דף הבית > דואט רוגבי
דואט רוגבי /  ג´יין הארווי בריק וסטיוארט רירדון
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 11-2021
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: כ700
ניתן לרכישה גם כבודדים בלתי מנוצח בלתי מנוצח חבר לדוגמה חבר לדוגמה

דואט רוגבי

         
תקציר

תאריך הוצאה לאור: 11-2021
מספר עמודים: כ800

דואט רוגבי מכיל שני ספרים (מומלץ לקרוא את הספרים לפי הסדר):

  1. בלתי מנוצח
  2. חבר לדוגמא

בלתי מנוצח

תאריך הוצאה לאור: 10-2021
מספר עמודים: 413

כאשר העולם שלך נחרב
כאשר אומרים שאתה גמור
כאשר הרוח שלך שבורה
תאמר לעצמך:
אני אקום
אני אחזור
אני אהיה בלתי מנוצח.

ניק רנשאו הוא נער הזהב של הרוגבי האנגלי עד שהוא נפצע, רגע לפני עלייתו לליגת העל. חייו נכנסים לסחרור. הקריירה שלו וכל מה שעבד קשה כדי להשיג נמצאים בסכנה. זנוח ונבגד בידי הקרובים אליו ביותר, ניק נאבק כדי להשיב את חייו למסלולם.

ד”ר אנה סקוט נכנסת לחייו של ניק בנקודת השפל שלו, והיא היחידה שמסוגלת לעזור לו. ניק שב ובונה את חייו, אך לא עובר זמן רב ועברו שב להתנקם, הפעם פוגע לא רק בו, אלא גם בד”ר סקוט.

הקשר בין ניק ואנה מתהדק, אך יותר מדי מכשולים עומדים בדרכם. האם ניק יצליח להגשים את מטרותיו המקצועיות וכן לממש את המשיכה המטורפת שקיימת בינו ובין הרופאה היפה? או שמא הקשר הזה מסובך מדי מכדי להתקיים? כאשר נראה שהאהבה בלתי אפשרית, האם הקשיים יכניעו אותם או שהאהבה תגבר על הכול?

בלתי מנוצח הוא שיתוף פעולה בין סופרת רבי המכר ג’יין הארווי בריק שספרה המצליח אסיר עולם יצא לאור בהוצאת אדל, ובין סטיוארט רירדון, כוכב נבחרת הרוגבי הלאומית של אנגליה לשעבר. הסיפור משלב רומנטיקה ודרמת ספורט מרתקת וסוחפת, ומבוסס על קריירת הספורט המפוארת של רירדון.
רירדון שיחק שש־עשרה שנים בליגת־העל והוביל את קבוצתו לזכייה כפולה בגביע העולם


חבר לדוגמא

תאריך הוצאה לאור: 11-2021
מספר עמודים: 381
סדרה:

איך זה להיות בת זוגו של אחד הגברים היפים ביותר בעולם, שפניו מתנוססות על שעריהם של המגזינים הנחשבים ביותר? ד”ר אנה סקוט עומדת לגלות שזה לא כיף כפי שזה נשמע. בטוחה במערכת היחסים שלהם ובאהבתם, אנה נחושה בדעתה לאפשר לניק למצוא את דרכו בחיים שלאחר הרוגבי, אבל האם ההימור שלה ישתלם בטווח הארוך, או יתגלה כטעות החמורה ביותר שיכלה לעשות?

ניק רנשאו פרש מרוגבי מקצועי והוא רק בן שלושים ושלוש. משועמם ולא יודע מה לעשות בזמנו הפנוי, ניק מחליט ללכת על הצעה שקיבל לדגמן לקמפיין יוקרתי. לא עובר הרבה זמן וניק מגלה שמאחורי החזות הנוצצת של עולם הדוגמנות מסתתר עולם אפל ומסריח. אלה חיים קשים, כמעט בלתי אפשריים כשאתה מנסה לתחזק מערכת יחסים בשלט רחוק. האם ניק יהיה מסוגל לנווט את דרכו במים הסוערים שאליהם נכנס, או שהקריירה החדשה שאימץ הולכת לעלות לו במחיר הגבוה ביותר האפשרי?

חבר לדוגמא הוא שיתוף פעולה בין סופרת רבי המכר ג’יין הארווי בריק שספרה המצליח אסיר עולם, יצא לאור בהוצאת אדל. ובין סטיוארט רירדון, כוכב נבחרת הרוגבי הלאומית של אנגליה לשעבר. הסיפור משלב רומנטיקה ודרמת ספורט מרתקת וסוחפת, ומבוסס על קריירת הספורט המפוארת של רירדון.
רירדון שיחק שש־עשרה שנים בליגת־העל והוביל את קבוצתו לזכייה כפולה בגביע העולם.
הספר הראשון בסדרה, בלתי מנוצח, יצא בהוצאת אדל וכיכב ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם.

פרק ראשון

חלק ראשון

פרולוג
זה משחק מהמם.

זה משחק קשה.

אפילו ביום מוצלח הגוף שלך חבול ופצוע. זה משחק ברוטלי, ספוג בדם ובבוץ.

רואים את הצלקת שעל לחיי? רוגבי.

רואים את הצלקת החותכת את הגבה שלי? רוגבי.

יש לי הרבה צלקות.

יש לי שלוש־עשרה צלקות על כל זרוע מניתוח זעיר־פולשני, עברתי ניתוח בברך, יש צלקות על המצח ועל העורף שלי, וצלקות על מפרקי אצבעותיי. עשו לי תפרים בשני העפעפיים, עברתי ניתוחים בשתי הכתפיים, נשבר לי האף פעמיים והיו לי שברים ספירליים בידיים. שברתי את האצבעות כל־כך הרבה פעמים, שכבר הספקתי לספור. עברתי ניקוי סחוס קרוע מהברך השמאלית שלי, סבלתי שני קרעים מדרגה שנייה ברצועות בכל ברך, נזקקתי לשלושה ניתוחים לתיקון פגיעות בגיד האכילס, ופעם אחת שיניי התחתונות חדרו דרך השפה העליונה. תפרים בפה זה לא כיף. הם מציקים כשאתה מנסה לאכול או לדבר.

אין ברוגבי שום דבר נחמד. אולי זאת הסיבה לכך שאני מת על המשחק.

בחורות אוהבות צלקות? כן, שמעתי גם את זה.

מהניסיון שלי, הן לא הכי מתלהבות להישאר בסביבה כשאתה מחלים. להיות הלוזר שיושב על הספסל זה לא הכי סקסי. להיות הבחור שהקריירה שלו יורדת לביוב... אני ממש לא אטרקטיבי עכשיו.

לבטוח באישה כשאתה בנקודת השפל שלך – זאת הטעות המפגרת, המטופשת ביותר בעולם.

אתם יכולים לחבוט בי, לשבור אותי, לרצוח לי את הלב.

אני אבוא לקחת את מה ששלי, והפעם...

אני הולך לנצח.

 

פרק 1

"משחק אחרון עם החבר'ה שלך," אמר קני בקול רך. "אתה עוזב אותנו מאחור ומעכשיו תהיה גדול מדי עבורנו, השחקנים בליגה השנייה. דברים ישתנו בשבילך – אתה תשכח אותנו."

ניק צחק וטפח לחברו על הגב.

"כאילו אי פעם אוכל לשכוח אותך, קן."

קני לא חייך בתגובה ומשהו הבזיק בעיניו, אבל אז הקפטן קרא להם אל המגרש והם לא דיברו שוב.

השמיים היו בצבע אפור, קודרים ומכוסים בענני סערה כבדים. הייתה זו שעת אחר צהריים אביבית מאוחרת והאוהדים הצטופפו יחד. מחיאות הכפיים היו מהוססות ושורות שלמות של מושבים נותרו מיותמות. רק מעטים נשארו עם הקבוצה למשחק החוץ האחרון של העונה.

ניק הביט לעבר המושבים הריקים ברובם ואכזבה העיבה על ניסיונותיו לשמור על אופטימיות. לא משנה מה, הוא היה נחוש בדעתו לשחק הכי טוב שהוא יכול. אם לקבוצה היה סיכוי לעלות ל'פרמייר' – ליגת העל של הרוגבי – היציעים היו מלאים.

לא היום. לא כאשר הניקוד מזדחל לעבר החלק התחתון של הטבלה אחרי עונה בינונית. אפילו לא במשחק האחרון לעונה.

גשם התחיל לרדת כאשר השופט שרק את שריקת הפתיחה. טיפות כבדות הפכו במהירות את המגרש לביצה. ניק ויתר השחקנים החליקו בבוץ, בגדיהם הרטובים נצמדו לעורם וטפחו עליו.

ניק שנא משחקים כאלה. הוא שיחק בתפקיד הרץ האחורי. מהירותו, זריזותו ועוצמתו זיכו אותו בכינוי 'הטיל' ובזכותם ניצח במשחקים. אבל בימים כאלה הבוץ הכביד עליו ונדבק בגושים כבדים למגפיו ובכל פעם שהשופט הכריז על הפסקה הוא נאלץ להוציא חתיכות בוץ מהחריצים שבסוליות בניסיון לשפר את האחיזה בקרקע.

הקפטן אותת לרכזים לשחק קרוב – פחות טעויות במסירות הקצרות – וניק הניד את ראשו בתסכול, מים נוטפים על פניו המוכתמות בבוץ.

הוא ניגב את עיניו בעזרת חולצתו, חושף את בטנו השטוחה והמוצקה וחלק מחזהו השרירי. הוא הרגיש את קרירות הגשם על עורו הלוהט.

המשחק התנהל עוד יותר לאט עכשיו, כשהכדור נעשה חלקלק, וניק הרגיש את הרפש נדבק לגופו. הרוח המשתוללת צלפה בעיניו טיפות גשם עוקצניות והקור, החריג לעונה, חדר לעצמותיו. בצידו השני של המגרש קני נעץ מבטים בשחקן המקביל מהקבוצה היריבה וככל הנראה אמר דברים שהיו גורמים להרחקתו לו היה נתפס על ידי שופט.

השחקנים התקשו להתעמת עם איתני הטבע וניק איבד את יתרון המהירות שלו. לא כדאי היה לניק להמר על יכולתו לרוץ על המגרש. הסיכוי הכי טוב שלהם היה להשאיר את היריבה צמודה לקו השער.

המשחק היה קשוח. דם ניגר על סנטרו של דניס, חלוץ הכנף השמאלית, שבמהלך היתקלות ברוטאלית שיניו חתכו את שפתו העליונה ודם צבע את חולצתו בשפריצים של אדום־חלודה. הוא חרץ לשון דרך העור הקרוע ועשה פרצוף שטני.

ניק עיוות את פניו בכאב. הוא היה שם, חווה את זה, הייתה לו גם צלקת למזכרת.

דניס עזב את המגרש בעודו מקלל. לא רק שהוא נשך את השפה, הוא נשך גם את לשונו ודיבורו היה מובן בקושי. יתפרו אותו במהלך ההפסקה כדי שיוכל לחזור לשחק במחצית השנייה.

המשחק המשיך. ניק קילל כאשר קני נמחץ בתחתית התל ונקבר תחת ערמה מתנשמת, בועטת ומקללת של אנשים. הפרמדיקים כבר החלו לפתוח את האלונקה, אך אז הלוכד חילץ את הכדור והמשחק המשיך. קני התיישב, נענע את ראשו כמו שור פצוע והתייצב שוב בעמדה. ניק שמח לגלות שהוא לא נפצע וקריאות עידוד נשמעו מהיציע.

סוף־סוף נזרקה זריקה מגושמת לכיוונו של ניק. הוא תפס את הכדור באוויר, לפת את העור החלקלק ורץ לאורך המגרש, מתאמץ לראות דרך חומת הגשם הסמיכה. כשהרגיש שקו השער קרוב, הטיל את גופו קדימה. חבטה עזה טלטלה את עצמותיו כשהתרסק על הקרקע, החליק קדימה והשאיר תלם עמוק באדמה הרטובה.

זה! בשביל זה הוא חי, זה מי שהוא היה. שום דבר לא יכול היה להשתוות לזה. האדרנלין זרם בגופו כאשר נשמעה שריקת השופט.

ניק נעמד, חייך אל חבריו לקבוצה, החליק איתם טפיחות ידיים וחגג איתם את הניקוד שעל לוח התוצאות. הבועט פסע קדימה, ניגב בוץ מעיניו והתכונן לבעיטת ההמרה. הוא התמקד בכדור, העיף מבט אל הקורות ובעט בעיטה מושלמת. חברי הקבוצה כמעט לא נשמו כאשר הכדור פגע בקורה ואז עבר דרך השער. כאשר הזכייה בשתי נקודות נוספות גרמה לאוהדים לעבור לעמידה וקריאות רמות פרצו מהיציע.

ניק מחא כפיים והקלה הציפה את חזהו. התחרות הייתה צמודה וכל נקודה הייתה חשובה.

הוא התנשם בכבדות. גופו, רגליו ומכנסיו היו מכוסים בבוץ ופניו היו מטונפות. הוא ירק בוץ מפיו וכמעט איבד את מגן שיניו במעשה. הוא הניע את הצוואר מצד לצד והתעלם מהכאבים ומהחבורות שבגופו הקרוע.

רוגבי הוא משחק קשה, ברוטאלי, גם כאשר לא מפילים, בועטים, חובטים או נוגחים בך. הוא אהב את זה.

זה היה השער הראשון שלהם במשחק עד כה, ועכשיו הם היו זקוקים לעוד שבע נקודות חיוניות.

בסיום המחצית הם היו בפיגור של תשע־עשרה נקודות והקבוצה איבדה מיקוד במהירות. המאמן הניח להם לשתות ולאכול משהו מתוק כדי לחדש כוחות והקשיב לתלונותיהם למשך דקה לפני שנכנס בהם חזק, הרוק ניתז מפיו ופניו אדומות.

"אתם משחקים שם או חולמים? כמה פעמים איבדתם את הכדור, כמה התקלות חלשות? אתם לא חבורת חובבנים מזוינת! אתם אמורים להיות מקצוענים! קדימה, אתם יכולים לנצח! אם תמשיכו לבעוט את הכדור לכיוון הצד שלהם יהיה להם קשה להבקיע. תרוויחו נקודות על השליטה בכדור, אתם עדיין יכולים לנצח!"

הם היו חייבים להאמין שזה עדיין אפשרי. אף אחד לא נכנע. להיות בצד המפסיד היה עינוי של ממש. נותנים במשחק את הכול, עד הנשימה האחרונה.

אבל השחקנים היו כבדים ועייפים, סחוטים מעונת משחקים ארוכה, מותשים ממזג האוויר הגשום, חבולים, כואבים, רטובים ומכוסים בבוץ.

ניק חרק את שיניו בתסכול. תפקיד הרץ האחורי היה להתקיף, אבל המאמן רצה משחק קצר, בטוח ושקול. זה היה רוגבי, המשחק אמור היה להיות קשוח, תוקפני ומלוכלך.

הוא בחר לשתוק. ויכוחים עם המאמן תמיד עלו ביוקר.

הם חזרו בריצה אל המגרש המוצף וניק שם לב לכך שרוב האוהדים פרשו והלכו הביתה. רק קומץ אנשים נשאר לשבת בגשם בשני קצוות היציעים. ניק ניסה לא לזקוף זאת לרעתם. מזג האוויר היה נוראי והמשחק מדשדש ומרושל. אבל הוא כן זקף זאת לרעתם. השחקנים נתנו את הנשמה, והיכן היו התומכים שלהם? כבר ישבו בטח באיזה פאב וירדו עליהם.

גל של כעס עבר בו, אבל כאשר שב לתפוס עמדה, הוא ניסה להכריח את עצמו לחשוב חיובי ולהתמקד באסטרטגיית המשחק. מוחו היה עייף וכבד כמו כל גופו.

מתוסכל, הוא החליט להשתמש בכעס הפנימי שחש כדי לדרבן את עצמו לזוז מהר יותר. הוא נאבק בבוץ הדביק וכמעט איבד מגף בריצה, דחף את הבוץ בירכיו העבות והדופק הלם באזניו. ואז שחקן מהקבוצה היריבה התבלבל ומסר את הכדור קדימה.

"מסירה לא חוקית!" ניק צעק ונופף בידו.

אך בגלל הגשם השוטף השופט לא ראה את הכדור נמסר קדימה. שחקני הקבוצה של ניק פרצו בשאגות זועמות ושתי הקבוצות התנגשו, גופים הולמים בגופים על הדשא, צבעי המדים מיטשטשים בקרב רווי הבוץ. בנעוריו ניק אולי היה מצטרף לקטטה, אך בגיל עשרים ושש הוא כבר היה מקצוען וידע שאלימות, למרבה הצער, לא פותרת בעיות.

הוא נכנס לסבך האנשים והחל לשלוף אנשים החוצה. מרפק בצלעות היה שכרו על הטרחה.

"חבורת מאוננים!" צעק דארן והסתובב לכיוון השופט, "מסירה לא חוקית, חד משמעי! השופט, באמת! תן לנו הזדמנות! תנסה לשפוט בהגינות!"

השופט המשיך לשרוק בלי להביא הרבה תועלת. חלפו כמה דקות לפני שהושלט סדר. השחקנים החליפו מבטים עוינים, פרצופיהם חבולים ומדממים. ניק ידע שבעוד שעה הם ישבו יחד לשתות בירה. את הראשונה הם ישתו בשקט ואחריה עוד שבע־עשרה בערך, בצהלות רועשות.

אבל באותם רגעים המשחק היה מכוער והאווירה כבדה. התפרצויות כעס התרחשו בכל כמה דקות ואם זה לא הספיק, ניק חטף מגף לרקה במהלך היתקלות.

הוא התיישב באיטיות וניער את הראש כדי לוודא שהוא עדיין מחובר לגוף. אחרי זה נעמד על הרגליים והחווה באגודל מורם שהוא יכול להמשיך לשחק.

עם כאב פועם בראשו ודם מתערבב בבוץ על חולצתו, הוא ניסה להתמקד במהלך ההתקפה. בצד השני של המגרש הוא ראה את טאפטי, הרכז האחורי, על הברכיים. ידיו היו בין רגליו והוא יילל בייסורים.

"הוא עשה לי 'סנאי'!" הוא ייבב, עדיין מקופל בכאב, "נראה לי שהוא תלש לי את הביצים!"

ללא הגנה, האשכים תמיד היו חשופים למחיצה סאדיסטית או למשיכה אכזרית, כפי שניק היטיב לדעת. טוב שהוא לא חטף אצבעות בתחת. גם זה קרה במשחקים. לא לעיתים קרובות, אבל לשחקן אוסטרלי אחד היה מוניטין בגלל זה.

המשחק הופסק ופרמדיקים זינקו למגרש. הם השכיבו את טאפטי, המכווץ עדיין בכאב, על האלונקה, אך הם החליקו על הקרקע הבוצית והפילו אותו. הוא צרח, סירב לקבל מהם עזרה והעדיף לצלוע מהמגרש בעצמו, פניו מעוותות מייסורים.

ניק התכווץ. המשחק היה בלגן ארור. רק מכת ארבה הייתה חסרה עכשיו או זומבים שישוטטו במגרש, כדי שהוא ידע לבטח שזו אפוקליפסה. זה יהיה אירוני אם העולם יגיע אל קיצו בדיוק כאשר הוא עמד לעלות לליגת העל.

למרות הכישלונות של קבוצתו, זאת הייתה העונה הטובה ביותר בקריירה שלו. בלעדיו הקבוצה הייתה צפויה לרדת ליגה, וכולם ידעו את זה. עכשיו ניק עמד לעזוב אותם למען עתיד נוצץ. עם זאת, הוא קיווה שהמשחק האחרון שלו לא יהיה כזה עלוב.

המשחק התחדש, אבל העננים היו כבדים כל־כך, עד שכמעט לא היה אפשר לראות את הכדור. ניק זינק ממקום למקום על גבי המגרש, צעק הוראות, גיבה את קפטן הקבוצה ורדף אחר כל כדור תועה.

כשנותרו דקות אחרונות לשריקת הסיום ניק זינק קדימה, סחט מאמץ אחרון מריאותיו הבוערות, חרק את שיניו ונכנס לכוננות ספיגה כאשר שינה בחדות את כיוון ריצתו בהתאם לזרימת המשחק. לפתע כאב חד פילח את שוק רגלו הימנית. הוא סובב את פניו לאחור כדי לראות מי הבן־זונה שהתקיל אותו. הוא כבר הכין את עצמו להתחמק מהיתקלות, אך לא היה מאחוריו אף אחד.

ריאותיו התכווצו בפחד. במצב קרוב להלם, הוא החל בצליעה איטית. הכאב העמום לא הרפה ודקר בחדות עם כל צעד. דריכה על הרגל הימנית הסבה לו סבל בלתי יתואר.

"שיט," הוא גנח. ואז הפילו אותו לקרקע.

הוא מישש את רגלו הימנית והבין שמשהו לא בסדר. היו לו שתי שניות למסור את הכדור כל עוד הקבוצה הייתה בהתקפה. ואז הוא פנה אל הספסל ואותת שהוא זקוק לפסק זמן. הוא ירד בצליעה מהמגרש בסיוע הצוות הרפואי והמאמן פגש אותו בשולי המגרש.

"מתחת שריר?"

"זה הקרסול שלי. אני לא מסוגל ללכת."

"טוב, לך לפיזיותרפיסט, תראה מה יהיה לו לומר. עשית עבודה טובה היום."

ניק העיף מבט אחרון בחברי הקבוצה. היו להם הרבה משחקים נהדרים יחד, הרבה זיכרונות טובים. הוא הסתובב ופסע בכאב לכיוון המלתחות.

"מה קרה, ניק?" שאל אלן, הפיזיותרפיסט של המועדון ושחקן בדימוס.

"לא יודע. השוק הימנית שלי כואבת משהו פחד, אני פשוט מרגיש כאילו משהו לא בסדר. דבר כזה עוד לא קרה לי."

ניק התיישב על השולחן. אלן חלץ את המגף שלו ובחן את קרסולו, מפעיל לחץ עדין סביב האזור שנראה חבול וכבר התחיל להתנפח. פניו של אלן היו רציניות. לחייו הבשרניות היו נפולות כשל בולדוג ועיניו אדומות ודומעות.

החדר והפיזיותרפיסט הדיפו תערובת ריחנית של משחת 'ויקס', תרסיס לשיכוך כאבים, 'טייגר באלם', ניקוטין וריח גוף – שילוב עז ומוכר.

ניק ניסה לנשום דרך הפה ולהיות קשוח. הוא שאף אוויר בחוזקה כאשר אלן לחץ על האזור הפגוע ודקירת כאב חדה כיווצה את שרירי בטנו. הוא נשען לאחור. גופו התחיל להתקרר ובגדיו הרטובים גרמו לו צמרמורת.

"אני חושב שאתה צריך ללכת לבית החולים, ניק. נראה שפגעת בגיד האכילס." הוא אחז בקרסולו של ניק וסובב את כף רגלו, גורם לו להשתנק. "אתה עדיין יכול להזיז את כף הרגל אז אני מאמין שהוא לא התנתק לחלוטין, כנראה רק קרע. אביא לך משהו בשביל הכאב."

העולם של ניק התהפך ברגע. קרע בגיד האכילס פירושו סוף הקריירה. למה דווקא עכשיו? למה במשחק האחרון, ממש לפני שהוא נכנס לליגת האלופות?

הוא בלע רוק ועצם את עיניו לשנייה, וכשפקח אותן ראה את האיש המבוגר מביט בו בסימפתיה. "אתה בטוח? לא סתם מתחתי שריר?"

אלן הניד בראשו. "מצטער, בחור."

הלכה מסיבת סיום העונה. עד כה תוכניות הפרישה שלו מהמועדון היו בשיא, כולל התוכנית שלו להציע נישואין למולי. עתה הוא לא יוכל לבקש ממנה להינשא לו. עתה כבר לא יהיה לו מה לתת לה. עכשיו התחרבנו כל החיים המזוינים שלו.

הוא תמך בראשו בידיו והרגיש איך הכול נשטף בגל של בוץ ושל חרא; כל התקוות וכל החלומות המטופשים – הכול הלך.

מלא כאב וצער, ניק שלח למולי הודעה שהוא לא יגיע למסיבה. הוא לא כתב מדוע, וידע שמולי תהיה עצבנית מדי מכדי לשאול. זה ייתן לו כמה שעות לראות רופא וגם לבקר שחקן לשעבר מזדקן, שקריירת הרוגבי שלו הייתה מאחוריו.

בצליעה, כשהוא נתמך בדרך ברהיטים, בקירות ובלוקרים, הוא הצליח באיטיות להגיע למלתחות להתרחץ. את הציוד המטונף שלו הוא השליך בסל הכביסה להמשך טיפול בידי אנשי הצוות, ואת מגפיו לקח איתו למקלחת כדי לחסוך זמן. המים החמים היו נפלאים על גופו הדואב והוא שפשף לאט את צלעותיו החבוטות ואת קרסולו הנפוח ותהה אם יזדקק שוב למגפיו.

בוץ ודם התערבבו במים למרגלותיו וניק מישש בעדינות את החתך בגבה שלו. הוא כמעט הגליד, ויותיר עוד צלקת, מזכרת נוספת מהמשחק האלים.

רגשותיו השתוללו בפאניקה, אבל כלפי חוץ פניו לבשו ארשת של השלמה סטואית.

הוא נכנס לטבילה קצרה באמבט הקרח כדי לאפשר למעבר מחום לקור להרגיע את גופו. השינוי המהיר בטמפרטורה האיץ את ההחלמה, ועזר להיאבק בטראומות שנגרמו לרקמות השרירים במהלך המשחק עקב המאמץ הגופני האדיר. אך זה לא הספיק כדי לרפא גיד קרוע. פגישה עם סכין המנתחים הייתה בלתי נמנעת.

הוא עצם את עיניו וסבל בשקט.

שתי דקות של מעבר מקור לחום וחוזר חלילה היו די והותר וכאב הראש שלו הוחמר. הוא חזר למקלחת החמה וניסה לתת לאדים ולחום להרגיע את הכאב ששכן בעצמותיו, במוחו, הכאב שנגרם מלהיות בצד המפסיד, ברכבת ההרים הבלתי פוסקת של הרוגבי. הכאב של להיות גמור, מחוק, אחד שעבר זמנו. שחוק. מכוסח.

מנוצח. שבור.

"גיד האכילס? ברצינות?" קני הביע חמלה, "ביש מזל, חבר."

השחקנים האחרים מלמלו משפטים מנחמים בעודם משאירים עקבות בוציות וטיפות דם על רצפת המלתחה, וניק התחיל להרגיש כאילו הוא מת שם בחוץ. אולי זה בדיוק מה שקרה; אולי רק הרוח שלו ישבה כאן. כמה זה יהיה פאקינג פתטי, לבלות את הנצח בחדר הלבשה מסריח. המחשבה העלתה חיוך עגום על פניו.

אחרי שלבש חולצת טריקו ומכנסי טרנינג, הצליח לנעול רק נעל ספורט אחת. כף רגלו השנייה הייתה נפוחה מדי מכדי להיכנס לנעל, אז הוא רק הכניס את קצות האצבעות והלך ככה.

קני כרך את זרועו סביב כתפיו של ניק ותמך בו בדרך לארוחת הערב שלאחר המשחק. זאת הייתה המסורת. בין שניצחת ובין שהפסדת, היה עליך להאכיל את הקבוצה שדיממה על המגרש. הביקור בבית החולים ייאלץ להידחות, מה גם שלא היה דבר שהם יוכלו לעשות בשבילו באופן מיידי.

במקום זאת, הוא ישב עם חבריו והעמיד פנים שתחושת החורבן לא קרעה חור שחור בחזהו.

שתויים ושבעים, החבר'ה היו רועשים מאוד בדרכם אל האוטובוס הממתין. הנסיעה למועדון ארכה שעתיים ורק כשיגיעו הוא יקבל טיפול רפואי. בליגת העל המצב היה שונה, אבל בליגה השנייה הם היו גרועים מאוד כשזה הגיע לתיקון של מה שהם שברו.

שמונה שנים הוא נתן לקבוצה. שמונה שנים של הצלחות, שמונה שנים של שיברונות לב, בדיוק כמו כל שחקן מקצועי אחר. ניק לא רצה שהקריירה שלו תיגמר.

הכבישים היו עמוסים והגשם לא הפסיק להרעיש על הגג. הגשם היה כבד כל־כך, שניק הרגיש כאילו הם נוסעים מתחת למים. הוא שקע בשינה טרופה והצליח לנמנם למרות שירתם של חבריו השיכורים. בדרך כלל הוא שר איתם את השירים הגסים וצחק מהבדיחות המטופשות, אך הלילה הם הניחו לו וכיבדו את שתיקתו.

האוטובוס קפץ מעל כמה מהמורות מוצפות ובלם בחדות ליד המועדון. ניק התנער משנתו באנקת כאב.

"אתה רוצה שאסיע אותך לבית החולים?"

ניק הביט בחברו, בפניו שנצבעו צהוב חולני בשל אורות הניאון החלשים. הוא הנהן, פניו מעוותות בכאב.

'רוטרהם' היה מועדון ללא גינונים מיותרים. אם היית בהכרה ובמצב אנכי, נסעת לבית החולים בכוחות עצמך.

"תודה, קן. אני חושב שלא הייתי מסוגל לנהוג עכשיו."

קני הנהן. "אבקש מטאפטי ומגאווין להחזיר את הרכב שלך הביתה בדרך למסיבה. אל תדאג."

אבל ניק היה מודאג בכל זאת. הקרסול שלו המשיך להתנפח וכל ניסיון לפסוע עליו ולו צעד אחד שלח כאב מפלח לאורך רגלו. במהלך הנסיעה לבית החולים הפרטי שבו טופלו חברי הקבוצה ניק הצמיד שקית קרח נוטפת לקרסולו וקיווה שזה יעזור. עד כה זה לא הועיל והוא כבר נטל את המינון המרבי המותר של משככי הכאבים. הוא גם שמח שהוא כבר לא היה שחקן בקבוצת החובבים, שכן במצב כזה היה צריך לקבל שירות מביטוח הבריאות הלאומי, בבית חולים ציבורי.

בפעם האחרונה שביקר במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים הקירות היו בצבע זית משעמם ומדכא ועליהם נתלו כרזות ישנות שהזהירו מפני אלימות כלפי חברי הצוות הרפואי. זקן חולה שסבל כנראה משיטיון ניסה ללא הפסקה לפתוח את יציאת החירום ואשתו הקטנה בעלת השיער הלבן לא יכלה לעשות דבר בנדון. נער הקיא על עצמו. זה נראה כמו עוד ליל שבת רגיל.

תודה לאל על הרפואה הפרטית.

קני חנה בחניון שקט מחוץ לבניין חדיש למראה. הוא כרך את זרועו השרירית סביב מותניו של ניק ונשא אותו פנימה כדי לרשום את שמו ואת פרטיו. בבית החולים כבר קיבלו טלפון מהמאמן וציפו לו. ניק התיישב על ספת עור נמוכה וניסה להירגע, מבין שהוא כנראה יישאר כאן זמן מה. הוא הביט בקני. "כדאי שתלך למסיבה. אין סיבה ששנינו ניעדר ממנה."

קני הניד בראשו לשלילה. "לא אשאיר אותך כאן לבד. איזה מן חבר יעשה דבר כזה?"

"אני מעריך את זה, ברצינות, אבל מולי לא ענתה להודעה שלי אז היא כנראה בדרך לשם. היא תצטרך שמישהו יהיה שם כדי לשים עליה עין." ולא ייתן לסיפור להפוך לתוכנית ריאליטי גרועה.

"נהדר," מלמל קני, "אני חושב שאשאר, אם ככה." ניק חרק בשיניו וקני נאנח. הרבה אהבה לא הייתה שם. "בסדר," קני רטן, "אלך לשם. תודיע לי אם תצטרך טרמפ מאוחר יותר."

ניק פטר אותו בתנועת יד. "זה בסדר, אזמין מונית. אני אהיה בסדר."

הוא צפה בקני צועד במסדרון ונראה שמח להשתחרר מהצלילים והריחות של בית החולים. המחשבות של ניק גלשו לכיוון אפל. במקרה הטוב ביותר, הוא לא יוכל לשחק ארבעה חודשים לפחות, וסביר להניח שאפילו הרבה יותר מזה. במקרה הגרוע, הוא לא ישחק שוב לעולם.

כאב ותסכול מילאו אותו. מכל הזמנים האפשריים להיפצע בהם, למה דווקא עכשיו? למה הוא?

הוא היה אמור לצחוק עכשיו, או לבכות? האם לצחוק לנוכח האירוניה בכך שהוא ספג את הפציעה הקשה ביותר בקריירה במשחק האחרון שלו לפני פתיחת העונה הבאה בליגת העל? האם לשמוח על כך שמישהו חשב שהוא טוב מספיק? האם היה אמור ליילל לעבר הירח כמו מרלון ברנדו ולצעוק, 'יכולתי להיות מועמד לאליפות'?!

הוא לא עשה אף אחד מהדברים האלה.

הוא כיבה את הטלפון, עצם את עיניו והקשיב לצליל הקולח של הקריירה שלו נשטפת באסלה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי105 ₪ 85 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של ג’יין הארווי בריק סטויארט רירדון
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 3.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il