רוחות נושבות ללב

באי סנטורינו שביוון שכן הבית של משפחת אנטונידס. היורשת – מרתה אנטונידס – מתכוננת לגור במשכן המשפחה, כולה המומה מיופיו של האי ומשפת הים הרגוע והמזמן מנוחה. והנה, מתברר לה שהנכס המשפחתי נתפס על ידי בעל רכוש אחר, טאו סאבס, בנו של מיליונר יווני, שהגיע להסכם עם אביה של מרתה בלא ידיעתה, והעביר לבעלותו את הרכוש. האם מרתה וטאו ימצאו דרך לפתור את המחלוקת על הרכוש?

1
עוד גבעה אחת. מרתה הביטה מעלה אל מדרגות האבן שהתעקלו מהמזח וראתה סוף-סוף את הבית. תודה לאל.

כאשר ירדה מהסירה בסנטוריני היא חשבה, "הגעתי הביתה." אבל היא שכחה את הטיפוס והיא לא סיפרה על בואה לאריאלה, האשה ששמרה על הבית. כך שאיש לא בא לקדם את פניה.

לא משנה. היא היתה נחרצת בדעתה להגיע הנה בכוחות עצמה, להיות כאן בגפה. הטיפוס היה חלק מזה. ובכל זאת, היא היתה תשושה ומיוזעת והתיק שלה, שנארז לקראת המעבר בחזרה לניו-יורק, לא לטיסה נואשת של הרגע האחרון ליוון, היה כעופרת כאשר גררה אותו מאחוריה.

היא הרימה שוב את עיניה. בחום הקיץ המזהיר נראו קירות האבן הלבנים של המבנה הדו-קומתי כמעט כמו תעתוע, חלום. מרתה פעלה על אדרנלין במשך זמן כה רב עד שהיתה מאמינה שמדובר בהזיה אלמלא נותרה ללא כסף, לאחר שהוציאה את הדולר האחרון של חסכונותיה על כרטיס הטיסה הזה מניו-יורק הנה אתמול בצהרים.

האם זה היה רק אתמול?

נראה כאילו בחיים אחרים עלתה בשמחה במדרגות אל הלופט של החבר שלה, ג'וליאן בטרבקה, מצפה לחיוך ההורס שלו, לזרועותיו הפשוטות לרווחה שיניפו אותה באוויר מרוב אושר כאשר תכריז שחזרה לתמיד, שסוף-סוף גמרה את ציור הקיר בצ'רלסטון שהרחיק אותה מניו-יורק לחודש תמים, ושבהיעדרה קיבלה החלטה – שהיא מוכנה לחלוק אתו את משכבו.

היא פתחה את הדלת, קראה בשמו. ואז שמעה את רחש המים במקלחת והשליכה את הזהירות לכל רוח. איזו דרך טובה יותר להוכיח לו שהיא מוכנה לאינטימיות שדרש –

וכך חלצה את סנדליה, פשטה את חולצתה והורידה את החצאית מעליה בעודה פותחת את דלת חדר האמבטיה.

וגילתה שג'וליאן אינו לבדו.

דרך הדלת המכוסה אדים היא ראתה שניים מתחת לסילונות המים – ג'וליאן, שערו הבלונדי צמוד לראשו, ואיזו ברונטית חטובה שגופה שזוף. שניהם היו עירומים, שלובים זה בזה.

מרתה עצרה על מקומה, מרגישה כאילו מישהו הלם בבטנה באגרוף, נטועה בנקודה כשהיא מביטה במראה בזמן שכל חלומותיה מתנפצים אל סלע המציאות הנוראה.

ואז גרם משב האוויר הקר שהביאה אתה עם פתיחת הדלת לג'וליאן להרים את ראשו. הוא ניגב את הזכוכית בידו ובהה בפניה ההמומים.

פיו נפער בגידוף שלא שמעה. פיה של מרתה היה קפוא כרגליה בזמן שהתבוננה באשה שהתחככה בו בלי מודעות לנוכחותה. ג'וליאן עצם את עיניו לרגע ואז פקח אותן ושב ופגש את עיניה. הפעם היה שם פחות הלם ויותר התרסה.

ותודה לאל שמרתה גילתה שרגליה מסוגלות לנוע.

היא הסתובבה, הרימה את החולצה שלה, כדי לכסות את עירומה, את הפגיעות המטופשת שלה. היא הרימה אותה בפנים בוערים ולב הומה – אבל טרקה את הדלת בכל כוחה בדרכה החוצה.

היא ירדה במדרגות, התיק שלה מאחוריה, נואשת לברוח אל הרחוב, שם תיטמע בין עוברים ושבים שאינם מודעים להשפלה שלה, לכך שעולמה הסתחרר ללא שליטה. אצלם הכל נותר כשהיה.

אבל עולמה של מרתה התהפך על צירו.

היא בילתה חודש בצ'רלסטון כשהיא חושבת על ג'וליאן, על מערכת היחסים שלהם, תהתה אם הוא 'האחד'. היא עשתה הכל לאט, לא רצתה לקפוץ אתו למיטה רק בגלל שהוא מקסים ונחמד וסקסי ורוצה להיכנס אתה למיטה.

היא ראתה את אחותה עושה את זה יותר מדי פעמים. מרתה היתה נחושה בדעתה תמיד שתהיה 'בטוחה' לפני שתיכנס למיטה עם גבר.

וזה ממש הועיל לה. היא לא יכלה אפילו לאלץ את עצמה להישאר בניו-יורק. היו בה אולי עשרה מיליון איש, אבל היא לא היתה מספיק גדולה לשניהם. היא הרגישה שהיא חייבת לעזוב.

היו כמה מקומות אליהם יכלה לברוח – אל בית הוריה בלונג-איילנד, אל בית אחיה אליאס בברוקלין, אל בית אחיה פיטר בהוואיי, אפילו אל כריסטינה אחותה – למרות שרק אלוהים יודע שבחיים לא היתה עושה את זה. האדם היחיד במשפחה אליו לא היתה רצה היה אחיה התאום, לוקס, מפני שלוקס תמיד נדד ממקום למקום – ניו-זילנד בשלב זה, חשבה, אבל מי יודע, בעצם. כל האחרים היו נותנים לה מקלט. ופיטר ואליאס לפחות לא היו שואלים אפילו מיליון שאלות חטטניות.

אבל היא לא יכלה לעשות את זה.

היא לא רצתה לראות אף-אחד מהם, לא רצתה לראות את האהדה בעיניהם או אפילו את השקט שלהם. היא פשוט רצתה לברוח.

ולכן באה לסנטוריני.

זו לא היתה בריחה מהבית.

הוריה נולדו כאן. גם סבה וסבתה. ולמרות שכל בני משפחתה – ורוב משפחתה המורחבת – עזבו מזמן כדי לחפש את מזלם בקצווי עולם, הרי שכולם נצרו בלבם את סנטוריני. בית המשפחה עדיין עמד שם.

סנטוריני היה הבית במובן הבסיסי ביותר של המילה.

חלק מהזכרונות המוקדמים ביותר שלה היו מהתקופות שאותן בילתה בבית שעמד על צלע גבעה בסנטוריני וצפה אל הים האגאי. הוריה העבירו אותם מהעיר ללונג-איילנד וחזרה חצי תריסר פעמים בזמן ילדותה של מרתה.

שום מקום לא הפך לבית כמו סנטוריני.

היא אהבה את האי. ברגע בו נעמדה על המדרכה הלוהטת והביטה בשורות הבתים הלבנים המטפסים על צלע הגבעה, היא ידעה שהכל יסתדר.

היא תוכל לנשום כאן. היא תוכל לחזור לעצמה. היא תוכל להתחיל מחדש.

היא לא היתה כאן מאז שבאה הנה עם הוריה לשבוע בינואר. ואז מזג האוויר היה כמעט צונן. עתה היה אמצע הקיץ והיה לוהט להפליא, ומרתה הזיעה וחשה תשישות עזה בזמן שהרימה את כתפיה ואחזה שוב בידית התיק והחלה לסחוב אותו שוב במעלה הרחוב המתפתל והצר.

הבית יהיה ריק. המקרר יהיה מנותק והארונות חשופים. היא תצטרך ללכת לקניות ולבשל, אבל זה לא חשוב. יהיה טוב לעשות הכל בכוחות עצמה. התעסוקה תהיה טובה לה. מעורבות בחיי האי תסיח את דעתה והיא קיוותה שתעזור לה להתעשת ולחדש ימיה כקדם, לתכנן את עתידה.

היא לא התכוונה להמשיך כקודם, למרות שג'וליאן התקשר אליה בסלולרי שלה כאשר היתה בדרכה לנמל-התעופה.

"לאנדריאה אין משמעות בעיני," אמר, נשמע פצוע, כאילו מרתה צריכה להשלים עם העובדה שהתעלס עם אחרת.

"כן. זה לא סיפור," אמרה בקול ארסי. "אני בטוחה שהיא תשמח לשמוע את זה."

"טוב, למה את מצפה?" תבע ג'וליאן, נשמע פגוע בעצמו. "את לא נותנת, נכון?"

לא נראה לה שזה הזמן לספר לו שחזרה מתוך כוונה לעשות בדיוק את זה.

"הייתי אומרת שזה היה חכם מצדי," הטיחה.

"מרתה, את דג קר. אם היית מגלה תשוקה מסוימת –"

"רוצה תשוקה? אני אתן לך תשוקה!" מרתה זרקה את הסלולרי מתוך חלון המונית אל הכביש, שם נדרס על ידי סמי-טריילר. היא היתה שמחה לו ג'וליאן היה שם במקום הסלולרי.

עתה הרשתה לעצמה לזכור את הרגע המאושר ההוא של זריקת הטלפון מהחלון. ואז עלתה במדרגות האחרונות שהובילו אל השער שלקח אותה אל הגינה הסגורה בחומה ואל גרם המדרגות האחרון שהוביל אל הבית. זעה ניגרה על גבה ובין שדיה ושערה השחור המתולתל, שאותו אספה בקוקו ברגע בו ירדה מהמטוס, השתחרר לגמרי. תלתלים נצמדו אל פניה.

היא נזקקה למשקה קר, מקלחת קרה ותנומה, בסדר הזה. בתנאי שתצליח להישאר ערה מספיק זמן.

היא פתחה את השער ונכנסה פנימה. סבכה מכוסה שיחי בוגנוויליה פורחים בשלל פרחים אדומים וסגולים סיפקה לה את הצל הראשון מאז החלה בטיפוס. מרתה סגרה את השער ואז נשענה על הקיר ופשוט הניחה לדממה ולצינה המבורכת של הקיר והצל לעטוף אותה. לראשונה מאז פתחה את דלת חדר הרחצה של ג'וליאן החל להתפוגג מעט הצורך לברוח. השקט כמו אפף אותה.

נשימתה הואטה והתייצבה. היא העבירה את ידה על קיר האבן הלבן והמחוספס. הוא היה מוצק, יציב, מהימן, חזק. ומקדם פנים.

היא זכרה שדהרה במעלה המדרגות האלה כילדה קטנה, הריצה את אצבעותיה על הקיר וחשבה שאביה עשה את זה כילד ושאביו עשה ודאי אותו הדבר כאשר הוא היה ילד. היא חייכה קלושות והסתובבה כדי להצמיד את לחיה אל הקיר הלבן הצונן, שואבת נחמה מהתחושה שדורות של בני אנטונידס עשו זאת לפניה.

אחרים סבלו. אחרים שרדו. גם היא תשרוד. רגועה, מנוחמת, נחושה, היא הרימה את כתפיה, אחזה בתיק באנרגיה מחודשת והרימה אותו לאורך המדרגות המתפתלות.

מקץ שלושים-ושתיים מדרגות היא הגיעה למעלה והוציאה מתיקה את מפתח הבית. אביה נתן לכל אחד מהם מפתח לבית כאשר הגיעו לגיל עשרים-ואחת.

מרתה הודתה חרישית לאביה עתה בזמן שסובבה את המפתח בחור המנעול ופתחה את דלת העץ הכבדה. הכניסה עם רצפת האבן היתה צוננת ואוורירית.

אוורירית? מרתה הקדירה פנים, מופתעת להבחין שהחלונות הקדמיים פתוחים ושהווילונות הקלים נעים ברוח. האם מישהו ידע שהיא מגיעה?

האם ג'וליאן התקשר אל בית הוריה כדי לחפש אותה? אויש, רק לא זה! היא הצמידה את ידה אל לחיה באימה.

אבל אז הבחינה בזוג סנדלים – סנדלי גבר – ליד הדלת. לבה התרונן בקרבה. "לוקס?"

זה חייב להיות הוא. אליאס אף-פעם לא יצא מברוקלין. "מישהו חייב לעבוד," נהג לומר בגאוותנות כל-אימת שהמילה חופשה עלתה על הפרק. ופיטר, עד כמה שמרתה ידעה, כמעט אף-פעם לא יצא מגבולות הוואיי מאז שעבר לשם כדי ללמוד בקולג'. אז נשאר רק לוקס – תאומה.

אם היתה מסוגלת לעמוד פנים-אל-פנים עם מישהו, הרי שזה רק הוא.

הוא היה תמיד חברה בלב ונפש. הוא יבין ויגלה אהדה ובילוי עם לוקס יניאה מלהאמין שכל הגברים נוראים כמו ג'וליאן ריבס.

"לוק?" מרתה חלצה את נעליה בלהיטות והחלה לצעוד לכיוון המטבח כאשר לפתע שמעה צעדים מגיעים מכיוון חדר השינה למעלה. היא הסתובבה בציפיה.

שודד-ים כהה ותמיר עם שיער שחור כעין העורב וסתור ואף צר וחד ירד במדרגות.

היו לו עצמות לחיים מפוסלות וגבוהות וסנטר בולט וקשה. הוא היה יפה-תואר, הניחה, באופן מחוספס. אם ג'וליאן היה יפה-תואר באופן קלאסי של פסל שיש מהוקצע, הרי שגבר זה נראה כאילו פוסל מאבן צור קשה.

היא הניחה שהוא ודאי אחד מחבריו של אליאס. על פי מראהו הוא היה כבן שלושים-ומשהו, בגילו של אחיה הבכור. האם אליאס נתן לו מפתח ואמר לו להרגיש בבית? זה התאים יותר לאביה מאשר לאחיה העמל. בכל מקרה, היא לא היתה בטוחה שיש לו בכלל חברים.

אבל הגבר הזה לא נראה כמו מי שתהיה לו סבלנות לאביה. אולוס אנטונידס אהב מגרשי גולף ויאכטות וארוחות צהרים מהולות במרטיני – הוא אהב את הצד המעודן יותר של החיים, כפי שאהב לומר.

מרתה לא היתה מתארת את הגבר הזה במילה עידון, את הגבר שעצר עתה לרגלי המדרגות ובהה בה במה שאפשר היה לתאר רק במילים תיעוב עמוק.

טוב, גם היא לא היתה מאושרת במיוחד לראות אותו.

"מי את, לעזאזל?" תבע במפגיע ואז הבהיל אותה עוד יותר כאשר הטה את ראשו לעבר הדלת. "לא משנה. זה לא חשוב. פשוט עזבי."

עזבי? היא אמורה לעזוב?

"רק שניה, אדוני," אמרה והזדקפה למלוא גובהה בעודה לוטשת בו עיניים. לפחות הוא דובר אנגלית. למעשה, הוא נשמע אמריקני בדיוק כמוה. אז הוא ודאי חבר של אליאס. ולכן, למרות היותו מוטרד, היא תתמודד אתו. "לא אני זו שהולכת לאיזה מקום!"

הוא הפולש. זה היה הבית שלה, לא שלו. אין לו זכות לעמוד שם, ידיים על המותניים ולהזעיף פנים כאילו שהיא פולשת לביתו. והיא לא תיתן לו לסלק אותה מהבית ומהמשקה הקר שלה ומהתנומה שלה.

"סליחה." היא החלה לעקוף אותו כדי להגיע אל המטבח.

הוא חסם את דרכה. "לאן את חושבת שאת הולכת?"

"אני רוצה לקחת לעצמי משהו לשתות," אמרה. "אני מיובשת. זוז."

הוא לא זז.

"תראה," אמרה. "מי אתה? אליאס נתן לך מפתח?"

גבותיו ירדו מעל עיניו. "אליאס? מיהו?"

אז הוא לא חבר של אליאס. "אחי."

האיש נענע בראשו, גורם לשערו השחור הסתור ליפול על מצחו השזוף. "לא שמעתי עליו. איך נכנסת?" שאל בחשד.