הצבעים 1 - קוראים לי בלאק

בלאק

אני נאמן, אך רק למקצוע שלי, ולא לאף אחד אחר.

אני חזק, את הצלקות שלי אף אחד לא רואה מלבדי.

אני יכול להיות מלאך, אבל כשאנשים מסתכלים עלי, הם רואים שטן.

פגשתי אותה כשהיא הייתה בת שש עשרה. היא הייתה לי כאוויר צח לנשימה. היא נכנסה לחיי בסערה והעלתה חיוך על שפתיי. אולם אז היא עזבה, ולקחה איתה את היכולת שלי לנשום, את חיוכה, שהיה מסוגל להאיר חדר שלם ולגרום לליבי להלום בקצב מסחרר.

לאחר עשר שנים, מצאתי אותה שוב, אבל משהו קרה לה. היא הייתה שבורה.

בהיותי האגואיסט שאני, שמחתי. שמחתי מפני שהיא לא תירתע מפניי כי אני שבור יותר ממנה.

רוז

כשהוא מציל אותי, אני לא מזהה את הגבר שהוא גדל להיות. אני שבורה, חיה רק למטרה אחת. אני לא אותה הבחורה שהוא זוכר. הוא חושב שהוא שחור כמו השם שלו, אבל אני רואה בו משהו אחר. את הגאולה שלי.

אין אדם שאיננו מפחד מהגבר שבלאק גדל להיות, אבל לא אני. הוא שבור כמוני, פגום כמוני. אני רק לא יודעת אם אי פעם נוכל לתקן זה את זה.

קוראים לי בלאק מאת סופרת רבי המכר של עיתון יו־אס־איי טודיי טי. אל. סמית’ הוא הספר הראשון בסדרת הצבעים. שני הספרים הראשונים בסדרה הם דואט והספר השלישי על זוג אחר. זה רומן פשע עכשווי על שני אנשים שחושבים שהם שבורים מעבר לכל יכולת תיקון, אך הם לא יודעים שלפעמים מהשברים אפשר להרכיב משהו חדש ושלם.

פתיחה

בלאק

היא ישבה שם ולא עשתה דבר חוץ מאשר לקטוף עלי כותרת מפרח. חשבתי שזה מוזר. איזו נערה בת שש עשרה יושבת בחול וקוטפת עלי כותרת מפרחים? זה היה מחזה מוזר.

שערה הבלונדיני הארוך, שהשתפל כל הדרך במורד גבה, היה נקי ומסורק. בגדיה היו ללא רבב, פרט לאזור ברכיה מפני שכרעה ברך על האדמה. יכולתי לראות את שפתיה נעות. היא ספרה, או שאמרה משהו שלא ממש הצלחתי להבין, ולא היה לי זמן לשבת שם ולהתבונן בה. היו מקומות אחרים בהם הייתי צריך להיות, עסקאות שהייתי צריך לבצע. אבל כשחציתי את הפארק מאוחר באותו לילה וראיתי אותה יושבת שפופה, זה בהחלט גרם לי לתהות מדוע.

השעה הייתה מאוחרת והשמיים שחורים משחור. הייתי בטוח שבכל רגע יתחיל לרדת גשם. הרחתי את זה באוויר, אולם נראה שהיא לא הבחינה בכך. איזו נערה מוזרה.

שלחתי מבט אחרון בכיוונה. עמוד התאורה הקרוב אליה יצר סביבה הילה כאילו הייתה מלאכית. בעטתי באבן על השביל, פניתי בכיוון השני והתחלתי ללכת.

"עצור!" נשמע קול מאחוריי. כפות רגליי קפאו במקומן. הקול היה כקטיפה, רך ומרגיע. רציתי להניח כף רגל אחת לפני השנייה, להכריח את עצמי לעשות צעד נוסף, להתעלם ממה שרצתה או ממה שניסתה לומר, אך ידעתי שאני לא מסוגל. נמשכתי אליה וזו הייתה תחושה מוזרה.

ראיתי אותה בעבר, מפני שלמדנו יחד באחד הקורסים בבית הספר. קורס שבו בקושי השתתפתי, אבל הייתי חייב לנכוח בו לפעמים, אחרת הרשויות יתערבו. היא ישבה עם הילדים המגניבים, אלה עם הכסף והמכוניות היפות, ילדים מבוגרים ממנה. ידעתי שהיא הייתה בגילי. היא השתתפה ברוב הקורסים שבהם השתתפתי ותמיד הרכיבה משקפיים ונראתה אבודה במחשבות.

הסתובבתי. פשוט לא נותרה בפניי ברירה. כעת היא עמדה והתבוננה בכיווני. היא לא הייתה יכולה לראות אותי כהלכה – עמדתי הרחק מפנסי הרחוב. שערה היה כל־כך ארוך שכמעט נשק למותניה. במכנסיה המלוכלכים היא נראתה מוזר. פגועה. רגשות רבים הבזיקו בפניה.

פתיחה

בלאק

היא ישבה שם ולא עשתה דבר חוץ מאשר לקטוף עלי כותרת מפרח. חשבתי שזה מוזר. איזו נערה בת שש עשרה יושבת בחול וקוטפת עלי כותרת מפרחים? זה היה מחזה מוזר.

שערה הבלונדיני הארוך, שהשתפל כל הדרך במורד גבה, היה נקי ומסורק. בגדיה היו ללא רבב, פרט לאזור ברכיה מפני שכרעה ברך על האדמה. יכולתי לראות את שפתיה נעות. היא ספרה, או שאמרה משהו שלא ממש הצלחתי להבין, ולא היה לי זמן לשבת שם ולהתבונן בה. היו מקומות אחרים בהם הייתי צריך להיות, עסקאות שהייתי צריך לבצע. אבל כשחציתי את הפארק מאוחר באותו לילה וראיתי אותה יושבת שפופה, זה בהחלט גרם לי לתהות מדוע.

השעה הייתה מאוחרת והשמיים שחורים משחור. הייתי בטוח שבכל רגע יתחיל לרדת גשם. הרחתי את זה באוויר, אולם נראה שהיא לא הבחינה בכך. איזו נערה מוזרה.

שלחתי מבט אחרון בכיוונה. עמוד התאורה הקרוב אליה יצר סביבה הילה כאילו הייתה מלאכית. בעטתי באבן על השביל, פניתי בכיוון השני והתחלתי ללכת.

"עצור!" נשמע קול מאחוריי. כפות רגליי קפאו במקומן. הקול היה כקטיפה, רך ומרגיע. רציתי להניח כף רגל אחת לפני השנייה, להכריח את עצמי לעשות צעד נוסף, להתעלם ממה שרצתה או ממה שניסתה לומר, אך ידעתי שאני לא מסוגל. נמשכתי אליה וזו הייתה תחושה מוזרה.

ראיתי אותה בעבר, מפני שלמדנו יחד באחד הקורסים בבית הספר. קורס שבו בקושי השתתפתי, אבל הייתי חייב לנכוח בו לפעמים, אחרת הרשויות יתערבו. היא ישבה עם הילדים המגניבים, אלה עם הכסף והמכוניות היפות, ילדים מבוגרים ממנה. ידעתי שהיא הייתה בגילי. היא השתתפה ברוב הקורסים שבהם השתתפתי ותמיד הרכיבה משקפיים ונראתה אבודה במחשבות.

הסתובבתי. פשוט לא נותרה בפניי ברירה. כעת היא עמדה והתבוננה בכיווני. היא לא הייתה יכולה לראות אותי כהלכה – עמדתי הרחק מפנסי הרחוב. שערה היה כל־כך ארוך שכמעט נשק למותניה. במכנסיה המלוכלכים היא נראתה מוזר. פגועה. רגשות רבים הבזיקו בפניה.

פניי לא היו חבולות כפי שהיו בדרך כלל. אמש עשיתי את העבודה שלי, אבל היה מאוחר. אז חטפתי מכות – פנס בעין ואולי גם צלע סדוקה – אבל התכוונתי ללכת לבית הספר. כשהגעתי, ראיתי אותה יושבת על המדרגות. משקפיה היו מונחים על אפה וראשה היה חבוי מאחורי ספר. לרגע חשבתי לטפוח על כתפה כדי להודיע לה שאני שם, ואז התחרטתי ופשוט חלפתי על פניה. היא תפסה אותי. ידה נשלחה ונכרכה סביב קרסולי. האינסטינקט הראשון שלי היה לנסות לחלץ את רגלי בבעיטה, אבל לא רציתי להסתכן באפשרות שאפגע בה. היא נשאה אליי את מבטה ובעיניה ראיתי סערה עזה. עיניה היו תכולות כצבע השמיים. היא חייכה ונעמדה.

"יש לנו שיעור מתמטיקה יחד," היא אמרה והושיטה לי את התיק שלה בלי להרים את ראשה, שעדיין היה תקוע בין דפיו של ספר. הטלתי את התיק שלה על כתפי והלכנו אל השיעור הראשון, תוך כדי שאנשים נועצים בנו מבטים סקרניים.

השיעור כבר כמעט נגמר לפני שהיא אמרה לי ולו מילה. היא ישבה לידי, אך לא נשאה אליי את מבטה, רק הייתה שקועה בספר שלה.

"אני חושבת שכדאי שנתנשק," היא אמרה, מניחה את ראשה על השולחן ונושאת את עיניה אליי. עיקמתי את פניי מפני שזה היה הדבר המוזר ביותר שהיא אמרה, אפילו ביחס לאתמול בלילה שהיה מוזר מאוד.

"טוב, אני רוצה שתרסס את שמי על קיר בשבילי," היא אמרה. התחלתי לתהות אם היא מנסה לנצל אותי. חשבתי שזה ייתכן, אבל אז ביטלתי את האפשרות. הפעמון צלצל. אחזתי בידה ויצאנו מבית הספר בריצה. היא צווחה וצחקה, וליבי התנפח בקרבי. אהבתי את הצליל הזה.

עצרתי בתחנת הרכבת. לא היה איש בסביבה. שלפתי מהתיק שתי פחיות צבע. נעמדנו מאחורי אחת הרכבות כדי שנהיה מוסתרים, וריססתי את שמי. נתתי לה את הפחית השנייה והיא הרימה אותה וריססה אותי. הייתי המום. היא ניסתה לכבוש את פרץ צחוקה. עשיתי לה את אותו הדבר בדיוק, וצבעתי את חולצתה הלבנה בצבע אדום עז. תוך זמן קצר שנינו היינו מכוסים בצבעי אדום וכחול, צחקנו ובכלל שכחנו היכן אנחנו נמצאים עד ששמענו צעקה. אחזתי בידה והתחלנו לרוץ. עצרנו בתוך השיחים, מתקשים לנשום ורוויים באדרנלין. היא נשאה אליי את מבטה, חייכה והצמידה את שפתיה הרכות אל שפתיי.

זה היה סוריאליסטי. כבר התנשקתי בעבר, אפילו שכבתי עם מישהי, אבל אף פעם לא עם מישהי כמוה. מישהי מושלמת, יפהפייה.

היא נסוגה וחייכה. "אמרתי לך שאני רוצה לנשק אותך."

נתפסתי ברשתה. מאותו יום ואילך הלכתי לבית הספר מדי יום ביומו רק כדי לראות אותה. רק כדי להעיף בה מבט חטוף. היא תגמלה אותי על בסיס יומי באמצעות נשיקה וזה נמשך כך במשך חודש. לפעמים נשארנו בבית הספר, אבל לעתים קרובות הברזנו מהלימודים כדי לעשות את הדברים הכי לא צפויים שעלו בדעתנו. זה גרם לי אושר. היא גרמה לי אושר.

יום אחד היא לא הגיעה לבית הספר. חיכיתי לה. גם למחרת היא לא הגיעה. חיכיתי לה במשך חודשים עד שהבנתי שהיא נעלמה ושלא תחזור. לאחר מכן חזרתי לדרכיי הישנות, חזרתי אל הרוע. היא הייתה האור, והאור הזה נעלם איתה. היא גזלה את האור הזה ממני ומעולם לא קיבלתי אותו בחזרה.

פרק 1

בלאק

צליל פיצוח, נקישה מתכתית. הלמות הלב. צחנת הפחד.

זה שם, ניכר בעיניו.

הוא מפחד.

הוא צריך לפחד.

"ידעתי שתגיע." קולו רועד מרוב אימה. הוא פוסע צעד מהוסס לאחור, נצמד אל הקצה. אף מילה לא בוקעת מבין שפתיי. אין צורך במילים. "הם מכנים אותך..." הוא מעיף מבט לאחור, גודע באיבו את המשפט שעמד לומר. עיניו מבזיקות לעברי. אני קרוב יותר עכשיו, סנטימטרים ספורים מהקצה. "אומרים שכל מה שאתה רואה זה שחור... אתה שחור, שחור כמו שמי הלילה בסערה." הוא מחכה שאגיב, אך אין בכוונתי לעשות זאת. הוא ממשיך, מנסה לעכב אותי. זה לא עובד. צעד נוסף, והוא הולך ומתקרב אל קץ חייו. "מכנים אותך בלאק!1 אבל אם אני הולך לשקוע במים האין־סופיים האלו, אתה בא איתי," הוא אומר בדיוק ברגע שבו אני יורה בו. הוא שולח את ידו לעבר ידי שמחזיקה באקדח ומושך אותי למטה איתו. אנחנו נופלים אל המים העמוקים, השחורים כדיו.

הכול שחור.

שחור כמו הנשמה שלי.

שחור כמו הכינוי שלי.

אולי כולם צריכים לחשוש מפניי?

אולי ביום מן הימים אהפוך לשחור, זה מה שקורה לכל מה שבא איתי במגע.

המים שקטים ואני מהרהר באפשרות לא להגיח מתוכם, אני חושב מה אחווה אם המים יכבשו אותי כליל.

אני מגיח מתוך המים כדי לשאוף אוויר. הוא לא עושה כמוני. שמתי קץ לחייו, ועכשיו הוא מת בדיוק כמו בלאק.

פרק 2

רוז

יש לי שדים, כמו לכולנו. השדים שלי נוצרו בגלל מישהו שאהבתי. מישהו שחשבתי שאהבתי. הוא הסתיר את האישיות האמיתית שלו ממני, הציג בפניי חזות אחרת. הוא הוליך אותי שולל והאמנתי לו. הוא בגד בי, ניצל אותי והתעלל בי. גרם לי להרגיש נחותה, לא שווה.

הייתי שוטה. חשבתי שהוא אהב אותי. הוא לקח אותי מהכול ומכולם, הרחיק אותי מחבריי ומבני ממשפחתי. הוא הכריח אותי להסתמך רק עליו בכך שגרם לי לחשוב שהיה האדם היחיד שאכפת לו ממני ושאהב אותי.

הייתי צעירה כשהוא סחף אותי אחריו. תמימה מספיק כדי להאמין לכל הדברים שאמר וליפול שדודה לנוכח האופן שבו נגע בי ולחש באוזני שנועדתי עבורו. האמנתי לכל מילה חולנית שבקעה מבין שפתיו. לא הייתה לי שום סיבה לא להאמין לו; הוא היה פופולרי ויצר לעצמו מוניטין.

הוא פשוט הסתיר את זה, והסתיר את זה היטב. לא הכרתי את אופיו האמיתי עד שכבר היה כבר מאוחר מדי בשבילי. הוא נתן לי סמים, הכריח אותי להשתמש בהם. הוא הכריח אותי לעשות כל מיני דברים כדי לקבל עוד מהם, כשנזקקתי לכך. הוא לקח ממני את מה שהוא היה צריך ושבר אותי בכזאת יסודיות, שסמים היו המפלט היחיד שלי.

הכול נעשה יותר מדי עבורי. הכאב היה קשה מנשוא.

ליבי היה שבור, והוא גזל אותו ממני.

ואז נמלטתי. ברחתי.

ממקום אפל אחד למשנהו.