פרק 1
פירוצ'קה
אימא של נטשה הלכה אך בקושי לאורך רחוב בולשוי. היא החזיקה בידיה כיכר לחם. חמש מאות גרמים לכיכר, קיצוב יומי לארבעה בני אדם, מאה עשרים וחמישה גרמים לכל אדם. ארבע מנות שוות בשביל בנה הבכור אילה, בן השנה ושמונה חודשים, אמה - סבתא אולגה, אחותה הצעירה - קטיושה, ובשביל עצמה. זה היה כל מה שהצליחה להשיג אחרי עמידה בתור ללחם של כמה שעות. היא לא הצליחה להשיג בחנויות הקרובות לבית מצרכים אחרים בכרטיסי המזון. ללכת לחנויות רחוקות היא כבר לא יכלה, כי הקור היה מקפיא ממש, שלושים מעלות מתחת לאפס. המטאורולוגים עוד חזו קור עז יותר, שלנינגרד לא ראתה כמוהו מתחילת המאה העשרים.
בלוח השנה היא ציינה את הימים הנוראיים שהתחילו בשמונה בספטמבר ועצרו את החיים הנורמליים. וביום ההוא, בעשרה בדצמבר של שנת 1941, ביום התשעים וחמישה של המצור הגרמני על לנינגרד, חל יום הולדתה השלושים.
ההליכה הייתה לה קשה, רגליה כאבו והאוויר לא הספיק לה. הרעב המתמיד מוטט את בריאותה, דלדל את גופה המלא והפך אותו לגוף כחוש של אישה בלי גיל. עד כמה ארוך הרחוב הזה. פעם הוא היה קצרצר והיינו חוזרים הביתה במהרה עם אילנק'ה בעגלת התינוק. לפתע פתאום ניקב את חזה כאב שלא הכירה קודם לכן. היא עצרה ליד הבניין שבפינת רחוב גָטְצ'ינְסקי, הרחוב שבו גרו קרובי המשפחה של נטשה בתקופת המצור.
על המדרכה, לידה ממש, שכבה גופה של אישה. לא הרחק ממנה שכבו מתים נוספים שנפלו על האספלט מחמת הרעב. תורני השירות הסניטרי עוד לא הספיקו לאסוף את הגופות. הכאב בחזה התמיד.
"אני חייבת ללכת הביתה, הם מחכים לי כבר כמה שעות ולא מוצאים לעצמם מנוח מהדאגה."
הבית נמצא לא רחוק מהפינה. טוב שאנחנו גרים בקומת קרקע ולא צריך לטפס במדרגות. היא נכנסה בשער המקושת של החצר ופתחה את דלת הכניסה. במסדרון הצר שהוביל למטבח ולחדרים של השכנים הייתה עוד דלת אחת שהובילה לחדר של משפחתה. אבל כדי להגיע לשם היא הייתה צריכה לרדת לקומה שמתחת לקרקע, עשר מדרגות למטה. היא לא זכרה איך היא התגברה על המכשול האחרון. היא נפלה על הסף ואיבדה את הכרתה. אמה חיכתה לה עם חתיכת לחם קטנה שהיא שמרה בשבילה ממנתה הדלה מאתמול. חתיכונת הלחם חוללה נפלאות. הבת פקחה את עיניה הטטאריות במקצת, שעכשיו נראו אף גדולות יותר על פניה הרזים והחיוורים.
"יום הולדת שמח, פירוצ'קה."
*
מועד המפגש המשפחתי בנֶגוֹרֶלוֹיֶה היה בקיץ. בעיירה הקטנה ברוסיה הלבנה נולד אבא של נטשה - יסאק (יצחק), או סניה, סניוק, סניצ'קה, כפי שקראה לו פירוצ'קה.
בקיץ 1940 הזוג הצעיר עוד לא היה מוכן להראות את בנם הבכור אילה להוריו של סניה - לסבא שמעון ולסבתא נחמה. אילה היה אז קטן מדי לנסיעה ארוכה ברכבת מלנינגרד למינסק, ואחר כך לנסיעה באוטובוסים עד לעיירה. אך כעבור שנה הבטיחה פירוצ'קה לבלות את הקיץ בבית הוריו של בעלה יחד עם התינוק. גם סניה התכוון לקחת חופשה ולהצטרף למשפחה מאוחר יותר.
בזמנים ההם נדרשה ויזה כדי לעבור מרוסיה לרוסיה הלבנה. למזלה של פירוצ'קה חל עיכוב בהארכת תוקף הוויזה. תהליך נתינת ויזה, כמו כל התהליכים הקשורים לביורוקרטיה הסובייטית היה מסובך: המבקש היה צריך לקבל המלצה ממקום עבודתו שהוא אדם "בדוק" ונאמן לשלטון, וגם לקבל אישור ממקום המגורים שלו, ורק אחר כך לפנות בבקשה למוסדות השלטון ולהמתין בסבלנות לתשובה.1 אחרי מות הוריה נטשה מצאה את האישור ממקום עבודתו של אביה בין המסמכים החשובים. לשון האישור: "הנהלת בית החרושת ממליצה על נתינת ויזה לנסיעתו של החבר קפלן ובני משפחתו לעיירה נגורלויה, מחוז מינסק". תאריך המסמך: עשרים ביוני 1941 - יומיים לפני פרוץ המלחמה. אילולא האישור, גורלם של אמה ושל אחיה הגדול של נטשה היה כשל בני משפחתו של אביה. אבל גם להישאר בלנינגרד היה מסוכן.
לנינגרד הייתה עיר אסטרטגית בעיני הגרמנים, לכן הפינוי הראשון של נשים וילדים התחיל כבר בעשרים ושישה ביוני 1941. השלטונות המליצו לתושבי לנינגרד המטופלים בילדים לעזוב את העיר ולברוח לכיוון מחוז נובגורוד. לשם נשלחו מיד בתי היתומים, הפנימיות והקייטנות. גם פירוצ'קה לקחה את אילה ואת שלושת ילדיה של אחותה הגדולה ריטה - התאומים בני ה-12 ולנטין (וולף) ונימה (נחום) ואת בתה לילה, בת ה-17, ונסעה אתם לעיר הקטנה מָלָיה וישֶרָה, בסמוך לנוֹבְגוֹרוֹד. ריטה ביקשה מאחותה הצעירה להציל את ילדיה משום שלא יכלה לעזוב את בעלה הגוסס. כעבור זמן קצר הוא נפטר משחפת.
האירועים בחזית התפתחו מהר כל כך, שהשלטונות כבר לא הספיקו להעביר לסיביר את בית החרושת הצבאי שבו עבד סניה. רק העבירו אותו ממרכז העיר למקום בטוח יותר, לפרברי לנינגרד, לנפת ויבוֹרְגְסקי. בתור חבר צוות חשוב, סניה נשאר בבית החרושת והמשיך לנהל את פרויקט בניית המטוסים הצבאיים ולספק דרישות אחרות של החזית.
פירוצ'קה הספיקה לגור במליה וישרה פחות מחודשיים. בסוף אוגוסט נובגורוד נכבשה. כיבושה של מליה וישרה היה עניין של שעות. מתקפת הגרמנים הראשונה תפסה את פירוצ'קה בתור ללחם כשהתינוק בזרועותיה. עם סיום המתקפה פירוצ'קה אספה את ילדיה של ריטה, ועם אילה בידיה יצאה לדרך, חזרה ללנינגרד. הנהלת מוסדות הילדים התחילה גם היא בפינוי קדחתני של הילדים שנשארו בחיים וגם של הפצועים, לכן לפירוצ'קה, שלא השתייכה לשום מוסד רשמי, לא מכרו כרטיסים לרכבות הנוסעות ללנינגרד. היא הצליחה אך בקושי לקנות כרטיסים לרכבת האחרונה.
לא פעם הרכבת הופצצה בדרך ופירוצ'קה הסתירה את הילדים מתחת לאצטבות. כמה פעמים הרכבת עצרה והנוסעים הסתתרו ביער. אלה שנשארו בחיים אחרי ההפצצות כיסו את הרכבת בענפי אשוח והמשיכו בדרכם ללנינגרד. הם הספיקו לשוב לעיר עוד לפני שטבעת המצור ננעלה סביב לנינגרד. לסיביר הם כבר לא הספיקו להימלט. באחד-עשר באוגוסט הוכרזה חובת פינוי של ילדי לנינגרד עד גיל 14. כשקרוביה של נטשה חזרו ללנינגרד כבר היה ספטמבר.
פירוצ'קה נאלצה להישאר בעיר הנצורה עם התינוק, עם אמה ועם אחותה הצעירה קטיושה. גם ריטה נשארה בלנינגרד עם שלושת ילדיה, והיא אלמנה צעירה, בת 40. ריטה גרה רחוק, ליד גשר קלינקין, ובבעיות היום-יום האחיות כבר לא יכלו להיעזר זו בזו. סניה עבד וגר בבית החרושת, בלי ימי מנוחה, ורק לעתים נדירות הוא הצליח לבקר את משפחתו, לעודד אותם ולחמם את לבו.
*
מה נטשה יכולה לספר על מלחמת העולם השנייה? היא לא חוותה אותה, הלוא נולדה אחריה. אבל היא שמעה עליה רבות מפי הוריה. המצור על לנינגרד נמשך 900 ימים. לא פלא שלאמה, לאביה ולדודה קטיושה היה זה הניסיון הטראומטי ביותר בחייהם. הם תמיד שבו והזכירו אותו בשיחותיהם. נטשה לא הסתפקה בסיפורים של בני משפחתה. היא קראה ספרים דוקומנטריים וספרות יפה, צפתה בסרטים, ואף ערכה מחקר בנושא "הביטויים האנטי-נאציים ביצירותיו של ליאון פויכטוונגר". כאן בארץ היא השתתפה בפרויקט שפילברג וראיינה ניצולי שואה. מתוך צורך פנימי היא ממשיכה לספוג כל חומר שרואה אור וקשור למלחמה. יש לה תחושה שהיא חיה בצִלה של המלחמה ההיא עד עצם היום הזה.
המלחמה הייתה אולי המאורע היחיד בתולדות המדינה הסובייטית שלא היה נתון לדה-היסטוריזציה, לשינוי ערכים, כפי שהדבר נעשה ביחס למהפכה הסוציאליסטית ולמנהיגיה. פולחן סטלין בוטל מזמן, המיתוסים על תקופות "הפשרת השלגים" ו"הקיפאון", וגם על ה"פריסטרויקה", חלפו עם הרוח. ברית המועצות עצמה התפרקה וירדה מהבמה, ויחד אתה נקבר המיתוס על האחדות הבלתי נפרדת של העמים הסובייטיים. רק המלחמה נשארה בתודעת האנשים, כמו דבר קדוש שאי-אפשר לעקור מלב העם. כשהיטלר תקף את ברית המועצות בעשרים ושניים ביוני 1941 כולם קמו להגן עליה. חברו יחדיו כל הכוחות הרוחניים והפיזיים של העמים הסובייטיים והיו לאומה אחת. הם שילמו מחיר עצום תמורת הניצחון - עשרים מיליון בני אדם נהרגו, נרצחו ונספו במלחמה ההיא, ללא הבדל דת ולאום.
נטשה גדלה על שירי המלחמה: "נצא לקרב, נגן על אדמתנו", "נשיר, ידידי, מחר אלי קרב", "סערת הרשע מעל ראשינו". שרו אז גם שירי שלום: "כל עמי העולם פה יתנו קולם", "נוער כל עם וארץ". שרו גם שירים ליריים: "תכול המטפחת", "תהבהב לה האש בכירה". בשנות החמישים אותם השירים הושמעו ברדיו, ונטשה, אז כבת ארבע או חמש, צעדה בחדר ושרה יחד עם הזמרים. מכל השירים העדיפה את השיר:
"קומי ארץ ענקית,
קומי לקרב הממית
נגד הפשיזם האפל,
נגד האספסוף השפל!"2
נטשה שרה, וצמרמורת הייתה עוברת בה מההתרגשות החזקה.
*
בתחילת המלחמה כל הנשים בלנינגרד והבחורות שהגיעו לפרקן, ביניהן ריטה וקטיושה, האחיות של פירוצ'קה, גויסו לחפירת חפירות לקראת הקרבות הצפויים. כאשר פירוצ'קה חזרה ממליה וישרה גם היא הספיקה להשתתף בעבודת החפירות. "לא ידעתי איך להחזיק אֵת בידיי, אבל בעזרת נשים מנוסות ממני למדתי את מלאכת החפירה די מהר. הבנתי את חשיבותה, מכיוון שהאויב כבר היה ליד העיר. ככה, עם אִתים בידינו, עמדנו ב-8 בספטמבר 1941, ומעלינו המטוסים הגרמניים מטילים עלינו פצצות" - סיפרה פירוצ'קה לבתה כשהיא יכלה להבין את הדברים. "ראינו כשנים-עשר מטוסי קרב שהפציצו את העיר. נשארנו בחיים בנס ממש. כשחזרנו הביתה האזעקות נמשכו. ובלילה, בפעם הראשונה בחיינו, הלכנו לישון בלי להתפשט." במשך היממה הראשונה של המצור היו אחת-עשרה אזעקות, כל אחת נמשכה שעה-שעתיים. לפעמים ההפסקות בין האזעקות היו עשר עד חמש-עשרה דקות."
ואם לא די ביריות, הרי שדבר נורא נוסף קרה באותו יום - מחסני המזון ומחסני השמנים בבַדָיֵיב עלו באש בבת אחת. נשרף המלאי האסטרטגי של קמח, סוכר, גריסים ושמנים: שמן חמניות, שמן פשתים ושמן קוקוס. הריח של השריפה נידף הרחק ועשן שחור כיסה את השמים. איש לא ידע מה הייתה הסיבה לטרגדיה הזאת - פגיעה ישירה של טיל, מעשה זדון של הממשל, או סתם רשלנות. הם נותרו בלי מלאי של מצרכי מזון. נדונו, למעשה, לאבדון - מיריות, מהפגזות או מחמת הרעב.
הפלישה הישירה של הנאצים לעיר נכשלה. היחידות הצבאיות הסובייטיות של חזית לנינגרד "חיבקו" את העיר ולא נתנו לאויב להיכנס פנימה. לכן לנינגרד הייתה מוקפת בעצם בשתי טבעות: הטבעת של הצבא האדום והטבעת החיצונית - של הגרמנים. היחידות הסובייטיות החזיקו מעמד בחפירות הקטנות שהספיקו לחפור נשות לנינגרד בידיהן הלא מורגלות בחפירה, כמו ידיהן של פירוצ'קה ושל קטיושה. רעבות ומקוררות, כמו תושבי לנינגרד, היחידות הסובייטיות לא יכלו להביס את האויב, אבל הן גם לא אפשרו לו להעביר את הדיוויזיות הגרמניות לחזיתות אחרות. היה להם על מי להגן, בעיר נשארו שני מיליון וחצי בני אדם, בהם 400 אלף ילדים. "הרגשנו את החום של חיילינו", סיפרה פירוצ'קה, "ידענו שהם עושים את הכול כדי להגן עלינו. וכמה רבים מהם נפלו בחזית של לנינגרד!"
בעשרה בספטמבר 1941, ביום הולדתו של סניה, הנאצים ירו לעבר בית הדפוס שהיה בקרבת הבית, וההדף ניפץ את השמשות בחלונות החדר. אילה הקטן נבהל מהרעש ומאז העיניים שלו התחילו לפזול. לא סיפרו לו שביום ההוא, בגלל ההפצצות הרבות, בין הנרצחים הראשונים היה גם הפיל הגדול בגן החיות. הילד היה עוד קטן מדי ולא ביקר בגן החיות, אבל הוא שמע המון סיפורים על הפיל וחלם לראות אותו.
בחודש הראשון של המצור, בכל פעם שהם שמעו את צלילי האזעקה, הקרובים של נטשה הלכו למקלטים, אבל עד מהרה הם הפסיקו לעשות את זה, מכיוון שבמקרה של פגיעה ישירה לא היה שום סיכוי להינצל. והיה גם קשה להעיר את התינוק. כשהתחילו הפצצות שיטתיות, פירוצ'קה וריטה, כל אחת בבית שלה, התחילו לשמש בתורנות על גגות הבתים. תפקיד התורנים היה להימצא על גג הבית בלילה ולפרוק פצצות תבערה שלא התפוצצו. זאת הייתה משימה מסוכנת ורק נשים בוגרות ואחראיות ביצעו אותה בכל לילה לפי תור. בתה של דודה ריטה - לילה - התחילה לעבוד בבית חרושת, ושם היא קיבלה כרטיס מזון של עובדים שהיה גדול במקצת. גם דודה קטיושה הלכה לעבוד בגן הילדים הקרוב. סבתא אולגה טיפלה בנכד בבית.
פירוצ'קה זכרה תורנות אחת שעשתה בשמונה באוקטובר, במלוא חודש למצור. בלילה ההוא היו שמונה אזעקות. זרקורים מיששו וחיפשו בשמים. הפצצות שנפלו על הגג שרקו ואיימו להתפוצץ. עשן צרב את עיניה, נכנס לתוך לועה, לתוך הריאות. בעזרת את, הציוד היחיד שנתנו לה, היא זרקה חול לכיוון הפצצות, ושוב, נשארה בחושך. לפעמים הייתה צריכה להתקרב לפצצה כדי לכבות אותה, אבל היא לא חשבה על הסכנה, היא חשבה רק על דייקנות התנועות, ולא פחדה. רק ברגעי השקט, כשישבה על הגג בחושך, היא חשבה פתאום: "איפה אני? מה אני עושה? מה יקרה אם לא אצליח לכבות את הפצצה? החיים של הבניין כולו, בניין בן שבע קומות, תלויים בי, וקודם כול החיים של יקיריי שישנים כרגע בחדר הקר."
לא היו אז טלפונים בבתים פרטיים, רק אצל גדולים ונכבדים, ואולי אצל בעלי תפקידים מיוחדים, לכן אחרי כל אזעקה חדשה האחיות דאגו זו לזו ולא ידעו איך היא הסתיימה. בימים שקטים יחסית האחיות השתדלו לבקר זו אצל זו. בתחילת המצור הן היו נוסעות בחשמלית. באחת הנסיעות בחשמלית, פירוצ'קה נסעה עם התינוק לריטה. החשמלית השתרכה לאט ולפני הגשר עצרה פתאום. הנהג הודיע לנוסעים שהחשמלית לא תיסע במסלולה הרגיל אלא לכיוון אחר. מרצון או שלא מרצון פירוצ'קה ירדה. היא הייתה מאוכזבת מאוד, מכיוון שהחשמליות באו לעתים רחוקות - פעם בשעה או בשעתיים. וגם הנסיעה דרשה המון זמן. היא רצתה להספיק לחזור הביתה באור היום, אבל עכשיו כבר לא היה סיכוי שתגשים את תוכניתה.
היא נשארה בתחנה עם התינוק בזרועותיה והסתכלה בחשמלית המתרחקת. היא עלתה על הגשר הקמור ופתאום נשמעה התפוצצות מחרישת אוזניים. כמה פגזים פגעו בחשמלית פגיעה ישירה.
החשמלית נעצרה, ירדה מהפסים ונפלה על צִדה. פירוצ'קה הזדעזעה, הן רק לפני כמה דקות היא והילד ישבו בחשמלית ההרוסה! לולא השינוי במסלול גורלם היה כשל הנוסעים האחרים.היא חיבקה את הילד הבוכה וקראה קריאת "שמע". בפעם הראשונה מאז ילדותה התפללה פירוצ'קה, אישה חילונית, בדחף ספונטני, מצורך נפשי עמוק. המילים של "שמע ישראל" לא נשכחו ממנה. שום סיסמאות סוציאליסטיות לא מחו אותן. והן באו אליה ברגע קשה בחייה.
אחרי התפוצצות החשמלית פירוצ'קה כבר לא נסעה לדודה ריטה. בחמישה עשר בדצמבר החשמליות הפסיקו לתפקד - כל המסילות בעיר נהרסו. אבל פירוצ'קה לא עזבה את רעיון הביקור אצל אחותה. היא התחילה ללכת אליה ברגל, ברור שכבר בלי אילה. זאת הייתה הליכה של כמה שעות ופירוצ'קה הייתה תשושה מאוד. "אבל ריטוצ'קה הייתה חלשה ממני," היא סיפרה, "והתאומים התנפחו וצעקו מרעב. לכן החלטתי אני ללכת אליהם.
פעם אחת הגעתי כבר לרחוב ליטְיֵיני ושם ראיתי את 'הבית הגדול', מרכז הק.ג.ב הענקי וגם בית הסוהר שבעיר. יצאו משם שתי נשים. פתאום נשמעה אזעקה. לא הספקתי להסתתר במקלט. לחצתי את גופי לקיר של 'הבית הגדול' כאילו היה יכול להציל אותי מהפצצות הנופלות על הכביש ועל הבתים. וככה שלושתנו חיכינו לסיום ההפצצה. לא חשבתי אפילו איזו אבן אני מחבקת. רק המלחמה שלטה אז בתודעתי: לשמור על חיי הילד, האם והאחות - אלה היו הדאגות הממשיות שלי. כל השאר, אפילו המאסרים, שנמשכו בעוצמה חדשה, התרחקו ממני, נעשו שוליים. לו ידעתי אז שכעבור כמה שנים שוב אצטרך לחבק את האבן הזאת מסיבה אחרת"…
אפילו בתנאי המצור האחיות ניסו לשמור עד כמה שאפשר על חיים נורמליים. כמה תיאטראות המשיכו לעבוד. באמצע אוקטובר פירוצ'קה וקטיושה הלכו למחזה של ג'.ב.פריסטלי "המפנה המסוכן". "רוב האנשים מהקהל באו עם מסיכות גז - על כל צרה שלא תבוא - וגם אנחנו לקחנו אותן", סיפרה פירוצ'קה, "השחקנים היו ממש גיבורים, הם סיכנו את חייהם אבל שיחקו מצוין. היה לנו חשוב להרגיש בני אדם באמצע הסיוט הזה. ואת יודעת, טאכטערקע, האולם היה מלא. כנראה רבים חשבו כמונו."3
אבל עם הזמן המקור היחיד לרשמים חיצוניים היה הרדיו. הרדיו פעל בכל שעות היממה, תקתק בלילה והודיע על האזעקות. ברדיו הם האזינו לשיריה של המשוררת אולגה ברגולץ, לקולו הבלתי נשכח של הקריין יאורי לויטן, למוזיקה ובעיקר - לחדשות, לחדשות מהחזית. בשבעה בנובמבר המדינה הלוחמת חגגה את יום השנה של המהפכה הסוציאליסטית. בפעם הראשונה משנת 1917 לא היה מסדר בכיכר הארמון, אבל ברדיו נאמו נאומים אופטימיים, נשמעה מוזיקה חדורת שמחה. באותו יום חדשה אחרת ברדיו זעזעה את קרוביה של נטשה: קנוט המסון, הסופר הנורבגי, והאהוב על האחיות, הסכים עם האידיאולוגיה של הנאצים. והן התפעלו איך הוא תיאר את מצבם ברומן שלו "הרעב". אבל הן עוד לא ידעו איזה רעב עומד לפניהן.
בעשרים בנובמבר נורמות הלחם הופחתו. לפועלים בבתי החרושת התחילו לתת מאתיים גרם ביום, לפקידים, נתמכים וילדים מאה עשרים וחמישה גרם. גם סניה, למרות תפקידו הבכיר, קיבל מאתיים גרם לחם ביום, ולא היה לו מאומה כדי לפנק את הילד. לא היו גם בבית שום מצרכים אחרים, כי מאמצע דצמבר כבר לא קיבלו שום מזון נוסף בכרטיסי המזון. דצמבר וינואר היו חודשים של תמותה עצומה בעיר. מאה עשרים וחמישה גרם לחם ביום לנפש - זה מוות בטוח.
אימא של פירוצ'קה נזכרה, בתור תושבת ותיקה בלנינגרד, ברעב של שנות 1922-1918, כשהעיר נקראה פטרוגרד.4 גם התנורים הקטנים - ה"בורז'ויקות", הזכירו לסבתא את זמן הרעב בפטרוגרד בתקופת מלחמת האזרחים.5 סבתא אולגה הייתה אז בתפקידה הנוכחי של פירוצ'קה, רק בכמה שנים מבוגרת ממנה. גם היא הייתה אם לילדים התלויים בה. לפי דעתה של סבתא אולגה, אי אפשר היה להשוות את הרעב של המצור הנאצי עם הרעב דאז. אז הייתה האפשרות לנסוע לכפרים רחוקים, לקנות לחם, קמח, גריסים וחמאה ולהאכיל את המשפחה. אדם שהיה לו כסף היה שבע. עכשיו הכסף לא היה יותר בעל ערך. המשכורת שסניה השתכר בבית החרושת לא הועילה. אף אחד לא היה מעוניין בכסף. אדם שאיבד את כרטיסי המזון נדון למוות. אולם, סחר חליפין בסחורות היה עדיין נפוץ: היה אפשר להחליף שטיח גדול תמורת קילוגרם אחד של לחם, או לקבל חצי קילו לחם תמורת נעלי עור טובות או מאה גרם לחם תמורת שמלה. אבל לא היו לקרובים של נטשה שטיחים, שמלות או נעליים. הם מכרו הכול בתחילת הרעב.
פירוצ'קה מכרה את התכשיטים הבודדים שאמה הצליחה להסתיר מה"טוֹבָריצ'ים" - הבולשביקים - בשנת 1917: טבעת הנישואין שלה, והסיכה עם היהלומים שבעלה, סבא אליהו, נתן לה במתנה כשילדה את בנם הבכור סולומון.6 לפירוצ'קה עצמה לא היו תכשיטים, הם לא היו באופנה בדור שלה. אפילו לא הייתה לה טבעת נישואין, כי זה נחשב קרתני בשביל הדור החדש של הבונים הסובייטיים. לכן היא מכרה בגדים, חוץ מהחיוניים ביותר.
באמצע דצמבר הבית היה ריק וקר במיוחד, מכיוון שהנאצים הצליחו להרוס את כל המערכות החשובות לקיום בעיר הנצורה; אספקת המים והחשמל, וההסקה המרכזית. לרוע המזל, בחורף הראשון של המצור שרר כפור עז של בין 30 ל-40 מעלות מתחת לאפס. פירוצ'קה החלה לשרוף את הרהיטים - שולחנות, כיסאות, ארונות. שרפת הרהיטים אפשרה להם להחזיק מעמד במשך זמן מה. וכשלא נותר מה לשרוף הבינה פירוצ'קה שהגיע תורה של הספרייה העשירה שסניה טיפח באהבה עוד בימי רווקותו. כבר מזמן היא לא הסיקה את התנור הגדול, מכיוון שלא היה לה חומר הסקה מספיק כדי לחמם אפילו את התנור עצמו. וה"בורז'ויקה" - תנור קטן ממתכת שזלל פחות חומר הסקה - היה מתחמם אחרי כמה ספרים בלבד, ונותן אשליה של חום אמתי. אך באותה המהירות התנור גם היה מתקרר. פירוצ'קה הסיקה אותו רק בערבים וקרוביה של נטשה השתדלו להירדם בפרק הזמן הקצר שהיה להם חם.
באחד הלילות כשסבתא אולגה כבר הייתה חולה מאוד, ישבה פירוצ'קה לאורה של עששית עלובה ובייאוש השליכה לאש כרך אחרי כרך, בלי הבחנה, כדי לחמם את החדר ולו במקצת. חולדה ענקית, רעבה גם היא, זינקה לפתע פתאום לאמצע החדר. לא היה לפירוצ'קה כוח להרוג אותה או לסלקה. והיא, אישה עדינה, תמיד פחדה מעכברים ומחולדות. זמן-מה הן הביטו זו בזו, לבסוף החולדה נכנעה ראשונה ונמלטה.
פירוצ'קה התעוררה מקיפאונה, העיפה מבט בספר שנותר בידה בדרכו לתנור - פושקין. האש כבר ליחכה ארבעה כרכים חומים מיצירותיו ואלה היו בהוצאת "אקדמיה" שאת ספריה הנדירים היה קשה להשיג. אבל סניה תמיד היה קונה ספרים בהוצאה טובה, אפילו בהיותו סטודנט. והיא - היא שרפה אותם, כדי לחמם את החדר. והוא עובד עכשיו בבית החרושת שלו בקור וברעב כדי לספק לחיל האוויר מטוסים חדשים… נותרו עוד שני כרכים - השני והשלישי. עד היום הם שמורים בספרייה המשפחתית. בלילה ההוא פירוצ'קה בכתה. זאת למרות שבכי נחשב בעיניה לחולשה ונטשה כמעט ולא זכרה את דמעותיה.
הם סבלו לא רק מקור ומרעב. גם המים לא הספיקו להם. היא סיפרה לבתה: "הובלנו מים בדליים על גבי המזחלת מהנהר נֵיבה דרך גשר טוֹצְ'קוֹב לאורך רחוב בולשוי עד הבית. היינו חלשות מאוד, קטיושה ואני. לפעמים בדרך הביתה התהפכה המזחלת, המים נשפכו, ואנו החלקנו והשתטחנו על המדרכה הקפואה. אך לא ויתרנו, אלא חזרנו אל הגשר, שוב ירדנו לנהר, עמדנו בתור הארוך, ובעמידה על ברכינו שאבנו מים מבקע קרח.
הקור היה כה חזק שברכינו קפאו ונדבקו לקרח. מילאנו את הדליים וחזרנו הביתה. ברחוב בולשוי היו גופות שׂרועות בכל מקום. לא בכינו, תמיד חשבנו שעלינו לחיות, להתגבר, לא להיכנע. בבית תמיד היו מים. לא היה לחם, אך מים היו.
בקור המקפיא של החדר המים קפאו והתכסו בקרומית קרח. הפשרנו את המים בהרתחה על פתיליה. התרחצנו באופן סדיר. פחדנו מכינים, אבל לא הסתפרנו - חפפנו את השיער השופע פעם או פעמיים בשבוע. לא התרשלנו. הבגדים היו טלואים אבל תמיד מסודרים ונקיים.
המלחמה שלנו הייתה בבית. מלחמה נגד עצמנו, נגד הגוף שדרש אוכל. לעתים קרובות הדבר המכריע היה לא כמה אוכל אדם צרך, אלא איך הוא התנהג. היו אנשים שהפסיקו להתרחץ, להתגלח, שכבו במיטה, חסכו את האנרגיה, שתו הרבה מים כדי למלא חלל בקיבה, התנפחו, ומתו ממיימת. היו גם כאלה שאכלו מיד את מנת הלחם היומית וסבלו מרעב במשך כל היום. היו אפילו אנשים שאכלו חיות, כרסמו עץ. הם נעשו עצבניים, התרגזו ללא צורך, חשבו רק על אוכל ועל תהליכים פיזיולוגיים, התמוטטו נפשית, הגיעו לאכזריות, לשיגעון הרעבה.
גם אנחנו פחדנו מזה. גוט אין הימל, את לא מתארת לעצמך, טאכטערקע, עד כמה קשה היה לי לשאת הביתה אוכל ולא לטעום ממנו! לעמוד בתור ללחם במשך כמה שעות בקור, לקבל כיכר לחם חמה וריחנית - ולא לטעום ממנה... לפעמים בכיתי מרעב, אבל לא נגעתי בלחם, הן לחם אז היה החיים שלנו - במלוא מובן המילה.7 וקטיושה, חלשה ורעבה בעצמה, הייתה מביאה הביתה מגן הילדים רפרפת בסיר קטן - את המנה שלה - בשביל אילנ'קה. ואבא היה בא ברגל מרחוק ומביא הביתה צנים שחור שהצליח להסתיר מעצמו ולשמור בשביל הילד.
כדי להישאר בחיים ולא להשתגע, יצרנו קצב חיים דומה לרגיל, קראנו ספרים, האזנו למוזיקה, אכלנו ארוחה משותפת. חילקתי לחם לשלוש ארוחות: בוקר, צהריים, ערב. כל חלק חילקתי לפי מספר הסועדים. ערכתי את השולחן במפה לבנה, עד כמה שאפשר, ועם סכו"ם וצלחות - למען האילוזיה של ארוחה משפחתית 'כמו פעם'." כעבור שנים היא סיפרה לנטשה: "אני לא יודעת מאין שאבתי את הכוח. חשבתי בלבי: אני בן-אדם, אני מכבדת את עצמי, אני אוכלת מצלחת. אנחנו נוכל לו (לאויב)."
מאין היה הלחם, אם כי דל, בלנינגרד הנצורה בחודשים כשלא נותר שום מלאי במחסנים? אין הדבר ידוע. המאפיות קיבלו קמח ואפו לחם. נכון שהלחם הזה היה שחור כמו אדמה ולח, ולפי דבריה של פירוצ'קה, "אי אפשר היה להבין אם היו שם דגנים בכלל. אבל היה לו ריח של לחם ובשבילנו לא היה דבר טעים ממנו."
פשר הדבר היה פשוט - במשך החודשים הראשונים של המצור, בסודיות מוחלטת ובזהירות, פעלו מתחת לאפו של האויב ספינות גרר עם אסדות עמוסות אוכל שהעבירו דרך האגם לָדוֹזְ'סְקוֹיֶה. היו אלה מבצעים מסוכנים וספינות רבות טבעו באגם, אבל היו ביניהן כאלה שהצליחו להבקיע דרך לעיר המורעבת. בחודש נובמבר הספינות היו צריכות כבר לשבור את הקרח של האגם, אך לקראת סוף החודש כבר אי אפשר היה לבצע את המשימה. ואז המדע הושיט יד לעזרה - האקדמיקון טשומיקין פיתח תיאוריה לנסיעת מכוניות משא על פני קרח מלוח (המים באגם הזה מלוחים) לפי חישוב עומס אפשרי לסנטימטר מרובע. סיירים סימנו דרך קרח מלנינגרד ל"ארץ הגדולה" ובאחד הלילות בתחילת דצמבר, כשהתמותה בעיר הגיעה לשיאה, משאיות קטנות (1.5 טון) ראשונות עברו על פני הקרח, ולנינגרד התחילה לקבל לחם. הדרך הייתה שבירה ומשאיות רבות טבעו במים הקפואים יחד עם הנהג והמטען. היו מקרים שמשאיות טעו בדרך, מכיוון שהמבצע תמיד היה מתבצע בחשכה. כמה רבות היו הבחורות הקשריות שנרצחו בדרך הזאת! 20 אלף חיילים ומתנדבים שירתו ב"דרך החיים" - ככה כינו את הדרך הזאת, ובאמת, הביאו חיים מה"ארץ הגדולה" - את הלחם.8
ברגע שהתחילה לתפקד "דרך החיים" הקיצוב של מנת הלחם עלה במקצת. בעשרים וחמישה בדצמבר הפועלים קיבלו שלוש מאות וחמישים גרם וכל השאר קיבלו מאתיים גרם. שבעים וחמישה גרמים נוספים של לחם עוררו את האמונה של האנשים בניצחון. באחד-עשר בפברואר 1942 התחילו לתת לפועלים חמש מאות גרם לחם, לפקידים - ארבע מאות, לנתמכים ולילדים - שלוש מאות. ההצלחה הראשונה הלהיבה את המצילים. אם אפשר להביא לחם בדרך הקרח, אז אולי אפשר לערוך פינוי של האנשים בדרך חזרה ל"ארץ הגדולה" באותן המשאיות?
בעשרים ואחד בינואר הוחלט לפנות חצי מיליון מתושבי לנינגרד בעזרת "דרך החיים". הוחלט שבמשך שלושת החודשים הבאים יחולצו החלשים ביותר, קודם כול אימהות עם ילדים קטנים. גם קרוביה של נטשה היו ברשימות לפינוי. אבל בדיוק בזמן הזה סבתא אולגה נפלה למשכב. המשפחה קיימה התייעצות והחליטו שריטה חייבת להציל את ילדיה ושהיא תיסע אתם לסיביר לעיר אומסק; פירוצ'קה, קטיושה ואילה יישארו בלנינגרד עם סבתא החולה. ריטה רצתה לקחת גם את אילה, אבל פירוצ'קה סירבה להיפרד ממנו. הפרידה הייתה קשה לכולם, הם פחדו שלא ייפגשו עוד.
ריטה התחילה להתכונן לפינוי עם שלושת ילדיה. התאומים בני ה-12 היו כבר נפוחים ואדישים מרעב. אפילו ולנטין, שהיה פעיל מנחום, שכב ללא תנועה. בכל זאת לשניהם עוד היו דפיקות הלב. כשהכניסו אותם באלונקה אחת למשאית מישהו אמר: "הם לא ישרדו בדרך". אכן, עם שחר, נמצאו בכל משאית חמש או שש גופות של ילדים, אולם התאומים שרדו והצליחו להגיע ברכבת לסיביר. שם, עם אוכל פשוט אבל בריא ומספיק, הם התעוררו לחיים. "זאת הייתה תחיית המתים ממש", סיפרה ריטה לאחיות אחר כך. "'הזקנים' הקטנים שלי נעשו ילדים נורמליים ושובביים, כראוי לגילם".
בני המשפחה של נטשה "נתקעו" בלנינגרד. עם כל יום שחלף אזל כוחם. הם שמעו שאלה שהגיעו ל"ארץ הגדולה" קיבלו שמונה מאות גרם לחם וארוחת צהריים ממרכיבים נורמליים - דייסה, תפוחי אדמה, ואפילו בשר. אך כמה רחוקות היו הטובות האלה מהם.
כאשר ריטה נסעה לסיביר פירוצ'קה וקטיושה השקיעו עמל רב כדי לשמור את האם בחיים. הן עצמן היו דומות לזקנות, מכיוון שנעלמה מגופן שכבת שומן ניכרת, אחר כך הידלדלו השרירים שלהן והן לקו בדיסטרופיה, הפכו לשלד בלי שרירים, נעשו בעלות פנים חסרות הבעה ועיניים קפואות. כאב להן לשבת ולא היה להן כוח ללכת. "היינו נשים צעירות, ולא הייתה לנו וסת, נעלמו לנו השדיים יחד עם כל הסימנים של הגיל. כל הנשים היו כמונו. כשסניצ'קה היה בא הביתה, לא קרה בינינו כלום, לא היינו גבר ואישה, אפילו לא חשבנו על זה. הוא סבל מהרעב יותר ממני, כמו כל הגברים במצור, והשכנות היו אומרות לי - אל תרשי לו לבוא הביתה, בעלך ימות עוד מעט. תראי איך הוא נראה. אבל אי אפשר היה לעצור אותו. וכשהוא היה מגיע, התחבקנו, הסתכלנו זה לזה לתוך העיניים וככה ישבנו במשך כמה דקות, וזהו - הוא היה קם והולך בחזרה."
בשנות השמונים קראה נטשה את "ספר המצור", פרי עטם של דניאל גרנין ואליס אדמוביץ.9 לפי "ספר המצור", בני הנוער היו הראשונים שמתו בעיר הנצורה - כבר בדצמבר 1941, אחריהם הזקנים והילדים הקטנים - בינואר-פברואר 1942, האחרונות למוות היו הנשים שניסו להציל את ילדיהן מהרעב. למרות הקור והרעב הן היו צריכות לשרוד על מנת לשמור על חיי יקיריהן התלויים בהן.
הודות למאמציהן של פירוצ'קה וקטיושה סבתא אולגה האריכה ימים יותר מרוב בני גילה בעת המצור. לפני המלחמה סבתא הייתה אישה בריאה. בתמונה הטרום-מלחמתית רואים שהיא אישה מבוגרת, בת 62, אבל היא נראית חזקה ונמרצת. אבל ההפגזות, הרעב, הדאגות לחייהם של בני המשפחה עשו את עבודתם ההרסנית. אולם מתחילת שנת 1942 היא לא הייתה מסוגלת לקום ממיטתה. בנותיה האכילו אותה ב"מרק" שניסו להעשיר בגריסים אחדים, בו בזמן שבצלחותיהן כמעט ולא היה מאומה מלבד מים רותחים. מאמציהם של המשרתים את "דרך החיים" היו כטיפה בים. אוכלוסיית לנינגרד הייתה עדיין גדולה מדי בהשוואה לכמות המזון שהגיעה מה"ארץ הגדולה". מצבה הבריאותי של סבתא היה כבר בלתי הפיך. "מה אתן אוכלות?" שאלה סבתא ששכבה במיטה ולא ראתה את תכולת הצלחות של בנותיה שישבו ליד השולחן עם מפה לבנה "כמו פעם". "אכלי, אכלי", הפצירו בה בנותיה.
סבתא הרגישה, כנראה, שבריאותה לא תחזיק מעמד זמן רב, ומיהרה לספר לבנותיה את מה שהיה חשוב לה מסיפור המשפחה. במשך שנים רבות היא הסתירה כמה עובדות על חיי המשפחה לפני המהפכה הסוציאליסטית שיכלו להוציא שם רע לשתיהן. אבל עכשיו, על סף המוות, היא כבר לא פחדה. ובערבים שקטים יחסית הן היו שוכבות במיטה מכורבלות בשמיכות ובמעילים, מקשיבות לסיפוריה של אמן. היה לה קשה לדבר בגלל אי ספיקת הלב האנושה שממנה סבלה, אבל היא התגברה על חולשתה ולא הפסיקה לספר.
פירוצ'קה, כמובן, זכרה משהו מ"החיים ההם", אבל רק במעומעם, ואילו קטיושה, שהייתה בעשר שנים צעירה ממנה ונולדה אחרי המהפכה הסוציאליסטית, לא ידעה מאומה. אבל גם בשביל פירוצ'קה דברים רבים היו חדשים. האחיות הרגישו את סופה המתקרב של אמן והשתדלו לקלוט כל מילה שלה. וחוץ מזה סיפוריה עזרו להסיח את מחשבותיהן מהרעב ומהקור ונשמעו כמו אגדה. גם אילה הקטן לא בכה והאזין בקשב לקולה של סבתו, בלי שיבין הרבה.
*
"משפחתנו הייתה עשירה ומשכילה. באמצע המאה התשע-עשרה קיבלו יהודי רוסיה העשירים ביותר היתר ישיבה מחוץ לתחום המושב, ואז עברו קרוביי לסנט-פטרבורג, עיר הבירה דאז. לכן אנחנו, גם אבא שלכן - סבא אליהו שלך, אילנק'ה - וגם אני, נולדנו כבר כאן, בסנט-פטרבורג. אבא שלכן נולד בשנת 1869 והיה סוחר יערות מצליח ועשיר. אתן, בנות, זוכרות אותו רק כפקיד קטן עם משכורת נמוכה וחולה לב. כשאני הכרתי אותו הוא היה אדם משכיל וחכם, מלא כוח ויוזמה. הוא קיבל חינוך טוב בבית וגם סיים את האקדמיה לייעור בסנט-פטרבורג - מוסד השכלה מכובד וידוע. העובדה שהוא סיים את האקדמיה בימים ההם היא דבר יוצא מן הכלל, מכיוון שקיבלו אז לאוניברסיטאות רק שלושה אחוזים מהיהודים, רק את הכישרוניים ביותר. יהודים שרצו ללמוד באוניברסיטאות מעבר לאחוז המוקצב היו מתנצרים. אבל אבא שלכן היה יהודי אמתי ולא מומר.
גם אני הייתי ממשפחת סוחרים עשירים ומשכילים. כשראיתי אותו לראשונה היה הוא בן 27 ואני הייתי בעשר שנים צעירה ממנו. כשהוא ראה אותי, אמר לשדכנית: 'לשם מה אני צריך את הילדונת הזאת? אני צריך אישה רצינית, בעלת בית. לה מתאים לשחק בבובות'. אבל השתדלתי להיות גם צעירה ויפה וגם בעלת בית טובה, כי אהבתי אותו מאוד.
ברחוב מָארָט הסמוך לרחוב הראשי, ניבסקי פרוספקט - רחוב שהתגוררו בו סוחרים עשירים אחרים - בבית גדול עם שוער בדלת הכניסה, הייתה לאבא שלכן דירה יפה ומרווחת שמספיקה למשפחה גדולה. שם התגוררנו אחרי החתונה".
האחיות החליפו מבטים חטופים, כי הן זכרו רק חדר קטן בדירה קומונאלית ענקית שבה הן גרו עד שנת 1937, כשפינו אותן ממרכז העיר לחדר הנוכחי. אך הן לא רצו להפסיק את דבריה של האם והיא המשיכה.
"חוץ מהדירה בסנט-פטרבורג הייתה לנו אחוזה גדולה בעיר קטנה גוֹרוֹדוֹק שליד ויטֶבסק ברוסיה הלבנה. בעצם שם היה הקן המשפחתי המקורי. שם חיו הוריי ושם נולדו ילדינו; בשנת 1897 נולד סולומונצ'יק (שלמה), אחריו בשנת 1900 נולדה ריטוצ'קה (רבקה), ליובושקה נולד שנתיים מאוחר יותר, אחרי שש שנות הפסקה נולד אהרונצ'יק ואחר כך את, פירוצ'קה. בחורף היינו חוזרים לפטרבורג. וככה חיינו בשני בתים עד שהילדים הגדולים התבגרו והתחילו ללמוד בגימנסיה. אז חזרנו לפטרבורג, אבל ניצלנו כל הזדמנות כדי לבלות את זמננו בחיק הטבע. מהזמן ההוא נשמרה בבית התמונה המשפחתית שבה את, פירוצ'קה, בת השנה, יושבת באמצע על ארונית גבוהה ואני תומכת בך בשתי ידיי".
*
התמונה נשמרה במשפחה של נטשה עד עכשיו. סבתא עצמה יושבת בצד שמאל של התמונה ונראית כגברת נעלה עם שיער שופע ונאסף למעלה. היא לובשת שמלה ארוכה עד הרצפה, עם רקמה וקישוטים. באוזניה ועל אצבעותיה אפשר לראות תכשיטים אלגנטיים. בכול נשמר חוש המידה וטעמה הטוב. תנוחתה ומבטה הפתוח מעידים על אישה השמחה בחלקה.
סבא אליהו יושב בצד ימין של התמונה. ידו הימנית מחבקת את אהרונצ'יק. הוא לובש מקטורן ארוך מבד טוב עם חפתים, חולצה לבנה עם צווארון זקוף ועניבה קשורה בקפדנות. מצחו גבוה ובולט, עיניו קצת טטאריות, מסתכלות במצלמה ישירות. מבטו חכם ורציני. הוא נראה אדם אמיד, מכובד, וגם הוא שמח בחלקו. ליד ההורים עומדים הילדים הגדולים - הבנים סולומון וליובה הלבושים במדי גימנסיה. אהרונצ'יק הקטן לבוש בחולצת מלחים. הבת ריטה לובשת שמלה לבנה וחגיגית. פירוצ'קה התינוקת לובשת שמלה קצרה לבנה עם רקמה סביב צווארה, אך רגליה העגלגלות נשארו יחפות. כולם נראים חגיגיים. אפילו לבת הקטנה עשו שביל מסודר בשיערה הקצר. כולם מסתכלים אל עדשת מצלמה בשקט ובביטחון, אבל אף אחד, חוץ מהתינוקת, לא מחייך. בצד האחורי של התמונה כתוב בכתב ידה של פירוצ'קה: "שנת 1912. צלמנייה אמנותית. סנט-פטרבורג".
*
סבתא הבינה שלא נותר לה זמן רב לחיות והיא גססה בכבוד עצמי. היא הייתה לוקחת ולריאן חסר תועלת באופן סדיר כדי לשמח את הבנות ולהעמיד פנים שיש לה מחלה שגרתית, לא קשה. האחיות תמכו במשחק הזה וגם הן העמידו פנים שמדובר במחוש זמני ולא רציני. הן המשיכו לקרוא ספרים, להאזין למוזיקה, לחנך את הילד, לטפל באימא. אבל הן השתוקקו גם להקשיב לסיפורים האחרונים שלה.
*
פירוצ'קה זכרה את עצמה מגיל מוקדם מאוד. אבל הסיפורים של אמה כאילו האירו באור חזק את מה שהיא זכרה במעומעם או את מה שהיא זכרה, אך לא הבינה. בין הזיכרונות הראשונים שלה היו ערבים משפחתיים באחוזה שבה הם בילו כל קיץ. הבית היה פתוח ותמיד מלא אורחים של הילדים הגדולים, תלמידי גימנסיה וסטודנטים. לסולומון הייתה חבורה גדולה שאהבה להתארח בבית שבו היה מקובל להכניס אורחים בסבר פנים יפות. אבא אליהו היה אב חם ועליז. הוא ניגן בכינור והיה נגן מעולה. והיה לו גם כינור מעולה - סטרדיבריוס. הם לימדו ילדים לנגן בפסנתר ובכינור. בערבים כל המשפחה ניגנה ושרה, והסבתא הזקנה, אמה של סבתא אולגה, ישבה ביניהם בשביס תחרה לבן כדי שנכדיה לא יתביישו משׂיבתה בפני האורחים. בהפסקות החברים של סולומון היו משוחחים על פוליטיקה. ברגעים אלה הסבתא נהגה לעמוד ליד החלון, למקרה שהזֶ'נְדֶרְמים יגיעו.10 ההורים ידעו שסולומון חבר ארגון פוליטי אנטי-ממשלתי וכנראה תמכו בדעותיו. אבל פעם אחת, למרות כל מאמציה של סבתא, הז'נדרמים נכנסו לבית ולקחו את סולומון ואת חבריו. את הסצנה של המאסר פירוצ'קה זכרה היטב, אף על פי שהייתה היא אז בת ארבע או חמש. החקירה התנהלה בפטרבורג והוריהם התחילו לנסוע לשם לעתים קרובות. הם הגישו בקשה ללשכה הממשלתית וחיכו לתשובה. לפעמים סולומון הצליח לשלוח פתקים קצרים מבית הסוהר. ההורים קראו אותם בערבים, אך כבר לא הזמינו זרים הביתה ושמרו בסודיות את החדשות על בנם.
פעם אחת הביאו מכתב מיוחד עם חותמות זהב. אימא פתחה את המעטפה בידיים רועדות. כשהיא הסתכלה באיגרת, היא החווירה ככה שריטה מיד הוציאה את הקטנים מהחדר. פירוצ'קה ואהרונצ'יק התגנבו לדלת ושמעו התייפחות מאופקת של אימא ואת המילים של אבא שסולומון נדון למוות בירייה. שניהם פרצו לחדר וזינקו אל ההורים בבכי ובייאוש. אבל לא היה להם זמן לאבד. ההורים והילדים הגדולים, כולל אהרונצ'יק, יצאו לדרך כדי לראות את סולומון בפעם האחרונה. השאירו בבית רק את פירוצ'קה עם המטפלת. להפתעתה, הם חזרו הביתה אם לא שמחים, אז די רגועים. התברר שסולומון ברח מגזר הדין שגזרו עליו בעזרת הבחורה רוזה, ובינתיים המשטרה החשאית מחפשת אותו.
אחרי הפסקה ארוכה ומייגעת הגיע מסולומון מכתב באמצעות שליח. אבא קרא את המכתב וכל המשפחה ישבה בטרקלין והקשיבה במתח. סולומון כתב שהוא חי וקיים ורוזה סמוכה ודבוקה. הוא ביקש לשלוח תשובתם עם השליח, חברו הנאמן. כולם השתתפו בכתיבת התשובה, והשליח חיכה בסבלנות, אכל אוכל בכמות עצומה, שתה תה וסיפר שסולומון נמצא בהרי אורל, בעיר הקטנה סוקסון, שמצבו בטוח, כי יש שם הרבה חברים לנשק, ושעוד מעט ותבוא המהפכה וכל הסיוט הזה ייגמר והמשפחה תתאחד שוב.
אבל הגורל גזר אחרת. דווקא אחרי המהפכה הסוציאליסטית החיים הבטוחים של המשפחה נגמרו. פירוצ'קה הייתה כבר בת שש וזכרה היטב איך באו "הטובריצ'ים" - הבולשביקים, והפקיעו את רכוש המשפחה. לאמתו של דבר, הוריה נפרדו מאחוזתם ללא צער של ממש. גם הם, יחד עם בנם הבכור, היו נסחפים במערבולת האירועים באידיאלים של המהפכה הסוציאליסטית. כמו כל האינטליגנציה היהודית של עיר הבירה, הוריהם היו דמוקרטים - אם לא לפי השקפותיהם הפוליטיות אז לפי הרגשותיהם. לכן, לא בגלל הפחד מפני השלטון החדש הם נתנו את רכושם לבולשביקים, אלא מכיוון שהם באמת האמינו בשוויון הזכויות. היה להם עודף רכוש והם חשבו לנכון לחלק אותו בצדק בין העניים. גם לפני המהפכה אימא של פירוצ'קה תמיד השתתפה במבצעי גמילות חסדים. פירוצ'קה זכרה את הסצנות מהעבר הרחוק וסיפרה גם לנטשה איך החברות של אמה היו באות לביתם, עורכות ישיבות ארוכות ליד השולחן, מדברות על המבצעים, מחלקות את התפקידים ובו זמנית אוכלות עוגות טריות וטובלות אותן ביין מתוק - קָאגוֹר. "ככה הן יכלו לאכול ולשתות הרבה", היא הייתה אומרת בצחוק. אבל מעשיהן היו די רציניים. אימא של פירוצ'קה הייתה אוספת בגדים, כסף ואוכל, מארגנת ביקורי חולים וקבורות ליהודים עניים. על שולחנה תמיד אכלו כמה ילדים יהודים עניים שבאו ללמוד בעיר הגדולה. לכן ההורים של פירוצ'קה ברכו את המהפכה כבואו של המשטר הצודק. ואמה חשבה אפילו שנתנה ל"טובריצ'ים" לא מספיק והיא הלכה ביוזמתה למחסן הבגדים המיועד לעניים והביאה לשם
