דף הבית > היורש הבלתי צפוי

היורש הבלתי צפוי

         
תקציר
ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 חמש שנים קודם לכן, נישואיה של ג´אן לטייקון היווני הנאה דמטרי סובאקיס הסתיימו. שבורת לב ועם תחושת בגידה קשה, היא עוזבת אותו, מבלי להתגרש פורמלית, ופותחת דף חדש בלונדון. כעת דמטרי זקוק ליורש, ומהר, ולכן הוא תובע גט מג´אן, רעייתו האנגלייה היפה. אך בטרם שהגירושים ביניהם יהפכו לעובדה מוגמרת, דמטרי נחוש בדעתו לקחת את ג´אן לעוד ליל אהבים אחרון, לזכר הימים הטובים. אלא שללילה הזה היו, מסתבר, השלכות דרמטיות. איך ג´אן תוכל לומר למי שאמור או-טו-טו להיות האקס שלה, שמשאלתו אכן תתגשם? שהיא נושאת ברחמה את ילדו?  
פרק ראשון

1
ג'אן נכנסה לדירתה ופנתה ישר אל המקרר. נכון שהוא ריק מכל דבר מאכל, אבל היא ידעה שהשאירה שישיית פחיות קולה על המדף. היא הוציאה מן המאחז אחת מן הפחיות הצוננות ושתתה. רק אחרי שהרגישה את הקור על לשונה, העיפה בבעיטה את נעליה וחזרה לאזור המגורים.

טוב לחזור הביתה, חשבה, והסתכלה בחלל הגדול ששימש כחדר אוכל וחדר מגורים. טוב מאוד שאמרה לבנאי להוריד את הקיר וכך לחבר את שני החדרים לחלל מרווח אחד. יחד עם מטבח קטן ועם חדר השינה שלה וחדר האמבטיה הסמוך אליו יצרו החדרים את מה שהפך לביתה בחמש השנים האחרונות.

בדרך לאסוף את המזוודה שהשאירה בפרוזדור הכניסה הקטן, ראתה את נורית ההודעות מהבהבת במזכירה האלקטרונית. אימא שלה, היא חשבה בהשלמה. גברת לאנג כבר בוודאי דרוכה לשמוע שבתה הגיעה הביתה בשלום. ללא ספק בדקה באינטרנט את פרטי הטיסות הנוחתות בהיתרו, ובכל זאת הייתה זקוקה לשמוע את קולה של ג'אן כדי להיות בטוחה שהכל בסדר.

ג'אן נאנחה ולחצה על הכפתור לשמיעת ההודעות, מחכה לשמוע את קולה המוקלט של אמה. החברים של ג'אן ידעו שנסעה וכל שיחות העבודה הועברו לגלריה; כך שהייתה לגמרי לא מוכנה, כששמעה קול גברי מוכר במעומעם אומר את שמה.

"ג'אן? ג'אן, את שם? אם את שם אז תרימי, זה חשוב."

ג'אן שקעה בחולשה על ההדום הקטן שעל-יד הטלפון. למרות ההחלטיות שבה סירבה להניח לדמטרי סובאקיס להיות שוב חלק מחייה, היא לא יכלה להתכחש שהקול העמוק עם המבטא היווני הבולט עדיין יכול היה להפיל אותה מהרגליים.

אבל זה לא היה הקול שבזכותו הפך למיליונר – כמה וכמה מיליונים, למען הדיוק – עוד לפני יום הולדתו העשרים וחמישה. המיליונים הגיעו מירושה ומענייניות חסרת רחמים בעסקים, הזכירה לעצמה, אכזריות שלפעמים גלשה איכשהו גם לחייו הפרטיים.

ג'אן נשפה בחוסר יציבות וניסתה להרגיע את הדופק המשתולל שלה, כשהתחילה ההודעה השנייה להישמע. "ג'אן, זה אני," הוא אמר. "בעלך. בשם אלוהים, אני יודע שאת שם. אל תאלצי אותי לבוא לחפש אותך. אנחנו לא יכולים לפחות להתנהג אחד אל השני בצורה מתורבתת?"

זה עזר. היוהרה בקולו, ההנחה שלו שהיא תהייה זמינה בדיוק ברגע שבו יבחר לחפש אותה. ואיך הוא בכלל יכול לקרוא לעצמו בעלה כשבחמש השנים האחרונות לא היה אכפת לו אם היא חיה או מתה?

היא אגרפה את כפות ידיה בניסיון לשלוט בכעס שהציף אותה, אבל זה לא עזר מול הזיכרונות הכאובים שאיימו לרסק את השלווה שרכשה במאמץ ניכר. איך הוא מעז להתקשר אליה כאילו יש לו זכות מלאה לעשות זאת?! מבחינתה, היא הוציאה אותו מחייה לגמרי.

טוב, כמעט לגמרי.

היא נאנחה. היא זכרה את פגישתה הראשונה עם אביו, בגלריה הלונדונית שבה עבדה. ליאו סובאקיס היה כל-כך מקסים, כל-כך מנומס. הוא הסביר שהוא מחפש פסל, אם אפשר מברונזה, כדי לחזור אתו הביתה ליוון ולצרף אותו לאוסף שבנה במהלך השנים.

ג'אן הייתה עובדת חדשה בגלריה, אבל התחילה כבר להתבלט ביכולתה להעריך עבודות אמנות ולזהות נכונה כשרונות אמנותיים. הפסלון העדין של האלה דיאנה – יצירה של אמן לגמרי לא ידוע – נראה לה כבחירה טובה עבורו.

ליאו סובאקיס היה מוקסם – מהפסל ומג'אן כאחת, והם שוחחו על הייתרונות היחסיים של כלי חרס ממזרח אסיה לעומת כלי קרמיקה כשדמטרי סובאקיס הופיע...

ג'אן נענעה בראשה. היא כל-כך לא רצתה לחשוב על זה עכשיו. זה עתה חזרה מנסיעה מוצלחת לאוסטרליה ולתאילנד ומה שרצתה באמת היה פשוט ללכת לישון. היא הייתה באוויר בערך ארבע-עשרה שעות, והעצירה הלא מתוכננת בדובאי בהחלט לא היטיבה עם סדר היום שלה.

בדיוק כשהתכוונה לקום, נחושה בדעתה לא להיות מוטרדת, התחילה הודעה שלישית. "ג'אן? את שם, יקירתי? חשבתי שאמרת שתגיעי הביתה לפני שמונה בבוקר. עכשיו כבר שמונה וחצי ואני מתחילה לדאוג. התקשרי אלי מיד כשאת מגיעה. אני מחכה."

דוחקת את המחשבה על השיחות האחרות הצדה, ג'אן התקשרה לאמה, שענתה כבר בצלצול השני. "הי, אימא," אמרה וניסתה להחדיר נימה של ביטחון לקולה. "אני מצטערת שדאגת. המטוס עשה חניה לא צפויה בדובאי."

"אני מבינה," אמרה גברת לאנג בהקלה. "חשבתי שזה כנראה משהו כזה. אז את בסדר? הייתה לך נסיעה טובה? תוכלי לספר לי הכל בארוחת הצהריים."

ארוחת צהריים? ג'אן בקושי החניקה אנחה. אין שום אפשרות שתהיה מסוגלת להתמודד היום עם ארוחה משותפת. "לא היום," אמרה בטון מתנצל, יודעת שגברת לאנג לא אוהבת סירובים. "אני הרוסה, אימא. אני צריכה לפחות שמונה שעות שינה לפני שאהיה מסוגלת לזוז."

אמה השמיעה קול צקצוק חסר סבלנות. "שמונה שעות, ג'אן! באמת! לעתים נדירות אני ישנה יותר מארבע שעות בלילה. לא ישנת בטיסה?"

"לא הרבה." ג'אן כמעט הצטערה שאמרה את האמת. "מה דעתך על ארוחת צהריים מחר, אימא? זה ייתן לי זמן להתאפס."

לרגע הייתה שתיקה, ואז אמרה גברת לאנג, "לא היית כאן כמעט שלושה שבועות, ג'אן. נראה לי טבעי שיהיה לך חשוב לפגוש אותי. בייחוד כשאת יודעת שאני תקועה בבית לבד רוב הזמן."

ומי אשם בזה? ג'אן התאפקה מלשאול כדי לא להתחיל ויכוח. "למה שלא תזמיני את לוסי לארוחה?" היא הציעה. "אני בטוחה שהיא תקפוץ על ההזדמנות."

"גם אני בטוחה." אבל גברת לאנג לא הייתה נלהבת. "חוץ מזה, אם אחותך תבוא לצהריים, פול וג'סיקה יתרוצצו לי בכל הבית."

"הם הנכדים שלך, אימא."

"כן, והם גם לגמרי חסרי-משמעת. אם את לא מוכנה לטרוח לבקר את אימא שלך, אני אסתפק בחברת עצמי." גברת לאנג נאנחה. "איזו בושה! ואני רציתי לספר לך מי בא לבקר אותי בשבוע שעבר."

דמטרי!

ג'אן נשפה אוויר. "היה לך אורח?" היא אמרה, מנסה להפגין התעניינות נימוסית גרידא. "זה נחמד."

"זה לא היה נחמד בכלל," רטנה אימא שלה בכעס. ואז בחוסר-סבלנות, "אני מניחה שהוא סיפר לך. בגללו את דוחה את הארוחה למחר, נכון?"

"לא!" נחנקה ג'אן. "אבל אני מתארת לעצמי שאת מדברת על דמטרי. הוא השאיר לי כמה הודעות במזכירה. וכשלא קיבל תשובה, הוא בטח ניחש שתדעי איפה אני."

"והוא צדק, כמובן."

"אמרת לו?" ג'אן הייתה חשדנית.

"אמרתי לו שאת בחו"ל," הכריזה גברת לאנג. "אני מקווה שלא ציפית ממני לשקר עבורך!"

"לא." ג'אן נאנחה. "הוא אמר לך על מה הוא רוצה לדבר אתי?"

"כמו שאמרתי קודם, אם את רוצה לשמוע פרטים, תצטרכי לחכות עד שתמצאי זמן בשבילי בלו"ז הדחוס שלך. את יודעת שאני לא אוהבת לדון בענייני המשפחה בטלפון." היא היססה לרגע. "אז אנחנו נתראה מחר?"

ג'אן חרקה שינים. היא ממש לא הייתה צריכה את זה. הייתה לה נסיעה מוצלחת והיא קיוותה ליומיים חופש לפני שתצטרך לחזור לגלריה. עכשיו הרגישה מתומרנת לראות את אימא שלה בהקדם, ולו בכדי לברר במה מדובר.

"מה בדבר ארוחת ערב?" שאלה, יודעת שאמה נהנית מכל רגע. אחת ההנאות של חייה הייתה לראות את בתה הבכורה במצבי אין-אונים, וזה כמעט לא קרה בשנים האחרונות. למרות שכשחייתה עם דמטרי הייתה מודעת להמתנתה של אמה לכשלון הנישואים. כשזה קרה, היא הייתה שם לאסוף את השברים. אבל ג'אן ידעה שהיה שם גם סיפוק של מי שצדקתו הוכחה שוב.

"ארוחת ערב?" היא שאלה. "הלילה, את מתכוונת?"

זה היה משחק כוח קטן, ג'אן ידעה. אבל היא הייתה עייפה מכדי להשתתף בו.

"מתי שמתאים לך," אמרה בעייפות. "פשוט תשאירי לי הודעה כשתחליטי."

"זו לא צורה לדבר אל אימא שלך," אמרה גברת לאנג, אבל החליטה לסגת. "הערב יתאים, חמודה," אמרה בשלווה. "נקבע לשבע? או שזה מוקדם מדי עבורך?"

"שבע זה בסדר," הקול של ג'אן היה חסר-חיים. "תודה, אימא. ניפגש בערב."

זו הייתה הקלה להוריד את השפופרת, וכשהטלפון צלצל לפני שהספיקה להתרחק, ענתה לו בעצבנות. אבל זו הייתה בסך-הכל שיחת טלמרקטינג והיא טרקה את הטלפון, מרגישה מרוקנת.

כמובן, חשבה באיחור, זה יכול היה להיות דמטרי. אבל היא לא חשבה שזה סביר. הוא היה בלונדון לפגישות עסקים ובוודאי לא היה לו הרבה זמן לחשוב על אשתו בנפרד. היא בוודאי בדרגת חשיבות די נמוכה ביום העסקים הגדוש שלו. ובעצם, זה היה המצב ביניהם תמיד, גם כשניהלו חיים משותפים, חשבה במרירות. ולפי טון הקול שלו, לא נראה לה שהשתנה.

היא נאנחה, החליטה לדחות את פריקת המזוודה לאחר-כך ונכנסה לחדר האמבטיה למקלחת קצרה. היא נראית מותשת, חשבה, ותחבה קווצות שיער בלונדיני-דבשי אל מאחורי אוזניה. היא בהתה במראה ושאלה את עצמה עד כמה השתנתה בחמש השנים האחרונות. קמטי הבעה זעירים נפרשו בפינות העינים, אבל מלבד זה היה העור שלה עדיין חלק. כמובן, התוספו לה כמה סנטימטרים במותניים, וזה היה מעצבן. אבל החזה שלה היה מוצק, אפילו שהתמלא מעט.

לעזאזל, מה זה משנה? חשבה, עייפה כל-כך שלא טרחה אפילו להתנגב אחרי המקלחת. היא הרימה את שערה הרטוב, קשרה אותו בחופשיות, והתמוטטה עירומה לבין הסדינים. אפילו הדאגות שלה לגבי התוכניות של דמטרי לא החזיקו את עיניה פתוחות דקה אחת נוספת.

הטלפון העיר אותה. לפחות זה מה שחשבה, אבל כשהרימה את אפרכסת הטלפון שעל-יד המיטה, המשיך הצלצול והיא הבינה שזו הדלת. מישהו רצה בוודאי להיכנס לאחת מהדירות ולחץ על מתג אחד אחרי השני, עד שמישהו יפתח לו דלת הבניין.

היא נשענה על הכרים, השעון שעל שידת הלילה הראה שהשעה קרובה לשתיים-עשרה. היא ישנה פחות מארבע שעות, אבל גם זה משהו. למרבה הפלא לא הרגישה את העייפות באותה עוצמה שהרגישה אותה כשטסה למזרח. הג'ט לג תמיד יותר קל בכיוון מערב.

הפעמון צלצל שוב, וג'אן העיפה מעליה את הסדינים והשתחלה לתוך חלוק משי ירוק. ואז ניגשה לאינטרקום. "כן?"

"ג'אן?" זה היה דמטרי, והקיבה שלה התהפכה. "ג'אן, אני יודע שזו את. נו, תפתחי כבר את הדלת."

ג'אן לא זזה. היא לא הייתה מסוגלת. היא קפאה על מקומה. חוסר ההתמצאות שאתו התעוררה שיתק כנראה גם את יכולת הדיבור שלה. זה מהר מדי, היא חשבה. היא הייתה זקוקה לזמן כדי להתעשת. היא חשבה שאם תיאלץ להתמודד שוב עם בעלה בנפרד, הרי זה ייעשה בתנאים שלה, לא שלו.

"ג'אן!" היא שמעה אותו מקלל ביוונית. "ג'אן, אני יודע שאת שם. אימא שלך הועילה לומר לי שתהיי בבית היום." קולו הלך ונהיה חסר-סבלנות יותר ויותר. "נו כבר, תפתחי את הדלת. את רוצה שיעצרו אותי באשמת שידול?"

ג'אן התקשתה להעלות בדעתה עוד מישהו שסיכויו להיעצר על שידול אפסיים באותה מידה. דמטרי סובאקיס היה יותר מדי בטוח בעצמו מכדי להגיע למצבים קיצוניים כאלה. חוץ מזה, זה היה רק תירוץ כדי לגרום לה ללחוץ על הזמזם. בעלי הדירות האחרים היו כנראה מחוץ לבניין – בעבודה, או בקניות, כמו למשל גברת דאלאדיי – כך ששיתוף הפעולה שלה היה הדרך היחידה שלו להיכנס פנימה.

"אני אפילו לא לבושה עדיין, דמטרי," פלטה לבסוף, בקול רועד. זה כל מה שעלה בדעתה לומר. אבל זה לא הספיק.

"זה לא חדש בשבילי לראות אותך עירומה," הוא אמר ביובש. "תזדרזי קצת, ניסיתי להשיג אותך רוב השבוע. ולא כולנו יכולים לבלות חצי יום במיטה."

זה עיצבן אותה כהוגן. "רק עכשיו ירדתי מטיסה של תשעת-אלפים קילומטר, דמטרי," אמרה בעוקצנות. "אם אני זוכרת נכון, אתה לא מתמודד יותר מדי טוב עם ג'ט לג בעצמך."

"אה, כן. סליחה." הוא לא נשמע כאילו הוא מצטער. "אני מניח שזה חוסר מחשבה מצדי. את יכולה לשייך את זה לתסכול. גם עם זה אני לא מתמודד הכי טוב."

"באמת, כדאי שתספר לי על זה," היא אמרה בנשכנות. "מה שלומך, דמטרי? חסר-סבלנות כתמיד, אני מבינה."

"הייתי סבלני מספיק. עכשיו את עומדת לפתוח, או שאני עומד," כאן באה הפסקה שבה ניסה להשתלט על כעסו, "לשבור את הדלת של הבניין."

ג'אן הבליטה סנטר במרדנות. היא מאוד רצתה להעמיד אותו במבחן. אבל המחשבה על המבוכה שתיגרם לה אם בכל זאת יממש את האיום, הביאה אותה ללחוץ על כפתור האינטרקום.

היא שמעה את זמזום הפתיחה של הדלת ואת צעדיו במדרגות. צעדים כבדים ומהירים, מה שגרם לה לסגת לקצה איזור המגורים. היא השאירה את דלת הדירה פתוחה עבורו, ולמרות שאמרה לעצמה שזה לא חשוב נזכרה באיחור שלא הספיקה אפילו להסתרק.

כשדמטרי הופיע בדלת, היא בדיוק סרקה את שערה עם האצבעות. גבוה ורזה, עם השיער הכהה של אבותיו היוונים. גם הוא נראה מבוגר יותר, היא הרגיעה את עצמה. אבל למרות קווצות שער השיבה בצדעיו, פניו עם צל הזיפים המוכר, היו קשוחות יותר, קשות יותר משזכרה, אבל מושכות כתמיד.

הנוכחות שלו הייתה חזקה כתמיד, וגרמה לה להיזכר ביום שצעד לתוך הגלריה בחיפוש אחרי אביו. כשהזקן הכיר ביניהם היה מנומס, אבל התייחס אליה באדישות צוננת שעוררה את התנגדותה.

עכשיו דמטרי התעכב לרגע בפתח הדלת, ואחר-כך פסע פנימה לתוך הדירה. אז כאן היא חיה, הוא חשב. הוא שמע שהיא מצליחה בעבודה. הוא לא יכול היה להימנע מלהעריך את מרחב המגורים שנמשך מהחזית ועד לצד האחורי של הבניין הויקטוריאני. השמש נכנסה דרך החלונות שבכל צד ומילאה את החדר באור.

אבל למרות שגרמה להמתין לה בחוץ הרבה יותר מדי, העיניים שלו נמשכו אל דמותה של ג'אן. היא עמדה במרחק גדול ממנו, כשזרועותיה מגוננות על גופה. כאילו איים עליה, הרהר, ולא אהב את המחשבה. לכל הרוחות, מה היא חושבת שהוא עומד לעשות? לקפוץ עליה?

"ג'אן," הוא אמר לפני שהרעיון יפתה אותו ויסלק את החלטיותו, ושפתיה התרככו מעט. היא נראתה טוב, הוא הודה בחוסר רצון. נראתה לו יותר מדי טוב בהתחשב בזה שעמד להינשא לאישה אחרת ברגע שיהיה חופשי. אבל, לג'אן תמיד הייתה כזו השפעה עליו. בגלל זה התחתן אתה, בשם אלוהים. בגלל זה מיאן למצוא אישה אחרת שתיקח את מקומה.

בגלל זה אימא שלו כל-כך התנגדה שיבוא לפגוש את ג'אן בעצמו!

"דמטרי," ענתה ג'אן בנוקשות, וכשפנה לסגור את הדלת הזדקפה, כאילו היא אוזרת כוחות לקראת ההתמודדות המתקרבת.

היא לא הייתה מאופרת, כמובן. והוא חשד שהסומק שלה היה קשור למאמץ רגשי ולא גופני. עיניים ירוקות שהיו רודפות את שנתו, צלולות כמו האגמים של קאלית'י.

"מה שלומך?" שאל, ופיה של ג'אן התייבש מעט כשצעד לקראתה. הוא התנועע בחן ובנינוחות כאלה שכל מה שלבש נראה כמו בגדי מעצבים, אם כי היא הניחה שמכנסי הדגמ"ח וז'קט העור השחור היו באמת הדבר האמיתי.

והוא עדיין ענד את טבעת הנישואים, היא הבחינה. טבעת הנישואים שהיא קנתה לו כשנדרו את נדרי הנישואים שלהם בכנסיה הקטנה בקאלית'י, האי שבבעלות משפחתו, היכן שחי כשלא טס סביב העולם כדי לנהל את אימפריית הספנות שלו. אביו פרש לפני שהתחתנו, חתונה שעמדה בניגוד לרצונה המפורש של אמו. אבל, כמובן, היא מעולם לא רצתה שדמטרי יתחתן עם בחורה אנגליה, ועוד מישהי עצמאית כמוה.

"אני בסדר," היא אמרה וכפתה על עצמה חיוך קפוץ. "עייפה, כמובן. אבל לא ישנתי הרבה בעשרים וארבע השעות האחרונות."

"ואני הערתי אותך." דמטרי התקרב לצמד הספות עם הדפסי התותים, שעמדו זו מול זו על מרבד בצבע אפור חום. זה היה כל מה שכיסה את הקורות החשופות של רצפת עץ המייפל, שבאמת לא הייתה זקוקה ליותר. גבה כהה התרוממה בהתנצלות מסויגת. "אני מצטער על זה."

"באמת?" ג'אן משכה באגביות בכתפיה. "אז אתה מוכן לספר לי מה אתה עושה כאן, דמטרי? לא באת לכאן סתם בשביל להרוג זמן. אמרת שזה חשוב."

דמטרי הסיט את עיניו, והתרכז באצבעותיו שהחליקו על פני אחת מכריות הספה. "זה באמת חשוב." ואז הרים שוב את ראשו, נעץ בה מבט בעיניו השחורות כלילה וגרם לרטט של פחד לעבור לאורך עמוד השדרה שלה. "אני רוצה להתגרש, ג'אן. האם זו אמירה ישירה מספיק עבורך?"

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של אן מאטר
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il