אהבה ופשעים אחרים

חשבון הבנק של קט מידלדל במהירות מסוכנת והיא חייבת למצוא דירה חדשה לגור בה, לפני שבעלי הבית יעיפו אותה. 
כשהיא מקבלת הזמנה מפתיעה לחתונה מחברתה הטובה ביותר לשעבר, לואיזה העשירה והנבזית, קט מבינה שהחתונה הזו תגרור אותה להוצאות גדולות ומיותרות שלא תוכל לעמוד בהן.

לואיזה עונדת על אצבעה יהלום היסטורי יקר להחריד וקט מחליטה לנצל כישרון סודי לתרגילי נוכלות ולהפוך את החתונה הזו להזדמנות של פעם בחיים. 
היא רותמת למשימה את ג'ייק, ברמן חתיך ומאופק שמכיר בעצמו כמה טריקים לא חוקיים ומצטיין בלהתחזות לבן הזוג המושלם.
יחד הם רוקמים את המזימה המבריקה, כי... כמה כבר יכול להיות קשה לשדוד יהלום?

ספר הביכורים המקסים של פי-ג'יי אליס, שרואה אור בעברית במקביל ליציאתו בעולם, מציג כמה מהדמויות המצחיקות ביותר שתפגשו בעתיד הקרוב. הוא יכבוש כל לב רומנטי בשילוב של מתח עוצר נשימה וסיפור מלא הומור ונשמה, על אנשים שכבר הפסיקו להאמין באהבה ולפתע מגלים שהלב שלהם נשדד.

חלק ראשון

בדיוק כמו אליזבת טיילור

1.

״את הבאה בתור,״ אומרת אישה עם פרמננט דחוס וחתיכות תרד בין השיניים. המשפט הזה הגיע משום מקום ונשמע קצת כמו איום. לְקַט לוקח רגע כדי להבין שהגברת — הדודה של הכלה, היא נזכרת — מתייחסת כנראה לנוכחותה כאן בפלוטו.
״נחזיק אצבעות!״ היא עונה ומחייכת. הלחיים שלה כואבות כמו שרירים מאומצים של ספורטאי.
השולחנות נקראים על שם גרמי השמים. השושבינות ישובות בוונוס, השושבינים במאדים. ג'וני וסוזי והוריהם ממוקמים בכדור הארץ, כי כמו שהוא אמר בשלב הנאומים, היא כל העולם שלו.
מרקורי הוא למשפחה הקרובה, יופיטר לחברים קרובים, שבתאי ונפטון למעגל המורחב של הזוג המאושר. על אורנוס ויתרו, כי באנגלית הוא נשמע כמו ״פי הטבעת שלך״.
אין מספיק אנשים לא משודכים בחתונה הזאת כדי להצדיק את שולחן הפנויים המסורתי, וכך מצאה קט את עצמה נטושה כל הדרך עד פלוטו, במרחק יריקה מהשירותים, בין דודה גלדיס (עם הפרמננט) וגרג, חבר של אבי החתן, שלהוט שכולם ידעו שהפּורְש שחונה בחוץ היא שלו.
עכשיו, כשהיא יושבת ומקשקשת בזמן שסלמון מבושל מדי ושרדונה בטמפרטורת החדר מתערבבים בבטנה, קט מוצאת את עצמה מנהלת במוחה ניתוח של רווח ועלות. מחיר הנסיעה המשולב ברכבת ובמונית אל האתר הכפרי הציורי היה מופקע להחריד, ואף על פי שהשמלה שהיא לובשת נרכשה במחיר מבצע, והיא קנתה את הפריט הזול ביותר ברשימת המתנות של סוזי וג'וני, הכול עדיין יקר יותר ממה שהיא יכולה להרשות לעצמה באמת.
היא לא הייתה צריכה לבוא. היא כמעט לא מכירה פה אנשים, לא קיבלה הזמנה זוגית ועוד לא הספיקה לדבר עם הכלה. אבל היא כבר כאן בכל מקרה, ויודעת שקרוב לוודאי שזו תהיה הפעם האחרונה שתראה את סוזי וג'וני. מהר מאוד הם יעזבו את לונדון, והסיכוי להיתקל בהם במקרה בפאב בסוהו יצטמצם. ואז, שנה מהיום, הם יאמצו כלב או יולידו תינוק — לא משנה מה מהשניים — וחיי החברה שלהם יתחילו להסתובב סביב הליכות ביום ראשון וקפה של בוקר עם הורים או בעלי כלבים אחרים. קט הפסיקה מזמן לעקוב אחרי הפעמים שצפתה בחברים ומכרים שמגיעים לנקודת המפנה הזאת ונעלמים כלא־היו בצד השני.
באמצע שנות העשרים שלה זה לא היה כזה עניין גדול. מעגלי הרווקות שהכירה היו רחבים יותר, וכולן מיהרו למצוא עבודה מושלמת, דירה מושלמת, גבר מושלם. מה שלקח לה זמן להבין, זה שהרבה אנשים עוברים ללונדון רק כדי שיום אחד יוכלו לעזוב אותה. הם ממלאים בה את מכסת הזמן הרצויה להם, מתקדמים בסולם דרגות זה או אחר, ונשארים לגור עם בן או בת הזוג מהתיכון, או עולים על קרוסלה של דייטים עד שהם מוצאים מישהו שהשאיפות שלו מתאימות לשלהם. ואז הם מתכננים בריחה למקום אחר, פרבר מנומנם או כפר מקסים שבו יוכלו (עם הזרקת כסף מצד זוג הורים אחד לפחות) לרכוש את בית החלומות שלהם.
קט כנראה הייתה חולה כשכולם קיבלו את ״הוראות ההפעלה״. היא העבירה את שנות העשרים שלה במנוסה קלילה בין עבודות מזדמנות ובני זוג לא רציניים, והבינה שכולם פועלים לפי לוח זמנים קשוח רק אחרי הודעת האירוסים הרביעית שקיבלה.
היא אפילו לא קרובה במיוחד לסוזי וג'וני. היו לה תמיד חשדות מטרידים בקשר לדעות הפוליטיות של ג'וני, שאושרו היום כשראתה את משפחתו, ואם תהיה כנה עם עצמה, סוזי יכולה להיות צנונית משעממת. אבל קט מרגישה בכל זאת איזו צביטה בלב, כי הם הולכים למקום שהיא לא יכולה לבוא אליו. לכן, כך נדמה לה, היא מגיעה לחתונות. איפה עוד תוכל לראות את הנשים שהחשיבה כחברות שלה?
״אוי, מתוקה שלי,״ מגרגרת גלדיס כמשתתפת בצערה, כשעיניה של קט מתמלאות דמעות ומאיימות להחריב את המסקרה שלה.
״אני תמיד בוכה בחתונות,״ היא אומרת ויוצאת משם.
חדר השירותים ריק, למרבה החסד. קט נועלת את עצמה באחד התאים ומוציאה את בקבוק הוודקה המיניאטורי מהתיק שלה. היא מטה את ראשה לאחור ולוגמת את המשקה כמו מי־פה, לטשטש את טעם הבחילה. בגיל עשרים ותשע היא ללא ספק מבוגרת מדי בשביל להגניב אלכוהול משלה לאירועים, אבל היין בשולחן הספיק לחצי שעה בקושי והמשקאות בבר עולים כסף, אם כי היא די בטוחה שהמשפחות של החתן והכלה לא בדיוק עניות.
ברור, היא חושבת לעצמה, ככה הטחונים בכסף נשארים טחונים. היא מכניסה סוכריית טיק טק לפיה ומרעננת את נגיעת הליפסטיק על שפתיה. תזמינו את כל העולם למלון הכי מפואר מחוץ ללונדון כדי להשוויץ בכמה שאתם מגה־בורגנים, אבל אל תשלמו על שום דבר אלא אם כן אין ברירה. אה, ואף אחד לא יכול לבוא בלי מתנה או מעטפה מפוצצת בכסף.
חתונות הן בעצם הונאה די מוצלחת, כשהיא חושבת על זה. כל המימון ההתחלתי שצריכים באמת, הוא שותף מרצון לפשע. קט סורקת את האולם בדרכה חזרה לפלוטו, ומזהה לפחות שני גברים פנויים למראה: אחד על הבר והשני על רחבת הריקודים, מפזז בצייתנות עם סבתא של ג'וני. היא מדמיינת את עצמה ניגשת לאחד מהם ומציעה לו להתארס, לסחוט מכל מי שהם מכירים רהיטים יקרים ותלושי שי שווים, ואז להתחלק בשלל ולפנות לדרכיהם הנפרדות. אם היא תוכל למצוא מישהו שיידלק על הרעיון, זאת תוכל להיות מערכת היחסים הכי משתלמת שהייתה לה עד היום.
״זה כאב?״ שואל גרג כשהיא חוזרת לשולחן.
״מה כאב? אני נשבעת לך, אם אתה הולך להגיד 'כשנפלת מגן עדן', אני...״
״הנזם באף,״ אומר גרג. ״זה תמיד מסקרן אותי כשאני רואה אנשים עם דברים כאלה.״
״לא ממש,״ היא אומרת. ״כלומר, כן, זה כאב. אבל זה היה כל כך מזמן, שאני בקושי זוכרת.״
״כמו לידה,״ הוא אומר.
״בטח,״ קט מהנהנת לאישור. ״כמו לידה.״
דממה קצרה ומביכה משתררת בחדר בזמן שהדי־ג'יי מארגן מעבר מגושם משיר אחד לשני, ואז האולם שוב מתמלא בקצב של שיר משנות האלפיים המוקדמות.
״למה את לא על הרחבה?״ הוא שואל. ״סייחה צעירה שכמותך לא צריכה לנוח במרעה עם הסוסים הזקנים.״ הוא מטלטל את ראשו לכיוונה של גלדיס, שמקמטת את אפה לנוכח ההשוואה לחיית חווה מתבגרת. קט חשה צביטה של הזדהות. גם היא לא משתגעת על המטאפורה המשולבת, ועדיין המחמאה הגמלונית של גרג מצלצלת באוזניה כמו שפת־אם אחרי שנים בגלות.
״אני מיושנת כזאת,״ היא מסבירה. ״מחכה שמישהו יזמין אותי לרקוד.״
״אם ככה,״ הוא מחייך מאוזן לאוזן ומושיט את ידו, ״התרקדי עימי?״
גרג מבוגר דיו כדי להיות אבא שלה, והעור שלו מבריק כמו זה של חזיר משומן. אבל קט היא רווקה בחתונה, והעיניים שלו לא עזבו אותה מאז שהיא הצטרפה לשולחן. במקרה הגרוע, היא מהרהרת, הוא יזמין אותה לוודקה טוניק.
לקט אין שום דבר בארנק מלבד חפיסה של סוכריות מנטה, שטר מקומט של חמישה פאונד ופלסטר למקרי חירום בנעל. העבודה שלה כפרילנסרית לא מתגמלת במיוחד בזמן האחרון, ושארית כספה הושקעה במתנת החתונה ובשמלת הטורקיז שהיא לובשת, ושחייבים להודות שנראית עליה פיצוץ.
גרג מוביל אותה אל ההמון הרוקד בכף יד לחה, וקט חוששת בפעם השנייה או השלישית היום, שהוא מזיע ומוחט את אפו לא מחמת צינון. השיר מהיר, רטרו, וככל הנראה מתאים לו. הוא מקפץ כמו מיק ג'אגר לעניים בזמן שֶקַט מנסה לעמוד בקצב שלו, ומתנועעת ככל שהשמלה שלה מתירה לה.
״רואה? הכלב הזקן עוד לא מת לגמרי,״ הוא צועק בגאווה.
״לרגע לא הטלתי בכך ספק!״ עונה קט ומפתיעה את עצמה כשהיא צוחקת. היא נזכרת במה שאהבה בחתונות: השתייה, הריקודים, קשקושי הסרק המוחלטים עם אנשים שמעולם לא פגשה לפני כן. היא עדיין יכולה להציל את הערב הזה, היא חושבת. כל עוד הגבר הפאתטי אבל הנעים למדי הזה, מבין שהיא תסתלק משם בגפה ברגע שיידלקו האורות.
כשהמוזיקה נרגעת וויטני יוסטון המנוחה מתחילה לשיר שאין לה כלום, אחיזתו הלחה של גרג מתהדקת על כף ידה של קט, והיא מרשה לעצמה להצטנף לחצי חיבוק משונה.
״אנחנו מתים על השיר הזה,״ הוא אומר. ״אשתי ואני. כלומר, אשתי לשעבר ואני. זה היה השיר שלנו.״
״זה שיר טוב,״ היא מאשרת, לא יודעת מה עוד לומר. הוא נראה מרוצה מהתגובה שלה, והם ממשיכים להתנועע בשתיקה.
קט לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היא רקדה סלואו עם מישהו. מאיך שגרג דורך עליה, נראה לה שגם הוא לא זוכר. היא מניחה קמעה את ראשה על כתפו והם מדשדשים מצד לצד. היא נבוכה מהרעב הפתאומי של גופה למגע פיזי כלשהו אבל הכישוף מתפוגג במהירות, ברגע שידיו החביבות לכאורה של השותף שלה לריקוד, מתחילות לשוטט.
וודקה מיניאטורית או לא, קט מרגישה לפתע פיכחת כמו שופט מחוזי.
״אני צריכה ללכת לשירותים,״ היא אומרת בפתאומיות ומתנתקת ממנו בדיוק לפני סוף השיר.
״נשים ושלפוחיות השתן שלהן,״ אומר גרג ומניד בראשו, משועשע, כאילו זה פתגם עתיק. הוא עושה את דרכו אל הבר, וברגע שהוא מפנה לה את גבו, קט מחפשת את הכלה והחתן כדי להיפרד מהם.
היא מוצאת את סוזי יושבת בשולחן המרכזי, שמלתה מורמת מעל ברכיה, לשה את החלק התחתון של כף רגלה הימנית.
״קט!״ עיניה מתרחבות בהפתעה, ובטנה של קט צונחת בקרבה כשהיא מבינה: סוזי לא ידעה שהיא כאן. אולי אפילו שכחה שהזמינו אותה מלכתחילה.
״רק רציתי להגיד ש...״ אומרת קט, אבל משהו נתפס לה בגרון. מה היא רוצה להגיד בעצם?
שילמתי כמעט מאתיים פאונד כדי להיות פה וחבל שטרחתי.
עברתי הטרדה מינית הרגע כי הושבתם אותי ליד איזה שרץ זקן.
אנחנו לא חברות כבר הרבה זמן, נכון?
״אני הולכת,״ היא אומרת לבסוף.
״כבר?״ שואלת סוזי. ״אבל אפילו לא הספקנו לדבר ו...״
״מזל טוב,״ קוטעת אותה קט. ״אני ממש מאושרת בשבילך.״
זה לא נכון, אבל היא כבר סיפרה שקרים גדולים ומכוערים מאלה. היא אוספת את התיק שלה מהכיסא בפלוטו ומנופפת לשלום לדודה גלדיס, ממהרת לפני שגרג יספיק לחזור, ואז חומקת החוצה מאולם הנשפים אל הלובי של המלון, שם היא מבקשת מפקיד הקבלה להזמין לה מונית.
״בדרך כלל לוקח למוניות עשר דקות להגיע,״ הוא אומר.
״תודה,״ היא אומרת. ״אני אחכה בחוץ.״
גרג יתהה בקרוב איפה הארנק שלו. הוא יבדוק שוב ושוב בכיסים ועל הרצפה שמתחת לפלוטו, ואז יבקש מהדי־ג'יי להודיע שאבד ארנק, ואז קט כבר תהיה רחוקה מכאן. לא שהוא יחשוד אי־פעם שהיא קילפה ממנו את הארנק עמוס השטרות בזמן שהוא חפן לה את התחת. הידיים שלו היו עסוקות מכדי שיבחין מה היא עושה עם הידיים שלה.
קט מחזיקה את הדלת פתוחה לשני מעשנים שחוזרים פנימה.
״יופי של שמלה,״ אומרת אחת מהן.
״תודה,״ עונה קט, והחיוך שלה הפעם אמיתי. ״יש לה כיסים.״