דף הבית > הונאה
הונאה / אר. סי. סטפנט
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 02-2022
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 295

הונאה

         
תקציר

נטליה

עד שהמוות יפריד בינינו. זה מה שהבטחתי לו, והתכוונתי לכל מילה. ידעתי שהוא לא מושלם, אבל שלמות לא קיימת בשום מקום. הייתי עיוורת. סירבתי לראות את האמת, שהייתה בהירה כמו אור השמש, עד שבן דודו של בעלה של החברה הכי טובה שלי הגיע לביקור. הייז הוא גבר יפה ושבור, בדיוק כמוני, וכשהוא בסביבה אני מצליחה שוב לחייך, אבל אני לא יכולה לאפשר לו להתקרב יותר מדי. כשהסודות של בעלי נחשפים ומאיימים להטביע אותי אני יודעת שרק גבר אחד יוכל לעזור לי, אבל האם הוא יסכים להסתכן בשבילי?

הייז

מהרגע הראשון היא שבתה את ליבי. משהו בנשמה שלה התחבר לשלי. רציתי אותה והייתי מוכן לעשות הכול למענה, אבל היא הייתה נשואה. כמלח לשעבר בחיל הים הבריטי אני מאומן לראות דברים שהיא לא שמה לב אליהם, אבל אני לא אומר מילה. במשך שנים עשיתי הכול כדי לשמור על מרחק ממנה, בדיוק כמו שהיא ביקשה, אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבורנו. היא הייתה זקוקה לעזרה, ואני הייתי היחיד שיכול היה להציל אותה.

הונאה מאת סופרת רבי המכר אר. סי. סטפנס הוא רומן מתח עכשווי ומרתק שבו רב הנסתר על הגלוי. זהו סיפור על כאב, על אובדן ועל הרס, אבל גם על אהבה בלתי אפשרית שמנצחת הכול.

פרק ראשון

1
קיץ 2005
הדופק שלי הלם במהירות והכעס בעבע בתוכי כמו תבשיל רותח כשראיתי את המכונית של בעלי בחניה שלנו.

"שלום!" קראתי מדלת הכניסה. איפה הוא היה, לעזאזל? הוא היה אמור לחזור לפני יומיים ורציתי תשובות.

"אני כאן." קולו הגיע מחדר השינה שלנו. הוא נשמע צרוד מעט, כאילו הערתי אותו משינה. ובכן, לא היה לי אכפת. הוא היה צריך להסביר כמה דברים.

הלכתי ישר לחדר השינה שלנו; קירות הטרה קוטה היו הדבר הראשון שראיתי. נענעתי את ראשי והבטתי בדמות ששכבה על המיטה. מארק היה מכוסה כולו, עד מעל לראשו. החדר היה מבולגן ובגדים מלוכלכים היו מפוזרים על הרצפה. מכנסי הג'ינס שלו היו תלויים על ההדום השחור שלנו, העשוי ברזל יצוק, שם הוא אהב להשאיר אותם בדרך כלל. על הרצפה הייתה ערמה של מה שהנחתי שהיו גרביים מלוכלכים ותחתונים. לעזאזל! ניקיתי הבוקר לפני שיצאתי לעבודה. נכנסתי לחדר ופירורי לכלוך ממרצפות הקרמיקה נדבקו לכפות רגליי. האם הוא הביא איתו חול הביתה? הייתי מבולבלת מאוד.

לא ראיתי אותו שלושה שבועות. בשמונה השנים שאנחנו יחד מעולם לא נפרדנו לזמן רב כל־כך. הוא נסע ללוס אנג'לס, להיות עם אימו שחלתה בסרטן ועברה כריתת שד כפולה. ניסיתי לזכור את זה ברגעים שהרגשתי שאני נהיית בלתי נסבלת. ואז הוא נעלם ליומיים, חזר הביתה ועשה בלגן שהיה עליי לנקות.

"היי, בייבי. התגעגעתי אלייך." הוא כנראה הרגיש שאני עומדת ליד המיטה, מפני שהוא הסיר את השמיכה מעל ראשו וצמצם את עיניו אל מול אור השמש שחדר מבעד לחריצים שבין התריסים.

"אל תקרא לי בייבי. ציפיתי שתחזור שלשום." שילבתי את ידיי. "התקשרתי לטלפון הנייד של אימא שלך במשך יומיים. גם ניסיתי להתקשר לרפאל. אף אחד במשפחה שלך לא עונה לטלפון הארור?"

ברור שאימא שלו ואחיו לא עונים.

הוא התיישב במיטה. "אולי תירגעי? לעזאזל, נט, כולם במשפחה שלי ממש לחוצים."

נשפתי בחדות. "אני יודעת, ואני מרגישה נורא על שלא הייתי שם לתמוך בך, אבל בכנות, זה לא בסדר שאתה פשוט לא מגיע בזמן ולא מתקשר. איפה היית? למה, לעזאזל, לא התקשרת? אתה בסדר? קרה משהו?" הפצצתי אותו בשאלות, ולא נתתי לו אפשרות לענות תוך ניסיון לא מוצלח לרסן את עצביי המרוטים. לפני יומיים הכנתי לו ארוחת ערב לכבוד חזרתו הביתה ואמרתי ללילי, בתנו בת השנתיים, שאבא אמור לחזור הביתה בכל רגע.

עכשיו הוא הגיע ולא יצר קשר כדי להודיע לנו שהוא חי.

הוא הצמיד את אצבעותיו לרקותיו.

"לא נתת לי את מספר הטיסה. לא ידעתי אפילו באיזו חברת תעופה טסת. זה לא בסדר." המשכתי לחכות לתשובה.

"לעזאזל, נט, רק הגעתי מטיסת לילה ארוכה. אימא שלי והמשפחה שלי עברו גיהינום. אני לא צריך את זה עכשיו."

שאפתי כמה שאיפות ארוכות, הכעס בוער בתוכי. לא חשבתי שהתגובה שלי מוגזמת. הייתי קרובה מאוד להתקשר למשטרה ולדווח על נעדר. נשמתי נשימה עמוקה נוספת ונרגעתי כי הוא נראה עצוב כל־כך. שערו הכהה היה פרוע ומתחת לעיניו הכהות היו שקיות שחורות. הוא נראה כאילו לא התגלח כשבוע. אולי עכשיו זה לא הזמן לנזוף בו.

התיישבתי על קצה המיטה. "התגעגעתי אליך." נישקתי אותו על השפתיים. "איך אימא שלך?" התפללתי בשבילה. זה היה מפחיד, מה שהיא עברה, והיא הייתה צעירה כל־כך. הפריע לי שהוא לא התקשר אליי כשהיה בחוף המערבי. בין העבודה לטיפול בלילי ולנוכח אזור הזמן השונה התקשיתי לתפוס את בעלי, אבל לא הקדשתי לכך מחשבה רבה, מפני שהבנתי שהוא עסוק מאוד בלעזור לאימו להתאושש.

"היא אמיצה. הניתוח עבר בהצלחה. עכשיו היא צריכה לעשות פיזיותרפיה ולחזק את הזרועות שלה. היא לא יכולה לעשות הרבה. היא גם צריכה לעבור שישה טיפולי הקרנות," הוא אמר, והבטן שלי התכווצה. כמה נורא. ברור שכרגע זה לא הזמן להוכיח אותו על היעדרותו. הנחתי לזה.

"מתי יגיעו תוצאות המעבדה?" שאלתי. ידעתי שהרופאים הסירו את הגידול, וכעת המשפחה המתינה לשמוע אם הסירו את כולו ואיזה סוג גידול זה היה.

"בערך שלושה שבועות," הוא לחש.

"אני מרגישה נורא על שלא הייתי שם איתך," ראשי נלחץ לחזהו כשחיבקתי אותו. הוא לא ביקש ממני להצטרף לנסיעה, אבל הבנתי שזו תקופה קשה למשפחה שלו ושגם להטיס את כולנו לאל־איי היה יותר ממה שיכולנו להרשות לעצמנו.

"אל תרגישי רע." הוא נישק אותי על המצח.

"מה אני יכולה לעשות?" שאלתי, חסרת אונים. "התפללתי שהיא תהיה בסדר, שהכול יהיה בסדר."

"תודה, נט. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות בשלב הזה," הוא אמר ושפשף את רקותיו.

"אתה צריך משכך כאבים?" שאלתי.

"כן, יש לי כאב ראש."

הלכתי לחדר האמבטיה והבאתי חפיסה של כדורים וכוס מים.

"התכוונתי לקחת את לילי לחוף, וגם את איימי ואת לואיס, אבל אנחנו יכולות להישאר בבית," הצעתי מפני שתיארתי לעצמי שהוא בטח רוצה לבלות קצת זמן עם לילי ואיתי.

"אני מצטער שלא התקשרתי. הייתי צריך. פשוט עברתי כמה... אני לא יודע." הוא נענע את ראשו. "הניתוח של אימא השפיע עליי קשות. אומנם הטיסה שלי הוזמנה לעשרים וחמישה בחודש, אבל החלטתי להישאר עוד כמה ימים באל־איי," הוא הסביר, ואני ניסיתי להסתיר כמה זה כאב שהוא לא התקשר להגיד לי שהוא לא יחזור הביתה בזמן. הכנתי ארוחת ערב גדולה, ולילי ואני חיכינו בהתרגשות להגעתו. בשמונה בערב לילי כבר שפשפה את עיניה. השכבתי אותה לישון ונשארתי ערה עד אחרי חצות, מחכה לבעלי שייכנס מבעד לדלת, אבל הוא לא הגיע. האשמתי את הקליטה הגרועה בחוסר התקשורת בינינו. מארק תמיד היטיב לשמור על קשר. לפעמים הוא התקשר כמה פעמים במהלך היום.

"שאבטל את הנסיעה לחוף? לילי תשתגע כשתראה אותך. היא התגעגעה אליך כל־כך."

מארק הסתובב על צידו.

"מה שלום הקופיפה הקטנה שלי? התגעגעתי אליה." הוא חייך ברכות. "אני רוצה לראות אותה, אבל אני חושב שעדיף שלא תשנו את התוכניות שלכן. אני מותש ויש לי כאב ראש רצחני. אני חייב לישון." ריסיו רפרפו בזמן שהוא דיבר אליי.

התאכזבתי מאוד. הבנתי שהוא מרגיש לא טוב, אבל לא ראינו אותו שלושה שבועות ועכשיו הוא לא רצה אותנו בבית. כאב מילא את חזי.

"בטח, בוודאי." נתתי לו נשיקה מהירה. "נתראה אחר כך. אני שמחה שאתה בבית."

פניתי לחדר הארונות שלנו כדי להחליף את בגדי העבודה, ומחשבותיי הסתחררו מכך שהוא הגיע באיחור של יומיים, התנהג כאילו זה לא עניין גדול ולאחר שחזר הוא גם לא רצה לבלות איתנו.

עבדתי כסייעת במעבדה. זו לא הייתה העדיפות הראשונה שלי, אבל מעולם לא טרחתי לסיים את בית הספר התיכון לאחר שסיימתי את התואר ברווקות. מארק ואני היינו מאוהבים עד מעל הראש. הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים ורצה להתחתן.

השלכתי את בגדי העבודה שלי על הרצפה, ובמקומם לבשתי ביקיני, ג'ינס קצר גזור וגופייה בצבע ורוד בהיר. כשיצאתי מחדר הארונות מארק כבר ישן. מאז האבחנה של אימו לפני כחצי שנה, הוא התחיל להסתגר בעצמו יותר ויותר. רציתי לתמוך בו, אבל הוא נסוג, וזה כאב כי הוא היה האיש שלי ורציתי להיות שלו. הוא גם הפסיק לשכב איתי, וזה היה מוזר. תמיד היו לנו יחסי מין בריאים.

השינויים במצבי הרוח שלו נעשו עניין של שגרה. תמיד הייתי מרכז היקום שלו, וכשלילי נולדה היא חלקה את המקום הזה איתי. כעת נראה כאילו הוא אינו מעוניין באף אחת מאיתנו. לא רציתי להגיד לו על כך דבר כי לא רציתי להיתפס כתלותית בזמן שהוא עבר תקופה קשה.

מיהרתי לעבר הדלת ולקחתי את התיק שארזתי הבוקר. כשהצידנית על כתפי ותיק החיתולים של לילי בידי פתחתי את הדלת. לא רציתי לאחר לאסוף אותה.

השלכתי את התיקים למושב האחורי של ה'הונדה פיילוט' שלי, התיישבתי במושב הנהג ונסעתי במהירות לכיוון הכביש המהיר. המיטב של להקת 'פו פייטרס' התנגן במערכת השמע. חשבתי על מארק. נתתי לו את הכי טוב שהיה לי לתת; נעורים, חיי נישואים ותינוקת. עכשיו טבעתי בנישואים שלנו. הרגשתי לבד כל־כך. לעזאזל! לא היה לי את האומץ לשאול את בעלי למה הוא לא התקשר אליי כדי לומר לי שהוא מאריך את השהייה שלו באל־איי. כאישתו, הוא היה חייב לי את זה. בעוד התסכול שלי נבנה, נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו.

העצבים שלי נרגעו כשנזכרתי באותו יום שמש חמים באל־איי. גרתי עם אימוג'ן, חברתי הטובה, שעוד בבית הספר התיכון כיניתי אותה איימי. שתינו נרשמנו לאוניברסיטת קליפורניה. זה היה אחר צהריים יפהפה בשבת, וגלשנו. הגלים באל־איי היו הרבה יותר טובים מהגלים בבית, בפלורידה, ולכך ניצלנו את כל סופי השבוע החופשיים שלנו. בדיוק יצאתי מהמים, לבושה בחליפת הגלישה שלי והגלשן תחוב תחת זרועי, כשכדור הוטח בראשי.

"אני מצטער, גברת," מארק ניגש אליי, "אנחנו משחקים כדורעף, ולאחי הקטן יש את יכולת הכיוון הגרועה ביותר על פני כדור הארץ." הוא חייך חיוך רחב, ואני גמעתי אותו; עור זית, עיניים כהות מלאות נשמה, שיער כהה וארוך המשוך לאחור. הוא התנשא מעל למטר שבעים ושלושה סנטימטרים שלי. פלג גופו העליון היה צר ושרירי הבטן מסותתים, כתפיו רחבות וחזקות.

התמקדתי ביופי שלו. "זה בסדר. אל תדאג." חייכתי.

"אתה צריך לומר לאחיך שהוא צריך ללמוד לכוון," התערבה איימי.

שכחתי לגמרי שהיא לצידי. בהיתי בה בעיניים פעורות. רציתי שתשתוק. היא חייכה אליי חיוך שובב.

"סליחה, את צודקת לחלוטין," הסכים מארק. הוא נשם נשימה עמוקה והעביר את ידו בשערו. קווצה כהה השתחררה ונפלה על מצחו. "את הבחורה הכי יפה שראיתי בחוף הזה, ואני מגיע לחוף הזה מילדות," אמר.

תחושת חמימות התפשטה בחזה שלי. לידי שמעתי את איימי ממלמלת משהו מתחת לאפה, אבל לא הצלחתי להבין את המילים. אני חושבת שהיא חשבה שהוא 'מסבן' אותי, ושאני קונה את זה. הוא פשוט היה חתיך כל־כך.

"אני בטוחה שאתה אומר את זה להרבה בנות." חייכתי אליו ומצמצתי כנגד השמש. פלרטטתי איתו אף שבדרך כלל לא פלרטטתי. אבל הוא היה פשוט יפהפה.

"בכלל לא," הוא קימט את מצחו. "אני לא נוהג להתחיל עם בנות בחוף הים. אני כאן עם המשפחה שלי. עם שלושת האחים והאחיות שלי. אנחנו באים לחוף הים רק פעם בשנה," אמר.

צחקתי. "למה להגיע לחוף רק פעם בשנה?" שאלתי. כשהייתי בבית הלכתי לחוף הים כמעט מדי יום.

"אחותי מתה כאן, על החוף הזה, לפני שתים־עשרה שנה. אנחנו מגיעים לכאן רק פעם בשנה, ביום השנה למותה. כל האחים שלי. אז כמו שאמרתי, אני לא נוהג להתחיל עם בנות בזמן שאני כאן."

האוויר נשאב מריאותיי. הסתכלתי על איימי ואז שוב עליו.

"סליחה, אני מארק."

מצמצתי בלי לשים לב שהוא הושיט לי את ידו. נשארתי חסרת מילים.

"אני איימי וזו נטליה," איימי דיברה בשבילי. היא ידעה מה גרם לשתיקה שלי.

"נעים להכיר אותך, נטליה." חיוכו הרחב שטף את העצב כמו גל חדש.

"נעים להכיר גם אותך," סוף־סוף דיברתי.

"אני יכול לקבל את מספר הטלפון שלך?" שאל.

לא האמנתי בגורל. חיי היו סדרה של מצבים שהביאו אותי לרגע זה. אנשים החליטו החלטות שהיו להן השלכות, לפחות זה מה שהאמנתי עד אותו יום.

הנהנתי. לא היה לי עט. התנהגתי כאילו חתול בלע את לשוני, ואף על פי שמארק לא ידע למה, איימי ידעה.

"תני לי להביא את הנייד שלי," אמר מארק.

הסתכלתי על שריריו המוצקים כשצעד לעבר שמשייה שכמה בנות ישבו תחתיה. הנחתי שאלו הן אחיותיו. הוא לבש זוג מכנסי גלישה בצבע כחול בהיר שהחמיאו לעורו הכהה. הישבן שלו היה עגול ומוצק, ולא יכולתי להסיט את מבטי מכתפיו הרחבות ומשרירי גבו.

כשהוא חזר מסרתי לו את מספר הטלפון שלי ובזה זה נגמר. האמנתי שהייתה זו יד הגורל מכיוון שאיבדתי את אחי לאוקיינוס. מאט היה גולש בינלאומי תחרותי שמת במהלך תחרות גלישה בהוואי.

לא סיפרתי למארק את הסיפור שלי באותו יום, אבל אחרי שהתחלנו לצאת סיפרתי לו. חלקנו את תחושת האובדן והתחברנו זה לזה. הוא נעשה כל מה שמעולם לא היה לי; אהבה ומשפחה.

אגלי זיעה התגלגלו על גבי לפני שמיזוג האוויר של המכונית החל לפעול. לאחר ארבע שנים של זוגיות וארבע שנות נישואים החלו להופיע סדקים במערכת היחסים שלנו, אבל אני בתמימותי האמנתי שיש בינינו משהו חזק יותר... קשר, משפחתיות, חברות אינטימית. ובאמת כל אלה היו לנו, עד לפני חצי שנה, כשאימו אובחנה כחולת סרטן ונאלצה לעבור כימותרפיה. האמנתי שמארק ואני נשמות תאומות. אני, הילדה שהגיעה מבית שבור, הילדה שהבטיחה שלעולם לא תתחתן. תמיד מצאתי שזה מצחיק. במקום לא להתחתן לעולם, התחתנתי צעירה מאוד. ההורים שלי היו שבורים ולא מתפקדים. היו לי חברים שהוריהם היו מאוהבים באמת, ושמרתי את הזיכרונות האלה במוחי בתקווה שיום אחד אקבל את מה שהיה להם; משפחתיות, אהבה ותמיכה.

בעוד אוויר המזגן הכה בפרצופי וקולה של ביונסה משך אותי ממחשבותיי המעצבנות נכנסתי לחניון הצהרון של לילי דקה לפני ששחררו אותם ותחושת שמחה החלה להתעורר בתוכי.

מקום החניה היחיד שהיה פנוי היה רחוק מאוד מהמרכז, ונאלצתי לצעוד במהירות בחום העז על מנת להגיע בזמן.

"נטליה," שמעתי את קולה של איימי מאחוריי. נראה שחלפתי על פניה כשנחפזתי לא לאחר. הסתובבתי במהירות והבחנתי בבחור יפהפה שעמד לצידה.

"או, היי, סליחה שלא ראיתי אותך." הלכתי לעברם ומעדתי כשהכפכף שלי התקפל בגלל בור קטן באדמה. "לעזאזל." עפתי קדימה, וכמעט נפלתי על הפנים, אבל האיש הלוהט תפס אותי בזרועי וייצב אותי, גופו נצמד לגופי. הבטתי למעלה ומצמצתי אל השמש. בתחילה הבחנתי בעיניו הכחולות, שהיו צלולות ושובבות, ואז מבטי נע גבוה יותר, אל שערו המדהים שקווצותיו, שהיו בצבע הקרמל, נגעו בכתפיו. אנחה רכה חמקה ממני לפני שסגרתי את פי.

"וואו, את בסדר?" הוא שאל. המבטא שלו היה כמו זה של שיי, בעלה של איימי.

התמקדתי בו עוד רגע. לעזאזל, הוא היה חתיך. תסמכו עליי שאעשה מעצמי צחוק. לפעמים אני יכולה להיות כזאת מגושמת.

"זה הייז, בן דודו של שיי. הוא הפתיע אותנו אתמול בלילה," אמרה איימי, וזה הסביר הכול. הייתי יודעת אם לאיימי היו אורחים.

"תענוג לפגוש אותך," אמר ועיניו סרקו את גופי מלמעלה למטה. חום הגוף שלי עלה, קובע גבהים חדשים. המבטא הזה היה בריטי, והוא האיץ את פעימות ליבי.

מצמצתי פעמיים. תחשבי, נטליה... תתחילי לדבר. "נטליה, נעים להכיר אותך." חייכתי. מה, לעזאזל, לא בסדר איתי? הוא נראה צעיר ו... כן, אי אפשר לשכוח את העובדה הקטנה שאני נשואה. הקול הפנימי שלי נזף בי. לעזאזל! תתאפסי על עצמך.

עיניו סרקו במהירות את גופי, צבען הכחול מתכהה.

לעזאזל! בלעתי את הרוק.

חייכתי כמו תלמידת תיכון. מישהו באמת היה צריך להכות אותי בראש.

"הכול מוכן לחוף הים?" שאלה איימי ומשכה אותי ממחשבותיי.

"כן. אני זקוקה נואשות לבילוי בחוף." בטני רקדה, ליבי פרפר וחייכתי בטיפשות.

"גם אני." היא חייכה.

לעזאזל! הילדים! "אנחנו מאחרים בשתי דקות," אמרתי, אבל זו הייתה יותר תזכורת לעצמי.

"תירגעי." איימי הרגיעה אותי. לא אהבתי לאחר ללילי. אימא תמיד איחרה לקחת אותי מבית הספר כי היא עבדה. לפעמים היא שלחה עובד מהמשרד שלה לאסוף אותי, אף שזה לא היה חלק מתיאור התפקיד, כיוון שניהלה משרד פרסום מצליח. בגלל האופן שבו גידלו אותי, אהבתי להגיע בזמן. חסרת נשימה מההליכה הנמרצת שלי באוויר הלח, או אולי לנוכח האורח של איימי, הגעתי לתור וביקשתי מהמורה לקרוא ללילי.

"הייז ישהה כאן למשך כמה שבועות. הוא חי בניו יורק, ולומד שם בקולג'. לפני כן הוא שירת בצי הבריטי והוצב באפגניסטן," הסבירה איימי, שתמיד סיפקה פרטים על כל אחד ועל כל דבר.

"תודה על המידע הזה, בת דודה יקרה." הוא גיחך והביט באיימי, עיניו הכחולות בוהקות ושובבות כמו משב רוח רענן. גובהו היה מטר ותשעים ושניים סנטימטרים לפחות, והוא היה שרירי אך רזה... תפסיקי לבחון אותו! נזפתי בעצמי.

"וואו. אפגניסטן..." עיניי התרחבו. תזכרי לדבר, נטליה, כדי שלא תיראי כאידיוטית טיפשה שבוהה בו.

"השירות היה אינטנסיבי מאוד. אני שמח להיות בחוץ. טיילתי בדרום אמריקה במהלך החופשה. נחמד שיש לך את האפשרות לבחור את יעד הטיול שלך." הוא חייך והעיניים הכחולות כים שלו נצצו.

לילי יצאה מהכיתה עם לואיס, בנה בן השנתיים של איימי. הוא נולד שבוע לפני לילי, והם בילו יחד כמעט כל יום. לא דיברנו על להיות בהיריון באותו זמן. מארק רצה תינוק, אך איימי סיימה את לימודיה ותכננה להמתין עד שתהיה לה עבודה. לואיס היה הפתעה.

לילי עטפה בזרועותיה את רגליי, גורמת לי לאבד את שיווי המשקל.

"לאט." הרגשתי את ידיו של הייז על מותניי, תופס אותי שוב. אלוהים! מה לא בסדר איתי היום?

"תודה." הבטתי בו בחיוך.

"זה בסדר, נטליה." הוא הנהן, אבל לא חייך, אלא רק הביט בי.

"היי, ילדה מתוקה." התכופפתי להרים את לילי, איזנתי אותה על מותני ונתתי לה נשיקה. היא הייתה הסחת הדעת המושלמת, שלה נזקקתי כדי להפסיק לרייר על הייז.

מזווית עיני ראיתי את הייז מרים את לואיס ומשעין אותו על מותנו. "היי, לואיס." הילד חייך. "תן לי כיף."

"שניפגש שם?"

קולה של איימי גרם לי להפנות את מבטי אליה. "אממ?"

"בחוף הים. אנחנו עדיין הולכים לחוף הים?" גבותיה התכווצו כשהביטה בי בסקרנות. החברה הכי טובה שלי הייתה חדת עין, זה בטוח.

"כן, אה... מארק בדיוק חזר הביתה, אבל יש לו כאב ראש רצחני והוא עייף," מלמלתי. "אז כן, אנחנו הולכים לחוף הים."

"במקום הרגיל, ליד המקלחות?"

"כן," עניתי, עדיין חסרת נשימה ומסוחררת וצריכה לסדר את הראש לפני שאעשה צחוק מעצמי. כמעט נפלתי על הבחור. פעמיים.

איימי הנהנה. "נתראה שם." היא חצתה את מגרש החניה, ואני הלכתי עם לילי, שהייתה צמודה למותני, לכיוון רכב השטח שלי.

הנחתי אותה במושב, אך תשומת ליבי הייתה בבירור במקום אחר. "אימא." לילי חייכה ונגעה בפניי, מושכת את תשומת ליבי מהייז החתיך והצעיר. נישקתי את אפה וחגרתי אותה.

"לילי שלי." סגרתי את הדלת. הייז נראה כמו מישהו שהייתי יוצאת איתו בתיכון. אם היה לי טיפוס, הוא היה כזה. האירוניה הייתה שבעלי לא נראה כמו מישהו שהייתי יוצאת איתו לפני כן; עם העור השזוף שלו, עם השיער הכהה ועם עיניו הכהות. חשבתי שזה אמר שהבחורים שהיו לפניו לא היו הטיפוס שלי. מערכת היחסים שלנו שאבה אותי לתוכה מההתחלה.

מצאתי מקום חניה בסמוך לאיימי ויצאתי מרכב השטח שלי.

"לילי נרדמה."

"גם לואיס. שני אפונים בתרמיל."

הייז נעמד ליד המכונית והדופק שלי האיץ. זה לא יכול להיות טוב. ביליתי זמן רב עם איימי. משיכה לבן דודו הצעיר של בעלה הייתה סיבוך לא רצוי, ובכל זאת תהיתי בן כמה הוא. מה? לעזאזל. מוחי נמס. אסור היה לי לחשוב ככה. שישה חודשים ללא סקס והייתי חמה ומוטרדת ממישהו שהוא לא בעלי. נגעלתי מעצמי. לא הייתי טיפוס בוגדני. אבי בגד באימי, ומערכת היחסים שלי איתו לא הייתה אותו הדבר מאז. הייתי צריכה להתאפס.

"בואי נפרוק ונתיישב," היא הציעה.

הייז התקרב לתא המטען ואני הרחתי ניחוח הדרים ואלגום. עצרתי את נשימתי בתקווה שכך קרבתו תשפיע עליי פחות. "תנו לי לפרוק עבורכן."

"תודה." איימי נשפה בעייפות. לאחרונה היא גילתה שהיא בהריון שוב. אהבתי לשמור את העניין בסוד בשלושת החודשים הראשונים, אבל איימי הודיעה לכל החברים שלנו שהיא מצפה כבר ביום שבו גילתה.

"תתקדמו ותבחרו לנו מקום, אני אביא הכול," אמר, וזו לא הייתה הצעה. המבטא התגלגל על לשונו, כבד וסקסי.

"תודה, מתוק, אני זקוקה לעגלה, אין סיכוי שאשא את לואיס רחוק כל־כך בחום הזה," אמרה איימי ושלפה את העגלה מתא המטען.

"אני לא בטוח איך פותחים את זה." הוא צחק כשניסה לפתוח את העגלה.

"כן, כולנו לומדים בשלב מסוים." היא פתחה את העגלה בהינף יד.

נזכרתי בימים שגם אני לא ידעתי איך לפתוח עגלה. פתחתי את העגלה והנחתי את תיק החיתולים על הידית בעוד את תיק החוף ואת הצידנית הנחתי על הקרקע.

"אני אקח גם את הדברים שלך." הוא קרץ לעברי, והבטן שלי בגדה בי והתהפכה.

"או, אני בסדר. אל תדאג." חייכתי, מנסה לעצור את הסומק שהתפשט על לחיי. הפסדתי בקרב הזה.

"נטליה, בבקשה," הוא התעקש. הוא היה ג'נטלמן בבירור.

"או־קיי, תודה." משכתי בכתפיי כאילו אני לא מושפעת ממנו כלל.

"יש רוח נעימה היום," אמרה איימי בזמן שדחפנו לאורך הטיילת את העגלות עם הילדים הישנים, מחפשות אחר מקום לשבת בשעת אחר צהריים מאוחרת.

"כן." הסתכלתי על הים, שואפת את האוויר הצח והמלוח. חוף הים תמיד היה מקום שאהבתי להיות בו, אבל אז הוא הפך להיות המקום שבו אני מרגישה הכי קרובה לאחי המת.

"שם זה טוב?" היא הצביעה.

הנהנתי.

זה הולך להיות קשה, לדחוף את העגלות בחול.

למרות הכפכפים, החול החם שרף את כפות רגליי כשעשינו את דרכנו למקום הישיבה הקרוב ביותר.

"כאן זה טוב," אמרה איימי, ונעצרנו. שתינו הסתובבנו, והיא נופפה להייז. הוא הבחין בנו, אבל לא יכול היה לנופף לנו בחזרה כי ידיו היו מלאות.

התחלתי לצחוק. "אנחנו בהחלט מביאות הרבה דברים." היו לו תיקים תלויים על כל כתף, שמשייה מתחת לכל בית שחי וצידנית בכל יד.

"אהה! הוא בחור חזק. הוא יכול להסתדר עם זה."

"לא הזכרת שיש לך אורחים," אמרתי כל עוד הוא היה מחוץ לטווח שמיעה.

"הוא טייל ורצה לבוא לפלורידה לראות את שיי ולפגוש את לואיס. הוא התקשר אתמול בבוקר והגיע עם רדת הלילה."

הייז הגיע אלינו והעמיד את שתי השמשיות בחול. התחלתי לארגן את הדברים ופרשתי סדין גדול כדי שנוכל לשבת עליו. העמדנו את העגלות מתחת לשמשיות כך שהילדים יהיו מוגנים מהשמש, ואז לקחתי בקבוק מים קרים מהצידנית ולגמתי ממנו.

"תתכבדו," אמרתי לאיימי ולהייז. "יש גם פירות וכמה כריכים."

"תודה," הם ענו יחד, ואיימי העבירה לו בקבוק מים. מראה הוורידים בצווארו, זזים עם הגרוגרת שלו, גרם לליבי לרטוט. אני לא יודעת מה לא בסדר איתי. בעלי היה גבר נאה. הוא התאמן וגופו היה שרירי. הייתי רגילה שנשים בחנו אותו. אני בטח כועסת על מארק או משהו. זה כל מה שזה. כעסתי על שהוא לא יצר עימי קשר ועדכן אותי שהוא נשאר באל־איי למשך כמה ימים נוספים. נפנפתי את המחשבה.

לילי ולואיס היו רגילים לישון בחוף הים כי איימי ואני אהבנו לבלות כאן. גדלנו יחד באותה שכונה, ונפגשנו בחוף. בזמן שמאט גלש אנחנו צפינו בו ובילינו יחד. שתינו חזרנו לפלורידה לאחר שסיימנו את הלימודים באוניברסיטת קליפורניה. איימי המשיכה ללימודי תואר שני כאן ונהייתה רוקחת. אני התחתנתי עם מארק והתחלתי לעבוד. התוכנית המקורית שלי הייתה להיות וטרינרית כמו אבא שלי כיוון שתמיד אהבתי בעלי חיים. הסתכלתי עליו ביראת כבוד על כך שבחר לטפל בבעלי חיים לפרנסתו. זמן האיכות היחיד שביליתי עם אבי היה כשהתחננתי בפניו שייקח אותי איתו לעבודה. כשהוריי התגרשו בשנה האחרונה ללימודי בבית הספר התיכון, הפסקתי ללכת לבית החולים לחיות שבבעלותו מפני שהוא יצא עם העוזרת שלו, שאיתה בגד באימא שלי, ולא רציתי לבלות עם האישה שהאשמתי בפירוק המשפחה שלי. במקום זאת, התנדבתי במקלט לבעלי חיים. זה היה מספק באותה מידה, ולא הייתי צריכה להתמודד עם אבי הבוגדני.

הורדתי את הגופייה ואת המכנסיים הקצרים וצעדתי ישר למים. לאחר בילוי של יום שלם במעבדה השחייה הקלה על המתח שאחז בי. איימי הייתה בהיריון טרי והעדיפה להישאר בצל ולקרוא מכיוון שהאנרגיות שלה היו נמוכות ובחילות הבוקר הגיעו מוקדם יותר הפעם. אני, לעומת זאת, נזקקתי למנת מי המלח היומית שלי.

"חכי רגע," היא עצרה אותי.

"כן."

"מה קורה עם מארק?" היא לחשה. הפניתי את מבטי וראיתי את הייז, שוכב על מגבת שפרש על החול ומשתזף.

"למה את מתכוונת?" שאלתי בידיעה שזה מטופש לנסות ולהסיט אותה מהחקירה.

"ציפית לו שלשום. איפה הוא היה? למה הוא לא התקשר?" היא עדיין לחשה, תודה לאל. לא רציתי שבן דודה החתיך ישמע על הבעיות שלי.

"הוא אמר שהוא נשאר יומיים נוספים באל־איי. הוא נראה ממש מוטרד ועייף. לא רציתי ללחוץ עליו," הסברתי. איימי הנהנה, מקבלת את התשובה שלי. ידעתי שהיא מתנהגת בנימוס. זה היה יותר ממוזר שמארק לא רצה שלילי ואני נהיה בסביבתו לאחר שהוא נעדר מהבית במשך שלושה שבועות. הרגשתי כאילו הוא נעדר עידנים, אבל ברור שהוא לא הרגיש כמוני. זה, בשילוב העובדה שלא קיימנו יחסי מין כבר שישה חודשים, גרם לי להרגיש זוועה. לא סיפרתי לאיימי על היעדר הסקס, זה הרגיש לי אינטימי מדי, אישי, והייתי נבוכה. נענעתי את ראשי. באתי לכאן כדי להירגע ולא כדי לחפור עמוק יותר בבעיותיי.

"זה בסדר שאצא לשחייה קצרה?" שאלתי את איימי. היא ידעה כמה אני אוהבת לשחות במעגלים כנגד הגאות.

"לכי, אני עם הילדים." היא נפנפה אותי.

מי האוקיינוס הקרירים היו נעימים כשבאו במגע עם עורי הלוהט. הלכתי באיטיות, מחפשת מדוזות. הדגל בחוף הים היה ירוק, והמשמעות הייתה שהכול היה רגוע עם מינימום יצורי־ים, לכן התקדמתי עמוק יותר והכנסתי את ראשי למים. עיניי היו עצומות מתחת למים, וכשיצאתי לשאוף אוויר ראיתי את הייז שוחה לפניי, חיוך על פניו. ניסיתי לא להסתכל על חזהו הרחב, על כתפיו הרחבות או על המים הזולגים על עורו. ניסיתי להמנע מלהשאיר את מבטי ממוקד בעיניו, באופן שבו תלתלי הקרמל החליקו אחורה מפניו וחשפו את לסתו החזקה, באפו הלא מושלם ובשפתיו המלאות, אבל התמהמהתי בזמן שגמעתי כל סנטימטר ממנו. הייתי אסירת תודה על כך שגופי שקוע במים. הייתי בכושר, אבל היו כמה סימני מתיחה לאורך ירכיי שלא היה לי אכפת שיישארו מחוץ לטווח הראייה.

"את שוחה כמו דג," אמר.

"אני אוהבת את האוקיינוס." זרחתי. "אני שוחה בו כל חיי." הברשתי את שערי הרטוב מפניי והקפדתי שגופי יישאר מתחת למים.

"זה בטח נחמד. במקום שבו גדלתי לא היו לנו חופים."

"אנגליה, נכון?"

"כן, בברייטסייד, זה חלק משפילד. יש לנו הרבה מאוד גבעות ונהרות, אבל אין אוקיינוס," הוא הסביר.

"תמיד רציתי לטוס. כלומר, ללונדון לפחות."

הוא מצמץ אל השמש, עיניו הכחולות מתמזגות בצבע המים. "למה לא? טסת, אני מתכוון," שאל.

שפתיי התכווצו. "אממ, אני לא באמת יודעת. התחתנתי צעירה ומייד התחלתי לעבוד. לא היה לי זמן לזה." סובבתי את ידיי במים, יוצרת גלים סביב גופי. וכשהייתי צעירה יותר הוריי טסו אך השאירו את מאט ואותי בבית.

"גם אני לא טסתי הרבה כנער. נסעתי לבליז, להכשרה של הצי המלכותי." הוא כיווץ את שפתיו כשאמר את המילים הצי המלכותי. "אני שמח שקיבלתי את ההזדמנות לבקר בדרום אמריקה כתייר. זה היה די מדהים."

"איימי אמרה שהוצבת באפגניסטן?" שאלתי ואז הרהרתי בדבריי. חיילים אמריקאים שהיו מוצבים באפגניסטן ובאיראן סיפרו סיפורי זוועות.

"כן," אמר ובזה סיים. הבנתי שלא לשאול שאלות נוספות על הנושא.

"ספר לי על החוויות שלך. אני אוהבת לשמוע על טיולים כי אני לא יוצאת אליהם." חייכתי בתקווה למשוך אותו מהמחשבות הרעות שאולי חלפו בראשו בעקבות השאלה המטופשת שלי.

הוא נעץ בי מבט מוזר ואז גיחך. "בסדר. אני מבין. את רוצה לחיות דרכי בעקיפין."

"הא, כן, משהו כזה." צחקקתי. הייז היה מקסים.

"בדיוק חזרתי מברזיל, מקוסטה ריקה ומצ'ילה. בברזיל יש את החופים המופלאים ביותר. שם למדתי לגלוש גם בגלשן רוח," הוא אמר ועיניו נצצו.

"אני אוהבת לגלוש. בטח הגלים שם היו טובים."

"לא היה לי הרבה למה להשוות, אבל זה היה די מדהים." הוא חייך ותלתל רטוב נפל על פניו. "את גולשת?" גבותיו התכווצו.

"אני אוהבת לגלוש. אחי הגדול היה גולש תחרותי בינלאומי למורת רוחם של הוריי. הוא לקח אותי לחוף כל הזמן ולימד אותי את כל מה שהוא ידע." המעיים שלי התפתלו כשהזכרתי אותו.

"האם הוא כבר לא מתחרה?" שאל הייז, ואני בלעתי חזק.

השיניים שלי התחפרו חזק כל־כך בשפה התחתונה שלי, שטעמתי דם. "הוא מת."

"אני מצטער. לא הייתי צריך לחטט." הוא הרים יד אל חזהו ונראה מלא חרטה.

"זה בסדר," הרגעתי אותו. "זה קרה לפני עשור," אמרתי במרירות. אחי היה הכול בשבילי. הוריי היו מרוכזים בעצמם ומכורים לעבודה. מאט היה עבורי החבר הכי טוב וגם הורה כיוון שהיה מבוגר ממני בחמש שנים.

"זה לא משנה את רמת הכאב, נכון?" הוא מצמץ. "אימא שלי נפטרה לפני ארבע שנים. רגע לפני שהתגייסתי," הוא אמר והבטן שלי שקעה.

"הייז, אני מצטערת כל־כך," התנשמתי.

"כן, טוב, אני מכיר את ההרגשה," הוא אמר. רציתי לומר לו שהוא לא מכיר כי אנחנו די בטוחים שאחי התאבד.

"אני מצטערת." נענעתי את ראשי, מצב הרוח הטוב שהיה לי קודם שקע עם כל גל שעבר אותי.

"תני לי לספר לך על קוסטה ריקה. אני לא רוצה להיות זה שאחראי להבעה הזועפת שעל פנייך." הוא גיחך.

"בטח." האופטימיות והכריזמה שלו חדרו אל מתחת לעורי, וחייכתי.

"סיירתי ביערות הגשם. ראיתי כמה קופים ועכבישים ענקיים עד כדי גיחוך," אמר ואני התכווצתי. "את לא אוהבת טרנטולות?" הוא הרים את גבותיו.

"אל תלעג לי. ארכנופוביה באמת קיימת," אמרתי בלגלוג מעושה.

הוא צחק. "מי כמוני יודע. אימא הייתה צורחת למראה עכביש. הייתי צריך להרוג אותם מחשש שהיא תימס," אמר, ותהיתי אם אין לו אבא.

"כמוני, רק שבפלורידה נראה כי ג'וקים שחורים וגדולים הם האשמים. הם מפחידים אותי," אמרתי, והייז הטה את ראשו לאחור וצחק.

"והאוקיינוס? את לא מפחדת להיות כאן? שמעתי שבפלורידה יש כרישים אכזריים," אמר ופנה להסתכל סביבו, עיניו הכחולות והמדהימות פעורות.

"אתה בהחלט צריך להיות זהיר, אבל אני גדלתי במים. אני אוהבת את האוקיינוס. למרבה המזל לא פגשתי כריש פנים מול פנים."

"לעזאזל. תנשכי את לשונך, אישה," אמר ברצינות, והביט סביבו במעט טירוף.

לא יכולתי שלא לצחוק. קול הצחוק שלי נשמע זר. מתי זה קרה?

"איך גלשת בברזיל אם אתה מפחד מהמים? אני לא מבינה את זה," שאלתי, משתעשעת איתו.

"החופים בברזיל היו מדהימים, חלומו של כל גולש. זה היה מלהיב כל־כך, ששכחתי מיצורי־הים." הוא צחק.

"כמו המפלצת מלוך נס," אמרתי בצחוק.

"בדיוק, נטליה." הוא גיחך בעוד האופן שבו עיניו גמעו אותי והטון שלו כשאמר את שמי גרמו לי להרגיש דברים שלא הייתי אמורה להרגיש.

"נהגתי לגלוש הרבה עם אחי לפני שהוא מת, וכשאיימי ואני למדנו באוניברסיטת קליפורניה בילינו את סופי השבוע בגלישה." זה היה הזמן היחיד שבו לא ביליתי עם מארק, ולא התכוונתי לוותר על הדבר היחיד שגרם לי להרגיש קרובה לאחי.

סובבתי את ראשי כדי לראות מה קורה עם לילי, וראיתי את איימי מנופפת לעברנו מהחוף. לעזאזל! האם דיברנו כל־כך הרבה זמן עד שלילי התעוררה מהתנומה שלה?

"סליחה, מוטב שאצא. לילי התעוררה."

"בטח." הוא הנהן.

פילסתי את דרכי בחזרה לחוף, וכשהמים נעשו רדודים התקדמתי על הידיים כי לא רציתי לעמוד זקוף, דבר שהיה מאפשר לו לראות את גופי. לא תמיד הייתי מודעת לעצמי. שמרתי על כושר בעזרת שחייה וגם רכבתי על אופניים, אבל התחלתי לפקפק במראה שלי מרגע שבעלי איבד בי עניין מבחינה מינית.

כשחזרתי לשמיכה תפסתי מגבת וכרכתי אותה סביבי ואז הרמתי את לילי. היא הניחה את ראשה על כתפי. לפעמים נדרש לה קצת זמן להתעורר לאחר שהייתה לה תנומה טובה.

"אני רואה שאת והייז התחברתם." איימי הרימה גבותיה.

"הוא נחמד. יש לו כמה סיפורים מעניינים," אמרתי.

"כן." היא קימטה את מצחה. "הוא ספר פתוח. הוא חווה דברים קשים בשנים האחרונות."

"אה, זה חבל," עניתי, לא רציתי לחטט.

"הוא ילד נחמד," היא ענתה, ותשובתה הבהילה אותי. לא חשבתי עליו כעל ילד לפני רגע.

"הוא יעזוב לניו יורק בקרוב. הוא לומד לתואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק. הוא רוצה לעזור לאנשים. פגשתי אותו לראשונה כשנסעתי ללונדון עם שיי בקיץ שלאחר סיום לימודי התואר הראשון," אמרה.

נזכרתי באותו הקיץ. שיי ואיימי טיילו באנגליה ובאירלנד. קינאתי כל־כך. מארק ואני התארסנו, והוא עבד במשרה מלאה בבר הכריכים של משפחתו. לא היה לו כסף לצאת לטיול, ואז לא יכולתי לדמיין שאהיה רחוקה ממנו למשך חודש שלם. איך הדברים השתנו.

"זה מרשים."

איימי הנהנה. "סבא וסבתא של שיי משלמים עבור הלימודים. אימו מעולם לא למדה בקולג'. הם באמת נחושים בדעתם שהייז יקבל השכלה ראויה. סבו היה לוחם שהשתתף במלחמת העולם השנייה. הוא היה גאה בו על שהתגייס. סבו בוגר 'אוקספורד', והוא קיווה שילך לשם, אבל הייז רצה את 'ניו יורק'," הסבירה איימי.

תהיתי מדוע הוא לא רצה לחזור הביתה.

היה לנו מזל, לאיימי ולי, שההורים שלנו שילמו עבור הלימודים. אבי תמיד רצה שאחי יהיה וטרינר כמוהו, אך מאט מעולם לא התעניין בבעלי חיים. הוא העדיף לגלוש. גם אני אכזבתי את אבא כשחזרתי מאוניברסיטת קליפורניה עם מארק והודעתי שאנחנו מתחתנים. הוריי רצו שאסיים תחילה את לימודי הווטרינריה ואז אתחתן עם מארק. הייתי מאוהבת עד כדי גיחוך וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה להתחתן איתו וללדת את התינוקות שלו. הנחתי שכל השאר יסתדר מעצמו. האהבה הייתה עיוורת. זה היה השיעור הראשון שלי בחיים האמיתיים.

מה חשבו הקוראים? 1 ביקורות
nidar_hofi
22/2/2022 14:00
הונאה | אר.סי.סטפנס אדל הוצאה לאור נטליה מוצאת את עצמה כבולה בנישואים לא מאושרים, אך היא לא מוותרת בקלות אלא מנסה להילחם בכל כוחה על המשפחה שלה, ובעיקר על בעלה. כשהיא מרגישה במקום הכי נמוך, מושפלת ותוהה מה קורה בחייה, היא פוגשת את הייז, בחור צעיר בעל עבר צבאי מרשים שכל מהותו היא לעזור לאנשים, והוא מוכן לעשות הכול כדי לעזור לה. המפגש עם הייז מעורר בה תחושות שכבר מזמן שכחה שקיימות, ואילו המשיכה העזה והריגוש שפועמים בה מערערים אותה לחלוטין. ספר מהמם! המלמד אותנו על הזדמנות שנייה, על משברים בחיי הנישואים, על התמודדות נפשית לא פשוטה, על חוזקות ועל עוצמות שאינן נתפסות. מומלץ! ??
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי105 ₪ 85 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של אר. סי. סטפנט
דיגיטלי 35 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il