דף הבית > אהבה אסורה
אהבה אסורה
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 01-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 208

אהבה אסורה

         
תקציר

קשה היה לא להבחין בגרייס. אוליבר פררה חשק בה יותר מכל אשה שהכיר מעודו. אלא שהוא לא יכול היה לקחת מה אינו שלו...
קשה היה לא להבחין בגרייס. היא עבדה אצל טום, אחיו של אוליבר; השמועה גרסה שהיא אהובתו של טום. השכל הישר והניסיון אמרו לאוליבר להתרחק ממנה... אוליבר התקשה יותר ויותר לעמוד בפני קסמיה של גרייס. הוא הרגיש שגם היא חושקת בו. התשוקה היתה עתה חזקה מהשכל - ואוליבר ידע שזה רק עניין של זמן עד שיהפוך אהובה אסורה זו לשלו...

פרק ראשון

1
אוליבר עמד והשקיף החוצה דרך חלונות הזכוכית הארוכים של משרדו בקומה הארבע-עשרה כאשר נשמע זמזום האינטרקום על השולחן מאחוריו.

הוא נאנח, סב מהנוף סחוף הגשם של רחובות ניוקאסל וחצה את רוחבו הכחול הכהה של המשרד הגדול כדי ללחוץ על המתג המקשר אותו אל מזכירתו בחדר הסמוך. "כן?" אמר קצרות, לא מקדם בברכה את ההפרעה, וגברת קלמנטס כחכחה בגרונה לפני שענתה.

"מר פררה, זה אחיך," אמרה, מדהימה אותו לרגע לכדי אלם מוחלט. "אמרתי לו שאתה עסוק, אבל הוא מתעקש שתסכים לראות אותו." היא עשתה אתנח. "אתה מסכים?"

אוליבר עדיין ניסה להתגבר על העובדה שהיה לאחיו העוז לבוא לכאן כאשר שמע את המהומה במשרד החיצוני. תומס פררה לא יאהב עיכובים כלשהם ומקץ רגע דלתו של אוליבר נפתחה לרווחה. גבר גבוה ורחב כתפיים עמד באיום על הסף כשדמותה הזעירה של גברת קלמנטס ניצבת מאחוריו.

"מה זה צריך להיות, לעזאזל?" תבע במפגיע ופניו היפים והבהירים סמוקים בזעם. "אני זקוק לקביעת פגישה כדי להיפגש אתך בימים אלה, אוליבר? אני יודע שעבר זמן מאז שדיברנו זה עם זה, אבל למען השם, צא מזה, בסדר?"

אוליבר עזב את מתג האינטרקום והזדקף מגוש הצור הרחב ששימש לו שולחן. הוא התעלם מאחיו והביט בדמות המוצקה של מזכירתו העצבנית. "גברת קלמנטס, זה בסדר," אמר בקול מרגיע. "אני יודע שעשית הכל כדי לעצור בעדו."

גברת קלמנטס פכרה ידיים. "אתה לא תשכח שהסכמת להיפגש עם מר אדלר בארבע, נכון, מר פררה?"

"הוא לא ישכח," הכריז תומס בגסות, נוטל את הפיקוד ליד הדלת. "ואני לא מתכוון לעכב אותו זמן רב, אז אל תיראי כל-כך מודאגת. אני רק אחיו, לא מפקח מס."

גברת קלמנטס התעלמה מהערה זו והצליחה להשחיל את עצמה בין הדלת הנסגרת ומסגרתה. "האם יש משהו שאוכל להגיש לך, מר פררה? אולי תה או קפה?"

"העיקר שלא בקבוק סקוץ'," אמר תומס בחריפות, אבל אוליבר התעלם מהגבר הצעיר ממנו ואמר בנימוס, "תה, גברת קלמנטס, אם זו לא טרחה גדולה מדי."

"כמובן שזו לא טרחה גדולה מדי." תומס חיקה את תשובתה של האשה בזמן שסגר את הדלת ונשען לרגע על המהגוני. "באמת, אוליבר, אתה בטח יודע שהאשה הזו תצעד על גחלים לוחשות אם תבקש ממנה." הוא העווה פנים בציניות. "האמת היא שזה מה שיעשו רוב הנשים בעולם."

"אבל לא כולן," הטעים אוליבר והרגיש דקירה רגעית של מרירות בבטנו. ואז הצטמצמו עיניו הכהות בחוסר סבלנות. "טום, מה אתה רוצה? כפי ששמעת, אין לי הרבה זמן."

תגובתו של טום היתה להתרחק מהדלת ולצעוד לעבר שולחנו של אחיו, שם משך אחד מכסאות העור הזקופים שהועמדו לאורחים. "בוא נחכה עד שהתה יגיע, בסדר?" הציע במהודק. "אני מעדיף שקלמנטס הזקנה לא תהיה שותפה לדברים שאני רוצה להגיד."

אוליבר הדחיק את הטרדה שלו. "גברת קלמנטס יודעת לשמור סוד," אמר. "אתה לא צריך לחשוש שהיא תרכל על הדברים ששמעה."

"למרות זאת..." טום משך בכתפיו והתבונן סביב. "שכחתי איך נראה הנוף מהמשרד שלך," המשיך בקול אטום. "אני בטוח שגם אתה התגעגעת אליו כאשר היית מחופר באבי."

נחיריו של אוליבר התרחבו והוא התפתה לסלק את אחיו ממשרדו באותו רגע. אבל מעשה מעין זה יעורר יותר שאלות מתשובות ועד שלא ישמע את דבריו של טום הוא יצטרך להכיל את חמתו.

אבל זה לא שינה את התחושות שהתעוררו בו למראהו. חלפו כמעט ארבע שנים מאז ניהלו שיחה רצינית אחרונה, ולמרות ששנא את החוצפה שבבואו הנה, הרי שלא יכול להכחיש מידה של סקרנות באשר לסיבת ביקורו של אחיו.

עם זאת, אולי הגיע הזמן להניח לעבר. הם היו חברים טובים כאשר היו נערים, לפני שהבגידה של טום, והתמוטטות נישואיו של אוליבר תקעו טריז ביניהם. העובדה שזו היתה אשמתה של סופי בדיוק כמו אשמת אחיו בהתמוטטות הנישואים שלהם היתה כמשא כבד על כתפיו. אחרי-הכל, היא היתה אשתו, בזמן שטום היה גבר חופשי.

מובן שזה עדיין לא משנה את העובדה שהוא יתקשה מאוד לבטוח שוב באחיו. גירושיו של אוליבר מסופי היו כואבים והרסניים ובמשך חודשים הנוחם היחיד שמצא לכאבו היה בבקבוק. ההערות המרושעות של טום אודות בקבוק הסקוץ' והתייחסותו לשהותו של אוליבר בבלקסטון אבי – מרכז ידוע לאלה הצריכים למצוא מקלט ממוראות הסמים או האלכוהול – היו ראיה לכך שאחיו לא בא הנה כדי להפיק לקחים ולכפר על התנהגותו. קרוב לוודאי שהוא רוצה משהו, חשב אוליבר במרירות. בעבר זו היתה בדרך כלל הסיבה לביקוריו אצלו.

אוליבר התיישב על הכסא שלו מאחורי השולחן, התרווח לאחור והשעין את סנטרו על ידיו בעודו בוחן בעיון את הגבר האחר. טום נראה מבוגר יותר, החליט בלי דעות קדומות. אבל הרי גם הוא נראה מבוגר יותר. טראומה – בעיקר טראומה רגשית – עושה לך את זה.

"מה שלום סופי?" שאל לבסוף, החליט לגמור עם זה, והופתע כמה מעט רגש היה בו. במשך חודשים אחרי הגירושים די היה בשמה כדי לעורר בו תשוקה הרסנית לשכחה מוחלטת. אבל עכשיו הוא הרגיש רק רמז לחרטה על מה שיכול להיות, תזכורת זועפת להיותו כסיל גדול.

טום נראה מופתע לשמע השאלה. "היא בסדר, אני חושב," ענה אגבית. "למה שלא תצלצל אליה ותשאל אותה?"

זה דרש מאמץ אבל אוליבר הצליח לא להיראות המום כפי שהרגיש. "לא נראה לי," אמר וידיו נפלו אל זרועות הכסא שלו כאשר הזדקף במושבו. ואז, כאשר גברת קלמנטס הגיעה עם מגש, הוא הצליח לאזור חיוך למענה. "תודה." הוא בחן את צלחת העוגיות בהתלהבות מעושה. "נראה טוב."

"תודיע לי אם תצטרך עוד משהו," הכריזה האשה המבוגרת יותר בחום. עיניה הבזיקו לרגע לעבר האורח ואוליבר ידע בדיוק מה היא חושבת. גברת קלמנטס היתה טיפוס נאמן ביותר והיא נדהמה וכעסה על בגידתו של אחיו.

"בסדר," ענה טום ובמכוון העלה סומק ורדרד על לחייה. גם הוא היה מודע לרגשותיה של האשה וזו היתה דרכו להזכיר לה שדעתה חשובה לו כשלג דאשתקד.

הדלת נסגרה מאחוריה, אבל אוליבר לא עשה שום ניסיון לגעת במגש התה. אם טום רוצה תה, שיתכבד ויכין לעצמו, חשב, ושוב התרווח בכסאו. "מה אתה רוצה?" שאל באנחה משלימה. "אם זה כסף, אז אתה מבזבז את זמנך. מלבד העובדה שאשתי לשעבר עשתה מאמצים גדולים לרושש אותי, היתה נפילה גדולה בשוק הבתים."

"אל תעמיד פנים שהעסק שלך תלוי בחוזים ביתיים," ענה טום באנרגיה מסוימת. "במקרה אני יודע שזה עתה חתמת על עסקה לעצב מרכז קניות שיבנו ברציף ויקר." הוא הזעיף פנים ותוויו הבהירים איבדו חלק גדול מהמשיכה שלהם. "בכל מקרה, לא אמרתי מילה על כסף, נכון? מאחר שסופי השקיעה את רוב כספי הגירושים שלה במרכז לגינון, הוא הולך מחיל אל חיל." הוא עשה אתנח, כאילו לא היה להוט להמשיך, אבל בסופו של דבר דיבר. "למעשה, זה עתה קניתי שטח קטן הסמוך למרכז ואני מקווה שאוכל למכור חממות בעתיד. בימים אלה זה פריט מבוקש, כפי שאתה ודאי יודע."

"יופי לך."

אוליבר שמח לשמוע שכישוריו העסקיים של אחיו משתלמים. לא היתה לו שום בעיה להריע לו על הצלחותיו. המשתלה של פררה היתה העסק של אביהם לפני שפרש, אבל טום היה היחיד מבין הבנים שחלק את אהבתו לאדמה. מאז שטום השתלט על המרכז, העניין שלו בגינון אפשר לו להכפיל את הרווחים. זה והתרומה של אשתו לשעבר של אוליבר, כמובן.

"אל תתנשא," הפטיר אחיו עכשיו, ונראה ששמע משהו זולת הערכה בקולו של אוליבר. "לא כולנו יכולים להיות גאונים מבחינה אקדמית. לחלק מאתנו יש שאיפות די צנועות."

אוליבר לא מיהר להתווכח אתו. זו היתה קובלנה ידועה והוא לא רצה לחזור לדיון הזה. טום ידע טוב מאוד שהוא לא גאון, ושהוא לא מאוד אקדמי. אבל הוא הצטיין במתמטיקה בבית-הספר ועבודה עם מחשבים היתה בבחינת התקדמות טבעית. העובדה שהתואר שלו במדעי המחשב הוביל לקריירה בהנדסת עיצוב היתה בעיניו טבעית כמו שעבודת אדמה היתה טבעית בשביל אחיו.

"אז," אמר לבסוף, "אם זה לא כסף, מה אתה כן רוצה? אני לא מאמין שבאת הנה רק כדי לשאול מה שלומי."

"למה לא?" תגובתו של טום היתה מהירה וכעוסה. "אתה עדיין אחי, לא? רק בגלל שהיו בינינו בעבר חילוקי דעות – "

"פיתוי אשתי והרס נישואי לא יכולים להיחשב ל'חילוקי דעות'," ענה אוליבר בחריפות.

"אני יודע, אני יודע." טום נראה עצבני עכשיו. "כמו שאמרתי, היו לנו בעיות. אני לא מכחיש את זה. ואני לא מכחיש את האשמה שלי בזה." הוא התנשף. "אבל, לעזאזל, לא הייתי יכול לפתות את סופי אלמלא היא היתה מעוניינת בזה, נכון? אתה היית כל-כך להוט להפוך לשותף בפוקנר. הזנחת את אשתך, אוליבר. תודה בזה."

פיו של אוליבר נקפץ. "אין לי שום כוונה להודות בדבר בפניך, טום. ואם זו דרכך להצטדק – "

"לא." טום שיסע אותו במהירות ונרכן לפנים בכסאו, הבעתו זועפת ומתחננת. "תראה, האם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר אם אני אספר לך ש – שמה שקרה היה בגדר טעות? שזה לא היה צריך להרחיק לכת עד כדי כך?" הוא נשך את שפתו התחתונה. "הייתי כסיל, כסיל אנוכי ויהיר. אתה לא מתחרט על כך כמוני, אני אומר לך."

כסאו של אוליבר הוטח בקיר מאחוריו כאשר קם על רגליו. "אני חושב שכדאי שתלך," אמר ושרירי לסתו חרקו בזעם. ואז השמיע צחוק קצר וחסר שמחה ונענע בראשו בחוסר אמון. "אתה מדהים, אתה יודע את זה? אתה חשבת שתבוא הנה ותגיד לי שעשית טעות – טעות – ושזה ינחם אותי!"

סנטרו של טום התרומם. "חשבתי שאולי," הפטיר בשקט. "כולנו טועים, לא?"

אוליבר נענע שוב בראשו. "לך, טום. לפני ששנינו נגיד דברים שנתחרט עליהם."

טום השח כתפיים אבל לא זע, ואוליבר התבונן בו בעייפות והציץ בשעונו. השעה היתה שלוש וחצי, ראה בפליאה. האם חלפו רק חמש-עשרה דקות מאז שטום הופיע?

הוא פלט נשימה ובחן את דמותו השחוחה של אחיו בספק מסוים. מה עכשיו? תהה. האם הגבר האחר יאלץ אותו להשליך אותו החוצה? הוא מסוגל, אם ירצה, ידע. למרות שטום היה רחב כתפיים ומוצק, הרי שאוליבר היה בכושר טוב ממנו וגבוה ממנו בהרבה.

אבל הוא לא רצה לעשות את זה. המחשבה שיצטרך להשליך את אחיו אל משרדה של גברת קלמנטס ואל המסדרון מעבר לו לא נראתה לו. גם כך הוא התקשה לשאת את אהדת העמיתים שלו כאשר סופי עזבה אותו וכאשר שקע במסעות אלכוהול שהסתיימו בתקופה בבלקסטון אבי. לא היתה לו שום שאיפה להחיות את הזכרונות הללו, או לגרום למישהו לחשוב שזה עדיין כואב מספיק כדי לגרום לו לרצות לפגוע באחיו. למעשה, חשב בהשתאות, הוא לא רצה לפגוע בו. הוא הרגיש רק תיעוב על כך שטום מסוגל לדמיין שהוא כסיל כל-כך גדול שיאמין לשקרים שלו.

"תראה, בקרוב יש לי פגישה," אמר והתחוור לו שכעס לא יעזור לו. מסיבה כלשהי, טום להוט להישאר עד שיגיד את מה שבא להגיד. ואוליבר חשד שהגרוע מכל עוד צפוי לו.

"אני יודע," אמר טום עכשיו. "שמעתי מה שקלמנטס הזקנה אמרה."

"אז אתה ודאי יודע שאינך יכול להישאר כאן," הכריז אוליבר בחריפות. "אני מציע שתלך לפני שתהפוך את עצמך לשוטה גמור."

טום הביט בו בעיניים מאשימות. "אני לא מעניין אותך בכלל, נכון? לא מעניין אותך מה קורה לי?"

"מה קורה לך?" אוליבר בהה בו. "האם בזה מדובר? אתה מצפה שאיכשהו איישר את ההדורים בינינו?"

טום משך בכתפיו. "לא בדיוק."

"אני שמח לשמוע."

טום הזעיף פנים. "אתה כל-כך זחוח. למה לא שמתי לב לזה בעבר? אף-אחד לא מעניין אותך, נכון, אוליבר? אלוהים, לא פלא שסופי היתה כל-כך נואשת לקצת חיבה. היא לא קיבלה אותה מבן-זונה קר כמוך!"

אוליבר הקיף את השולחן שלו וידו התאגרפה כאשר לפת את חולצתו של הגבר האחר ומשך אותו מכסאו לפני שהספיק לעצור בעד עצמו. "אתה – בן-זונה ארור," נהם ואגרופו נסוג כדי לצבור תנופה ולהכות את אחיו. אבל כאשר טום רק עצם את עיניו במקום לנסות ולהתגונן, אוליבר גילה שאינו יכול לעשות את זה. הוא קילל בשקט, נסוג וחזר אל החלונות כשהוא מנסה להתעשת.

בחדר עמדה דממה במשך כמה דקות. אוליבר לא מיהר, מנסה לייצב את נשימתו כשהוא מעביר את ידו על ראשו, סותר את השער הכהה והעבות שנגע בצווארון החולצה שלו מאחור. הוא יישר את מקטורן החליפה האפורה הבהירה שלו, בדק שהעניבה בדיוק במרכז חולצתו הלבנה עם כפתורי הפנינה. ועשה הכל כדי לזכור שהוא הקורבן כאן, לא הגבר הכנוע למראה שישב עדיין, בלי לדבר, על הכסא שלו.

לבסוף אילץ את עצמו להסתובב. השעה היתה כמעט עשרים לארבע והוא ידע שעליו להוציא את טום ממשרדו לפני שסידני אדלר יגיע. אדלר היה פוליטיקאי מקומי שהיה חיוני למתן החוזה לעיצוב המרכז החדש לפוקנר. הוא היה גם חבר קרוב של אנדרו פוקנר, שותפו של אוליבר, ואין ספק שלא יתרשם אם אוליבר יביא למשרד את בעיותיו האישיות.

הוא פלט עוד אנחה, חזר אל השולחן שלו ועמד כמה רגעים כשהוא מתבונן בטום השחוח. ואז אמר בעייפות, "טום, מה אתה רוצה? אני לא יכול להעניק לך מחילה. ואני בספק אם סופי תשמח לדעת שאתה כאן, מדבר אתי."

"זה לא יעניין אותה," אמר טום והוציא מכיסו ממחטה כשהוא עושה הצגה שלמה ממחיטת אפו. "למעשה, אני משער שפשוט הקדמתי אותה. היא רצתה להיחלץ ממערכת היחסים שלנו בדיוק כמוני."

פיו של אוליבר כמעט נפער. "מה?" קרא בחוסר אמון. "האם באת הנה להגיד לי שאתה וסופי נפרדתם?"

"איך לא?" הפטיר טום במחווה אדישה. "בשלב זה היא מתגוררת אצל אמה. כמו שאמרתי קודם, זו היתה טעות נוראה."

 

אוליבר יצא מהמשרד לקראת שש בערב.

אדלר, גילה, התנהג כמו אשה זקנה, והוא בילה לפחות חצי מהזמן בהחלפת רכילות על פקידים מקומיים אחרים. נעשה דיון מועט מאוד בעל אופי תכליתי ואוליבר חשד שלא היה צריך להראות לזקן את בקבוק הסקוץ' ששמר לאורחים. אדלר לגם יותר מכוס אחת של המשקה, ואוליבר הרגיש עכשיו קופצני בגלל כמויות הדיאט קולה ששתה מטעמי נימוס.

המכונית שלו חנתה בחניון התת-קרקעי. פורשה בת שתים-עשרה שנים, מתנה שהעניק אוליבר לעצמו כאשר התחיל לעבוד בפוקנר הנדסה. זה היה גם עצם המותרות היחיד שסירב למכור כאשר סופי עזבה אותו. הבית שחלקו נמכר יחד עם רוב הרכוש שלו. הכרח, בכל מקרה, מאחר שהלופט אליו עבר לא התאים לרוב החפצים.

לפני הגירושים הוא וסופי התגוררו בשכונת מגורים יוקרתית בצפון ניוקאסל. היא לא היתה רחוקה מהמשתלה, שהיתה ממוקמת גם היא בכפר מצפון לעיר, והם התראו לעתים קרובות עם הוריו ואחיו. עם זאת, מאז פרישתו של אביו, הוריו בילו לפחות חצי שנה בחו"ל. הם קנו וילה בדרום ספרד, מקום ממנו הגיעו אבותיו של אביו, והזקן התפאר תמיד בכך שהוא חוזר לשורשיו.

עתה, הזכרונות אודות הוריו העלו במחשבותיו של אוליבר את אחיו. לא היה קל לשכנע אותו לעזוב בשקט, וגם עכשיו אוליבר לא ידע בדיוק מה היתה מטרת הביקור שלו. הוא תהה למה טום ציפה. האם חשב שיהיה מאושר לגלות שטום וסופי נפרדו, עד כדי כך שיסלח לו? זה היה הלך המחשבה הנאיבי ביותר וטום לא היה כל-כך טיפש.

אז למה הוא בא? מה היה המניע שהביאו לעשות את הנסיעה הזו? אוליבר פקפק באם יצליחו לחזור ולהיות חברים. לא אחרי מה שקרה. ואם טום ציפה לתגובה אחרת, הרי שיתאכזב.

לרגע חשב שאולי סופי שלחה אותו. אם נפרדו, כפי שטען, אז אולי היא חשבה שתצליח לעורר את גחלת היחסים שלהם. וזה היה מגוחך באותה מידה. חוץ מזה, הוא מחמיא לעצמו אם הוא מאמין שהיא מבקשת לחדש אתו את הקשר.

בכל מקרה, לא היה לו שום רצון להצית מחדש את מערכת היחסים עם האקסית שלו. יהיה מה שחשבה אשר יהיה, יהיה הפירוש שנתנה לטראומה הרגשית שעבר כאשר עזבה אותו אשר יהיה, הוא כבר התגבר על הכל. וזה מעולם לא היה אך ורק בגלל סופי. הבגידה של אחיו היתה קשה באותה מידה, חשב עכשיו.

עם זאת, הוא נאלץ להסכים להיפגש שוב עם טום. זו היתה הדרך היחידה להוציאו מהמשרד טרם בואו של אדלר. בהתחשב בנטייתו של אדלר לרכילות, טוב עשה אוליבר כאשר הוציא את אחיו מהמשרד ולא סיפק לזקן חומר נוסף למדורת הרכילות שלו.

הם הסכימו להיפגש למחרת בהפסקת הצהרים בקראון בטייפורד. חלפו שנים מאז ביקר אוליבר בפאב, שהיה מרחק קצר בלבד מבית הוריו. למרבה המזל, אמו ואביו היו בחו"ל בתקופה זו, כך שהוא לא יצטרך לערב אותם. הוא ידע שאמו דואגת בגלל ההתנכרות שלו לאחיו, ושהיא היתה עשויה להאמין שהם מיישבים את חילוקי הדעות ביניהם לו ידעה על הפגישות האלה.

בדחף פנה אוליבר בכיוון ההפוך לדירתו שעל המזח. תשוקה לראות את המשתלה הביאה אותו לנהוג צפונה ולצאת מניוקאסל, לנסוע לעבר שדה-התעופה. אבל הוא פנה מערבה לפני השדה, נסע לבלסיי בכביש שהעמיק לתוך השטחים הצפוניים.

למרות שאוליבר נולד באזור, הרי שחלפו שנים מאז שנהנה לערוך את הנסיעה הזו. אבל הנוף היה עתה ספוג טיפות גשם בערבו של חודש מאי, והוא הרגיש תחושה בלתי מוכרת של נעימות.

הוא פנה שמאלה שוב לפני שהגיע לבלסיי ונכנס לכביש כפרי צר עם גדרות גבוהות משני עבריו. שלטים הובילו אל המשתלה מהכביש הראשי והיא היתה במרחק של רבע מייל בלבד בהמשך הדרך, בעיבורי רידסגייט, הכפר הקרוב ביותר לטייפורד עצמה.

המשתלה של פררה נראתה מרשימה מאוד מהדרך. היא בנתה לעצמה שם רציני בשנים האחרונות ואנשים הגיעו ממרחקים כדי להסתובב בין הגינות והחממות. חוץ מצמחים היו שם גם חנות, בית-קפה, חנות פרחים ואזור משחקים לילדים. ולמרות שהשעה היתה כבר אחרי שש בערב, המקום עדיין שגשג.

כמה מכוניות חנו במגרש החניה, ולמרות שלא התכוון לעצור, אוליבר מצא את עצמו עוצר את הפורשה במקום חניה נוח. הוא ישב שם במשך כמה דקות, תופף באצבעותיו על ההגה ותהה מה הוא עושה שם, לכל הרוחות. ואז החליט שלא יוכל לעזוב בלי לספק את סקרנותו באשר למצבו הכלכלי של אחיו. הוא כיבה את המנוע ויצא מתוך המכונית שלו.

הוא ראה אותה בזמן שנעל את הפורשה. היא עמדה ליד אחת החממות, נראה שפיקחה על העמסת שקים של קומפוסט על טנדר שבו התכוונה כנראה לנהוג לאזור אחר באתר.

היא היתה גבוהה, לפחות מטר ושמונים, והוא אמר לעצמו שהגובה שלה הוא זה שמשך את תשומת לבו. אבל עם רגליים ארוכות במכנסי ג'ינס הדוקים ביותר וגוף דקיק אבל מחוטב, קשה היה להתעלם ממנה. וזאת בלי לקחת בחשבון את היופי המאיר והחמים שלה ואת רעמת השער האדמוני-זהוב, שהיה קלוע בצמה אחת ויחידה שהיתה לה השפעה משל עצמה.

אולי עוצמת המבט שלו היא שמשכה את עיניה אליו. עיניים ממוסגרות ריסים ארוכים וכהים הופנו לעברו ולרגע הופיעה על פניה הבעה שואלת. ואז אחד משני הגברים שהעמיסו את הטנדר דיבר אליה והיא הסיטה את מבטה, אבל לא לפני שחיוך של שאלה – הזמנה? – נגע בפיה הנדיב.

אוליבר החליט שהוא מרשה לדמיונו לתעתע בו, הכניס את המפתחות לכיסו וצעד לעבר הגנים. הוא התרחק מהחנות וקיווה שבכך יתרחק מגילוי על ידי העובדים הוותיקים יותר של טום.

עם זאת, לא היה זכר לטום, והוא לא ידע להחליט אם לשמוח או לדאוג. עכשיו כבר לא היה לו תירוץ לא להגיע לפגישה מחר. בעמקי לבו הוא הניח שקיווה שיגלה מה מתרחש בלי לבזבז שעתיים על דיון חסר תכלית.

הוא ניגש אל הצד המרוחק של האתר והבחין בכך שאחיו לא שיקר. כבר עתה החלה עבודת החפירה באדמה הצמודה אל המשתלה. מכונות כבדות עמדו לצד מכשירים אחרים, ובמרחק, מקום בו ניצב ביתו של הבעלים הקודמים, האדמה יושרה.

"זה נראה די מכוער, לא?" הטעים קול צרוד מאחוריו. אוליבר הסתובב במהירות ומצא את הנערה שראה קודם לכן נשענת על הגדר לא רחוק ממנו. מקרוב יותר, אוליבר ראה שעורה בצבע השמנת רך כאפרסק, שאפה ישר ולא שולט מדי בפניה, ושעיניה הרחבות בצבע ירוק מדהים.

הוא התעשת ואמר, "אני מניח שאת צודקת." הוא תחב את ידיו לכיסי מקטורנו וניסה לדלל את מבטו. "אבל כל פרוייקט בניה נראה כך בשלבים הראשונים שלו."

"ואתה צריך לדעת," אמרה והפתיעה אותו. "אתה מהנדס בניה." למראה גבותיו המורמות היא הוסיפה בקלילות, "אני מניחה שאתה אוליבר, אחיו של טום. הוא אמר שאולי נראה אותך היום."

אוליבר התנשם. "באמת?"

"כן. אבל הוא לא אמר שתבוא הנה." היא חייכה וחשפה שורה של שיניים לבנות ושוות. "דרך אגב, שמי גרייס לאוול. אני יודעת שהוא ישמח לראות אותך," המשיכה וחזרה לנושא הקודם. "גברת פררה אמרה שאתם לא ביחסים כבר כמה שנים."

"גברת פררה?" אוליבר הקדיר פנים. הוא לא ידע שסופי עדיין מתכנה בשם זה.

"אמך," הסבירה גרייס, ונראה שחשה במבוכה שלו. "אני מכירה די טוב את ההורים שלך. הם מבלים המון זמן בסן-לואיס."

אוליבר שינה את דעתו המקורית. "את ספרדיה?" שאל בחוסר אמון, אבל היא נענעה בראשה.

"בכלל לא, למרבה הצער. אבי אמריקני, למעשה. אבל הוא עובד בממשלה הבריטית, ולכן ביליתי את רוב חיי באנגליה."

"אני מבין." אוליבר עשה אתנח. "והקשר לסן-לואיס?"

"גם להורים שלי יש וילה בסן-לואיס. האמת היא ששם פגשתי את טום. וככה שכנעתי אותו לתת לי את העבודה הזו."

אוליבר עיכל את הדברים. "ואת אוהבת אותה? את העבודה?"

היא משכה בכתפיה, הזדקפה מהגדר והוא נדהם שוב למראה גובהה. אבל שלא כמו דוגמנית, היא ניחנה בקווים נדיבים יותר, ולמרות העובדה שנראה שאינה לובשת חזיה, הרי ששדיה היו גבוהים ומוצקים –

ומאיפה זה צץ, לעזאזל? תהה והשתיק את המחשבות הללו. הוא מגלה בה עניין רב מדי. לכל הרוחות, חלפו שנים מאז הבחין בשדיה של אשה זרה. העובדה שהיה קר אינה מתרצת זאת. היא ודאי קפואה, החליט, מודע לפסגות הקשות שהזדקרו אל מול חולצת הטריקו הדקיקה שלה. ניכר היה גם שהחום שהרגיש לא נבע מהטמפרטורה בחוץ.

"זה בסדר," אמרה ולקח לו רגע להבין שהיא עונה על השאלה ואינה מתרצת את המבטים האישיים מדי שלו. "אחרי הקולג' חשבתי שאני רוצה להיות מורה, אבל אחרי שש שנים של עבודה בבית-ספר מקיף במרכז העיר החלטתי שאני זקוקה לשינוי אווירה."

אוליבר החווה בידו בהסכמה והם התחילו לחזור לעבר המבנה המרכזי, כשגרייס צועדת לצדו ברגל קלה. הוא פסע וחשב שעליו לשנות את דעתו גם ביחס לגילה. הוא חשב בתחילה שהיא בת עשרים-ושתים או עשרים-ושלוש, אבל עכשיו נראה לו יותר שהיא כבת שלושים שנה.

לא שזה משנה. העובדה שהיתה מבוגרת מכפי שדמיין בתחילה לא שינתה את מצבו. אחרי-הכל, הוא היה בן שלושים-וארבע, עם היסטוריה שאף-אחד לא יכול לקנא בה ועם חברה עכשווית. חוץ מזה, ודאי יש לה חבר. היא היתה מצודדת מכדי שתישאר פנויה למשך זמן רב מדי.

"את עובדת כאן זמן ממושך?" שאל עתה, מייחל שהיה לו תירוץ לא להיכנס לחנות. הוא לא תיקן אותה כאשר הניחה שלא ראה עדיין את אחיו, וזה יהיה מוזר למדי אם טום יופיע פתאום.

"שבעה חודשים, פחות או יותר," אמרה. היא הזעיפה פנים. "במהלכו של אחד החורפים הנוראים ביותר בתולדות ימי עולם! שתי חממות הוצפו. היינו צריכים לבוא לעבודה במגפי וולינגטון."

אוליבר הצליח לחייך קלושות. "הטבלה באש."

"למעשה, במים," הטעימה בהומור. ואז צחקה. "איזו כסילה אני! הטבלות נעשות בדרך כלל במים, לא?"

אוליבר הצטחק ובדיוק עמד לשאול אותה מה דעתה על צפון אנגליה כאשר פניה השתנו. לחייה הוורידו והוא חשב בתחילה עד כמה היא קלילה. אבל קול נשי נוסף אמר את שמו והוא הבליע גניחה והסתובב כדי להביט באשתו לשעבר.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי32 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 69 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של אן מאטר
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il