המרחב שבינינו

פתח דבר

ספר זה נכתב בעקבות ערב השקה שנערך בתיאטרון יפו לכבוד צאת ספרו של המשורר רפי וייכרט, יפו, נגוהות.^[1] השירים הקסומים המתארים באהבה את נסתריה של יפו היו לי סימני דרך מאירים אל מקומות שבהם "פסע" וייכרט בספריו הקודמים. מיד באותו ערב כתבתי רשימה בשם "מקום ואהבה", שפורסמה בכתב העת עתון 77.^[2] לימים היא נרקמה לכתב יד בהיקף של ספר, שעל סמך סקירת המרחבים השונים המופיעים בו הגשתי ביוני 2020 עבודת תזה^[3] באוניברסיטת בר אילן (במחלקה לספרות עם ישראל ע"ש יוסף ונחום ברמן) בהדרכתה של ד"ר ורד טוהר.

רפי וייכרט הוא משורר מקומי עכשווי, מי ששירתו מתרכזת בשיתוף הקורא בחייו - מקום מגוריו, אהבותיו וסביבתו המשפחתית והתרבותית, דרך תיאור מקומות קונקרטיים. בנוסף להיותו משורר של מקום, זמן ותקופה, וייכרט אימץ ופיתח דרכי ביטוי חדשות: "סונטות מילה" בהשראת המשורר היהודי־קנדי סימור מיין (Mayne), "מאה", שהיא פרוזה פיוטית בעלת 100 מילים, שירי פסוק ושירי בית. צורות מגוונות אלה מצמצמות את המרחק בין וייכרט לבין סובביו ויוצרות משפחה תרבותית רחבה ואינטימית.

בכל אחד מספרי השירה של וייכרט, וכן במסותיו ובמפעליו הספרותיים כמתרגם ומו"ל לשירה, ניכרת תחושת שליחות ליצירת עולם טוב שיש בו שאר רוח, בפרט באמצעות המפעל שהקים ב־1997 - הוצאת "קשב לשירה". כעורך ומוציא לאור, לא פסק וייכרט מלטפח יצירות ויוצרים שלולא מסירותו ייתכן שלא היו זוכים ל"קשב" הראוי לשירתם.

בספרי זה ארצה להראות כיצד בחלק משיריו מתוארת מציאות חייו באמצעות תפיסה פואטית־מרחבית, שזיהיתי בקריאתם הראשונה. לפניכם כמה דוגמאות הממחישות זאת. שימו לב לתנועה מהמרחבים האינטימיים החוצה, למעגלים ההולכים וגדלים בהיקפם. אלה מוינו בשירת וייכרט בהתאם לתשעה דגמים מרחביים שעליהם הצביע ז'ורז' פֶּרֶק (Perec) בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים:^[4]

הדף: "מַשְׁאִירִים עִקְבָה בַּחוֹל, שְׂרִיטָה בַּדַּף".^[5]

המיטה: "אַל תָּזוּזִי. כָּכָה טוֹב. הָאוֹר / הַיּוֹרֵד מְרַכֵּךְ אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר, / מַתְאִים אֶת הַגּוּף לַמִּטָּה".^[6]

החדר: "'אֲנִי לֹא מוֹצֵאת אֶת הַדֻּבִּי!' צָעַקְתְּ מֵהַחֶדֶר,/ וּלְרֶגַע הוֹרַיִךְ שָׁכְחוּ אֶת הַזִּקְנָה".^[7]

הבית: "בְּאַחַת הַסִּמְטָאוֹת בַּיִת חָצוּי חוֹשֵׂף / מַדְרֵגוֹת דְּבוּקוֹת לְקִיר".^[8]

הרחוב: "מָה רַב הַמֶּרְחָק בֵּין הַחֶדֶר לָרְחוֹב".^[9]

השכונה: "חָזַרְתִּי לַשְּׁכוּנָה לְלַוּוֹתֵךְ / בָּרְחוֹבוֹת שֶׁבָּהֶם נָבְטוּ חַיַּי". ^[10]

העיר: "צְלָלִית גְּדוֹלָה שֶל עִיר רוֹבֶצֶת עַל הַקַּו".^[11]

מחוץ לעיר: "וְנוֹפֵי הַנֶּגֶב נוֹסְכִים בָּךְ אֵימָה".^[12]

הארץ: "מְנַסָּה לְהִתְרַגֵּל לְאַדְמַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל".^[13]

העולם: "כַּדּוּר הָעוֹלָם הִתְגַּלְגֵּל לוֹ עַד כָּאן".^[14]

החלל: "וְהִנֵּה מִלָּה אַחַת הִצְלִיחָה לַחְדֹּר / דֶּרֶךְ אֲפֵלַת הֶחָלָל וְנִבְכֵי הַזְּמַן".^[15]

רגישותו של וייכרט לסביבתו, לחבריו ולמורשתו בד־בבד עם מעורבותו בחייהם, מתבטאות בציון מקומות קונקרטיים הממחישים את היכרותו האינטימית עימם. בתיאורם משתקפת דרך התבוננותו הפרטית בהם. אחד השירים המרובים שנכתבו על חבריו לעט ושנגעו לליבי הוא "סונטת פרידה שנִתפָּרעה" בספר בגג החשכה,^[16] המוקדש לחברו המשורר והמתרגם גיורא לשם, ממייסדי הוצאת "קשב לשירה", שבזמנו הייתי שותפה למאבקו עם בריאותו הרופפת:

סונטת פרידה שנִתפָּרעה

לזכר חברי היקר גיורא לשם

(1940-2011)

עוֹד טִלְטַלְתָּ צִנּוֹרוֹת תְּמִיכָה

הָאַחֲרוֹנִים לִקְשֹׁר אֶל הַחַמְצָן

שֶׁלֹּא הֵזִין כְּבָר אֶת הַדָּם

וְהֶעֱבִיר מִמְּךָ אֶת בִּינָתְךָ.

וְעוֹד תִּקְרָא, בַּצַּר, אֶל אִשְׁתְּךָ

שֶׁרַק אִתָּהּ הִרְגַּשְׁתָּ בִּטָּחוֹן

כְּמוֹ זֶה שֶׁהֶעֱנִיקָה הַלָּשׁוֹן

שֶׁנֶּעֶנְתָה לְשֶׁטֶף חִזּוּרְךָ.

וְעַכְשָׁו לַמַּמְלָכָה שֶׁבָּהּ נִכְפֹּר

שָׁם מְחַכִּים לְךָ רוּחוֹת רֵעִים:

יָאִיר, בֶּנְצִי, פִּיצִ'י וְהַשְּׁאָר.

רַגְלֵינוּ יִבְטְשׁוּ שׁוּב בֶּעָפָר.

מִכָּאן וְאֵילָךְ נְנַסֶּה לִנְצֹר

אֶת שְׁאֵרִית הָאוֹר שֶׁבַּטּוּרִים.

הערות:

[1] וייכרט, רפי. יפו, נגוהות, תל-אביב: מטען, 2017.
[2] מור חיים, עדינה. מקום ואהבה. גיליון 401, יוני-יולי, 2018, עמ' 6-7.
[3] נושא התזה: "פיזיופואטיקה ככלי פרשני: מרחב, זמן וטריטוריה בשירת רפי וייכרט שנכתבה בין השנים 1994-2019".
[4] פֶּרֶק, ז'ורז'. חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגום מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, בבל, 2018, עמ' 133.
[5] וייכרט, רפי. "תמיד מול הים", ימים בהולים, קשב לשירה, תל-אביב, 2000, עמ' 37.
[6] וייכרט, רפי. "מיטה", מיטה, עכשיו, תל-אביב, 1994, עמ' 18.
[7] וייכרט, רפי. "במיטה לבד", שברים ומכפלות, קשב לשירה, תל-אביב, 2010, עמ' 28.
[8] וייכרט, רפי. "מדרגות תלויות", יפו, נגוהות, מטען, תל-אביב, 2017, עמ' 20.
[9] וייכרט, רפי. "מיטה", מיטה, עכשיו, תל-אביב, 1994, עמ' 18.
[10] וייכרט, רפי. "חזרה", שירים לדר, קשב לשירה, תל-אביב, 2009, עמ' 54.
[11] וייכרט, רפי. "ערב רע", שברים ומכפלות, קשב לשירה, תל-אביב, 2010, עמ' 12.
[12] וייכרט, רפי. "נופים", מבט חוזר, קשב לשירה, תל-אביב, 2011, עמ' 37.
[13] וייכרט, רפי. "תחנות ביניים", ימים בהולים, קשב לשירה, תל-אביב, 2000, עמ' 63.
[14] וייכרט, רפי. "משחק", בשנה הראשונה לחייך, קשב לשירה, תל-אביב, 2016, עמ' 28.
[15] וייכרט, רפי. "לב", דהרה: מחזור שירים, קשב לשירה, תל אביב, 2014, עמ' 38.
[16] וייכרט, רפי. גג החשכה - מבחר שירים, אבן חושן, רעננה, 2013, עמ' 197. השיר מופיע לראשונה ללא הקדשה בספר השירים בקווים דקים, קשב לשירה, תל-אביב, 2012, עמ' 52.

על המשורר רפי וייכרט

בשנת 2003, לאחר שכתב שלושה ספרי שירה ותרגם שלושה ספרים, נבחר רפי וייכרט לחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. את נימוקיהם לבחירה בו פתחו רות אלמוג, ד"ר נעמי כשר ודן צלקה במילים אלה: "רפי וייכרט הוא מבקר ספרות ומשורר לירי בעל קול עדין וצלול, שבשירתו באה לידי ביטוי חווייתו של מהגר, ואולי גולה נצחי שהתאהב בסביבתו החדשה". מאז הוענקו לווייכרט פרסים נוספים: פרס רמת גן לספרות בתחום השירה לשנת תשע"ג; פרס יהודה עמיחי על ספרו בקווים דקים; ופרס יצחק לייב ורחל גולדברג על ספרו גג החשכה. קובץ תרגומיו הראשון לשירתה של זוכת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה זיכה אותו בפרס לתרגום לשנת תשנ"ד מטעם שרת המדע והאומנויות דאז, הגב' שולמית אלוני; על תרגומיו מפולנית זכה ב"צלב הזהב", שהוענק לו על ידי נשיא פולין, לך קצ'ינסקי (2008); על עריכת "קשב לשירה" זכה בפרס שר המדע התרבות והספורט ע'אלב מג'אדלה לשנת 2007. בשנת תשע"ח זכה וייכרט פעם נוספת בפרס ראש הממשלה, ולרגל חגיגות שנת המאה של העיר תל אביב הוא נבחר על ידי עיתון "ידיעות אחרונות" לאדם המשפיע ביותר בעיר בתחום השירה.

וייכרט נולד ביפו ב־1964 להורים ניצולי שואה, שעלו מפולין בשלהי שנות ה־50 ב"עליית גומולקה" ונפגשו בתל אביב. שנות ילדותו קיבלו תפנית בגיל 12, כשעבר משכונת יד אליהו לרמת אביב, לה הקדיש בספריו השונים שירים וקטעי פרוזה רבים. ספר שיריו השלישי, מבט חוזר,^[17] הוא מחזור שירים המתאר את חייה של השכונה ברמת אביב בשנות ה־60 וה־70, מתוך געגוע לתקופת נעוריו.

ביד אליהו למד וייכרט בחטיבת הביניים בתיכון עירוני ט', ולאחר מכן (1978-1982) המשיך במגמת מחשבים בבית הספר המקצועי אורט יד סינגלובסקי. לימים הוכחה יעילותה של בחירה זו, כאשר את תקופת שירותו הצבאי (1982-1985) עשה כמש"ק תכנון כוח אדם במפקדת קצין שלישות ראשי בתל־השומר, בה עסק במחשבים. אבל כבר אז החלה לפעם בו תשוקתו לשירה והוא החליט להגשים את חלומו ללמוד ספרות, וכאקט של מחאה על סירוב הוריו לכך, החל לעבוד בחנות התקליטים "אלגרו". בין השנים 1986 ל־1992 למד ספרות בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. את התואר הראשון סיים בהצטיינות ואת השני בהצטיינות יתרה. את עבודת המוסמך הקדיש לשירתו של יאיר הורביץ.^[18]

וייכרט לימד כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, וכתיבה יוצרת ותרגום לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בנגב. החל משנת 1992 לימד ספרות במשך 25 שנה בתיכון עירוני ד' בתל אביב. החל משנת 2010 הוא מרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. כמו כן, משנת 2012 מלמד וייכרט ספרות במכללת "אורנים" שבקריית טבעון ובטכניון בחיפה. וייכרט הוא מרצה מבוקש במכללות, בספריות ובבתי ספר, ומקדיש חלק ניכר מזמנו לקירוב קהלים רחבים אל השירה. כמו כן, הוא חבר מערכת בכתב העת עתון 77. בשנים האחרונות הנחה וייכרט, בשיתוף עם אגף התרבות של עיריית תל אביב־יפו, את סדנת "מדברים שירה" בספריית בית אריאלה לתלמידי תיכון הכותבים שירה. בסוף הסדנה הופק ספר שירה, ובערב פתוח קראו התלמידים משיריהם שפורסמו בו.

שלושת שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "פרוזה" בעריכת יוסי קריים באוגוסט 1985. את ההשפעה המפעימה שהייתה לכך עליו תיאר וייכרט בשירו "פרסום ראשון":^[19]

פרסום ראשון

כְּשֶׁיּוֹסִי

קְרַיְים

הוֹדִיעַ

שֶׁיְּפַרְסֵם

שְׁלשָׁה

שִׁירִים

בִּ"פְּרוֹזָה"

יָצָאתִי

מִמַּרְתֵּף

הַמַּעֲרֶכֶת

וְצָעַדְתִּי

שְׁלשָׁה

מֶטְרִים

בָּאֲוִיר.

זהו שיר פרטי, מינימליסטי בתוכן ובצורה (סונטת מילה), שבו מספר הדובר על חווייתו מפרסום ראשון של שיריו. מצויים בו שני מרחבים: מרתף ("מִמַּרְתֵּף הַמַּעֲרֶכֶת") ומחוץ למרתף ("בָּאֲוִיר"), כשהדובר בשיר צועד מרחק של שלושה מטרים בין השניים ("וְצָעַדְתִּי / שְׁלשָׁה / מֶטְרִים"). התנועה היא כלפי מעלה - ממקום חשוך וסגור למקום מואר ופתוח. בתנועה מעלה, מהאפלה של המרתף אל האוויר הפתוח, מצטיירת תמונה של לידה, שינוי, טרנספורמציה: האדם בחלל המרתף אינו אותו אדם שפרץ החוצה. יש בתנועה זו תקווה לא לחשוש מלהתמודד עם פחדים קמאיים המתרחשים בחושך, במרחב חונק ואטום, שכן בעיבודם ניתן להגיע למרחב שבו מתאפשרת הגשמה.

וייכרט היה אז חייל בשנות העשרים לחייו, בסוף שירותו הצבאי. אחר כך, בפברואר 1986, כשהתחיל ללמוד ספרות באוניברסיטת תל אביב, פרסם יעקב בסר את שיריו של וייכרט בעתון 77, שלימים היה לעורכו השני. בכתב עת זה פרסם וייכרט במשך השנים שירים, תרגומים, ביקורות וראיונות. גבריאל מוקד פתח לפניו את שערי כתב העת "עכשיו", ופרסם 11 שירים שלו בגיליון מיוחד, ה־55 במספר, שראה אור בשנת 1989, בהם "במעופן של טראגדיות" (עמ' 104), "שינוי" (עמ' 108) ו"בלשונו של פעמון" (עמ' 109). הגיליון הוקדש לקבוצה של יוצרים צעירים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, ביניהם רן יגיל, יהונדב פרלמן, אפרת מישורי ועוד, שבמשך שנים אחדות כונתה "קבוצת עכשיו 55", כינוי שנתן לה גבריאל מוקד. חברי הקבוצה פעלו כחבורה מודרניסטית צעירה בתל אביב, וארגנו ערבי קריאת שירה שבהם התארחו משוררים בני דורות קודמים, דוגמת דוד אבידן, רוני סומק, מאיה בז'רנו, מרדכי גלדמן, רחל חלפי ואחרים. הקשר של וייכרט עם מוקד התהדק, ושנים לא מעטות הוא שימש יד ימינו ועורך המשנה של כתב העת. במסגרת הוצאת "עכשיו" ראה אור ב־1994 מיטה, ספר ביכוריו של וייכרט. אירוע זה לווה בתחושת גאווה על כך שספרו רואה אור באותה הוצאה שהדפיסה ספרים של מיטב המשוררים, ביניהם דוד אבידן, יהודה עמיחי, ישראל פנקס, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יונה וולך ואחרים.

בלב שירי וייכרט פועם חיוב החיים - תוך כדי התבוננות מדודה ושקולה הוא מזכיר לקורא בשיריו את החשיבות שבהענקת אהבה על מירב היבטיה: אהבה זוגית רוויה בביטויי קירבה; אהבה הורית הנתפסת כבלתי מותנית; אהבה חברית, הקיימת בשל תחומי עניין משותפים בכתיבה, רעות וחברות עמוקה. בכל אחד מהשירים הללו שובר וייכרט מוסכמה המקובלת בדרך כלל בכתיבה ולפיה החומר הביוגרפי נרמז ומובלע בדמיון היוצר. לעומתה הוא מוביל "מוסכמה" אישית לפיה שירה אמיתית היא זו המשקפת את חיי המשורר, תוך חשיפת שמות קרוביו, הרגעים המכוננים בחייו וביחסים שלו עימם. בגישתו זו של חשיפת חייו יוצר וייכרט קורא חדש, המכוון להתרכז בפואטיקה שמגוללת את קורותיו של משורר במרחבים ספציפיים.

הערות:

[17] המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בשנת 2002. 
[18] וייכרט, רפי. "התהוות של משורר - על שירת יאיר הורביץ 1959-1968".
[19] וייכרט, רפי. רזים: סונטות מלה, קשב לשירה, תל-אביב, 2008, עמ' 75.