דף הבית > הנזר של די-סיאונה

הנזר של די-סיאונה

         
תקציר
ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 דנטה די-סיאונה היה יכול לסלוח לבלונדינית היפהפייה שהוא נישק בטרמינל של שדה התעופה על כך שלקחה בטעות את המזוודה שלו, זאת שהכילה את הנזר היקר של סבו. אבל עכשיו היתה לה גם החוצפה לסחוט אותו ולאלצו לבוא איתה לחתונה של אחותה... אז כשמתחילה להתפשט הבשורה על אירוסיהם לכאורה, דנטה נוקם את נקמתו בכך שהוא רוצה שווילו תמלא בשלמות את תפקיד הרעייה האוהבת. רק שהוא לא יודע שווילו רק זייפה את כל הביטחון העצמי הזה שהיא הפגינה, ולמעשה היא תמימה וחסרת ניסיון...
פרק ראשון

1

דנטה הרגיש את האדרנלין המפמפם בגופו בהיכנסו אל הטרמינל הקטנטן של שדה התעופה. ליבו הלם בעוצמה ואגלי זיעה נצנצו על מצחו. הוא הרגיש כמו אחרי ריצה, או כאילו הוא התגלגל זה עתה מעל אישה אחרי התעלסות אנרגטית במיוחד. למרות שבעצם זמן רב מאוד עבר מאז שהוא אפילו זכר את עצמו מתעלס עם מישהי. הוא הזדעף. כמה זמן בעצם?

מוחו דהר אחורה, עבר על השבועות האחרונים שהוא בילה במרדף חובק עולם, כשהוא מגיע אל ועוזב במהרה כל מיני אזורי זמן. הוא ביקר במגוון מסחרר של ארצות, הוצף באוסף שלם של רמזים כוזבים והגיע לא פעם אל מבוי סתום לפני שהגיע לכאן, לאי הקאריבי הזה. והכל בגלל המרדף שלו אחר איזה תכשיט יקר, שאותו סבו רצה מאוד, מאיזושהי סיבה שלא היה לו שום רצון לפרט. דנטה הרגיש את ההתכווצות ההדוקה של ליבו ממשאלתו של איש זקן הנוטה למות.

אבל האם לא יהיה נכון להודות שהוא די התרגש מהמטלה הזאת אשר הוטלה עליו, ושהוא קיבל על עצמו, מתוך הוקרה לאיש שהעניק לו כה הרבה? ושתיאבונו, שכבר נעשה כהה, התחדד בזכות הטעם החריג של המשימה הזאת? האמת היא שהוא ממש חרד מפני החזרה אל חייו המהירים בעולם העסקים הגדולים, ומהשיבה לזוהר הדקדנטי של פריז, ביתו המאומץ. הוא נהנה מאוד מחוסר הוודאות ומשלל ההפתעות שהמרדף זימן לו, ומהתחושה שהוא נמצא מחוץ לתחום הנוחות המיוחס שלו.

ידו התהדקה סביב הידית של תיקו, אשר הכיל את הנזר היקר שהוא מצא סוף-סוף. כל שהיה עליו לעשות כעת הוא להחזיק אותו היטב ולא לתת לו לצאת משדה הראייה שלו, לפחות עד שהוא יניח את הנזר לצד מיטת חוליו של סבו, כדי שהזקן יוכל לעשות בו כרצונו.

פיו היה יבש. לא היה מזיק לו לשתות משהו, ועוד דבר מה... משהו הסיח את דעתו מהעובדה שזרם האדרנלין בדמו מתחיל להאט ומותיר אותו עם תחושת הריקנות והלאות הזאת, שממנה הוא התאמץ כל כך להימנע במשך כל חייו.

הוא הביט סביבו. הטרמינל הזעיר היה מלא בטיפוסים הרגילים לכזה מין מקום, אי נופש יוקרתי בקאריביים. בנוסף לתיירים העשירים, השזופים מדי, נראה היה שנערכו באי גם איזשהם צילומי אופנה, כי המקום היה מלא דוגמניות. הוא ראה כמה יפהפיות צעירות, גבוהות כג'ירפות, פונות לכיוונו, רגליהן האינסופיות מוצגות לראווה במכנסי ג'ינס קצרצרים ובכובעי הקש המרוטים שלהן, מוטים בזווית כזאת שאיפשרה לראות רק את קצה אפיהן החמודים ואת שפתותיהן המלאות, שהן כיווצו לעברו ברוב הבעה. אבל הוא לא היה במצב רוח למשהו צפוי כמו איזו דוגמנית. אולי במקום זה, מוטב היה לו להשקיע קצת זמן בעבודה שלו. להתקשר אל רנה, במשרדים שלו, בפריז, ולברר מה התחדש בהיעדרו בחברה הפעילה והמשגשגת שלו.

אלא שאז מבטו נמשך אל אישה אחת שישבה לבדה. הפרצוף החיוור היחיד בים האנשים השזופים הללו. שערה היה בלונדיני והיא נראתה כה שברירית – עם מין צעיף פשמינה שהיה כרוך לה סביב כתפיה הצרות ונראה כאילו היא ממש נבלעת בתוכו. היא נראתה נקייה. הוא מיקד את מבטו. היא נראתה ממש כאילו בילתה את רוב חייה מתחת למים, ורק עתה הגיחה מתוכם. היא ישבה ליד הבר, כשלפניה כוס של שמפניה ורודה שבה היא לא נגעה בכלל, וברגע שעיניהם נפגשו, היא הרימה את הכוס, נבוכה, והחלה להביט לתוכה כאילו היא מכילה את היקום כולו – למרות שהוא שם לב שהיא עדיין לא שותה.

האם זה מה שגרם לו להתחיל לצעוד לכיוונה, מכושף על ידי מפגן הביישנות הזה, הנדיר כל כך בעולמו? הוא הגיע אליה בכמה צעדים בטוחים והניח את התיק שלו ליד תיק המסעות שלה, העשוי עור, ודומה מאוד לזה שלו. אלא שאז הוא הרים את ראשו ולא היה מסוגל לחשוב יותר על שום דבר מלבד על היופי השברירי של תווי פניה.

"היי," הוא אמר.

"היי," אמרה גם היא, במבטא מאוד בריטי, ומיצמצה בעיניה לעברו, מבעד לריסים עבים.

"נפגשנו כבר פעם?" הוא שאל.

היא נראתה מופתעת ומבוהלת. כאילו נלכדה פתאום באורו של זרקור בלתי צפוי. היא נעצה את שיניה בשפתה התחתונה ונגסה בבשר הוורוד והחלק.

"לא נראה לי," היא אמרה, ואז נדה בראשה כך שקווצות שיער בהיר צנחו על כתפיה הצרות כמו מפל של משי רך. "לא. לא נפגשנו. אני הייתי זוכרת."

הוא נשען על הבר וחייך. "אבל את הסתכלת עליי כאילו שהכרת אותי."

ווילו לא ענתה – לא מיד – ראשה היה מלא מדי באנדרלמוסיה ובמבוכה, בצירוף המשיכה העזה הזאת, שלא היה לה שום מושג כיצד מתמודדים איתה. כן, מובן שהיא בהתה בו, בגלל שלמען האמת, מי לא היתה בוהה?

מתחת לצעיף הפשמינה, היא הרגישה רעד של צמרמורת כשפגשה את מבטו המלגלג. היה עליה להודות בכך שהוא כנראה הגבר המושלם ביותר שהיא ראתה אי-פעם – והיא הרי עבדה בתעשיה שמתעסקת עם גברים מושלמים כמעט באופן אקסקלוסיבי. בלבוש המרושל שרק האנשים העשירים באמת יכולים להרשות לעצמם, הוא נראה כאילו קם זה עתה מהמיטה – אם כי כנראה לא מהמיטה שלו. מכנסי ג'ינס דהויים היו צמודים אל זוג ירכיים שריריות להדהים, ולמרות שחולצת המשי שלו היתה קצת מקומטת, הוא עדיין הצליח לשדר איזו הילה של עוצמה ויחוס. עיניו היו כחולות מאוד. שערו השחור היה פרוע, והבוהק של עורו השחום רמז על כך שמוצא משפחתו הוא מאיזשהו מקום לחופי הים התיכון. ועם זאת, מאחורי היופי העצור הזה, היא יכלה להבחין בהחלט בפלדה מחושלת – להב חד ומסוכן שרק הוסיף לכוח המשיכה שלו.

בדרך כלל ווילו היתה נשארת אדישה לגמרי למראה גברים יפי תואר, דבר שאותו היא ייחסה למין ביישנות שהיתה תוקפת אותה בסביבתם. שנים של התמודדות עם מחלה קדמו לתקופה שהיא בילתה בבית ספר לבנות בלבד, כך שהיא גדלה בסביבה נשית לגמרי, והגברים היחידים שהיא פגשה בילדותה היו רופאים. היא היתה עטופה ומוגנת בעולם הקטן והפרטי שלה, שבו היא הרגישה בטוחה – וביטחון היה משמעותי מאוד מבחינתה.

אז מה בדיוק היה בגבר הזה, עם העיניים הכחולות, עזות המבע, שגרם לליבה להתחיל להידפק על צלעותיה כאילו הוא נאבק לפרוץ מתוך החזה שלה?

הוא עדיין הסתכל עליה במבט תוהה, והיא ניסתה לדמיין לעצמה מה היו אחיותיה אומרות במצב שכזה. בטוח שהן לא היו מוכות אלם כמוה. הן בטח היו מושכות בכתפיהן, החטובות מרוב תרגול במכון הכושר, ומעניקות לו איזו מחמאה מתוחכמת, ולאחר מכן מושיטות לעברו כוס, חצי ריקה, כדי שידאג למלא אותה.

ווילו סובבה את רגל גביע השמפניה, בין אצבעה ואגודלה. אז תתנהגי כמותן. תעמידי פנים שגברים יפהפיים פונים אלייך ומדברים איתך תמיד.

"אני מתארת לעצמי שאתה רגיל לזה שאנשים נועצים בך מבטים בלי הרף," היא אמרה בכנות ולקחה לגימה מהשמפניה – ואז עוד אחת, ומיד הרגישה איך שהמשקה עולה ישר לראש שלה.

"נכון." הוא הבזיק לעברה חיוך בעת שהחליק אל המושב שלצדה. "מה את שותה?"

"לא, באמת." היא נדה בראשה כי בטח היתה זאת השמפניה שגרמה לכל תחושת החמימות הזאת אשר הלהיטה פתאום את לחייה. "לא כדאי שאשתה יותר מדי. מאז ארוחת הבוקר אני לא אכלתי כלום."

הוא הרים גבה. "בסך הכל התכוונתי לשאול אם זה טעים."

"הו. כן. כמובן. כמה טיפשי מצדי. זה..." בהרגישה עוד יותר נבוכה, ווילו בהתה בבועות העולות ושתתה עוד קצת, למרות שלפתע זה היה כמו תרופה בפיה. "זאת השמפניה הטובה ביותר שטעמתי אי-פעם."

"ואת מרבה לשתות שמפניה לבדך, בברים של שדות תעופה, מה?" הוא שאל בנימה איטית ומלגלגת.

היא נדה בראשה. "לא. למען האמת, אני חוגגת סיום של משימה."

דנטה הינהן, היה ברור לו שזה סימן שעליו לשאול כעת בקשר לעבודה שלה, אך הדבר האחרון שהוא רצה היה להקשיב לכל קורות החיים שלה. אז הוא פשוט הזמין לעצמו בירה מהמוזג, ואז נשען לו על הבר והחל לבחון אותה במבטו.

הוא החל עם השיער שלה, שיער מהסוג שהוא אהב לראות פזור מעל מפשעתו – כי למרות שהוא לא היה ממהר לזרוק איזו ברונטית או ג'ינג'ית מהמיטה שלו, הוא נמשך אל בלונדיניות כמו נמלה לגוש סוכר. אבל מקרוב הוא הצליח לראות כל מיני חריגות משונות בהופעה שלה, שרק הפכו אותה ליותר מעניינת מאשר יפה. הוא שם לב לחיוורון הכמעט שקוף של עורה, שהיה מתוח על עצמות הלחיים הגבוהות ביותר שהוא ראה אי-פעם. עיניה היו אפורות – הצבע האפור הרך, המעורפל, של שמי אנגליה ביום חורפי. אפור כמו עשן של עץ בוער. שפתיה היו תפוחות, אם כי זה היה המקום היחיד אצלה שהיה תפוח – כי היא היתה רזה. יותר מדי רזה. מותניה הצרים היו נתונים במכנסי ג'ינס שטווסים קטנים היו רקומים עליהם, אבל יותר מזה הוא לא היה יכול לראות בגלל שצעיף הפשמינה הארור הזה היה כרוך סביבה כמו מפת שולחן ענקית.

הוא שאל את עצמו מה בכלל משך אותו אליה בשעה שיש בטרמינל נשים אחרות, יפות יותר, שבטח ישמחו בחברתו ולא ייראו כאילו נמר בחר פתאום לרבוץ לו לצדן. האם זה בגלל התחושה שלו, שהיא לא ממש שייכת למקום הזה? שהיא לא משתלבת? הרי מאז ומעולם הוא בעצמו היה אחד שלא משתלב בשום מקום. תמיד היה האיש הזר שמשקיף תמיד מבחוץ על כל הנעשה.

אולי הוא רק חיפש לו משהו שיסיח את דעתו מהמחשבה על שיבה לאמריקה כשהנזר בידו, וההבנה שעדיין יש כל כך הרבה דברים שלא נאמרו ולא נעשו בינו לבין המשפחה שלו. דנטה הרגיש שמחלת סבו הציבה אותו פתאום על צומת דרכים משמעותי בחייו, והוא לא היה מסוגל לדמיין לעצמו את העולם ללא האיש אשר אהב אותו תמיד, ללא שום תנאי.

ובינתיים, הבלונדינית הלחוצה הזאת למראה, גרמה לו לחשוב כל מיני מחשבות זימה, למרות שעל פניה עמדה עדיין אותה הבעה חוששת. הוא חייך, מכיוון שבדרך כלל הוא נהג לתת לנשים להיות אלו שרודפות אחריו, מה שאיפשר לו לעזוב במצפון נקי למדי אחרי סופו של הרומן. נשים שרודפות אחרי גברים ניחנות בביטחון עצמי מובנה, מה שמצא חן בעיניו בדרך כלל, אבל פתאום, החידוש של מישהי כה עצורה ונבוכה היה פשוט כה מענג, שהוא התקשה ממש להתאפק.

"טוב, אז מה את עושה פה?" הוא שאל אחרי שלקח לגימה מהבירה. "מלבד התשובה הברורה, ממתינה לטיסה."

ווילו בהתה בציפורניה ותהתה בליבה איך אחיותיה היו עונות על זה. שלוש אחיותיה היפות והפיקחיות, שלא חוו מעולם אף רגע של ספק בחייהן הקסומים. בוודאי היו מלחששות כבר משהו פיקח או מפתה וגורמות לגבר היפהפה הזה להטות את ראשו אחורה ולפרוץ בצחוק מלא הערכה לשנינותן. הן בטח לא היו יושבות פה לחוצות לגמרי, תוהות למה בכלל הוא ניגש דווקא לכאן. למה רק במסגרת הגבולות הברורים של עבודתה היא מסוגלת לנהל שיחה עם בן המין השני בלי לרצות שהקרקע תיפתח ותבלע אותה לתוכה?

מקרוב כל כך, הוא היה עוד יותר מרשים אפילו, עם האנרגיה החשופה הזאת, חסרת המנוחה, שתססה בתוכו כמו חשמל. אבל עיניו הן מה שהיה באמת מדהים. מעולם היא לא ראתה עיניים כאלה. כחולות יותר משמי הקאריביים שבחוץ. כחולות יותר אפילו מכנפי הפרפרים הקטנים שנהגו לרפרף בחוץ בערבי הקיץ ההם, מזמן, כשהרשו לה לנוח בחוץ לפנות ערב. כחול בהיר, אבל קשה – חד, צלול וממוקד. עיניו סרקו אותה כעת, והבוהק התכול שלהן נראה מבעד ליער הריסים הכהים שלו בהמתינו למענה שלה.

היא חשבה שהיא יכולה לספר לו שזאת הפעם הראשונה שהיא מתַפקדת לבדה בתור סטייליסטית בצילומים של אחד מירחוני האופנה הגדולים ביותר בבריטניה, ושהג'וב התנהל באופן מוצלח מאוד. אבל למרות שהיא השתדלה מאוד לחוש שמחה בנוגע לזה, היא לא יכלה להשתחרר מתחושת החרדה שלה מפני מה שממתין לה בבית, באנגליה. עוד חתונה. עוד אירוע שחוגג אהבה רומנטית, שאליו היא תצטרך ללכת לבדה. לשוב לבדה אל הבית שהיה מקום מפלט וגם בית כלא לאורך ילדותה ונעוריה. לשוב אל אחיותיה, המלאות בכוונות טובות ואל הוריה המגוננים מדי. בחזרה אל המציאות הקודרת של חייה, הרחוקים מרחק גדול מאוד מכל הזוהר של עבודתה.

אז תהפכי אותם לזוהרים.

היא לא ראתה את הגבר הזה עד היום, ורוב הסיכויים שהיא גם לא תראה אותו יותר. אבל האם היא לא יכולה – רק פעם אחת בחייה – לשחק את התפקיד אשר נמנע ממנה תמיד. מה, היא לא יכולה להעמיד פנים שהיא מלאת להט ועוצמה, שהיא  נחשקת? הלא כבר שלוש שנים היא עובדת בתחום האופנה, והיא ראתה לא פעם איך דוגמניות מקצועיות הופכות למשהו אחר לגמרי ברגע שהמצלמות מכוונות אליהן. היא ראתה אותן נעשות ביישניות או סקסיות או פלרטטניות, בקלות שהיתה עוצרת נשימה. אז למה שהיא לא תעמיד פנים שהגבר הזה הוא מצלמה? למה שלא תהפוך למי שתמיד חלמה בהיחבא להיות, במקום ווילו המילטון המשעממת שלא הורשתה מעולם לעשות שום דבר, וכתוצאה מכך לא למדה מעולם איך להיות כמו כל הנשים האחרות בנות גילה?

היא החליקה את אצבעה במעגל על שפת הכוס שלה, והמחווה הלא מוכרת שידרה – כך היא קיוותה – שהיא בחורה חושנית שאוהבת לגעת ולחוש איך נוגעים בה.

"עבדתי בצילומי אופנה," היא אמרה.

"אה." הפוגה מסוימת השתררה. "את דוגמנית?"

ווילו תהתה אם היא רק דמיינה  אכזבה רגעית, שהעמיקה עוד יותר את המבטא הטרנס-אטלנטי שלו. מה, הוא לא אוהב דוגמניות? כי אם זהו המקרה, אז הוא כבר באמת גבר יוצא דופן. היא עיקלה את שפתיה בחיוך וגילתה שזה היה קל בהרבה מכפי שהיה נדמה לה.

"אני נראית לך כמו דוגמנית?"

הוא הרים גבות כהות. "לא נראה לי שאת באמת רוצה שאענה על השאלה הזאת."

ווילו עצרה את תנועת אצבעה על הכוס. "באמת?"

עיניו הכחולות נצצו. "טוב, אם אני אגיד שלא אז את תזדעפי ותגידי  למה לא? ואם אני אגיד כן אז את עדיין תזדעפי, ואז את תיאנחי ותגידי בסגנון העייף אך המעושה הזה, מה זה עד כדי כך בולט?"

ווילו צחקה, וזה בהחלט היה עדות מרשיעה לגבי חיי החברה שלה, שהיא מצאה את עצמה נדהמת לשמע הצליל הזה. כאילו שהיא לא אמורה להיות בחורה שמצחקקת עם איזה זר יפה-תואר בקצהו השני של העולם. ולפתע היא נתקפה בתחושה מסחררת של חופש והתרגשות. היא הביטה אל תוך הניצוץ המלגלג שבעיניו והחליטה שבכל זאת היא מסוגלת לשחק את המשחק הזה.

"תודה על כך שענית לי על זה בכזאת כנות," היא אמרה בכובד ראש. "כי עכשיו אני יודעת שאני כבר לא צריכה להגיד שום דבר."

מבטו נעשה תוהה. "ולמה זה בדיוק?"

היא משכה בכתפיה. "אם נשים הן עד כדי כך צפויות שאתה יכול לדעת מראש מה בדיוק הן יגידו, אז אתה יכול לנהל את השיחה הזאת לגמרי לבדך, נכון? אתה בטח לא צריך שאני אשתתף בה!"

הוא גחן קדימה וליכסן בתגובה חיוך, ומין תחושת ניצחון משונה ומסחררת מילאה את ווילו.

"וזה יהיה ההפסד שלי, אני חושב," הוא אמר לה חרש ועיניו הכחולות והקשות לכדו את שלה. "איך קוראים לך?"

"אני ווילו. ווילו המילטון."

"וזה אכן השם האמיתי שלך, ווילו, כמו עץ הערבה?"

היא העניקה לו מבט תמים. "אתה מתכוון להמילטון?"

"אני מתכוון לווילו."

היא הינהנה. "באמת – למרות שאני יודעת שזה נשמע כמו משהו שהמצאתי. אבל זאת מין מסורת אצלנו במשפחה. גם האחיות שלי וגם אני קיבלנו שמות של משהו מהטבע."

"כמו הר למשל, את מתכוונת?"

היא צחקה – שוב – ונדה בראשה. "לא, שמות קצת יותר קונבנציונליים. לאחיות שלי קוראים פלורה, קלובר ופופי, ושלושתן יפהפיות," היא הוסיפה, והיתה מודעת לנימה המתגוננת שהתגנבה לפתע לקולה.

מבטו נעשה עוד יותר תוהה. "עכשיו את מצפה שאני אגיד אבל גם את יפהפיה." קולו נעשה חרישי. "ואת תשיבי עם..."

"ואני אמרתי לך," קטעה אותו ווילו, וכעת ליבה כבר הלם חזק כל כך על צלעותיה, שהיא התקשתה לנשום. "שאתה כל כך נבון, שעליך לנהל את השיחה הזאת עם עצמך."

"נכון, הייתי יכול לעשות את זה." עיניו נצצו. "אבל שנינו יודעים שיש המון דברים שאתה יכול לעשות בעצמך, שהרבה יותר מהנה לעשות עם מישהו אחר. את לא חושבת, ווילו?"

יכול להיות שווילו לא היתה הבחורה הכי מנוסה בסביבה, בכל מה שקשור לגברים ושלא היה לה מעולם מה שקרוי חבר  אמיתי. אבל למרות שהיא, שפינקו אותה וגוננו עליה תמיד, לא בילתה את כל חייה בבידוד מוחלט. היא עבדה כעת בתחום שבו האנשים נוטים להיות חסרי בושה כמעט לחלוטין בכל מה שקשור לסקס, והיא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון. לחרדתה הרבה, היא הרגישה בסומק המתחיל להופיע. זה החל בבסיס צווארה והתרומם אט-אט כדי להציף את לחייה באדום לוהט. והדבר היחידי שעליו היא הצליחה לחשוב היה איך כשהיתה ילדה קטנה והיא הסמיקה ככה, אחיותיה נהגו לקרוא לה סקרלט פימפרנל.

היא שלחה את ידה אל הכוס שלה, אבל ידו שהתהדקה עליה, עצרה אותה במהלכה. בעצם, היא לא רק עצרה אותה – היא גם גרמה לעורה להרגיש פתאום כאילו נוספו לו מיליוני קצות עצבים חדשים שקודם לא היה לה שום מושג על קיומם. זה גרם למבטה לנוע מטה, אל אצבעותיו השחומות שכה בלטו על רקע עורה החיוור, ולחשוב לעצמה כמה טוב נראו אצבעותיהם השלובות יחדיו. ראשה הסתחרר והיא הרימה את עיניה אל עיניו.

"לא," הוא אמר לה חרש. "אישה שמסמיקה זה מחזה נדיר ומענג, וגברים אוהבים לראות אותו. אז אל תסתירי את זה ואל תתביישי. וחוץ מזה – רק שתדעי – אם את שותה עוד אלכוהול כדי להסתיר את המבוכה שלך, זה רק יחמיר את מצבך."

"אז גם בהסמקה אתה מומחה, בנוסף להיותך בר-סמכא בנוגע לשיחות עם נשים?" היא אמרה, מודעת בהחלט לכך שידו מונחת עדיין על ידה, ושזה גורם לה להשתוקק לכל מיני דברים שברור לה שלא יהיו לה לעולם. אבל היא לא עשתה שום ניסיון למשוך את ידה ממנו, ובליבה היא תהתה אם הוא הבחין בכך.

"אני טוב בהרבה מאוד דברים."

"רק לא בצניעות, אני מניחה?"

"לא," הוא הודה. "צניעות אינה אחת המעלות החזקות שלי."

הדממה שהשתררה ביניהם הופרה על ידי קול צעקה שהגיעה מצדו השני של הטרמינל, וכשהעיפה מבט, ווילו ראתה ילד חובט באגרופיו הקטנטנים בירכיה של אמו. אבל האֵם לגמרי התעלמה ממנו והוסיפה לדבר בטלפון הסלולרי, בעוד שההיסטריה של הילד הקטן הלכה וגברה. רק תדברי איתו, חשבה ווילו בכעס, ותהתה למה אנשים מסוימים טרחו בכלל להביא ילדים לעולם. למה הם מתייחסים למתנה הזאת של הבריאה באופן כה מזלזל.

אבל אז היא ראתה את העיניים הכחולות הללו, מביטות לעבר השעון שלו, ופתאום היא הבינה שהיא מפסידה את ההזדמנות שלה להאריך את השיחה הזאת עד כמה שניתן. שכן האם לא יהיה נפלא לשוב הביתה עם ההרגשה שהיא הגיחה מהשריון הזה שלה לשם שינוי? להיות מסוגלת לענות על השאלה הבלתי נמנעת, נו, אז יש לאחרונה איזה גבר בחייך, ווילו? עם משהו שאינו חיוך מאיר ומזויף, בעת שהיא מנסה ליַפות את הבדידות של חייה, לפני שהיא ממהרת לשנות את הנושא.

אז תשאלי אותו מה שמו. תפסיקי להיות כה עצורה ונבוכה.

"איך קוראים לך?" שאלה ווילו, כמעט כאילו נזכרה רק בדרך אגב – אך היא אילצה את עצמה למשוך את ידה מתוך ידו. לנתק את המגע הנהדר הזה לפני שהוא יעשה את זה.

"דנטה."

"רק דנטה?" היא שאלה כשהוא לא הוסיף ופירט.

"די-סיאונה," הוא הוסיף, וּווילו תהתה אם היא רק דמיינה את שמץ חוסר רצונו להגיד לה את שם המשפחה שלו.

דנטה לקח לגימה מהבירה שלו והמתין. נכון, זהו עולם קטן – אבל הוא גם לא רציף. יש הרבה מאוד קבוצות של אנשים שמנהלים חיים לגמרי מקבילים לשלו, ויכול מאוד להיות שהבחורה הבריטית הצעירה הזאת, שכה מיטיבה לדבר ולהסמיק כמו איזו דודה בתולה זקנה, לא שמעה מעולם על משפחתו המפורסמת. היא לא שכבה כנראה עם אחיו התאום ולא נתקלה מעולם באף אחד משאר אחיו המתוסבכים. ליבו נעשה צונן כשחשב אודות אחיו התאום, אך הוא הדף מעליו את ההרגשה הזאת בחוסר פשרות שהפך לו לטבע שני. ועדיין הוא המתין, למקרה שעיניה הרכות של בת לווייתו יתרחבו פתאום כשהאסימון ייפול לה. זה לא קרה. היא רק הביטה בו בצורה כזאת שגרמה לו לרצות לגחון לעברה ולנשק אותה.

"אני מנסה לנחש מה אתה מצפה מהתגובה שלי להיות," היא אמרה וחיוך דחק למעלה את זוויות שפתיה. "אז אני לא אעשה את הדבר הברור – לשאול אם זה שם איטלקי, כי אין ספק שהתשובה היא כן. רק אגיד שזה שם יפהפה לטעמי. די-סיאונה. זה מעלה בלבי מחשבות על ים כחול וגגות טרקוטה, ועצי הברוש הכהים הללו, שכנראה גדלים רק באיטליה, ולא בשום מקום אחר בעולם," היא אמרה ועיניה האפורות התמלאו משובה. "הנה, זאת היתה תשובה מספקת – או שמא זה היה צפוי לגמרי?"

היתה השתהות קצרצרה לפני שדנטה ענה לה. היא כה לא צפויה, הוא חשב לעצמו. זה כמו למצוא פיסה של צל באמצע נוף שומם, מחוץ לעיר, ביום לוהט. כמו להכניס את ידיך החמות והמלוכלכות לתוך בריכה של מים צוננים ולראות את כל הזוהמה נשטפת מעליהן. "לא, לא כל כך צפוי," הוא אמר, "אם כי גם לא לגמרי מספק."

הוא גחן קדימה, ובעשותו את זה, הוא חש פתאום בריח החריף של המלח על עורה, ותהה בליבו אם היא שחתה מוקדם יותר הבוקר. הוא תהה איך הגוף שלה נראה מתחת לכל מעטפת הבד הזאת. איך השיער הבלונדיני הזה היה נראה אילו צנח בחופשיות על עורה החשוף. "התשובה המספקת היחידה, שעליה אני יכול לחשוב ברגע זה, היא שנראה לי שאת צריכה להתכופף מעט קדימה ולפשק את שפתיך כך שאוכל לנשק אותך."

ווילו בהתה בו – המומה – כשהרגישה לפתע ליטוף של משהו לגמרי לא מוכר, מחליק על פני עורה. משהו שהזמין אותה כמו אצבע רומזת. ולפני שהיה לה זמן לחשוב על התבונה של המעשה, היא כבר עשתה בדיוק את מה שהוא הציע לה. היא מתחה את צווארה, רק קצת, ולאט-לאט פישקה את שפתיה כך שהוא יוכל להתכופף קדימה ולנשק אותה. היא חשה את החיכוך של פיו בפיה, כשבקצה לשונו הוא פילס לעצמו נתיב לרוחב שפתיה.

האם היתה זאת השמפניה שהיא שתתה, או רק איזו כמיהה עמוקה בתוכה שגרמה לה לפתוח את פיה קצת יותר? או שהיתה זאת רק התחושה של מישהי שהורחקה מכל מה שנורמלי ורגיל למשך זמן כה רב, שהיא פשוט רצתה להימלט ולהשתחרר. להשליך מעליה את כל המוסכמות ולהפסיק לתת לאנשים להתייחס אליה כמו אל איזה פרח עדין ושברירי, כמו שהתייחסו אליה לאורך כל חייה. הרגע זה, היא לא רצתה להיות ווילו המילטון. היא רצתה שהפיה הטובה תבוא ותבזיק אבקת פלאים נוצצת על כל שדה התעופה הקאריבי הזה ותנופף במטה שלה ותשנה אותה. בדיוק כמו שהיא, ווילו, שינתה את הדוגמניות במשך כל השבוע האחרון.

היא רצתה ששערה יצנח כמו מסך של משי על גבה ושעורה יהיה מיד שזוף, מוצג לראווה על ידי שמלה קטנה ונשית אך סקסית ביותר, שלפשטותה לכאורה יצטרף גם תג מחיר לגמרי אסטרונומי. היא רצתה שכפות רגליה יהיו תחובות בנעלי סטילטו גבוהים מאוד, שעדין לא יאפשרו לה להביט ישר אל תוך עיניו של הגבר המפואר הזה, אילו שניהם היו עומדים – והיא גם לא רצתה להיות ישובה על כיסא של בר. היא רצתה להיות שרועה על גבי מיטה גדולה, לבושה בלבנים סקסיים מאוד, כשהאצבעות השחומות הללו נוגעות שוב בבשרה – רק שהפעם במקומות הרבה יותר אינטימיים, בעת שהוא מפשיט אותה לאט.

כל המחשבות הללו חלפו בתוך ראשה בפרק הזמן שנדרש ללשונה כדי להצליף בלשונו, ואז עיניה של ווילו שבו ונפקחו פתאום – לא בבהלה מהתנהגותה השערורייתית במקום כה ציבורי, עם גבר שהיא פגשה זה עתה, אלה מההבנה של מה שנאמר במערכת הרמקולים. לקח לה חמש שניות מלאות עד שמוחה המבולבל קלט את מה שהקול הרובוטי אמר, וכשהיא קלטה את זה ליבה צנח.

"זה שלי. הם מכריזים על הטיסה שלי," היא אמרה בקוצר נשימה, כשמשכה את פיה בחוסר רצון מעל פיו, עדיין מהופנטת מהכחול היוקד של עיניו. היא קמה ממקומה במאמץ, הבחינה בחולשתן הרגעית של ברכיה בזמן שטפחה באופן אוטומטי על התיק התלוי על כתפה, לוודא שהדרכון והארנק שלה איתה. היא עיקמה את פרצופה וניסתה להעמיד פנים כאילו זה לא היה סיפור גדול, מה שקרה זה עתה. ניסתה להעמיד פנים ששדיה לא מעקצצים מתחת לצעיף הפשמינה, שהיא מנשקת גברים זרים בשדות תעופה מדי יום ביומו. ניסתה לא לקוות שהוא יקפוץ ממושבו ויגיד לה שהוא לא רוצה שהיא תלך. אבל הוא לא עשה את זה.

"הו, לעזאזל," היא הכריזה. "זאת הקריאה האחרונה. אני לא מאמינה שלא שמעתי את כל הקריאות הקודמות."

"נראה לי ששנינו יודעים טוב מאוד למה לא שמעת אותן," הוא אמר בקולו המלגלג.

אבל למרות שעיניו נצצו, ווילו חשה שהוא כבר משלים בליבו עם עזיבתה, והיא אמרה לעצמה שמוטב כך. הוא רק גבר יפהפה שאיתו היא פלירטטה בשדה התעופה – ואין שום סיבה שהיא לא תעשה דברים כאלה גם בעתיד, אם היא תרצה. זה יכול להיות קרש הקפיצה לחיים חדשים לגמרי, ומרגשים מאוד, אם היא רק תיתן לזה לקרות. כלומר, אם היא תצליח ללכת מפה עכשיו כשכבודה העצמי וחלומותיה אינם מנופצים. מוטב כך על פני האלטרנטיבה. החלפת כרטיסי הביקור המגומגמת וההבטחה הלא כנה להתקשר אליה. ההמתנה המתמשכת שלה ליד הטלפון, אחרי שובה לאנגליה. התירוצים שהיא תמציא בראשה, למה הוא לא התקשר וחוסר יכולתה – לפחות במשך כמה שבועות – להודות בסיבה האמיתית לכך. הסיבה שהיתה ידועה לה מההתחלה – שהוא הרבה מעל לרמה שלה, ושהוא רק השתעשע בה.

מלאת תסכול עדיין, היא התכופפה לקחת את התיק שלה והזדקפה לבלוע בעיניה את תווי פניו המהממים והכחול הקשה של עיניו, עוד פעם אחת אחרונה. היא ניסתה לשמור על קול יציב, ככל שרק הצליחה. לא לתת לו להבחין בשום רמז לחרטה שלה, שכבר המתינה לה באופק, מוכנה לבוא ולמלא אותה. "היה שלום, דנטה. היה נחמד מאוד לפגוש אותך. לא משהו מקורי מאוד לומר, אני יודעת – אבל זאת האמת. שתהיה לך דרך צלחה, באשר תלך. ומוטב שאמהר."

היא כמעט הושיטה לו את ידה ללחיצה, לפני שקלטה כמה טיפשי זה יהיה עכשיו, אז היא מיהרה להסתובב, לפני שתעשה מעצמה שוטה גדולה עוד יותר. בסוף היא נאלצה לרוץ אל המטוס בכל המהירות, אך היא אמרה לעצמה שזה דווקא טוב, כי זה הסיח את דעתה מכל המחשבות המשתוללות. ליבה הלם עדיין בעוצמה כשהיא חגרה את עצמה במושבה, אך היא היתה נחושה שלא להניח למחשבותיה להתחיל לנדוד אל כל השאלות חסרות התועלת הללו של מה אילו. היא ידעה שבחיים הללו את חייבת להתרכז במה שיש לך, ולא במה שאת ממש רוצה.

אז בכל פעם שהיא רק חשבה על התווים החושניים ההם של פניו והעיניים המדהימות, היא אילצה את עצמה להתרכז מיד בחתונה המשפחתית ההולכת וקרבה ובשמלת השושבינה המחרידה שמכריחים אותה ללבוש.

היא קראה במגזין שחולק על המטוס וישנה שינה עמוקה במהלך רוב הטיסה בחזרה לאנגליה, ורק כשנחתה בהית'רו ושלחה את ידה אל תא האכסון העליון, התחוור לה שתיק הנסיעות שהיא הכניסה לתוכו בעצם אינו התיק שלה בכלל. נכון, הוא חום, ונכון שהוא עשוי מעור – אבל בזה בעצם הסתיים כל הדמיון. ידיה החלו לרעוד. כי זה היה העור הרך ביותר שניתן להעלות על הדעת, ושלוש אותיות מוזהבות היו מוטבעות בו. היא בהתה בתדהמה הולכת וגוברת, בעת שהתאימה בראשה את ראשי התיבות לשם היחידי שהם יכלו לייצג, וליבה החל להלום בתערובת של אימה והתרגשות.

ד.ד.ס.

דנטה די-סיאונה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של שרון קנדריק
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il