מה לעשות ובאיזו דרך טיפולית לבחור. הייתי מוכנה להתייעץ עם כל אחד, רק שאשמע ממישהו שיש דרך אחרת ושאני לא מוכרחה לכרות את השד. ע"ד אמרה לי: "קודם תרחיקי את זה מגופך, ואחר כך תעשי הכול". באותו רגע ידעתי שקיבלתי את העצה הנבונה ביותר, ומאישה שעברה את זה ולא הייתה בת מזל כמוני, כי אצלי הסרטן התגלה בשלב התחלתי ביותר.
אני מודה לאלוהים שאוהב אותי והפגיש אותי עם האדם הנכון בזמן הנכון. ידעתי שעל פי עצתה אפעל. ארחיק את זה מגופי ואחר כך אעשה הכול. המעגל נסגר. אתן תשובה חיובית לרופאים.
ביום שבאתי לרופאים, חברותיי כרמלה ושלומית העובדות בבית החולים, הצטרפו אליי ותמכו בי. הן החזיקו בידיי, חיבקו וליטפו אותי ולא הרגשתי בודדה. נקבע לי יום לניתוח. ביום הניתוח, לפני שנסעתי לבית החולים הלכתי לשחות בהרגשה שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אני שוחה עם שני השדיים שלי. הייתה זו חוויית פרידה של איבר מגופי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
