סדרת האחים וינסטון 4 - התחכום והגבר עם הזקן

ג'ניפר סילבסטר ידועה ברחבי טנסי כמלכת עוגות הבננה. ג'ניפר, שזכתה בכל פרס אפשרי על העוגות הנפלאות שלה, מככבת ברשתות החברתיות עם השמלות הצהובות, התסרוקות המוקפדות ונעלי העקב הגבוהות, אבל האם זה מה שהיא באמת רוצה? או שאולי עתידה נקבע על ידי הוריה, ולה מעולם לא הייתה אמירה בעניין?

אם יש מישהו שיכול לעזור לה, זה קליטוס וינסטון. כולם חושבים שהוא מוזר ונחבא אל הכלים, אבל ג'ניפר צפתה בו מספיק כדי לדעת שהוא חכם מאוד. נוח לו שכולם חושבים שהוא אדם פשוט, אבל קליטוס הוא הכי מסוכן שיש. כשג'ניפר תופסת את קליטוס במעשה שעלול לסבך אותו בצרות צרורות, היא מחליטה לנצל את המצב לטובתה. היא רוצה דבר מסוים, אבל קליטוס מחליט שמה שג'ניפר באמת צריכה זה להשתחרר משליטתם של הוריה. מה שהוא לא מבין זה שההתערבות שלו בחייה של ג'ניפר הולכת לסבך אותו במשהו הרבה יותר גדול מכפי שהוא אי פעם יכול היה לצפות.

 

התחכום והגבר עם הזקן מאת סופרת רבי המכר פני ריד הוא רומן מקסים על אהבה המתפתחת בין שני אנשים הנחשבים 'עוף מוזר' בקרב כל הסובבים אותם, אך אישיותם הכובשת תשבה גם את הלבבות של הקוראים.

זה הספר הרביעי בסדרת האחים וינסטון. כל ספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר בודד. הסדרה כיכבה בראש רשימות רבי המכר בעולם וזכתה לאהבה גדולה. ונכון ליום הוצאת הספר יש לסדרה 198 אלף דירוגים בגודרידרס.

פרק 1
"הנשמה שאינה רוצה רואה את מה שחבוי, בעוד הנשמה המשתוקקת רואה רק את מה שהיא רוצה."

לאו טסה

ג'ניפר
בכל יום רגיל הייתי מתעוררת ואופה עוגות. אם הייתי חייבת לאפות, העדפתי לא לאפות בכמויות גדולות. זה כמו לגדל ערמת ילדים ולצפות מהם שיחשבו ויתנהגו בדיוק אותו דבר, או לנסות לשחות בכל האגמים במזרח טנסי בעת ובעונה אחת.

העדפתי להתמקד בעוגה אחת בכל פעם כי לכל עוגה ועוגה הייתה אישיות משלה. אם התעלמת מאישיות של עוגה, העוגה הייתה מתעלמת ממך ואז זו תהיה עוגה גסה ומשעממת. בדרך כלל נמנעתי מלהכין עוגות גסות.

בימים אלה נמנעתי מלהכין עוגות, נקודה. אבל אם הייתי חייבת, ידעתי לאפות עוגות מדהימות. כיפיות. עוגות עם חלומות גדולים, כאלה שקשה להתעלם מהן. עוגות מיוחדות.

"סיימת כבר את ההזמנה של נוקסוויל?" אימא שלי קראה מהחדר השני. לא שמעתי אותה נכנסת. הטון שלה היה מבוהל ומן הסתם הבהיל אותי. "אני נשבעת בכבדי העוף המטוגנים של סבתא לילי שאם את שוב מכינה את העוגות אחת בכל פעם, אמלוק את צווארך!"

נבהלתי. כבדי העוף המטוגנים של סבתא לילי לא היו בדיחה. לא רק שהם היו טעימים ומתכון משפחתי שמור היטב כמו רוב המתכונים המשפחתיים הידועים לשמצה שלנו, הם גם היו עלולים לפצוע אם יזרקו אותם חזק מספיק ומתוך כוונה לפגוע.

הנחתי בזהירות את העוגות שהרגע אפיתי וקישטתי בקופסאות. זה נכון, אפיתי עוגות אחת־אחת. האם בגלל זה הייתי צריכה להתעורר באמצע הלילה כדי להתחיל לאפות? כן, האם הייתי צריכה להודות בכך בפני אימא שלי? לא. העדפתי להתעורר מוקדם מאשר למכור לאנשים הטובים של העיר עוגות משעממות.

"אני בדיוק מסיימת פה!" קראתי והתחלתי לסדר במהירות. אם היא תראה את המיקסר הקטן היא תשתגע. הכנסתי את הקערות הקטנות ואת כלי המדידה לארון גבוה בחלק האחורי של המטבח. חזרתי בשביל המיקסר הקטן והרמתי אותו. נקישות נעלי העקב שלה התקרבו וידעתי שאין לי זמן להסתיר אותו, אז הורדתי אותו לרצפה וכיסיתי אותו בסינר שלי. הסתובבתי בדיוק כשאימא הופיעה בפתח.

"תודה לאל."

ידיה היו מונחות על מותניה והיא נראתה מסודרת כהרגלה. שערה הבלונדיני נראה כמו קסדה, ובמובנים רבים הוא היה. האיפור שלה היה מושלם ועבה כמו שכבת ציפוי, אטום כמו מסכת הוקי. ענן של 'שאנל מס' 5', לק וספריי לשיער 'אקווה נט' היו בלתי נפרדים מהמראה הכולל.

היא התאפרה כאילו היה זה נשק וגם שריון.

היא העריכה את מצב המטבח, מתעכבת לרגע ארוך על המיקסר הגדול, שהיה נקי לגמרי.

"איפה כולם? מי ניקה את כל זה?"

"אני." פסעתי מעל המיקסר הקטן בתקווה שהיא לא תשים לב אליו. "שלחתי את הצוות הביתה מוקדם מכיוון שזו הייתה ההזמנה המיוחדת היחידה שקיבלנו."

עיניה זינקו לעיניי ורוגז השתלט על פניה. "מה את לובשת?"

הסתכלתי על עצמי. "אה... אוברול."

"הו, ג'ניפר!" היא אמרה את השם שלי כמו קללה. "אישה מכובדת לא לובשת אוברול."

"ננסי דנביש לובשת אוברול." ננסי דנביש סיפקה לנו את הביצים ואת החלב. התרנגולות והפרות שלה היו מאושרות, לכן סיפקו את הביצים ואת החלב הטובים ביותר. תרנגולות ופרות שמחות משמען עוגות שמחות.

"ננסי דנביש היא חקלאית."

"אבל היא אישה מכובדת."

"על זה אפשר להתווכח," אימא רטנה, "ואלוהים, השיער שלך. והפנים. את יודעת, לפעמים אני תוהה מאיזה כוכב נפלת. אלוהים יודע שאת לא מכאן."

הצמדתי את השפתיים כדי שחלילה לא אומר 'תודה'. ניסיתי כמיטב יכולתי להעמיד פנים שמילים לא יפות היו רק מחמאות שהובעו בטעות, מכיוון שזה פשוט הפך את הכול לנחמד יותר עבור כולם. למשל, אפשר לנסח מחדש את ההערה האחרונה של אימא ל'את כוכבת על־חלל'. ההרגל הזה של התעלמות מעלבונות שימש אותי היטב בחיי. אני בטוחה שזה היה משרת אותי אם הייתי הולכת לבית ספר ציבורי, אבל אימא חינכה אותנו בבית. לדוגמה, כשריאה מאטיס כינתה אותי 'מוזרה יותר מהמבורגר צמחוני' במהלך חזרת מקהלה בכנסייה החלטתי שזו דרכה המיוחדת שלה לומר לי שאני ייחודית. כשטימותי קינג קרא לי פריג'ידית כשהייתי בת חמש־עשרה, הודיתי לו על כך ששיבח את הצניעות שלי. כששניים מעמיתיי הפיינליסטים בתחרות האפייה ביריד אמרו לי שאני חובבנית חסרת כישרון, חייכתי וקיבלתי את ההערות החביבות שלהם כעדות למוסר העבודה שלי.

"הלו? כדור הארץ לג'ניפר. תפסיקי לקטוף כותנה בראש שלך וקדימה!"

"מה?"

אימא הרימה את הטלפון שלה לעברי בתוכחה. "יש לך פגישה בתחנת המשטרה עם שריף ג'יימס."

"באמת?" אלה היו חדשות עבורי.

"נתקלתי בו בחניון של 'פיגלי ויגלי' הבוקר ושאלתי אם הוא והצוות שלו נהנו מהקאפקייקס ששלחנו. מובן שהוא לא יכול היה להפסיק לדבר על כמה הם היו מדהימים. דבר אחד הוביל לאחר והוא הסכים לחזור על זה בסרטון." הנהנתי קלות והגרון שלי התייבש פתאום. ניסיתי לחייך. "מה קרה לפנים שלך? יש לך בעיות עיכול?"

"לא." ניסיתי להעלות חיוך משכנע יותר. "אימא, את יודעת שאני לא אוהבת לצלם את הסרטונים האלה."

"תדברי בקול, ג'ניפר. את שוב מדברת חלש. את יודעת שאני לא אוהבת כשאת מדברת חלש."

הרמתי את הקול. "אני לא אוהבת לצלם את הסרטונים האלה. אני נכנסת ללחץ, והתגובות..."

"אל תקראי את התגובות המרושעות, מותק. תמיד יהיו אנשים מגעילים, שיהיו בריאים." היא התקרבה אליי, הניחה את ידיה על כתפיי וניערה אותי בעדינות. "תתמקדי בעובדה שהמוטל שלנו מצליח מאוד מאז השקנו את קמפיין הפרסום במדיה החברתית בשנה שעברה. תתמקדי בהצלחה של העסק. תתמקדי בכסף שאנחנו מרוויחות. תתמקדי בעובדה שאת מפורסמת ויש לך מעריצים בכל העולם. את כוכבת."

"אבל זו חשיפה גדולה כל־כך, ואנשים בעיר..."

"האנשים בעיר לא חשובים. את ואני נועדנו לדברים גדולים יותר. בחייך, את יודעת שאת נראית טוב בסרטונים האלה והעוקבים שלנו מתים עליהם. המצלמה אוהבת את הפנים שלך, כשאת מתאפרת ולא נראה כמו חקלאית, כמובן. לכי ותחליפי בגדים, מותק, אמרתי לשריף שתהיי שם אחר הצהריים."

"את לא יכולה – "

"ג'ניפר!" האצבעות של אימא התחפרו בזרועותיי והיא עצמה את עיניה לרגע ארוך לפני שדיברה. "את מנסה את הסבלנות שלי, ילדה. את יודעת כמה דברים אני צריכה לעשות היום? אני צריכה להזכיר לך שיש לנו משקיעים שיגיעו לכאן בסוף החודש? אני צריכה אותך, ג'ניפר. את המפתח. אם תאכזבי אותי הכול ייכשל. עכשיו, לאחר שאחיך הלך..."

סנטרה רעד והיא הרימה מבט אל התקרה, דמעות נוצצות בעיניה. מייד נשטפתי חרטה על המצוקה שגרמתי לה. ידעתי איך נאבקה בהתרסות של אחי, ידעתי כמה נפגעה כשאייזיק התרחק מאיתנו. נראה שאבא התגבר על האובדן במהירות, אבל אימא עדיין התאבלה.

היא נשפה ברעד והביטה בעיניי. "בבקשה, ג'ני. בבקשה תעזרי לי. בבקשה, אל תאכזבי אותי."

בלעתי את אחרונת המחאות שלי וחייכתי בפה סגור. האנחה שלה הייתה עטופה בהקלה. היא חפנה את פניי וחייכה אליי חיוך מוקפד. "טוב, לכי להתלבש, תצלמי סרטון שלך עם השריף ולאחר מכן תוכלי לבלות את שארית היום איך שתרצי." מאחורי מסכת האיפור שלה קלטתי את עיניה מתרככות מדאגה. "באיזו שעה קמת? את נראית עייפה."

"אני בסדר."

היא בחנה אותי עוד רגע בעיניים אימהיות לפני שהשעון שלה זמזם. היא הציצה בו, נאנקה ושחררה אותי מאחיזתה. "אני חייבת לענות. לכי לפגוש את השריף. אולי תכתבי מכתב לאחד החברים לעט שלך, או שתתפסי תנומה."

אולי בפעם המיליון בחיי אמרתי, "בסדר, אימא."

אבל היא לא הקשיבה, היא כבר קירבה את הטלפון לאוזן. "הלו? שלום, כן, זו דיאן דונר־סילבסטר. כן, תודה שהתקשרת."

היא יצאה מהמטבח והקול שלה נחלש עם נקישות העקבים שלה. כמו הילדה הטובה שהייתי, עשיתי מה שאמרה לי לעשות.

* * *
אהבתי להסתכל על אנשים. הדברים שאנשים עושים ואומרים כשהם חושבים שאף אחד לא מסתכל באמת מוזרים, אבל בעיקר צפיתי באנשים כי כמעט אף אחד בעיר לא דיבר איתי על שום דבר מלבד עוגות.

"זו מלכת עוגות הבננה!" הכריזה פלו מקלור. היא איישה את דלפק הקבלה בתחנת המשטרה ועיניה בקושי זזו ממסך המחשב כשהתקרבתי. בלי להסתכל עליי או לחכות שאדבר פלו הורתה, "שבי, מהממת, השריף מצפה לך, אבל זה ייקח כמה דקות."

"תודה, מיס מקלור."

עיניה החומות כמו קליפת עץ אורן התקמטו והחיוך המנומס שלה התרחב קצת, מה שאותת ​​לי שהיא שמעה אותי, אבל הייתה עסוקה מדי או לא ממש מעוניינת בשיחת חולין. גרתי בעיירה קטנה וכולם פה הכירו את כולם.

פלו מקלור הייתה אחותו העקשנית של קרטר מקלור, מפקד תחנת הכיבוי. אנשים אמרו שהיא מעולם לא התחתנה למרות כל המחזרים שהיו לה כי היא לא רצתה לוותר על העצמאות שלה. חשדתי שזו לא העצמאות שלה שהיא פחדה לאבד. אחרי שצפיתי בה ובננסי דנביש מעורבות בוויכוח חשאי אבל להוט במצעד יום העצמאות לפני חמש שנים, ההימור שלי היה שפלו נמצאת עמוק בארון.

בכל מקרה, כולם הכירו את כולם, וכולם הכירו אותי. הייתי מלכת עוגות הבננה. אפיתי עוד סוגים של עוגות, אבל הייתי מפורסמת בזכות עוגות הבננה שלי.

פניתי מפלו ומצאתי כיסא פנוי בלובי הקטן. התיישבתי והנחתי על ברכיי את לחם הקישואים העטוף שהבאתי. שילבתי את רגליי בקרסוליים וחיכיתי.

אהבתי את השריף. הוא היה נחמד ואפילו שהיה איש שממעט במילים הוא שאל לשלומי והחיוכים שלו היו אמיתיים ואדיבים. הכנתי לו מאפים בכל פעם שידעתי שניפגש. ביליתי את חמש־עשרה הדקות הבאות בצפייה באנשים והתעלמתי מההתראות של ערוצי המדיה החברתית בטלפון שלי. לא הייתי זו שטיפלה בדפים, אבל בכל זאת קיבלתי את כל ההתראות.

האנה טאוסנד נכנסה בסערה והתווכחה עם פלו על דוח מהירות. כמה רגעים לאחר מכן האחים קינג יצאו מבעד לדלת הגדולה שהובילה למשרדים הראשיים והתלחששו. התקשחתי, מתכוננת לעלבון או להצעה מעצבנת. אף אחד משתי האפשרויות לא קרתה. הם נראו מעורערים ואולי קצת מפוחדים.

למרבה המזל, הם אפילו לא הבחינו בי כשהתקרבו ליציאה, ולא חשבו גם על פלו ועל האנה. לא הופתעתי לראות את האחים קינג בתחנה. כחברים זוטרים ב'מסדר הברזל', מהגדולות והמטרידות ביותר בין כנופיות האופנועים המקומיות, הם תמיד נכנסו ויצאו מהכלא. הם תמיד השמיעו כלפיי הערות מיניות בוטות כשראו אותי לבד, אבל לא באותו יום, כנראה. נשפתי בהקלה.

החזרתי את תשומת הלב שלי להאנה ולפלו. האינטראקציה ביניהן נעשתה ידידותית יותר ככל שהשיחה עברה לעסוק באימה של האנה. היא עברה תאונת דרכים לפני כמה שנים והאנה, אפילו שהייתה אז רק בת שבע־עשרה, טיפלה בה. האנה עבדה מאז בשתי עבודות, כמארחת במסעדת הסטייקים המקומית, ובפייטון מילס. לפני שנתיים היא עזבה את העבודה במפעל כדי להיות חשפנית ב'פינק פוני'.

הטלפון הקווי שעל השולחן צלצל ופלו הרימה אצבע בזמן שקירבה את השפופרת לאוזנה. "רק שנייה, האנה, תני לי לענות. כן?" עיניה של האישה המבוגרת זינקו אליי וממני כשהנהנה ואמרה, "כן, היא כאן."

הזדקפתי על הכיסא כי האנה העיפה בי מבט ואז גלגלה את עיניה. לא האשמתי אותה, באמת שלא. היינו בנות אותו גיל ושרנו יחד במקהלה כשהיינו ילדות. הבנתי את הבוז שלה. כלפי חוץ הייתי מגוחכת: שיער נפוח, בלונדיני ומחומצן, ציפורניים אקריליות תמיד צבועות בוורוד ונעלי עקב גבוהות. אימא נהגה לאפר אותי בדקדקנות מאז הייתי בת שש־עשרה, אולי אפילו קודם לכן, אם סופרים את התחרויות בהן השתתפתי בתור ילדה. הייתי תמיד לבושה בצהוב או בירוק, צבעי ההיכר שלי מאז הייתי בת ארבע, ותמיד לבשתי שמלה עד הברכיים וענדתי פנינים.

היו לי זוג מכנסי ג'ינס אחד ואוברול, אבל כבר מזמן נאסר עליי לצאת מהבית בלבוש אחר מלבד בגדי הכנסייה שלי. אימא אמרה שאני הפנים של העסק ולבוש סתמי מזיק לעסקים. הייתי קריקטורה שטחית של סטריאוטיפ דרומי, אבל הלקוחות שלנו אהבו את זה. הם אפילו שכרו אותי למסיבות. הייתי עומדת מאחורי שולחן הקינוחים ומגישה עוגות בחיוך זוהר ובלחיצת ידיים. אף אחד מעולם לא שם לב לידיים שלי.

"בסדר, אשלח אותה." פלו הנהנה שוב ולאחר שניתקה את השיחה הניפה את ידה לעבר דלת המשרדים הראשיים. "השריף מוכן בשבילך."

"תודה, גברתי."

היא לא הגיבה, רק הפנתה את תשומת ליבה בחזרה להאנה. "ראית את צוות החדשות בבית וינסטון?"

"כן, גברתי, ראיתי," האנה הגיבה. "זה מפני שג'תרו וינסטון התחתן עם כוכבת הקולנוע ההיא."

ג’תרו וינסטון וסיינה דיאז, השחקנית ההוליוודית, נפגשו בתחילת הקיץ והתארסו לפני חודשיים. הוא היה הבכור בין שבעת האחים וינסטון. אחרי ג'תרו הגיע בילי, אחר כך קליטוס, אשלי (הבת היחידה), התאומים בו ודוויין ואז רוסקו. רוסקו היה בגילי, ואם הייתי לומדת בבית הספר, היינו לומדים באותה כיתה.

"ג’תרו כבר התחתן עם הגברת הזאת?"

"עדיין לא." האנה רכנה מעבר לשולחן והנמיכה את קולה. "אבל השמועה היא שהיא כבר בהיריון."

הלב שלי התפתל מקנאה. זה לא שקינאתי בגברת דיאז־וינסטון. בכלל לא. לא היו לי תקוות לגבי ג’תרו, אפילו שהוא נראה לי די נחמד. אבא תמיד אמר שג’תרו הוא מסוג הבחורים שצריך להתרחק מהם, והתכוון לזה שג’תרו לעולם לא יהיה עשיר. אדם נחשב כלום בעיני אבי אם לא היה עשיר או בעל פוטנציאל להיות כזה. האמת היא שקינאתי בסיינה ובג’תרו. אם השמועות היו נכונות, הם היו בדרך להקים משפחה. עמד להיוולד להם תינוק, אדם קטן ומושלם לאהוב ולטפל בו, ולהתכרבל ולחבק.

יותר מכל דבר אחר, זה מה שרציתי. הלכתי אל הדלת, משאירה את שתי הנשים להמשיך בשיחה שלהן בזמן שנאבקתי להכניע את הקנאה שלי. סובבתי את הידית ועברתי אל המשרד האחורי, סורקת את המקום בחיפוש אחר השריף.

היה עמוס היום, הרבה יותר מבדרך כלל. התחנה הייתה הרבה יותר גדולה ממה שאנשים עשויים לצפות מתחנה של עיר קטנה. לשריף הייתה הרבה עבודה וצוות גדול שחלש על העיר ועל שלוש הערים הסמוכות לנו. הצוות האדמיניסטרטיבי התגודד סביב שולחן אחד והתלחשש בדאגה. בדרך כלל רוב השוטרים היו בכבישים בסיורים, אבל לא היום. הייתה במקום אווירה ברורה של המתנה.

"ג'ניפר סילבסטר, תמיד תענוג לראות אותך," אמר השריף כשהלך לקראתי בחיוך ידידותי ואבהי.

"שריף ג'יימס, הבאתי לך לחם קישואים."

"לא היית צריכה," הוא אמר, אבל לקח מידי את התבנית העטופה בנייר כסף. "אימא שלך אמרה משהו על זה שתצלמי אותי אומר משהו על העוגות שלך?"

"כן, אדוני, זה נכון. היא רוצה שאצלם אותך מדבר על הקאפקייקס ששלחנו, אם לא אכפת לך."

"אני מבין. גם את הולכת להצטלם איתי?"

הנדתי את הראש, אפילו שידעתי שאימא רוצה שאצטלם בסרטון. לי הייתה תוכנית אחרת. "לא, אדוני. אקליט הקדמה מאוחר יותר, אבל לא אהיה בצילום איתך עכשיו."

הוא הנהן. "בסדר. נשמע טוב. בואי נלך למשרד שלי, שקט יותר שם."

"או־קיי."

באותו הרגע נפתחה הדלת מאחוריי. הסתובבתי בדיוק כשג'קסון ג'יימס הופיע מאחוריי, הניח את ידיו על מותניי ולחץ.

"סליחה רגע, ג'ן," אמר ג'קסון בקריצה ופסע בין אבא שלו לביני. ג'קסון ג'יימס היה בנם היחיד של שריף ג'יימס ואשתו, ג'נט. הייתה להם גם בת בשם ג'סיקה, שעד לא מזמן לימדה מתמטיקה בבית הספר התיכון שאבא שלי ניהל.

רואים? עיירה קטנה. כולם מכירים את כולם.

ג'קסון הניף מעטפה גדולה בהתרגשות. "יש לנו את זה, המפקד. זה פה."

"זה היה מהיר." העיניים של השריף נדלקו. הוא החליף את לחם הקישואים במעטפה שהחזיק הבן שלו ופתח אותה מהר בזמן שיתר האנשים במשרד התגודדו. צעדתי לאחור, לא רוצה להפריע.

"השופט פייטון זירז את העניינים."

"קיבלנו את הראיות רק הבוקר."

"הוא אמר שהתצלומים ציירו תמונה ברורה והיה לו לכבוד להיות זה שחתום על הצו." ג'קסון נופף במעטפה והחליף חיוכים עם השוטרים האחרים. "אז אני מניח שהשאלה היחידה שנותרה היא מי יקבל את התענוג לעצור את הממזר."

השריף נאנח כאילו לא האמין למה שקרא. "תתקשר לבקש גיבוי ממריוויל לפני שתצא לדרך."

"אני חושב ששישתנו יכולים להתמודד עם אופנוען שדוף אחד," לעג ג'קסון, אבל שמר על טון מכבד. "מלבד זה, דייל ואוונס כבר בדרך." דייל ואוונס היו שני שוטרים נוספים, שלא היו בתחנה באותו הרגע. לפחות, לא ככל שיכולתי לראות.

הבטתי סביב על הנוכחים והלב שלי עצר. חום זחל במעלה החזה שלי והפיל לי את הבטן כשהבחנתי בגבר המזוקן שהיה עסוק בשלו וניסה לתקן איזו מכונה. את הזקן שלו הייתי מזהה בכל מקום. היה זה קליטוס וינסטון, האח השלישי לבית וינסטון.

כרגיל, הוא לא ראה אותי. כשאנשים בעיר ביטלו אותי זה לא הפריע לי במיוחד. מעט מאוד היו ממש קטנוניים, ורוב הקטנוניות באה מבנות שאיתן גדלתי או מהאימהות שלהן. הן היו מורחות חיוכים מזויפים כשראו אותי וגלגלו את עיניהן מאחורי גבי. הייתי רגילה לזה.

קליטוס היה שונה. הוא לא ראה אותי בכלל. זה היה כאילו לא נקלטתי על הרדאר שלו, אפילו לא בליפ. אבל זה היה בסדר מבחינתי. קליטוס היה האיש הכי ערמומי, הכי מניפולטיבי, הכי חזק והכי מסוכן בכל טנסי, אבל אף אחד מלבדי לא הבין את זה. כולם בעיר חשבו שהוא מוזר, אבל לא מזיק, בזמן שהוא סחט אותם לעשות את מה שהוא רוצה ותמיד גרם לאנשים לחשוב שזה היה הרעיון שלהם. ידעתי את זה כי צפיתי הרבה באנשים.

אל תבינו אותי לא נכון, הצפייה בקליטוס לא הייתה מטלה. האם הוא היה חתיך? כן, בהחלט. כמו כל בני וינסטון, הוא נראה מעולה.

הוא לא היה האח המועדף על ידי רוב האנשים מבין האחים האחרים שלו עם הזקנים המסודרים שלהם, המבנה הרזה והמראה הקלאסי שלהם. במבט ראשון עוד היה אפשר להתעלם ממנו, מפני שעם קליטוס היה צורך לחקור מעבר לפני השטח כדי לראות את הפוטנציאל הגלום בו.

הוא היה נמוך וחזק יותר מאחיו, מבנהו עבה ושרירי יותר. היה לו זקן ארוך מספיק כדי לקלוע בו צמה, כמו איזה ויקינגי. שערו החום היה ארוך, מתולתל בחלק מהמקומות וגלי באחרים. הוא בלט לכל הכיוונים כמה קצוות היו בלונדינים בגלל השמש. תלתלים כיסו את אוזניו, אבל לא ממש פגשו את העורף שלו בגלל הסלסול הזה.

זה לא היה נראה כזה מקסים על כל אחד אחר. רק עליו. לפעמים השתעשעתי במחשבה כמה כיף יהיה לאלף את הרעמה הפרועה שלו ולגזום את הזקן שלו, רק קצת. מספיק כדי לחשוף את הגבר החתיך שמתחת לכל הכאוס הזה.

לא פעם תהיתי עד כמה החלק החיצוני המוזנח שלו היה מכוון. אם זה היה מכוון, ברור שזה עבד לו כי אנשים נפלו בפח הזה כל הזמן.

עם זאת, עיניו היו צריכות להסגיר אותו. הן היו צריכות להבהיר לכל מי שבאמת מסתכל שהוא לא מוזר, הוא חכם בטירוף. הן היו ירוקות, אני חושבת. לא הייתי בטוחה כי הוא מעולם לא פגש במבטי וכמעט לא עמד באותו מקום בכל פעם שהייתי בסביבה, והריסים שלו היו עבים בטירוף. הריסים שלו היו יפים כל־כך. אני חושבת שהריסים היפים שלו בלבלו אנשים וגרמו להם להתעלם מהאופן שבו עיניו היו מוארות באינטליגנציה כמעט מעל הטבע.

הוא לא פספס הרבה. והוא הצליח להסוות את המחשבות שלו, לנתב אחרים בצורה לא נכונה, בגלל האופן שבו השתמש בעיניו.

בלי קשר, בזכות האינטליגנציה המטורפת וההטעיה המכוונת, קליטוס וינסטון היה מושך מאוד בעיניי ובהחלט חתיך.

אבל זה לא היה לי חשוב. לא התעניינתי בחתיכים. גם האחים קינג היו חתיכים. זה שמישהו חתיך לא אמר שהוא לא פסיכופת.

ברגעים אלה בתחנת המשטרה פניו של קליטוס הביעו אדישות חביבה, אבל עיניו סיפרו סיפור אחר. היה לי ברור שהוא מחלק את תשומת הלב שלו בין התקהלות השוטרים לבין המכונה שלפניו, מצותת אפילו שנראה לא מודע. בזמן שהתבונן בהם, התבוננתי בו. כמו שסבתי תמיד אמרה, "הכי טוב לשים עין על נחש צפע באסם מלא עכברים."

במיוחד אם אתה עכבר.

"טוב, אני מניח שעדיף שתצאו לדרך," אמר השריף בחוסר רצון, דאגה בקולו. השוטרים החלו לזוז והאוויר היה ספוג ציפייה כשהחליפו ביניהם מבטים נרגשים. סגן השריף כריס ויליאמס הסתובב, פסע ממש מולי ואז נסוג מעט. הוא חייך אליי חיוך גדול.

"שלום, ג'ן. לא ראיתי אותך שם."

הנהנתי ותשומת ליבי חזרה אל קליטוס. הוא לא הסתכל על כריס ועליי, תודה לאל. מתוך סקרנות רכנתי קדימה ולחשתי, "לאן אתם הולכים?"

הוא ניפח את החזה בגאווה. "לא משהו מיוחד, רק לעצור את רייזר, נשיא 'מסדר הברזל' בכבודו ובעצמו."

הזדקפתי. "וואו." אם קליטוס וינסטון היה האיש המסוכן ביותר במזרח טנסי, רייזר סנט קלייר היה השני. ההבדל העיקרי היה שקליטוס השתמש באופן חשאי בכוח שלו בעוד רייזר השוויץ בו בכל הזדמנות. כנשיא מועדון האופנועים 'מסדר הברזל' הוא עבר על החוק כבר שנים ותמיד היה מחוץ להישג יד. זה היה ידוע שהוא רוצח וגם סוחר סמים וביצע הרבה פשעים מלוכלכים אחרים, כל אחד מהם נורא יותר מהקודם.

החיוך של כריס התרחב. "כן, כן, הכלב הגדול."

הכלב הגדול... ובכן, זו הייתה דרך אחת לנסח את זה. כמה מהשוטרים הטו את הראשים לעברי, ונראה היה שרובם היו נרגשים לקראת המעצר. ברגע שהם התפזרו שריף ג'יימס צעד קדימה וחייך אליי חיוך שטוח. הוא עדיין החזיק במעטפה. הדאגה שלו הייתה מובנת לחלוטין. "אתה רוצה לעשות את זה בפעם אחרת?" הצעתי.

"לא, זה בסדר. האמת היא שאני מצפה לזה." הוא פנה אל מריון דיוויס, אחת מהצוות האדמיניסטרטיבי. "מריון, תוכלי לקחת את זה לג'ורג' מהוכחות בשבילי?"

"כן, המפקד." היא הסתכלה על המעטפה הפתוחה ביראת כבוד. השריף היסס לרגע ואז העביר אותה לידיה הממתינות. "בואי איתי." הוא הרים את לחם הקישואים העטוף בנייר כסף מהמקום שבו הבן שלו השאיר אותו ואותת לי להתקדם.

הלכתי בעקבותיו, תוך שאני מעיפה מבטים חשאיים אל קליטוס. תשומת ליבו הייתה נתונה לשריף, ואז למכונת הדואר. ואז למריון דיוויס. ואז שוב לשריף.

הוא זמם משהו, ולא רציתי לדעת מה.

ברגע שהיינו במשרד של השריף הדחקתי את המחשבות על קליטוס המסתורי והכנתי את השריף לצילום. ביימתי את הצילום כדי שאוכל למקם את פניו בצד אחד של הפריים כך שהצופה יראה את התחנה מאחוריו. מבחינה אסתטית הצבת המרואיין בצד אחד הייתה אטרקטיבית יותר מבחינה ויזואלית מאשר להציב אותו בפניו למצלמה.

"או־קיי, אתה מוכן?" חייכתי אליו חיוך מעודד. הוא החזיר לי חיוך ושילב ידיים.

"רגע, מה אני אמור לעשות עם הידיים?"

החיוך שלי התרחב. "תשלב את ידיך בחיקך. בדיוק ככה. זה נראה טבעי."

הוא הנהן ברצינות. התחלתי להקליט. לשריף היה כשרון טבעי מול המצלמה, מה שהיה מפתיע מכיוון שבדרך כלל הוא היה איש שמיעט במילים. לא הייתה לו בעיה לדבר על הקאפקייקס שלי וזה חימם את ליבי.

לאחר שסיימנו נפרדתי מהשריף ופסעתי לעבר היציאה. הוקל לי להבחין שגם קליטוס וינסטון איננו. הוא לא היה איום או משהו, אבל עדיין הלחיץ ​​אותי. אסור לתת לאדם אחד להיות אינטליגנט וחתיך בצורה כזאת מעיקה.

נסעתי משם למכולת, שם אספתי את ארגז הבננות השבועי שלי ולקחתי אותו למאפייה. התחיל להיות מאוחר ונעשיתי עייפה, אז נשאתי את הארגז למחסן של המטבח התעשייתי.

ואז נזכרתי שתקעתי את כלי האפייה הקטנים שלי בארון. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לנקות לפני שאוכל ללכת הביתה ולזחול למיטה, אבל היה לי לא נוח. רגליי כאבו והשמלה שלבשתי הכאיבה לי בצלעות. היה בה מחוך מחטב שגרם לי להיראות יפה, אבל גם שימש מכשיר עינויים.

פשטתי את השמלה, חלצתי את הנעליים, קילפתי את הריסים המלאכותיים, קשרתי על עצמי סינר ושטפתי כלים כשאני לבושה בתחתונים ובחגורת ביריות. רוב בני האדם יחשבו על ניקיון בעירום כמעט מלא כעל התנהגות מוזרה, אבל עשיתי את זה לעיתים די קרובות, כשהייתי לבד אחרי רדת החשיכה או לפני עלות השחר במאפייה.

בדיוק סיימתי לשטוף את הקערות האחרונות כשהטלפון שלי צלצל. זו הייתה אימא. השתמשתי בזרת כדי לענות לשיחה כי ידיי היו רטובות. "היי, אימא. אני בדיוק מסיימת במאפייה."

"את כבר עובדת על הפחזניות למחר?"

נלחמתי בגניחה. שכחתי מההזמנה הגדולה של הבוקר. "לא, עדיין לא. אני... מנסה מתכון חדש." החמצתי פנים על השקר שיצא לי מהפה. לא אהבתי לשקר, זה גרם לי להזיע, כאילו אני הולכת על סלעים ואוכלת פלפל חריף.

"זה טוב. תוכלי לספר לי על זה אחר כך. אני מתקשרת לגבי הסרטון עם השריף."

"כן, אני – "

"טוב, תצטרכי לעשות את זה בשבוע הבא. נראה שקרה משהו גדול בתחנה."

סגרתי את הברז. בכל פעם שאימא אמרה 'משהו גדול' זה אמר שהיא עומדת לרכל. "למה את מתכוונת?"

"אני חושבת שכמה ראיות חשובות נעלמו והשריף זועם. דולי פייטון אמרה לי שהשופט אמר שהוא חתם על צו בשביל האופנוען העלוב ההוא, לייזר או משהו כזה."

"רייזר. רייזר סנט קלייר." הלב שלי קפץ לגרוני.

"זה הוא. האיש הנורא הזה. בכל מקרה, דולי התקשרה לתחנה כדי לברך את השריף ולראות אם הבנים שלו מעוניינים בקינוח טרייפל כדי לחגוג, ומה את חושבת שקרה?"

"אני לא יודעת."

"פלו מקלור התחצפה אליה בטלפון. דולי סוף־סוף תפסה את אחת המזכירות במשרד האחורי, והיא אמרה לה שהראיות נעלמו ושהמקום סוער. טוב, נו, את יודעת..."

אימא שלי עדיין דיברה, אבל הקשבתי בחצי אוזן כי השערות שעל העורף שלי סמרו. ייבשתי את ידיי והקשתי על מסך המגע של הטלפון, נותנת לאימא להמשיך את הסיפור שלה כשהיא על רמקול.

לחצתי על הסרטון שהקלטתי מוקדם יותר באותו היום וגללתי בין הפריימים בלי ללחוץ על 'נגן'. הלב שלי נעצר וכפות ידיי החלו להזיע כשראיתי בדיוק מה קרה לראיות, או יותר נכון מי קרה לראיות.

הקלטתי את הכול.